פתיתים

מאת: גל כהן

התחלתי להתכונן לרגע הזה כבר לפני עשר שנים. הכנה מוקדמת עוזרת רק בדיעבד, אף פעם לא בשעת מעשה. וכי באמת אפשר להתכונן לְדָבָר כזה? אפשר רק לדמיין את זה קורה שוב ושוב. אפשר רק לשחק משחק. לעשות סימולציות עם עצמך, עם ראי, עם אנשים אחרים. אפשר להפוך מחשבות בראש, כמו שהופכים חציר. חציר, הנה עוד משהו להיפרד ממנו: לא משנה אילו דברים יחכו לי שם, הם כנראה לא יכללו חציר.

לא שגדלתי בתוך חווה, או משהו דומה לזה; חציר הוא אחד הדברים הכי חסרי משמעות בעולם שלי. אני חושב שהפעם האחרונה שנגעתי בחציר היתה בגיל אחת עשרה. אינני יכול להיזכר בריח שלו. אינני יכול להזכר אם בכלל יש לחציר ריח, או שאין. אבל לחשוב שגם חציר לא אראה יותר; לחשוב כמה מתהפכת אצלי הבטן בגלל פרידה מִדָּבָר כל כך ריק, פעוט, חסר משמעות? ומה יֵיאָמֵר על הדברים המשמעותיים יותר מחציר? בוא נניח, ים. או ההורים שלי. אחרי זמן מסויים של טיסה הם כנראה כבר יגיעו לעולם שכולו טוב. הרבה לְפָנַיי. והעולם שאני נוסע לקראתו… אם הכל יסתדר, כמובן…

אני מתכונן לרגע הזה כבר עשר שנים. מהרגע שבו הגשתי מועמדות. דומינגז היה מאוד גלוי בעניין הזה כבר מההתחלה: אם וכאשר יגיע הרגע, אם אימצא מתאים, אם לא יהיו תקלות בדרך – העזיבה תהיה סופית, מוחלטת, בלתי הפיכה. אל תשמור תמונות, מישהו ייעץ. אחרים אמרו שזה טירוף ושחייבים להיאחז במשהו. אי אפשר למחוק אישיות, אי אפשר למחוק עבר. אפשר לנסות לטשטש אותו, ליצור אותו מחדש. בצוות ההקמה של הפרויקט שקלו ברצינות הולוגרמות וטכנולוגיות של מציאות וירטואלית, כדי שאם לאסטרונאוט יתחשק חיבוק ממרחק שנות אור יהיה אפשר לייצר לו אחד. אבל בסופו של דבר הם ירדו מזה, מתוך מחשבה שזה עלול לגרום יותר נזק מתועלת. הפסיכולוגית הציעה בפגישתנו התקופתית האחרונה שאקדים את הפרידה בפרק זמן של כשבוע ימים, כדי שיהיה לי קל יותר לחתוך. כדי שארגיש שליטה, שאחוש שאני יזמתי. שזה לא נכפה עליי. אבל כולם מקשקשים. אין שום דרך לעשות את זה קל יותר.

תחנת הרדיו מהמכשיר הקטן שעל השידה השמיעה מוזיקה. מצחיק שאנשים עוד קוראים לזה 'רדיו', אחרי כל כך הרבה זמן; הרי הם מזמן כבר לא משדרים בטכנולוגיה הזאת יותר. דברים שמתקבעים בשלבים מוקדמים אינם ניתנים למחיקה. "למאזינים שלנו נספר שהשיר הזה התפרסם היום לפני חמישים שנה בדיוק, ב-3 באפריל 1976", אמרו ברדיו. "זה היה כשזכה במקום הראשון בתחרות הזמר האירופית שנערכה בהולנד". אף פעם לא הייתי בהולנד, אני חושב לעצמי. פספוס. "קבלו את Brotherhood of Man".

