והשמיים קפאו

מאת: מורן קבסו

אנחנו יושבים במכונית הרנו הכחולה שהצבע שלה התקלף מעל מכסה המנוע, ועלי שלכת מכסים אותה כמו פתיתי קונפטי שנושרים על ילדת בת מצווה. סבא מוצא את התחנה האהובה עלינו, זו שמנגנת רק יצירות עדינות עם גיטרות שנשברו או אבדו עוד לפני שנולדתי. אני נשענת לאחור במושב העור השחור ומקווה שלא נגיע הביתה. בדמיוני, מכונית שועטת לעברנו מן הנתיב הנגדי בשיא המהירות, ואנחנו מתנגשים בה, לכודים בתוך מערבולת של זכוכיות ופח מעוקם. כמו אמא ואבא. אבל אנחנו נשארים בחיים, מרחפים בתוך בועות סבון בלתי שבירות באוויר הקריר, הרחק מעל בית הספר והרחוב והעיר כולה. נרחף לנצח.

אבל כלום לא קורה, ואני יוצאת מהמכונית מאוכזבת, ורואה את ליה רצה לעברי על השביל הצר שבין הבית שלנו לבית של השכנים. שיערה הזהוב הארוך, שמגיע כמעט עד המותניים, מנתר לצדדים, אבל נשאר חלק ויפה. "ענבר!" היא קוראת, ועיניה הירוקות בורקות כמו העיניים של סבא, כשהיא מחייכת ומסתערת עליי בחיבוק. ולרגע, גם אני מחייכת, כי איך אפשר שלא ליפול לתוך שלולית העליזות הילדותית שהיא ממטירה על כולם? היא נולדה שנה לפניי, אבל נשארה שנה בגן בזכות הילדותיות הזאת. שנה שלמה של נדנדות שעלו לגבהים מסחררים בגינה הציבורית, רובי מים שירו בחצר במרדפים מהנים, קפיצות על המקפצה העגולה כמו בריכת שחייה מגומי ונפילות שטופות צחוק. הייתה לנו ילדות בלתי נשכחת.

ליה מחבקת גם את סבא, וכבר שואלת, "סבא, מה הבאת לי? ואיך היה אצל הרופא? הלב שלך מרגיש יותר טוב?"

סבא מניף אותנו באוויר, אחת בכל יד, אבל מוריד אותנו כבר אחרי רגע, כמו נדנדה שהכבלים שלה רופפים. "כן, כן, היה מצוין", הוא מחייך, עיניו תמימות כמו עיניים של ילד, ושיערו הלבן הקצר מונח על ראשו כמו שלג נעים ורך. הוא שולף שקית הפתעות מאחורי הגב, הפעם עם תערובת להכנת פסטה ברוטב שמנת ופטריות. "היי, מה זה עושה כאן?" מתפלא, ואנחנו צוחקים. אני מניחה את השקית עם הבקבוק הירוק של גזוז האגסים על הספה, ולא מספרת לליה שסבא עצר לרגע ביציאה מבית החולים, בין חנויות היין והפרחים ותחנת המוניות והכביש, ולקח נשימה עמוקה, והעיניים שלו נראו עצובות כמו ענבים שאיבדו את כל העסיס שלהם.

הבית מוצף בריח החם של הפסטה, ואנחנו רוקדים בזמן שהסיר נח על הכיריים. ליה עורכת את השולחן, אני מוזגת את המשקה הזהוב והמבעבע לכוסות הפלסטיק הכחולות, וסבא מגיש את האטריות הטובעות ברוטב לצלחות האהובות עלינו, המכוסות לגמרי בפרחים ורודים וצהובים וירוקים ותכולים, כמו אלה שנשתול בט"ו בשבט. ככה, ככל שאנחנו מתקרבים לסוף, אנחנו רואים יותר פרחים בעיניים, והשולחן נראה כמו גינה אביבית שלא תיבול לעולם.

אחרי הארוחה, ליה מראה לנו את הריקוד שהיא למדה בשיעור ההיפ הופ האחרון, וסבא מלמד אותנו לרקוד ואלס כמו שהם היו רוקדים בווינה. הוא מניח תקליט מתחת למחט, מכוון אותו בפטיפון הישן, ומוסיקה נוצרת כמו מעצמה, מקיפה אותנו בצלילים מאושרים. סבא עומד על השטיח הטורקיז, בין הספה לשולחן העץ הכהה, גבוה ומחייך, מניף יד עבור כל אחת מאתנו, מלמד אותנו את התנועות, מוביל, אבל גם נותן לנו להוביל אותו, פעם ליה, פעם אני, פעם הבובה של סילבסטר החתול שמונחת על הקופסה של המאוורר, ליד הספה עם כיסוי התכלת, ושלושתנו מסתחררים יחד, צוחקים ונהנים.

ואז סבא צועד לאט ומתיישב בכורסה שלו, מתנשף.

"אתה בסדר?" אני מפסיקה לרקוד. ליה מחזיקה עדיין את סילבסטר. המוסיקה מתנגנת.

"כן, זה רק…" הוא מתנשם, מחייך עדיין, ואני מביטה בפנים השלווים שלו, בעיניים הנעימות, בקמטים המעטים, וחושבת כמה לא הוגן הזמן, שמכלה את הגוף, אבל יודעת שאסור לי להגיד כלום, אחרת ליה תספר שוב למורה, והמורה תשלח אותי שוב ליועצת ותגיד שיש לי מחשבות שלא מתאימות לגילי. אז אני רק מהנהנת ומתיישבת לצדו על מסעד הכורסה, כשהוא אומר, "לפעמים לגוף קשה להכיל את האושר".

