הפרידה הכי קשה
מאת: נדב גולדהגן
"חבל שאתם חייבים לעזוב" אמרה כריסטינה רגליה מתנדנדות באוויר, פניה נשענים בין עמודי המעקה החום הדהוי בקומה השנייה , צופה על הנעשה בקומת הכניסה.
"אין ברירה" אמר דני בעצב יושב לידה רגליו מתנדנדות גם כן ידיו מחזיקות את עמודי המעקה והוא נשען לאחור , מותח את ידיו, גורם לעץ הישן להשמיע קול חריקה קל.
שני הילדים בסביבות גיל 10 , ישבו בקומה השנייה באחוזה הישנה והמפוארת של ברון עלום שם כלשהו , שנשכח מזמן.
הם ישבו על שטיח שהיה פעם אדום אך צבעו דהה , משני צידיהם השתפלו מדרגות מפוארות בעלות מעקה ישן ודהוי שהגיעו עד לקומת הכניסה. הם צפו בהוריו של דני מעמיסים את הטנדר האדום הישן שעמד בשביל הכורכר , ממש צמוד לדלת הכניסה המפוארת ,מתחת לגגון הקטן. גשם שוטף ירד ללא הפסקה בחוץ , מרטיב הכל, האופק היה אפרורי וקודר.
דני , בן העשר, בלונדיני עם עיניים כחולות, הסתכל שוב על כריסטינה שיושבת לידו, על עורה הבהיר, כמעט שקוף, על תלתליה הבהירים שהיו כנראה פעם בלונדיניים אך כיום היו קרובים יותר ללבן, שמלתה שהייתה פעם אדומה , דהתה לכדי בורדו עמוק וישן והמלמלה הלבנה הייתה קרועה ואפורה.
"אתה החבר הטוב ביותר שהיה לי בחמש מאות השנה האחרונות" אמרה כריסטינה , מביטה בו בעצב.
דני הנהן, מוריד את מבטו לשטיח הקיר הישן והמרופט שהיה כנראה בן גילה של חברתו.
"אף פעם לא שאלתי אותך ?" אמר דני לאחר דקה של שתיקה.
"אף פעם לא שאלת מה ?" שאלה כריסטינה, עיניה הגדולות בוהות בו.
"איך זה להיות רוח רפאים ?" שאל דני בסקרנות.
כריסטינה חשבה ולבסוף הזיזה את ראשה מצד לצד "לא כזה נורא , אני מניחה, אבל די משעמם, מזל שאתה הגעת לא מזמן, לשחק לבד כל הזמן זה נורא לא כיף, כלומר לפעמים זה נחמד אפשר לשחק באבנים או להתחבא בקירות הבית אבל משחקים כמו תופסת או מחבואים אף פעם אי אפשר לשחק לבד".
"ומה לגבי הילדים האחרים , אמרת שהיו כאן ילדים אחרים, הם לא שיחקו איתך ?" המשיך דני.
"תמיד רציתי לשחק איתם אבל לא הצלחתי, היה נראה שהם לא מצליחים לראות אותי, אני מניחה שזה אחד הדברים שלא כיף בהם כשאתה רוח רפאים, ילדים לא רואים אותך" אמרה כריסטינה בתסכול.
"אני מבין, זה ממש באסה" אמר דני חוזר לנדנד את רגליו קדימה ואחורה מסתכל מלמעלה על אביו שממשיך לצאת החוצה עם הארגזים ומעמיס אותם על הטנדר העמוס ממילא בציוד.
"באסה ?, מה זה באסה ? זו מילה חדשה מהזמן שלכם כמו שאתה אוהב להגיד , תלמד אותי בבקשה , אני אוהבת את המילים החדשות שלכם הם כל כך מיוחדות" כריסטינה מחאה בכפיה בשמחה.
"בואי נראה " דני הרים עיניו לתקרה הגבוהה והאפלה כדי לחפש את ההגדרה המדויקת "באסה זה כמו ,לא נעים, לא כיף , אני חושב, כן" דני היה בטוח בעצמו "זה באסה"
"באסה" חזרה אחריו כריסטינה מטעימה את המילה בפיה.
"למה זה חשוב לך ? ללמוד ממני כל מיני דברים מהזמן שלי" שאל דני.
