כמה מטופש

מאת: שלהבת-חנה קלמן

"הילדה חזרה מבית הספר, כמו בכל יום. בארבע וחצי בצהריים.

אבל היום היה יום שלישי, יום ידוע לילדה שהוא יום נוראי. תמיד יום שלישי היה אחד הימים השנואים עליה ביותר.

היא נכנסה לבית, ומיד הרגישה שמשהו לא בסדר. הרצפה הייתה מבריקה, כאילו מישהו שטף אותה. אבל זה לא הגיוני, רק בשישי שוטפים, וזה בכלל התפקיד של הילדה.

אביה ישב בסלון עם הבעה עצובה ורצינית שהפילה את הלב של הילדה לקרביה. היא ידעה שזה יקרה, אבל הידיעה לא הקלה על הכאב. אפילו לא קצת.

ידה של אביה ליטפה את הראש הקטן של נלה, כל כך שבירה, עיניים מלאות בכל כך הרבה חכמה.

קולו של אביה רעד, רק בני המשפחה ידעו כמה אבא רגיש, למרות חזותו הצינית והקשוחה.

"נלה נפלה היום במדרגות. " הוא אמר לילדה בשקט, חורץ דין. הילדה התמוטטה מבפנים. היא החלה לבכות.

"אמרנו שנעשה את זה כשהיא תתחיל לסבול, וביתי, מפה והלאה היא תסבול. היא לא מצליחה להתרומם ממקומה."

"לא. לא. בבקשה." היא התייפחה.

הילדה קרסה לצידה של נלה, חובקת אותה ברעד, כמו הייתה פסל חרסינה עדין.

אביה ביקש את רשותה, ובעוד דמעות שורפות כמו אש זולגות מעיניה, היא הנהנה. נתנה את אישורה. הדבר האחרון שהיא רוצה זה לחזות בברייה שהייתה איתה מלידה סובלת.

נלה פה עוד מלפניי, ארבע שנים מלפניי.

הפסקתי להעמיד פנים שזאת סתם ילדה אקראית. זאת אני. אני התייפחתי, אני קרסתי.

כי כלב הוא לא סתם רכוש משעשע שיש לאדם, כלב הוא חבר במשפחה. כלב הוא חלק מהבית. כשחברים ומשפחה לא מצליחים לעודד עם מילים, נלה שלי הייתה מרגישה בעצב שלי, היא הייתה ניגשת אליי ומלקקת אותי. ליקקה את פצעיי כשנפלתי, הפרווה הלבנה-חומה שלה היא מה שהצילה אותי כל כך הרבה פעמים. לאחוז בה, לדבר אליה, להסתכל עמוק אל תוך העיניים החומות היפהפיות, המלאות באהבה טהורה. כל אלה היו שייכים אליה. רק אליה.

אבל להעמיד פנים שזאת ילדה אחרת זה כל כך הרבה יותר פשוט. אז זה מה שאמשיך לעשות.

היא התקשרה לחברתה הטובה. מחניקה את הבכי עמוק בתוך הגרון, שצרב אותו כמו וויסקי חזק. חברתה הגיעה מיד, היא הכירה את נלה כל כך הרבה שנים, הילדה החליטה שמגיע לה גם להגיד "שלום" אחרון. קלישאתי כפי שזה יישמע.

הן בילו בערך שעה בלשים גלידה על קצות אצבעותיהן, ולתת לנלה ללקק את הגלידה. זאת הייתה גלידת שוקולד, לא בריאה במיוחד לכלבים, אבל בשעה כזאת שום דבר כבר לא היה משנה.

החברה הלכה. הילדה נשארה לבדה, עם כלבתה האהובה. לא חדלה מלגעת בה וללטף אותה לרגע.

עד השעה שש בערב, הווטרינרית באה. שלפה מזרק, עשתה את עבודתה.

זריקה ראשונה, להרדים את הגוף.

זריקה שנייה, להרדים את נלה.