למחרת, בבית הספר, הבנות שוב צוחקות כשאנחנו עוברות במסדרון, וקוראות לנו "תאונות דרכים". אני נועצת בהן מבט מלא שנאה, אבל ליה מניחה את ידה על הזרוע שלי ואומרת, "בואי נצא לחצר".

אנחנו מתרחקות מהמסדרון המוצל, מכל הילדים שמתבוננים בנו ומתלחשים, מטיילות בחצר, ומביטות בשמיים הלבנים החיוורים. "עומד לרדת גשם", אני אומרת. גופי הרזה רועד מתחת לז'קט האפור עם סמל בית הספר. אני מצביעה לעבר הז'קט הארגמני של ליה, שם הקווים הלבנים של ההדפס המרובע בולטים יותר. "והם עוד מעזים ללמד אותנו על הטלאי הצהוב".

ליה לא עונה. היא מתעלמת גם משריקה של אחד הבנים, ואנחנו הולכות לשירותי הבנות ובוחנות את ההשתקפויות שלנו במראות. אריחי החרסינה הלבנים מונחים כמו דף של מחברת חשבון מאחורי המראות הכסופות. אני פותחת את הברז, שוטפת את הידיים ומרטיבה את שיערי החום הארוך, תוהה עוד כמה ימים אאלץ לאבד במקום הזה, בנדודים מהכיתה לחצר, ובחזרה לכיתה.

ליה כבר מחייכת שוב. היא שוכחת מהר, ולפעמים אני מייחלת שהייתי כמוה, שהראש שלי היה מתרוקן, שהנפש הייתה צוחקת. היא מתיזה עליי מים בשובבות, ואני מחזירה לה נתז מהברז שלי, אבל כבר לא מתחשק לי לצחוק. לא מאז שהרופא הציע לסבא שאצא החוצה, וסבא אמר שזה בסדר, שאני יכולה לשמוע הכל, והרופא הסתכל לו בעיניים ושאל אם יש לנו קרובי משפחה שיוכלו לטפל בנו, וסבא השתתק שם, על הכיסא עם הריפוד הכחול, בחדר עם הקירות הלבנים והווילונות הירוקים. הוא המשיך לשתוק עד שיצאנו לחדר ההמתנה והלכנו במסדרון, ואז עצר מול אחד מציורי הנוף הססגוניים, עמד שם מהורהר במשך רגעים ארוכים, ואמר, "זה 'ארמונו של האפיפיור', של פול סיניאק. את רואה את כל הנקודות?"

עמדתי לצדו מול הטירה שקווי טורקיז נחו בבסיס שלה, וגשר ירוק עמד לצדה, מלא קשתות, מעל מים כחולים, ושמיים שהיו ורודים, סגולים, צהובים וירקרקים נחו מעליה, ואמרתי, "זה בטח היה כל כך מייאש לצייר נקודה אחרי נקודה. לראות את הבד הריק. לנסות למלא אותו".

סבא מצמץ בעיניו, לפני שהרכיב את המשקפיים עם העדשות הגדולות והמסגרת השחורה, שגרמו לו להיראות כמו אדם אחר, שחי חיים אחרים. הוא המשיך לעקוב אחרי התנועה של משיחות המכחול הקטנות, כמו שאהב תמיד להיכנס לגלריות ביפו העתיקה ולא ידענו מתי נצא מהן בשבתות היפות, בבקרים עם הים והגלים והשרשראות שהוא היה קונה לנו, עד שבוקר אחד נפלתי על ארגז מלא יצירות ממוסגרות, ורעש הזכוכית המאיימת להישבר הפחיד אותי כל כך שהתחלתי לבכות, ויצאנו משם, והוא חיבק אותי ואמר שהכל בסדר, ולא קרה כלום, ושאפשר תמיד להדביק זכוכית. אבל אתמול הוא הוריד את המשקפיים, קיפל אותם ואמר, "אני חושב שמייאש יותר להסתכל על הבד המלא עד אפס מקום".

אני נאנחת בלי קול מול העיניים החומות העצובות שנשקפות אליי מתוך המראה, מול העור החיוור והגוף הרועד עדיין, מקור, או ממשהו אחר. משהו שאין לו שם. הרעד פוסק ועובר מגופי אל המראה. הזכוכית הכסופה, הקפואה, מתחילה לנוע לאט, כמיתר קרוע בתוך גופו העצוב של פסנתר כנף. גליל שחור דק בוקע מתוכה ומתארך לנגד עיניי המשתאות, מקבל קשת קטנה ורגל חזקה, שחורה גם היא. החפץ מרחף לרגע כמוחזק על ידי חוטים שקופים, ואז נוחת על שפת הכיור ברעש קל, בדיוק ליד פיסת הסבון ההולכת ונמסה אל השכחה שבחור הניקוז, זולגת בנהר חלש, חסר אונים, בועה אחרי בועה.

אני מביטה, אבל לא מעזה לאחוז בו. ראיתי אותו בסדרה האיטלקית שסבא ואני נהנים לצפות בה בשבת בבוקר. ליה יושבת בחדר שלה ורואה שידורים חוזרים של "הבנים והבנות", עם משחקים בבריכת השחייה ומזרנים בצורת אבטיח ואננס, ועצים גבוהים ונערות יפות כמוה. אנחנו לא מאמינים בחיוכים, אנחנו מצפים לכל ירייה בדממה נוקבת, כמו שסבא היה מצפה לטבול במימי הטורקיז הצלולים של אגם וולפגנג כשהיה בן גילי. כל קיץ מחדש.

בפרק עשר, הייתה לנו הרגשה מבשרת רעות.

"זה נראה חשוד", אמרתי.

"חשוד", חזר סבא, מחייך. "המילה האהובה עלייך".