"אמא שלי תמיד אומרת לי שחשוב שאלמד ואשכיל וזה בכלל לא משנה אם אנחנו חיים או מתים, למדתי כל מה שיכולתי מאמא שלי ועברתי על כל הספריה הקטנה שנמצאת בחדר האורחים, אין לי יותר מה ללמוד, אתה המורה היחידי שיש לי" .
"מגניב" אמר דני מביט בה, הוא חשב שהיא נורא יפה.
"אה" כריסטינה מחאה כפיים עדינות בהתלהבות " אני יודעת מה זה מגניב , לימדת אותי, מגניב זה משהו טוב ומיוחד שקורא לך שאתה מתלהב ממנו" היא חייכה באושר לדני שלרגע חשב שראה קצת סומק בפניה החיוורות.
"טוב מאוד" אמר דני "תני כיף אחותי" הוא הושיט את ידו הקטנה לעברה של כריסטינה אשר הביטה בו בסקרנות וללא תנועה
הוא החזיר את ידו מבויש ואמר "טוב, אני מניח שיש עוד הרבה עבודה, לצערי לא אוכל להישאר וללמד אותך" אמר ברצינות תהומית.
הוא ישבו דקה נוספת ללא דברים, ממשיכים להביט באביו של דני מעמיס ובאימו של דני עומדת בצד , היה נראה שהיא בוכה.
"חבל שאתם חייבים לעזוב" אמרה שוב כריסטינה , כנראה יותר בשביל להפר את הדממה.
"כן, באסה" אמר דני
"באסה" חזרה אחריו כריסטינה "למה אמא שלך בוכה ?" שאלה בפתאומיות
דני הסתכל על אימו ואמר "היא לא אוהבת לעזוב כל הזמן , אבא שלי עובד בעבודה סודית מטעם הממשלה ולכן אנחנו לא יכולים להישאר הרבה זמן במקום אחד , אמא שלי לא אוהבת שאנחנו עוברים דירות כל הזמן, היא אומרת לאבא שלי כל מיני דברים של מבוגרים".
"מה היא אומרת ?" שאלה כריסטינה בסקרנות.
"כל מיני דברים של מבוגרים , את לא תביני" אמר דני בנימה רבת חשיבות.
"אני מבינה" אמרה כריסטינה בעקשנות "אני מבינה הרבה דברים, תגיד לי "
"אם את מתעקשת" אמר דני נאנח "היא אומרת , שהיא בודדה ושהם לא מצליחים להיקשר לאנשים אחרים, שזה משפיע על הנפש שלה אני חושב…." , דני עצר להרהר שנייה ואז המשיך "ושזה משפיע על ההתפתחות הפסי..כולו…גית שלי" , דני עצר שוב וחזר על המילים האחרונות "פסיכולוגית שלי" אמר שוב בביטחון.
"מה זה פסיכולית ?" שאלה כריסטינה בסקרנות, היא הוציאה את רגליה המתנדנדות בין רגלי העץ של המעקה והסתובבה אליו מקפלת את רגליה חושפת נעליים דהויות בצבע אפור עם שאריות גרביים מתפוררות
"פסיכולוגית , לא פסיכולית ואני לא בטוח" אמר דני הוא הוציא גם כן את רגליו והסתובב לחלוטין נשען בגבו על המעקה מחבק את רגליו "אני עוד לא הצלחתי להבין לגמרי את משמעות המילה אבל זה נראה לי קשור למוח שלי". הוא הוסיף בארשת חשיבות הכי רצינית שיכל.
"רציתי לשאול אותך משהו ?" שאל דני כשהוא מסתובב ויושב ברגליים משוכלות מול כריסטינה.
"כן" אמרה כריסטינה בהתרגשות והתקרבה אליו מעט.
"איך זה יכול להיות שילדים אחרים לא רואים אותך אבל אני כן ?" שאל דני כשהוא מקמט את גבותיו הקטנות , נזכר בפעמים שאבא שלו היה שואל אותו שאלות קשות.
"או" השיבה כריסטינה והתיישרה חזרה מביעה אכזבה מהשאלה, "אני לא ממש יודעת אולי בגלל שאתה בן גילי פחות או יותר, אמרת שאתה בן 10 ,גם אני בת 10, כלומר הייתי בת 10 כשמתתי"
"אמרת שזה היה בשריפה" קבע דני
"נכון" השיבה .
"אבל את לא נראית ..שרופה" שאל בתמיהה.
כריסטינה התגלגלה מצחוק ואז הושיטה יד וליטפה קלות את לחיו, המגע היה כשל אדים באמבטיה לאחר מקלחת אך זה עדיין גרם לו להסמיק.