"Brotherhood of Man", גלגלתי את המלים הרדיופוניות בפי. אחווה כלל אנושית תמיד עשתה להם את זה. על הרקטה שתעיף אותי הרחק הרחק מכולם הם טרחו לצבוע בגדול את הדגל האמריקאי, הדגל האירופי, הדגל הסיני. כוכבים צהובים, כוכבים לבנים, שמיים כחולים. דגלים עשויים להיות דבר כל כך רפטטיבי. מסתבר שחלומות החלל של אומות העולם טבועים בהם מאוד עמוק: מבלי משים, הם חרוטים על דגלם. למזלו של מי שהיה צריך לתכנן את ציור הדגלים על הטיל, רוסיה פרשה מהתוכנית לפני משהו כמו ארבע שנים. בגלל בעיות פנימיות, כמובן (אוכל להמונים חשוב יותר ממסעות בחלל, רוב השפויים יסכימו). אני לא חושב שהיה מקום לצייר עוד דגל אחד; אבל בשביל פוליטיקה הם הרי היו מאריכים את הרקטה.

"Though it hurts to go away
It's impossible to stay
But there's one thing I must say before I go:
I love you, you know
I'll be thinking of you in most everything I do

Now the time is moving on
And I really should be gone
But you keep me hanging on for one more smile"

כיביתי את המכשיר המטופש. הוא שר בקול כל כך מתקתק, הזמר הבריטי ההיסטורי הזה. מה הוא בכלל יודע על פרידות? מה בכלל ידעו על פרידות לפני חמישים שנה?

כל תחנות הרדיו; כל מי שאי פעם האזין לשיר הזה בעבר ועוד יאזין לו אי פעם בעתיד; כל מי ששר אותו, כל מי שניגן אותו, כל מי שהיה שותף בהפקתו או היווה לו השראה בצורה מסוימת; כל הפלסטיק והויניל והאלומיניום והזכוכית שהשיר הזה אי פעם נצרב עליהם; כל האנשים שלא סבלו את השיר הזה או לא האזינו לו מעולם; כל מי שיוולד אחרי שהשיר הזה יישכח – כל אלה יהיו במרחק שנות אור ממני עוד מעט. כל מה שאי פעם הכרתי, כל מה שאף פעם לא אכיר. הכל ייבלע עד מהרה במימדיו הזערוריים, העיוורים, של כדור כחלחל, קטן, מרוחק.

כמו פתית שלג. כמו גרגר אבק.

אנחנו נהיה מושבה די קטנה בעצמנו. שמונה אנשים: ארבע נשים, ארבעה גברים. חלוצים. כמו האמריקאים הקדמונים, יוצאים לחפש בין גרגירי החול תקוות זהב. מרגע שהתקבלתי לתכנית והתחלתי באימונים, הפסקתי לצאת לדייטים. לא מפני שמישהו אסר עליי – הם לא היו אוסרים דבר כזה (גם לא דומינגז בעצמו. הוא אומנם דרך על המאדים אי פעם, אבל הרגליים שלו ידעו יותר מדי ארץ כדי לדעת שאי אפשר לתת פקודות כאלה, ושאי אפשר לכלול סעיף כזה בחוזה). ידעתי אני בעצמי, שבשבילי ובשבילה, מי שלא תהיה, לא כדאי. אם כי המושג "מערכת יחסים ארוכת טווח" מקבל פרופורציה אחרת לגמרי במקרה שלי.

הם הולכים להעיף אותי למעלה, גבוה, כמו כדור טניס. גם ממשחק הטניס יהיה עליי להפרד, וחבל. זה משחק הכדור האהוב עליי. אני אוהב איך שהמשחק הזה הדדי, אתם מבינים: השחקנים מתמסרים. יש דיאלוג. הכדורים טסים ימינה, וחוזרים שמאלה. עולים למעלה, אבל תמיד נופלים חזרה, לארץ. או שאחד משני השחקנים קולט אותם, או שהם צונחים על הדשא הרך. דשא. אפילו דשא.

שעונים בכל מקום מסביבי קיבלו לאחרונה כושר מיוחד, כך שמתי לב. הימים האחרונים על הארץ רצים במרץ, כאילו כבר רוצים להוגיע אותי אל קו הסיום, אל שבר ההמראה. אל נפנוף כף היד האחרון, לאמירת השלום לכל מה שנמצא בצד הזה של השמיים. לפעמים אני כבר מחכה שהכל ייגמר, שזה יקרה כבר. לו היתה לי מכונת זמן הייתי מדלג על החובות הכואבות, על הרגעים הדוקרים האלה, כמו יונקות נקרעות על שרשי עץ נעקר.