צחקנו, אבל אחזנו ידיים כמו לפני נפילה אל המצולות. המאפיונר הבטיח לבחור שיגן על אחיו הצעיר. הוא יצא מהמכונית, פוגש את הנער העצוב ליד הבניין הנטוש. הנער הביט בו, ספק על פניו. צללים נפלו על הסלון, והשמיים הלבנים שבחוץ הכחילו מעל הרחוב הריק. על מסך הטלוויזיה, המאפיונר סלח לנער על הרצח של אחד מאנשיו, ופרש את זרועותיו לצדדים, לחבק. מעיל העור השחור שלו נמעך מתחת לידיים הבוטחות, והוא ליטף את ראשו של הנער, הבטיח שהכל בסדר. המכונית ניצבה מאחוריו. האח צפה בהם. מוסיקה רגועה התנגנה, צלילים אלקטרוניים שהלכו ותבעו את מקומם, תחילה בודדים, ואחר כך רבים יותר, אבל איטיים. כמו טפטוף מברז דולף.

מתוך שלוות החיבוק, ראינו את המאפיונר שולף את החפץ השחור במהירות מבעיתה, אוחז ברגל, מוחץ באצבע קרה את הקשת, וכתם שחור כיסה את הרקה הנחרדת של הנער, שנפל על הקרקע, לפני שהאח נמלט במכונית והמוסיקה השתלטה על הכל, והנער שכב שם, עם שלולית דיו שהתפשטה מסביב לראש, וסבא מלמל בצער, "ידעתי", ואני לא אמרתי כלום, רק ישבתי שם בעיניים בורקות והלב שלי פעם במהירות. כמו עכשיו. וחשבתי שזה הרגע הכי יפה והכי נורא שראיתי בחיים.

אבל עכשיו אני לא מניחה את הראש על הזרוע העטופה בפיג'מה עם פסים כחולים כהים ולבנים של סבא, ולא עוצמת את העיניים ונחה אחרי שישה ימים אינסופיים במסדרונות האלה, מול המראות, ומתחת לברזים, יודעת שזו רק הפסקה זמנית, והפנים שנרגעים בין ריחה הנעים של אבקת הכביסה לניחוח הסבון הרענן, יחזרו לבהות בחלון המוכתם ובלוח הלבן, שיתכסה דיו שנועד להימחק. אני שולחת את האצבע ומלטפת את הקנה העגול והצר, הדומה כל כך לקנה הצהוב הזוהר של רובה המים, שחלקיו הסגולים והירוקים מסתירים את טבעו האמיתי, את הנתז המצפה לכל מי שיעז להתקרב אליו.

הוא יוצא מתוך הקנה הזה. כתם דיו שחור שנשפך על החרסינה החיוורת של הכיור, ומתחבר לכתם נוסף, שמתמזג עם כתם חדש, והזרם זולג במעלה הקיר, על האריחים, ונקווה בפינה הימנית התחתונה של המראה. שם הוא נולד. הכפתור השחור של המעיל הירוק הכהה של האיש שיוצא מתוך הזכוכית, רגל אחרי רגל במכנסי הבד השחורים, יד אחרי יד בכפפות השחורות, ולבסוף הגוף הרזה והגבוה, והראש עם השיער החום הקצר, שמבריק מתחת לנורה המהבהבת, כמו עיניו הכחולות השקועות.

אני פוסעת לאחור ומביטה בו, מנסה להסתיר את התדהמה בעיניי, אבל הוא מחייך. שפתיו הדקות נפתחות, חושפות שיניים קטנות בחיוך עליז למראה. הוא נראה כמו קוסם שברח ממיכל זכוכית והגיע לכאן בטעות. אני נתקלת בדלת השירותים הצבועה בירוק-טורקיז, ונוגעת בגבי הכואב. רגליי רוצות להסתלק משם, אבל אני לא מסוגלת להתנתק מהמראה הזה, מהיד הנשלחת אל גבי ומרפאת את כל הכאבים של כל הנפילות, גם של הנפילה ההיא, מהמושב האחורי אל הכביש דרך הדלת הקרועה לרווחה, בנגיעה אחת.

ליה תבוא. עוד מעט ליה תבוא ותראה אותנו כאן. היא תראה אותו מחזיק את האקדח. היא תראה את האיש מושיט אותו לעברי בעיניים יפות, מנחמות, ואומר בקולו השקט כמנגינת צרצר, "הוא ימות הלילה".

אני משתתקת.

"אבל הוא יכול גם לחיות. ירייה אחת באדם אחד – "

"לא!" אני דוחפת אותו ורצה משם, אל המסדרון החשוך, מתנשמת, נתקלת בילדה שרוכנת מעל הברזייה הכסופה.

"לכי ממני, תאונה!" היא קוראת בקול דק.

אני הולכת ממנה, לא מביטה לאחור.

אני יוצאת דרך השער הלבן לפני ההפסקה. אני לא רוצה להיות במקום הזה, מתחת לכל החלונות הסגורים, עם מנועי המזגנים, והשמיים שנמצאים מעל הראש, בלי הגנה. רק פס דק, לבן גם הוא, בנוי סביב הגג, כמו כדי לתת צל. ליה נשארת בכיתה, אולי רוקדת לצלילי להיט היפ הופ חדש, שיערה היפה מתנופף, והיא צוחקת. שלוליות מים שחורות מבהיקות מהכביש הריק, הצר. אני מביטה באדמת החצר, בגבעולי הדשא המעטים שצומחים בה, ירוקים ורטובים. השמיים מעליי אפרוריים. האוויר קר. חורף נצחי. אני רוצה הביתה.