"אתה חמוד" אמרה.
לאחר שלא ענה אך הסמיק עוד יותר המשיכה כריסטינה "נכון, היתה שריפה בחלק אחד של הבית שכבר לא קיים היום, הוא נשרף לגמרי, אמא שלי סיפרה לי, האדון ואישתו וכמה מהמשרתים הבכירים אכן נשרפו אך אנחנו שהיינו משרתים פשוטים יחסית ישנו קצת יותר רחוק ולכן לא נשרפנו"
"אז איך אתם ….?" דני לא המשיך
"מתים ?" השלימה כריסטינה "מאוד פשוט , ישנו בחדרון קטן ללא חלונות וכל העשן מהשריפה זרם לשם , אמא אמרה לי שבגלל שאין חלונות פשוט נשמנו את העשן עד שהפסקנו לנשום וככה הסתיימו חיינו"
"ואיך מרגישים שמתים ?" המשיך דני מתקרב אליה קצת יותר נמשך לסיפורה.
"אני לא זוכרת יותר מדי" אמרה כריסטינה מניחה את אגרופה מתחת לסנטרה "אני זוכרת רק שהיה קשה לי לנשום ואת החדר המעורפל אפוף העשן וזהו, בוקר למחרת יצאתי לשחק בחוץ".
"רגע אחד" עצר אותה דני "אמרת שזהו אז איך קמת לשחק ?"
"כשמתים לא מבינים את זה מיד , לקח לי קצת זמן , גם לאמא שלי, הייתי משחקת מספר שעות ולאחר מכן הייתי שוב מתעוררת לרגע בחדר מלא עשן ומיד שוב יוצאת לשחק , התחושה היתה מוזרה אבל לא שמתי לב עד שיום אחד אמא שלי באה, אספה אותי בזרועותיה וחיבקה אותי , הרגשתי מוזר , החיבוק של אמא היה שונה , היא חיבקה אותי חזק אבל בקושי הרגשתי אותה היא סיפרה לי מה קרה ואמרה לי שאנחנו מתים, אני לא יודעת איך היא ידעה אבל עם הזמן ראיתי שהיא צודקת, הכל נשאר אותו דבר".
"מה הכוונה נשאר אותו דבר ?" שאל דני בסקרנות.
מזג האוויר לא השתנה כל יום היה דומה, היה כל הזמן שקט, לא שמעתי את האדון צועק, לא הייתי רעבה, לא הייתי צמאה" היא עצרה לרגע ואז סימנה לדני להתקרב אליה , דני התקרב , עד שהריח ניחוח קלוש של בושם ישן, היא לחשה באוזנו "אפילו לא הייתי צריכה לשירותים" היא צחקה בשקט והוא צחק איתה.
רעש נשמע ברקע בזמן שאביו של דני הפיל ארגז על הרצפה , הוא החל לקלל והילדים פנו להביט אליו.
"אני חושב שתכף אנחנו מסיימים" אמר דני ברצינות.
"באסה" אמרה כריסטינה.
"באסה" חזר אחריה דני.
"תחשוב עליי אחרי שתיסע ?" שאלה כריסטינה מסיטה את שערה הצידה.
"נראה לי , כן" אמר דני , הוא חש במבטה החודר ומיהר לומר "בטח , היה לי נורא כיף לשחק איתך , זה בית גדול עם מלא חדרים , רק בגללך אני מכיר את הבית כל כך טוב".
כריסטינה חייכה אליו.
"אבל אני לא מתרגש" המשיך דני בארשת רצינית של מבוגר , מה שגרם לכריסטינה לכעוס שוב.
"מאז שאני זוכר את עצמי אנחנו עוברים ממקום למקום , כבר נפרדתי מכל כך הרבה חברים וחברות שאני כבר לא זוכר את כולם, אבא שלי אמר שעליי להיות יותר בוגר מהגיל שלי ולהבין שאלו החיים שלי ואסור לי להתרגל יותר מדי למקום שבו אנחנו גרים".
ברק הבזיק בחוץ ומיד אחריו נשמע רעם אדיר שהרעיד את הבית וגרם לדני וכריסטינה להתקרב אחד אל השני מפחד.
"הייתה לך פעם ?" שאלה כריסטינה בשקט .
"הייתה לי מה ?" שאל דני בחשש.