כמעט שנה עברה, ואני מודה. לא התגברתי. נלה הייתה הברייה הכי תמימה, טובה, חפה מפשע שהכרתי. לא הגיע לה לחלות, לגסוס, למות. כל התהליך המייגע והארוך.

אבל הוענקו לה 17 שנים. ועל זה אני אסירת תודה.

אני אסירת תודה על זה שיש לי כל כך הרבה סיפורים על נלה. על איך שהיא התנהגה בי כאילו הייתי הגורה שלה מאז שנולדתי. על איך שהיא חיממה אותי בלילות חורף כשארבע שמיכות לא הספיקו.

אני מתגעגעת אליה. אל הריח הנורא אך מוכר ונעים שלה. אל החמימות שלה. אל כל מה שהיא הייתה, עכשיו יש תלולית עפר, מוקפת בפרחים בגינה שלנו.

אני על סף דמעות כשאני כותבת את זה, מה שייראה מוזר ולא טבעי למי שאף פעם לא היה כלב בבעלותו.

כי כלב הוא יותר מסתם חיה מצחיקה וטיפשונת.

כלב הוא חלק ממך.

כשהנחנו את נלה בתוך האדמה, חלק ממני התפורר, הרגשתי ריקנות עצומה, כאילו חלק ממני היה נלה, והמוות הארור תקע את טלפיו וקרע חלק זה ממני.

באותו לילה נאחזתי בזכרונותיי ממנה, בריח שלה, ושמעתי את השיר "שלחי אותו" בערך 18 פעמים, עד שכיביתי הכל ונרדמתי עם כל הדמעות שנהיו כתם אחד קר על הכרית.

אני עדיין שומעת את טפיפות הרגליים הקטנות שלה מסתובבות בבית, והזכרונות ממנה צרובים בראשי.

הענקתי את כל הלב שלי אליה, זה הדבר היחיד שאני יכולה להיות שלמה איתו.

כשאני שוקעת אל תוך הבוץ הטובעני השחור של הדיכאון, אין לי אותך, שעצם מגע בך יכול להעלות בי חיוך,

כשאני נופלת לתוך בור של שנאה עצמית, אין לי אותך, שתלקקי את פניי ותזכירי לי שלא משנה מה, את תאהבי אותי.

אוכלת שקדים, שאת טעמם המריר אני שונאת. רק כדי להיזכר בך.

בשעות מאוחרות וחשוכות של הלילה אני חושבת עלייך, מתגעגעת אל גופך הקטן, אל הדרך שלך לדעת מתי אני עצובה.

אל הנביחות המגוננות שלך כל פעם שמישהו דופק בדלת.

קשה לי לכתוב עלייך באריכות, נלה שלי,

ועוד ברקע אני עדיין שומעת את "שלחי אותו"

כשרוני דלומי מפצירה בי לתת לך ללכת לחופשי, אף כי אני יודעת שלא תחזרי אליי.

כשקולה הערב שר לי שלא להתעצב עוד, כי הלכת כציפור לדרור.

אני יודעת שהרבה לא יודעים כמה כואבת יכולה להיות הפרידה הזאת.

הרבה חושבים שזה עניין של מה בכך.

אבל אני יודעת מי הייתה שם בשבילי כשבכיתי, כשהייתי בודדה ולא היו לי חברים, כשכל האחים כבר עזבו את הבית, וכשההורים עבדו עד מאוחר.

בהתחלה בכיתי כל לילה אל הכרית. כל לילה. דמעות שורפות, כי חסרונה כל כך הורגש. הייתי מדברת אליה, מחכה לאיזשהו קשקוש בזנב כתגובה.

הייתי שומעת שירים עצובים ומחכה שכאב האובדן יהפוך להיות נסבל יותר, עד שאיבדתי כל אמונה שזה יקרה.

כתבתי כל כמה ימים קטע, לא טוב במיוחד. בערך באותה רמה כמו הסיפור הזה.