אני פוסעת בשביל, ופותחת את הדלת הלבנה ונכנסת פנימה. החימום פועל. אני בועטת את הנעליים והולכת יחפה, מתגנבת מאחורי סבא העומד לפני השיש, מהמהם מנגינת ואלס ישנה ובוחש בקערה הפרחונית. אנחת רווחה בוקעת מפי. הוא חי. "אתה מכין עוגה!" אני קוראת, מחייכת, וריח השוקולד מציף את החדר, וחיוכו הבהיר של סבא מגרש את כל העננים כשהוא מסתובב לעברי, הקמטים הספורים שבזוויות עיניו הירוקות מחייכים גם הם, ומכריז, "זאכר טורט, החיים הרבה יותר יפים כשיש לך זאכר טורט!"

אנחנו מכניסים את הזאכר טורט לתנור, רוקדים וצוחקים כמו ליה, אבל בלעדיה, כמו באולמות הנשפים של וינה ושל זלצבורג, ואני מבקשת מסבא שיצייר את הציורים שלו בזמן שהוא רוקד, אבל הוא מוזג ציפוי שוקולד מבריק, מכתים את אפי באצבע שובבה, ובורח בסיבובים של רקדן בלט, ידיו מונפות לאוויר וכולו צחוק ורוח ילדות. הוא ימות הלילה, אני חושבת, אבל לא מסוגלת להאמין לנבואה הקודרת אל מול הברק בעיניו. נסרב לו, למוות. נלעג לו, והוא יסתלק מאתנו. הוא לקח כבר את אמא ואת אבא, הוא לא יכול לקחת גם את סבא שלי.

אנחנו נוטשים את הזאכר טורט בשלמותה המאכזבת, עד שליה תבוא, ונוסעים לקניון. נופים סגריריים נשקפים מבעד לחלון, כשהילדים יוצאים מבית הספר, וסבא אומר, "בשביל עוגה כזאת וכוס קולה גם הם היו בורחים מהכלא הזה", ואני נזכרת איך ישבנו, ליה ואני, על הרצפה מתחת לתמונות הנוף המנוקדות במסדרון בית החולים, והיא בכתה נהרות, אבל אני לא הזלתי אפילו דמעה. הם לא היו רעים. הם היו אנשים נחמדים. אבל חשבתי עליו, ועל עתיד אינסופי שכולו חופש גדול, ושמחתי.

שתי קומותיו של הקניון שקטות בשעות האלו, והשמיים נראים פתאום חיוניים מבעד לתקרת הזכוכית המקושתת. אנחנו מטיילים בין דוכני הפרחים, הסבונים המעוצבים ומאפי הגבינה, ועולים לקומה העליונה, שם, ליד גשר העץ, נמצאת חנות בגדי הילדים, חלון הראווה התכול שלה מכיל בובות ספורות, חסרות פנים, שעליהן מונחים בגדים בצבעים בהירים: ורוד, ירוק, צהוב וכחול, מקושטים בהדפסי ארנבים, מכוניות, עצים וגלידה. בלי מילים, אנחנו נכנסים לחנות ורואים חולצות ומכנסיים במידות קטנות, שמלות קיץ אדומות וורודות כמו אלו שלבשנו בימי הגן, ליה ואני, רצות לאחור בדשא של הפארק ומחזיקות ידיים, עד שנפלנו צוחקות.

כמו רוחות בוקר קרירות אנחנו נודדים בין המתלים, אוספים בגדים שלא יתאימו לנו לעולם, ועינינו מבטאות געגוע לימים שאבדו. אבל אנחנו קונים את הבגדים האלה בתחושת ניצחון, שומרים אותם נקיים, עם ריח של חדש, לילדים שלא נהיה, לילדים שהיינו. ואחר כך יוצאים, מתנגשים זה בזו במשובת נעורים, כתף פוגעת בכתף, ברקי שיער כסוף נופלים אל אדמת שיער חום, אבל קמטי החיוך זהים בעומקם.

ואז השקית השקופה נשמטת מידו כמו בלון, והוא נופל על הגשר. קורס עם כל הגובה שלו והסוודר הלבן כמו איש שלג. המוכרים יושבים בחנויות, מחייכים לקונים. מוסיקת פופ עליזה מתנגנת ברקע. נערות מטיילות בפנים מכוסי מסקרה ושפתון. המולת ילדים בוקעת מממלכת ההמבורגר והצ'יפס. אותיות בוהקות מעל שלטי החנויות. קשת עשויה בלונים תכולים ולבנים. והוא שוכב על הצד, לא זז, כמו לא קיים עוד.

אני מוציאה את הטלפון הנייד מהכיס באצבעות רועדות, אבל הוא פוקח את עיניו, לוחש, "אני בסדר, רק… תני לי יד". ידי מושכת אותו בקושי, והוא קם באנחת מאמץ, מחייך מעט, אבל כבר בלי הקמטים בזוויות העיניים. אני אוספת את השקית, ואנחנו יורדים לאט, הוא נשען על מעקה גרם המדרגות הנעות, מחזיק בידי כשאנחנו פונים לכיוון דלת היציאה. "עוד מעט נגיע הביתה, השוקולד יעזור לי".

"אתה יכול לנהוג?" אני תוהה, מודאגת. שורת צעצועים צבעוניים מתבוננת בנו מבעד לקיר הזכוכית של החנות הפינתית.

"אולי כדאי – "

"שנלך לבית חולים. עכשיו. נזמין אמבולנס".

"שום אמבולנס", הוא צוחק לשמע הייאוש בקולי. ואז עוצר ומניח יד עדינה באוויר. אצבע אחת פונה לעבר בית החזה שלו. "הלב הזה עבר הכל, והוא עדיין בנוי לוואלס הכי סוער שאפשר לדמיין".