"חברה , אמרת שהיו לך חברים וחברות, הייתה לך חברה ?" המשיכה כריסטינה בעדינות.
"אה כן… בטח , היו לי כמה" אמר דני מנסה להראות בטחון עצמי בנושא.
"ואהבת אותן ?" שאלה , נימת הקול שלה הבהירה שהיא לא תאהב כל תשובה, דני שם לב שהוא פוסע באזור מסוכן.
"לא" אמר בנחרצות , הם היו סתם חברות , זה הכל.
"ומה לגביי ?" שאלה , מנסה להיצמד אליו ודני חש תחושה של לחות צמודה לכתפו הימנית משולבת בריח הקל של הבושם "את חברה טובה מאוד " אמר דני , קולו רועד לרגע.
"ו….. ?" המשיכה כריסטינה בקול מתוק ומסוכן כאחד.
"ואני חושב שאם היינו ממשיכים ביחד עוד הרבה זמן היינו יכולים להיות… אוהבים ?!" דני לא היה בטוח אם הוא שאל או אמר, אך מבטה המפויס של כריסטינה הבהיר לו שהוא הצליח לצאת מזה ובכלל לא היה אכפת לו להישאר עוד.
"דני" צעקה אימהית נשמעה ברחבי הבית.
"דני אחז ברפיון בתחושת הידיים של כריסטינה ואז התקרב ואמר "אני חייב לעזוב עכשיו , אני מצטער, אני ממש ממש רוצה להישאר אבל את מבינה שאני לא יכול" פניו הביעו כאב אמיתי.
כריסטינה קירבה את פניה לפניו.
"תחשוב עליי ? תזכור אותי ? בבקשה תזכור אותי !!!" אמרה בצער , רוצה לבכות אך לא יכולה , רוחות לא יכולות להזיל דמעות.
הוא התקרב עוד יותר ונשק לה מרגיש קלות את שפתיה כערפל בוקר כבד.
"אני מבטיח" אמר לה כשהוא מסמיק מעט.
היא חייכה ולא אמרה דבר.
הוא קם ממקומו, סידר את בגדיו ומיהר לרדת במדרגות המעוקלות שהובילו לכניסה המפוארת של הבית.
כריסטינה נעמדה והסתכלה עליהם ללא הבעה.
היא ראתה את אימו של דני מלבישה אותו במעיל חום וכבד ומחבקת אותו בפנים עגומות, את אביו פורע את שערו הבלונדיני ונותן לו יד.
היא ראתה אותם נכנסים לטנדר האדום עמוס הקרטונים ומכוסה בבד יוטה ירוק ועבה להגנה מפני הגשם.
בהינף יד נעלמה כריסטינה מהקומה השנייה והופיעה צמוד לדלת הכניסה , ממשיכה להביט בהם מבעד לחלונות הגדולים הסמוכים לדלת הכניסה.
היא ראתה את הטנדר האדום , מתניעה בשקשוק רועש, פולט עשן שחור לכל עבר.
היא ראתה את הטנדר מתחיל בנסיעה בגשם השוטף מקפץ על כביש הכורכר המוביל לכביש הראשי
היא ראתה את הטנדר מאט כשהוא עומד לעלות על כביש האספלט המהיר , מנסה להשתלב בתנועה.
והיא גם ראתה את נהג המשאית הכסופה הגדולה בעלת שני הנגררים שבאה מצד ימין במהירות שיא בגשם השוטף.
היא הביטה בנהג המשאית ,שהבחין מעט מאוחר בטנדר האדום , מאבד שליטה על המשאית , גורם לנגררים לבצע סיבוב אל מחוץ לכביש ישירות לתוך דרך הכורכר.
היא לא הנידה עפעף כאשר הנגרר האחורי ביצע סיבוב מרשים ביותר , עוקף את המשאית ומרסק בשבריר שנייה את הטנדר האדום משאיר אחריו ארגזי קרטון מתעופפים ובד יוטה ירוק ועבה מתגלגל ברוח.
הגשם פסק לחלוטין , המשאית נעצרה כמה מטרים משם , שקט השתרר בחוץ.
כריסטינה חשה נוכחות מאחוריה.
"הי אמא" אמרה ללא תנועה , ממשיכה לבהות בשרידי הנגרר , בארגזים המרוטים , במלאי בגדים צבעוניים ששכבו עכשיו באדמה ספוגים חלקית בבוץ ובשרידים המעטים של מה שהיה פעם טנדר אדום.