אני לא כותבת טוב במיוחד, אני יודעת. אני כותבת בשביל להוציא את כל הרגש הזה.

למלא את הלבן של הדף, לשפוך את כל המחשבות שלי.

בערך מה שהייתי עושה כשדיברתי אליה."

"דריאה סגרה את היומן החום עם הריח המעופש בחבטה. היומן היה שייך אל סבתה, שנפטרה לא מזמן. בטקס השריפה אימה של דריאה התייפחה על כתף אחיה, אבל דריאה עצמה לא הזילה דמעה אפילו, סבתה הייתה אישה מטופשת שחיה בעבר, ודריאה לא הרגישה חיבה מסוימת אליה.

אבל לא בשל כך היא הרגישה זלזול ובוז כלפיי הקטע הזה ביומן, היא הרגישה כך כי היא חשבה שזה מטופש איך אפשר להיקשר אל חיה בצורה כזאת, שסבתה מתארת איך נשבר לה הלב בהמון דימויים דרמטיים ומייגעים. דריאה לחצה על המתג הקטן שהזדקר מנעליה, שתוכל להלך בקלות רבה יותר אל המטבח, ופקדה על קודי, רובוטית המטבח להכין לה חביתה.

שלוש דקות וחצי דקות לאחר מכן, (הוריה של דריאה מינו אותה לאחראית הרובוטים בבית, אז היא התחילה למדוד את הזמן לכל המכונות) קודי הגישה לה את החביתה החמה, שהדיפה ריח מעורר תיאבון. דריאה צקצקה בלשונה והתלוננה על הזמן הרב שנאלצה לחכות.

קודי התחילה להקליד התנצלות שתופיע על מסך התקשורת הקטן שלה, אבל דריאה קטעה אותה. יותר מדי זמן לחכות עד שתסיים להקליד, היא לא יכלה לחכות שכבר יפתחו את מנגנון הדיבור לרובוטים האחראים על עבודה, קריאה אימצה את עיניה ולקחה לה זמן רב מדי.

היא זימנה את ליון, רובוט שנועד להסיח את דעתה והראיתה לו את היומן, מקריאה את הקטע האמוצינלי להחריד בקול מלא לעג.

ליון העלה על מסך התקשורת הקטן מדי שלו: "הא הא הא" כמצופה ממנו, ובשביל דריאה זה הספיק.

"כל כך מטופש איך שבני אדם נקשרו לחיות השעשוע שלהם, הלא כן, ליון?"

הוא הנהן. והיא חייכה בסיפוק. ליון תמיד הסכים איתה, זה מה שהפך אותו עדיף על פני כל הילדים והמורים בבית הספר.

שלושה חודשים לאחר מכן, חודש לאחר שהתקינו לליון את מנגנון הדיבור, ליון התקלקל והחשמל כבר לא עבר בו יותר.

דריאה בילתה יומיים שלמים נעולה בחדרה, בוכה על המכונה האהובה שלה, בעוד מילותיה שלה מהדהדות בראשה, אך בקול הזקן והשקט של סבתה המנוחה: "מטופש איך שבני אדם נקשרו אל חיות השעשוע שלהם, הלא כן, ליון?"

חמש עשר שנים לאחר מכן, דריאה נכנסה לעסקי הרובוטים. היא רצתה לייצר רובוט שלא מתקלקל. לדגם הנסיוני החודש קראו "ג'ון". דריאה רטנה שזה שם ישן ונדוש, אבל לאחר שבוע של בדיקות לא יכלה שלא לחבב את ג'ון. זה קרה גם עם גלין, אובר ופרמה, הדגמים הקודמים. דריאה נקשרה אליהם, וכשהם לא עברו את הבדיקות היא נעלה את עצמה במשרדה ליום שלם, נעלמת מכל העיניים האנושיות שלא מפסיקות לבהות ולשפוט ולבחון.

"ג'ון!" היא קראה בחביבות קצת תוקפנית, שיזהה את הבוס.