אחרי שאנחנו יוצאים אל המרצפות האפורות, בוהים בכביש הזורם צפונה ומערבה, נושמים מהאוויר המזוהם בריח הדלק האהוב עלינו, הוא צועד צעדים אחדים ומתיישב על שפת האבן הקרה של ערוגת צמחים. עלים רחבים כסירות נפתחים מתוך גבעולים ארוכים. הוא לוקח נשימה עמוקה, שנקטעת בין שפתיו החיוורות. הפעם, השקית נשמטת מידי.

אני לוקחת מונית לבית החולים, מבטיחה לו שהמכונית מוגנת במגרש החנייה, ושליה תסתדר לבד בבית, "הרי יש לה זאכר טורט, והחיים הרבה יותר יפים כשיש לך זאכר טורט".

"אבל לא קישטנו עם הסוכריות הכסופות הקטנות-קטנות", הוא מוחה בעצב.

"מה?"

"הסוכריות הכסופות, ענבר…" ועיניו חסרות אונים כמעט כמו עיניי.

אני יושבת לצד מיטתו כל היום ושותקת, לא יודעת מה להגיד. הוא מתלונן על הציורים הגרועים שתלויים על הקירות. בד מרובע, רובו צבוע שחור, רק חלקו התחתון צבוע טורקיז אטום, שלא מאפשר לנשום.

"בציורים שלי תמיד הייתה איזו קלילות, אפילו הפרחים היו שקופים, יכולת להעביר את האצבע דרך עלי הכותרת שלהם כאילו היית גשם. כאן יש רק ברד. והמכשירים האלה…" הוא מתפתל במיטה, ולבסוף משקיע את ראשו בכרית הלבנה. "לא פלא שאנשים מתים במקומות כאלה".

אני נשארת לשבת במסדרון, כשעורכים לו בדיקות, וחוזרת שוב אל הכיסא שלצד מיטתו. נוף בניין בית החולים נשקף ממחציתו האחת של החלון, ומגרש החנייה נראה מתחתינו, מוצף מכוניות שעתידות להישאר לבדן.

"איך היה?"

סבא מושך בכתפיו. "לא הסכמתי ללבוש את המדים שלהם, אני לא איזה חייל". עיניו יפות, עייפות, ואני חושבת שירשתי ממנו את העייפות הזאת. אחר כך הוא מושך את שרוול הסוודר הלבן ומראה לי את הצלקת שנשארה בחלק הפנימי של מרפקו, שריד של המחט שדקרה וריד ולקחה ממנו דם.

"זה כואב?" אני דואגת.

"זה כלום", מניע את ידו בביטול. "יש כאלה שהצלקות בחיים לא יורדות מהזרועות שלהם. אף פעם לא סיפרתי לך או לליה, או לאף אחד אחר… אבל היה לי אח", מתאר, ואיזו חיוניות נסחפת לתוך אבני הברקת של אישוניו. "הוא קיבל מספר על הזרוע, כשאני ציירתי. אותי הם השאירו בחיים בשביל לראות את כל היצירות שלי. הגשרים. הספינות. האגמים. נופים כאלה היו שווים הרבה בימים שהם ראו רק ערים הרוסות וערמות של מתים בכל פינה".

"הו", אני אומרת, צער בעיניי ובקולי ובכל נפשי, שרוצה רק להבריח אותו משם, אפילו שעברו כבר חיים שלמים.

"אנשים יצאו סביבי ליום עבודה, וכבר לא נראו כמו אנשים, אם הם בכלל חזרו. ואני ישבתי בחדר של הקצין, שתיתי יין גרמני, אכלתי לחם קלוי עם חמאה, והקשבתי לסימפוניות של מאהלר. בחוץ נשמעו יריות. צעקות. כל הזמן. ציירתי כדי לא לשמוע", קולו רגוע, עיניו ממצמצות בהתרגשות. "ציירתי אז את הנהרות הכי צלולים, את השדות הכי פורחים. לאוויר היה טעם של אביב וריח של חופש. הצבע זרם על הבד כמו הדם ברחובות. הייתי מאושר".

אני שותקת, מהורהרת. געגועים למתיקותה של הזאכר טורט ממלאים את פי, מהולים בפחד מן העתיד. "ואח שלך?" אני שואלת. "מה הוא עשה?"

"הוא היה ילד שובב, שהפך לבחור חייכן. הוא נהנה מהחיים. כשלקחו אותנו, כולנו פחדנו, רק הוא צחק לסכנה. כולם חשבו שהוא יפתח את הדלת של הקרון ויקפוץ מהרכבת, ואז ירוץ בשלג, רוקד ושר. הוא היה צעיר יותר וחזק יותר, אני ידעתי רק לצייר עצים וארמונות. זה היה ינואר,  כמו עכשיו. למחנה הוברח משלוח חדש של צבעי שמן. עבדתי על ציור של יער. עצים גבוהים, ירוקי עד. כאלה שיחיו הרבה אחרי שכבר לא נהיה כאן".

"והאחרים?"

"התחילו לשלוח אותם בצעדות. האוויר היה קפוא. נדמה שהעולם כולו קפא. גם העצים קפאו והשמיים קפאו, אבל לא הבית של הקצין. שם לא היה קר אפילו לרגע".

"עלית לארץ לבד".

"כן".

"ראית אותו לפני שהוא – ?"

"זה לא חשוב", נאנח. "מה זה יעזור לדבר על זה…"

אנחנו שותקים, מקשיבים לגשם שמתחיל לרדת בחוץ. טיפות שקטות מנקבות את השקיפות הרגועה של הזגוגית.

"עדיין חיכיתי שהוא ירוץ בשלג".

"והוא רץ?"

"בבוקר. היו יריות. לשלג היה צבע תכלת. עקבות רגליים פנו אל היער, שהעצים שלו היו כבר מתים לגמרי, אבל המשיכו לעמוד".