"עוד כמה פעמים תמשיכי לבהות בזה ?" שאלה אמא בקול רך ועדין.
"עד שהוא יזכור אותי" אמרה כריסטינה בעצב "הוא תמיד מבטיח שיזכור אותי וכל פעם הוא שוכח" היא השפילה את מבטה , מנסה לבכות , "רוחות לא מזילות דמעות" מלמלה לעצמה.
"למה אמא ? למה הוא לא זוכר אותי ?" המשיכה ושאלה בעצב.
אמא של כריסטינה, חיוורת, רזה , בעלת בגדי משרתים שהיו פעם שחורים והיום נהיו יותר אפורים , התכופפה אליה מניחה בעדינות את ידיה החיוורות על כתפיה , "תביני יקירה, כבני אדם יש לנו הרבה תחושות, חוויות ורגשות שממלאים אותנו , אנחנו אוהבים לחוות אהבה, התרגשות שמחה ושונאים כעס, פחד ותסכול אבל אחד הדברים שאנו שונאים יותר מכל הוא תחושה או חוויה של פרידה"
כריסטינה הנהנה בהבנה
"את זוכרת שאבא שלך נאלץ לעזוב ?" המשיכה אמא להסביר "כמה בכית וכמה לא רצית שיילך וכל יום ישבת בחלון וחיכית שיחזור עד שיום אחד הבנת שהוא כבר לא יחזור ולא חיכית לו עוד"
כריסטינה הנהנה שוב , מנסה לבכות שוב , ללא הועיל.
"אז בואי אגלה לך סוד קטן" אמרה אמא וקירבה את פניה לשלה "הפרידה הכי קשה היא הפרידה שלנו מהחיים, החיים הם הדבר הכי יקר וכל שאר התחושות קורות בזמן שאתה חי , כשאתה מת התחושות הם רק צל חיוור של מה שהרגשת כשהיית חי, ולכן גם כשאתה מת קשה לך להיפרד מהחיים."
"אז מה קורה?" שאלה כריסטינה בביישנות.
אמא נאנחה ואמרה "בהתחלה אתה לא מודע לכך שאתה מת , אתה פשוט ממשיך בשיגרת חייך, לוקח לך זמן להבין, שכל הימים חוזרים על עצמם,שמזג האוויר נשאר אותו דבר, שאתה לא רעב, לא צמא, לא עייף…"
"ולא צריך לשרותים" הוסיפה כריסטינה בלחש.
"גם זה אני מניחה" אמרה אמא בחיוך "זה מה שקרה לדני ולמשפחה שלו , הם עוד לא הבינו שנהרגו בתאונת דרכים, והם יחזרו על אותם פעולות שוב ושוב עד שישימו לב שהכל חוזר על עצמו, אני מניחה שההורים ישימו לב ראשונים, וגם אז ייקח להם קצת זמן להיפרד, לעכל את הדברים ולהיפרד מהחיים , לאחר שיעשו זאת הם יספרו לו, תני להם לספר לו, זה באחריותם, לוקח זמן לעכל כזה דבר".
"ואז ?" שאלה כריסטינה "הוא יזכור אותי ? ואוכל לשחק איתו לתמיד ?"
אמא חייכה ואמרה "תמיד זה הרבה זמן , אבל בהחלט יהיה לך זמן לשחק , עכשיו תהיי ילדה טובה ותגידי לו שלום".
הדלת נפתחה וזוג הורים שהיא הכירה נכנסו פנימה , הטנדר האדום עמד בחוץ מתחת לגגון עמוס בארגזים.
בין שני ההורים נדחק ילד כבן 10 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, לבוש בבגדים חומים וארוכים.
הוא הסתכל ימינה ושמאלה , ראה את המדרגות הלולייניות המובילות לקומה השנייה.
"מגניב" צעק ומיהר לעלות במדרגות.
"בזהירות דני" צעק לו אביו.
דני סיים לעלות במדרגות וראה לפניו ילדה חמודה כבת גילו , עורה היה בהיר, כמעט שקוף, תלתליה לבנים, היא לבשה שמלה דהויה בצבע בורדו עם מלמלה קרועה ונעליים אפורות.
"מי את ?" שאל בתדהמה "חשבתי שזה הבית שלנו עכשיו".
"אני כריסטינה" אמרה בחיוך "רוצה להיות חבר שלי ?"