"כן," סרט המתכת ששימש לו לעיניים סרק את גופה, "דריאה?"

דריאה חייכה בסיפוק. "אני רוצה שתעשה בשבילי כמה דברים מסוכנים. אנחנו הולכים לבדוק כמה אתה עמיד."

ג'ון היטה את ראשו המתכתי.

" הדברים המסוכנים עלולים להשבית לי את המערכת, דריאה בוס?"

דריאה מצמצה אליו ובשיבה ברוך שלעולם לא תשתמש בו עם אנשים אחרים: "הם נועדו להשבית את המערכת שלך, אם אתה לא עמיד מספיק."

היא יכלה להרגיש את ג'ון נרתע.

"אני עצמי הייתי מעורבת בבנייתך, יצרתי אותך עמיד ככל האפשר." היא התקרבה אליו באיטיות זהירה. ג'ון הרכין את ראשו בכניעה. מקבל את גורלו.

דריאה עצמה את עיניה ונשפה באיטיות. גם היא אימצה את גורלה, ממזמן.

היא עקבה אחרי התגובות של ג'ון לכל בדיקה, הוא עבר כל שלב במיומנות של מכונה חדשה ומשומנת. דריאה קלטה מזווית עינה את הממונים עליה מתחילים לחייך חיוכי ניצחון, אבל דריאה מעולם לא הרשתה לעצמה לשמוח על הצלחה כלשהי לפני צליחת השלב הסופי.

היא ידעה שג'ון שומר את כוחותיו אל השלב הסופי, כי ההיגיון אומר שהוא יהיה הכי קשה. כמובן שהוא יתנהג כך, היא תכנתה אותו להיות חכם.

בשלב אחד לפני האחרון היא נשכה את שפתה בלחץ, כמו כל פעם שדגם חדש מגיע לשלב הזה.

דריאה הייתה מודעת לכך שלרובוטים אין רגשות או עצבים, אנשים כל הזמן חשבו שהם צריכים להזכיר לה עובדה זאת. דריאה התעלמה מאותם אנשים, העניין הוא שהיא לא חיבבה את הרובוטים, היא העריצה אותם.

קריאון לחץ את כתפה במשהו שהיה אמור להעביר מסר של חיבה, אך דריאה סלדה ממגע, ונרתעה. חיוכו הענקי התכווץ, וכך גם משהו בליבה של דריאה.

הלוואי שקריאון היה איזשהו באג בתוכנה שאפשר להסיר. הוא מתנהג כמו ווירוס, רק כך הוא הצליח לחדור את השריון, הדומה לאנטי ווירוס, היישר אל ליבה של דריאה. איך אפשר שלא לתת לו לסלול את דרכו אל המקום הפגיע ביותר כשהוא נראה כל כך חף מפשע?

"תירגעי." אמר קריאון בעדינות. "ג'ון יהיה האחד שיצליח. הראשון. אני יכול להרגיש את זה."

דריאה הייתה חצויה, הצד מלא התקווה שרצה להאמין בו, והצד שאותו ירשה מאימה- אף פעם לא לצפות ליותר מדי. לא מהחיים, לא מהגורל, לא מאחרים, ובייחוד לא מעצמך.

"הוא לא יהיה מספיק חזק." היא סיננה כדי שלא יקלוט את הרעד שבקולה, מאיים לשבור אותו.

" הוא יהיה מספיק חזק." קריאון גלגל עיניים, להראות כמה המצב קליל, כמה הוא בטוח בה ובעצמו. ובג'ון.

"תביא לי את המפתח של המשרד שלי." היא אמרה, בניסיון להישמע כמו הבוס שלו. רובוטים ואנשים הם לא כל כך שונים כשמדובר בטונים.

וגם כלבים. הדהד קול בראשה. היא סילקה אותו משם. אסור לה להתחיל להתעמק בסיבה שהיא כאן, אחרת תתחיל לפקפק בה, והמוטיבציה להגיע אל המטרה תתפרק.