"אולי הם ירו באוויר?" אני שואלת, רעד עובר בי.

הוא מתבונן אל תוך עיניי במבטו הירוק המהורהר, כתפיו יציבות, קולו ערב. "המשכתי לצייר. עם כל ירייה הוספתי ענף".

"היו הרבה יריות?"

"בשלב מסוים הפסקתי לספור".

סבא נותן לי מטבע ומבקש שאקנה לו פחית קולה מהמכונה. אני יוצאת ונושמת את האוויר הקר של המסדרון. כשאני חוזרת עם הפחית אחרי דקות ספורות, צל בין הערביים עומד בחדר. הגשם מפסיק לרדת. עיניו עצומות. אני נוגעת בכף ידו, אבל היא קרירה. כובד מר עומד בבית החזה שלי. המרירות אוחזת בגרון. עיניי נעשות לחות. הטיפות נשארות על זגוגית החלון, שלוות. אף אחד לא יודע.

אני נשכבת לצדו במיטה כמו בשבת בבוקר ומלטפת את ראשו, ידי מחבקת את הגוף הדומם. אולי הוא יתעורר. אולי הוא רק מתבדח, ועוד מעט יבהיל אותי בנהמה פתאומית, ויפרוץ בצחוק. אבל השניות חולפות, וכלום לא קורה. הוא שוכב שם, על הסדין של בית החולים, ראשו מוטל על הכרית של בית החולים, ועפעפיו מכסים את עיניו. מה יהיה עכשיו? אני שואלת בלי קול. מי יעוף איתי לשמיים על הנדנדות בגינה? מי ירדוף אחריי עם רובה מים? מי ירקוד איתי?

לא אחותו של אבא. היא לא אוהבת לרקוד. רק היא תוכל לקחת את ליה ואותי אל ביתה, וכמה יפה הבית, וכמה נורא, עם בעלה הרשע, שנוזף כל היום בבת שלהם, והבנים האכזריים, שמגדלים ברווזים רק כדי להגיש אותם בערבי החג, והחצר האינסופית, עם הדשא, והמסיבות, והמדרגות הלולייניות שמובילות אל חדרי השינה. אני לא רוצה להיות שם.

אני לא רוצה להיות בעולם.

רגליי נושאות אותי אל מחוץ לחדר, ואני חולפת על פני הציור עם הנקודות, שנדמה כאילו הוא לועג לי בצבעוניות הילדותית שלו. אני רוצה להניף את היד ולחבוט בזכוכית שמגנה עליו, שתישבר לרסיסים. אבל הלחות בעיניי הופכת לנהר שעולה על גדותיו, ואני הולכת כסהרורית בין המסדרונות החיוורים ונכנסת לשירותים. כאן, מאחורי הדלת הכחולה, אני פותחת את הברז ושוטפת את הפנים, להרגיע את העיניים, את הלב שמפרפר בבית החזה, לקחת נשימה עמוקה, אבל האוויר נתקע בריאות ומסרב לצאת. שום דבר לא ירגיע אותי.

ליה, אני נזכרת. ליה יושבת בבית ונהנית מהמתיקות הנעימה של הזאכר טורט, מציפוי השוקולד המבריק, מיצירתו האחרונה של סבא.

אני מביטה בהשתקפות פניי הריקים במראה, ומתכוונת לצאת, אבל הוא מגיע. הפעם מתוך טיפת מים שנושרת אל הכיור. שביל הטיפות השקופות מתמזג שוב והופך לגוף, והנה הוא עומד לפניי.

"לך מכאן", אני אומרת, כועסת. "תעזוב אותי בשקט".

"איך שאת רוצה", הוא משיב, עטוף במעיל הירוק הכהה, וחיוכו עליז מתמיד. "עכשיו את מאמינה לי?"

אני שותקת ומביטה ברצפה, בולעת את הדמעות שמצטברות בגרון.

"את עדיין יכולה להחזיר אותו".

עיניי נוסקות ומתבוננות בו. בעצם, למה לא? אני יכולה לעשות את זה. ירייה אחת. רק ירייה אחת, ונרקוד שוב על השטיח בסלון, עד שנקבל סחרחורת, עד שניפול צוחקים.

"קחי את זה", מושיט את האקדח לעברי. "ותירי באדם אחד – "

"בסדר", אני שולחת את ידי באומץ שהצער יוצר בי.

"על כל שנה שהוא חי".

אני נאלמת, עיניי נפערות. המספרים עולים ועולים בראשי. זה לא נגמר.

"או שאת רוצה לראות איך מורידים אותו לחדר הקירור, מחברים לו תווית עם שם לכף הרגל, כמו לבגדים שקניתם? אבל הוא לא יכול ללבוש בגדים. כבר לא", עיניו הכחולות נפקחות, נוצצות. "ואז עוטפים אותו בתכריכים, מורידים אותו לבור, קפוא, מת".

"די", אני לוחשת, ונוטלת את האקדח. לרגע, ידי נוגעת בידו הקרה.

"את יודעת איך להשתמש בו?"

"לא".

"אני אראה לך".

אני מביטה בנוף הנשקף מבעד לחלון חדרי כל הלילה. השמיים השחורים ריקים מכוכבים, נצנוץ מטוס חולף מבהיק מדי פעם ונעלם. הבניין ממול ניצב בתריסים סגורים. מכונית מחליקה על פני הכביש ונמוגה. ליה ישנה בחדר הסמוך, מוגנת בבועה של חוסר הידיעה. האקדח מונח על הכרית שלי. אוויר הבוקר מסתנן מבעד לחלונות ומציף את חלל הבית בחיוורון קר, אפרורי, חיוורון שמרגיש רק מי שכל ספינותיו טבעו. החדרים שקטים. השטיח עומד בשיממון הטורקיז שלו. על הספה נשארו השקעים שגופינו יצרו. המחט עדיין מעל התקליט, אבל אין מוסיקה. אין אף צליל בעולם.

אני נאנחת בלי קול ומרתיחה מים, מוזגת את תכולת השקית אל בין הבועות, בוחשת מדי פעם בכף המתכת, ואז אוכלת את הפסטה החמה ישר מהסיר, רוטב השמנת מכתים את שפתיי ואני מלקקת אותן, מרגישה את מליחות התבלינים והדמעות. אני יושבת בחושך מול הסיר הריק. את הזאכר טורט אני משאירה במקפיא, עצובה בשלמותה. אף אחד לא יגע בה עד שסבא יחזור.

אני יודעת שאם אעצור כדי לחשוב, לא אהיה מסוגלת לעשות את זה. אבל אני חייבת להחזיר אותו. אני מדליקה את הטלוויזיה בסלון, כדי להיות פחות בודדה. נוף עצי דקל זוהר מערוץ המוסיקה, חול מתפזר בין האצבעות, הים נראה רחוק ונמוך, גליו הרגועים שוטפים את החוף. הצלילים חוזרים אל העולם, מלאכותיים. הזמרת שרה, "Along with you, along with you…" והשלווה הזו מעציבה אותי אפילו יותר. הרי איך יכול להיות שכל היופי הזה, והנופים, והעצים, איך יכול להיות שהם ימשיכו לחיות, בזמן שהוא שוכב שם במיטה הקרה, והגוף שלו הולך וקופא? ומה יישאר ממנו, אחרי שייקחו אותו ויקברו בתוך האדמה? ומה יישאר ממני?

אני מרימה את היד בעדינות, כמו שהאיש במעיל הירוק הכהה הראה לי, והאקדח מתרומם מעל הכרית ומרחף באוויר.

ליה קמה בעיניים עייפות ויוצאת מהחדר.

אני ממהרת להנמיך את היד, ולשלוח את האקדח אל מתחת לכרית.

"איפה סבא?" היא מתבוננת בכורסה הריקה, שיערה הסתור חלק ויפה.

"הוא היה עייף אתמול אחרי שהלכנו לקניון, אז הוא ביקש לא להעיר אותו", אני מצביעה לעבר דלת חדרו הסגורה.

"טוב, לא הבנתי לאן נעלמתם".

"נהנית בחוג?"

"כן, עבדנו על ריקוד חדש. רוצה לראות?" היא מחייכת.

"בצהריים", אני משיבה בחיוך חיוור. "כשנחזור הביתה".

אנחנו מתלבשות ומכינות כריכים עם שכבה דקה של חמאה ופרוסת גבינה צהובה, וליה מדברת על המבחן הצפוי בחשבון, ועל הפרק האחרון של "הבנים והבנות", ועל שתי השקיות שמונחות על המיטה שלי.

"כן, קנינו בגדים. בואי, שלא נאחר".

אבל אביצ'י פורץ אל המסך עם שיר המועדונים החדש שלו, וליה נעה לקצב העליז של המוסיקה. "בואי נרקוד", היא מושיטה אליי את ידה, עיניה בורקות באושר ילדותי.

אני נועלת את הלסתות והולכת לחדר, כשהוא שר, "All my life, I've been, I've been waiting for someone like you, yeah". אחר כך אני מכבה את הטלוויזיה ונועלת את הדלת. אנחנו הולכות לבית הספר. האקדח ממתין בתיק הגב שלי.

השיר ממשיך להתנגן בראשי, כשאנחנו חולפות על פני בתים לבנים, צמחים שהעלים שלהם בעלי צורת לב, כמו עלי רקפות, גדרות תיל. הקיוסק הכחול עומד נטוש באמצע הרחוב, מוצף פחיות קולה וממתקים חמוצים. אני מביטה בגבעולי הדשא הרטובים, בשלוליות שנקוו בין המרצפות, בשמיים המעוננים. קולות הילדים נשמעים מבעד לחלונות הכיתות. אנחנו נכנסות אל הרחבה המוצלת, ופוסעות במסדרון. היום אין מבטים, אין התלחשויות. נדמה שהפכנו לבלתי נראות. אולי הם כבר שכחו.

ליה זורקת "ביי" חייכני ומדלגת אל הכיתה שלה. אני נכנסת לכיתה, רושמת ספרות מאולתרות ומגישה את המבחן אחרונה. הצלצול מתנגן במערכת הכריזה, "כך הולכים השותלים", והקולות התמימים של הזמרים והזמרות נישאים בחלל, רעננים כמו הצמחים שאנחנו קוברים בחצר בית הספר, פרחים לבנים, ורודים וכחולים, שאין להם ריח. אנחנו מהדקים את האדמה הרטובה בידיים קרות. המורות קוראות, "ט"ו בשבט שמח!" הילדים יוצאים להפסקה, צוחקים.

אני בורחת אל שירותי הבנות, נועלת את הדלת ובוכה, הדמעות שוטפות את פניי, כתפיי רועדות. "תחזור", אני לוחשת, פניי מחווירים וקר לי, קר לי כל כך. אני מוציאה את האקדח מהתיק ומרימה את היד ועוזבת אותו שם, באוויר. אני עוצמת את העיניים מאחורי הדלת הנעולה, מניפה את היד כמנצחת על תזמורת שקופה, ושולחת אותו אל החצר, נשימה קטועה נחנקת בגרוני.

אני מכווצת את האצבע והאגודל מעל הדק עשוי אוויר. הירייה הראשונה נשמעת. ועוד אחת. ועוד אחת. צרחות מבוהלות. נעליים רצות על המרצפות. דלתות נסגרות. היריות נמשכות. אני יוצאת ומביטה בחצר מבעד לחלון, מרימה את היד לאט ומזיזה אותה ימינה, לכיוון המבנה. האקדח מרחף ויורה, דואה וגובה קורבנות. דם ניתז על הקירות שלאורך המסדרון. ילדים נופלים מתים. אני אצליח. רק עוד מעט.