שעה לאחר המון נשיכות שפתיים, חיוכי הניצחון החלו להימחק, זה אחר זה, פניהם הודו בתבוסה.

דריאה פנתה אל קריאון בסיבוב חד, והושיטה את כף ידה קדימה, לקבלת המפתח.

עיניו הירוקות-בורקות של קריאון בחנו אותה לרגע, ואז הוא הושיט את כף ידו אליה, ולחץ את ידה במרץ.

"המערכות של ג'ון היו מצוינות, דריאה. כמעט מושלמות. ברכותיי."

"אני לא צוחקת קריאון, תן לי את המפתח מיד."

"אני גם לא צוחק." קריאון אמר, ואז עיבה את קולו מעט.

"ג'ון היה נפלא, אבל לא מספיק. את תבני עוד אחד. אחר. חזק יותר. אני לא נותן לך את המפתח, את לא הולכת לנעול את עצמך במשרד במשך יממה ולהתבכיין. את הולכת עכשיו לשתות קפה ולהתחיל לעבוד על הדגם הבא."

דריאה חשקה את לסתתה והקשיחה את גופה.

"כן, וכך את מגיבה כשאת עצבנית. את חוזרת על מעגליות, תמיד אותם חוקים, תמיד אותו רצף מקרים ואירועים. את לא רובוט, דריאה. עם כמה שאת רוצה להיות. את לא יכולה. את תהיי חייבת לפרוץ את המעגל שהוא החיים שלך. כי את בת אנוש. ואת. משתעממת.”

קריאון סוף סוף עזב את ידה, והלך משם. מילותיו מהדהדות בראשה של דריאה, אבל נוכחותו התנדפה ממחשבותיה כאילו לא הייתה שם."

"מה את חושבת?" רכנתי לפנים אל פניה של דודתי. "זה טוב מספיק?"

היא הצמידה את כפות ידיה זו לזו. "את מרוצה?" היא שאלה אותי בעיניים כמעט עצומות, אישוניה מציצים אליי מזווית העין.

"ברור שלא. את יודעת את זה." השבתי בעצבנות הנראית לעין.

היא נשמה ונשפה ארוכות, כמו בתרגיל יוגה. כך תמיד הייתה, במדיטציה נצחית.

"את הולכת לשלוח את זה בכל מקרה?" היא שאלה לבסוף אחרי רגע שתיקה.

"כן. אין לי באמת מה להפסיד. וזה לא שאני חושבת שזה זבל מוחלט… אני אוהבת את הדמויות שהמוח שלי יצר."

"אז מה הבעיה?" היא שאלה. אף פעם לא מרבה במילים. עיניה החומות נעוצות חצי בי חצי דרכי.

"העלילה. התיאורים. העולם. אני לא כל כך טובה בדברים האלה. אני חוששת שזה כן זבל מוחלט, למרות שחצי צד בי רוצה להאמין שיש בי איזשהו כישרון."

היא הסתכלה עליי, כאילו מצפה להמשך. היא תמיד עושה את זה כשאין לה מה לומר, ואז פתאום אני מוצאת שלי יש מה לומר.

"אני משחקת-אותה אמנית, ושווה משהו בכתיבה, למרות שבסופו של דבר אני לא מרוצה משום דבר שאני יוצרת. אולי העמדת הפנים הזאת היא פשוט כדי להסתיר שאין בי שום דבר. שום כישרון, שום כלום."

היא לא סתרה את דבריי, וגם לא הסכימה. זה למה אהבתי לשוחח איתה. בן אדם בלי דיעות לא יכול להיות צבוע.

"חשבתי אולי לסיים באמצע משפט. או אפילו מילה. תמיד אהבתי את הרעיון." הוספתי.

"למה?"

"לא יודעת, זה גורם לקוראים לתהות. אם יש משמעות, אין משמעות, אולי זה פשוט חוסר ביטחון מוחלט של היוצר." ציח