מניין החיים האובדים עולה במהירות. ילדים מכיתות א' עד ו'. המורות. אולי גם המנהלת. אבל ככל שהשניות חולפות, התנועה קשה יותר. האקדח מרחף לאט, הקליעים הבלתי נגמרים פוגעים בקירות, נופלים על הרצפה בלי להפיל אף אדם. כולם מתחבאים בכיתות, מאחורי דלתות נעולות. כולם משתתקים.

"כמה יש לי?" אני שואלת את המראה, מודאגת.

"רק עוד שניים", הקול נשמע מבעד לזכוכית.

אני מהנהנת, חושבת לאן לפנות. החצר ריקה. בכי של ילד נשמע מכיוון המסדרון. אני מכוונת את האקדח בהתרגשות ומכווצת את האגודל והאצבע. הבכי נאלם.

"רק עוד אחד", אני לוחשת, עומדת על המרצפות הלבנות, הנקיות, עיניי בוהקות בציפייה, הלב פועם במהירות. זה הרגע הכי יפה והכי נורא שראיתי בחיים. רגליי נושאות אותי אל המסדרון. סירנות נשמעות ממורד הרחוב.

"ענבר!" היא רצה אליי, דמעות בעיניה, והן ירוקות ועצובות כמו שלא היו מעולם. "את חיה", היא לוחשת ומחבקת אותי באפיסת כוחות.

אני מחבקת אותה, ואז מרימה את היד ומכווצת את האגודל והאצבע.

אני פוסעת בין כיתות רפאים. "זהו", פוסקת, גאה בעצמי. המנגינה הישנה נשמעת שוב במערכת הכריזה, והשיר מציף את מסדרונות בית הספר, נופל על הראשים המדממים של עשרות האנשים והילדים שלקחתי, מנסה להרגיע את הנפשות של אלה שנשארו בחיים, אך לשווא. רוח קלה נושבת על הפרחים ששתלנו לפני שעה קלה.

עכשיו היא תצטרף לאמא ואבא, אני מעודדת את עצמי כשאני מביטה לאחור, בגופת הילדה שעד לפני שניות ספורות הייתה אחותי.

אני יוצאת אל החצר, וכבר רואה אותו עומד שם, לפני השער, שקט וגבוה, הסוודר שלו זוהר כמעט בחיוורון הקריר של הבוקר, ואני נושמת מהאוויר הנקי, ושומטת את היד, עוזבת את האקדח הנופל מאחור ורצה אליו. וככל שאני מתקרבת, חיוכי נעשה בהיר ומאושר יותר, שפתיי מחייכות, עיניי מחייכות, כל נפשי מחייכת.

"חזרת!" אני נוגעת בשרוול הלבן, מעל הזרוע, ופורשת את ידיי, לחבק ולא לעזוב. אבל פיסת הצמר נשארת תלויה בין אצבעותיי הנחרדות, כשהוא מסתובב לאחור, חיוך מבודח על שפתיו, וכל הצמר נושר ממנו כמו פתיתי שלג, חושף בד ירוק כהה אל מול עיניי הנפערות באימה.

המעיל נח על גופו הצעיר, ועיניו הכחולות צוחקות לעברי, כשהוא משיב, "כמה טוב לחזור!"

אני עומדת שם מבועתת, ברגליים קפואות ונפש ריקה, ורואה שרק מעל הזרוע הבד נמס, מגלה ספרות ירוקות על העור הבהיר, הפצוע מימים ארוכים של הליכה בשלג. אבל אין שלג, ואין מוסיקה בעולם, והשמיים קפאו.

רגליי כמו נטועות במרצפות האפורות של החצר, עיניי רושפות. אני מרימה את היד ומכווצת את האגודל והאצבע, אבל האקדח לא יורה.

"מה חשבת?" הוא אומר, צחוקו חופשי.

אני שומטת את האקדח ומביטה סביבי, לא יודעת לאן ללכת. גשם יורד, עדין, טיפותיו מרפרפות על העור, רוחצות את הפנים, את הדם שזולג עדיין מהפצעים הפעורים בגופות של ילדי בית הספר. מה יהיה עם סבא? ומה יהיה איתי עכשיו? מי יקנה איתי בגדים ויכין לי זאכר טורט? מי ירקוד איתי?

"אני אגור איתך", הוא מציע, חיוך שובב ניצת בשפתיו. "שתזכרי תמיד את היום הזה".

אני שותקת, מביטה באוויר הקודר. קולות הילדים החיים נשמעים מבעד לחלונות. הסירנות מתקרבות.

חיוכו מתרחב, וקמטים קטנים נוצרים בזוויות עיניו. "שתזכרי שנכשלת".

אנחנו יוצאים אל הרחוב, משאירים את השער מאחורינו, עוזבים את גבעולי הדשא המעטים, הלחים עדיין, את החלונות הסגורים והבניין הניצב חיוור.

רוח קרירה נושבת על פניי. לפני שאנחנו חוצים את הכביש, אני מביטה לאחור ואז מתבוננת באח של סבא. כנפי מעילו מתנופפות לאט, והוא רוכס את המעיל עד הצוואר בתנועה מהירה.

אנחנו ממשיכים ללכת, חולפים על פני בתים שקטים. אין אף נפש חיה.

"נקנה סוכריות כסף קטנות-קטנות", אני אומרת, קולי קשה וקר כמו השמיים, ואחרי שניות ספורות קובעת, "הייתי עושה את זה שוב".