השעה היא 10:00. אני אמור לקחת את הכדור עכשיו. "קליע הקסם", אנחנו קוראים לו. קפסולה מוארכת, קצת יותר גדולה מאקמול. בעלת ציפוי מבריק, קשה יחסית. הם פיתחו את התרופה הזאת במיוחד עבור תכניות כמו שלנו. זה אמור להרגיע אותנו, להציל אותנו מהיסטריה, להפוך אותנו להחלטיים יותר, רציונאליים יותר. פחות תינוקות בכיינים. זה משפיע על המוח בצורה מקיפה: תהליכי למידה. קבלת החלטות. המנגנון הרגשי. שמעתי שבהתחלה חשבו להשתמש בכדורים דומים עבור גנרלים במלחמות, אבל בתי המשפט התערבו. "זה לא הומאני", צעקו. מזל שהתכנית שלנו היתה מסווגת לחלוטין עד לפני חודשיים.

הם הינדסו שלוש רמדיות שונות לכדור הזה, כדי למנוע התמכרות. אנחנו אמורים להחליף את סוג הכדור כל חצי שנה. יש משלושה צבעים: יש קפסולות בצבע וורוד, יש בצבע כתום. כרגע אני בתקופה הכחולה. את הקפסולה שלנו אני מכיר כמובן בעל פה: מיטות, מטבח, חדר כושר, מעבדה, ניווט. אבל את הקפסולה הכחולה תמיד בלעתי בלי דעת, אף פעם לא ראיתי מה יש בפנים, איך נראה הגמד הקטן, האצבעוני החמקמק שמסתתר שם והופך אותי לחייל כל כך יעיל וממושמע. לקחתי את האצבעות שלי ובקעתי את הקפסולה לשניים, כמו ששוברים ביצה לחביתה. חביתות דווקא כן יהיו לנו במסע: עשויות מאבקה. לא אשבור יותר ביצים בחיי. לא אצטרך; לא יהיו.

הקפסולה מכילה, כמובן, אבקה. הם אוהבים אבקות בתכנית החלל המשותפת. האבקה שבקפסולה היתה אוף ווייט, קצת גבישית, טיפונת גסה. פה ושם איזה פתית מוזר, בודד, בצבע כחול תועה. זה מה שמחזיק אותי שפוי. את תוכן הקפסולה פיזרתי על גבי צלחת קטנה מזכוכית. גם צלחות יהיו לנו שם, וגם משחקים. בעיקר נשחק ב-Settlers.

פתחתי את חלון חדר בית המלון. כל העיר ניבטה מתחתיי. בית המלון הזה הוא אחד המבנים הגבוהים שבעיר, ואף על פי שהחדר שהוזמן עבורי נמצא באחת הקומות הגבוהות ביותר במבנה, בחלון היו מותקנים שלושה סורגים. לא כדי להגן מפני פורצים, יש להניח. העיר מתחתיי נוהמת, נושמת. חיה. היא נשארת, היא לא הולכת לשום מקום. היא רק יושבת שם, מרשרשת בבליל בלתי נסבל של רעשים קטנים, חסרי הרמוניה. הכל נאטם מאחורי אטמוספירת הזכוכית.

לעולם לא אשמע יותר המון אדם.

בחוץ לא נשבה שום רוח. הוצאתי את ידי מהחלון ומעבר לסורגים. האוויר היה אדיש. לא קפץ לקראתי בשמחה, לא ליטף. גם לא טרח לדקור, מאידך. לקחתי את הצלוחית עם שרידי תכולת הכדור הכחול אל החלון, ונשפתי בחוזקה על תוכנה. הפתיתים התפזרו בחוץ, באוויר הגבוה, בצורת ענן קטן, קלוש. תוך כמה שניות לא נשאר ממנו זֵכֶר. הוא נעלם כאוויר דק. שגם אחרים ייהנו מהשפיות הזאת, חשבתי לעצמי. גם להם מגיע להיות רציונאליים.

לא.

לא איפרד מהוריי תחת ההשפעה של אבקות קסמים. מגיע להם להיפרד ממני, ולא מהקפסולה הכחולה שלי. אם לא איפרד בהם בעצמי, לא איפרד מהם באמת. לא ייגרם לי נזק: הרופא אמר בעצמו שכדי שמשהו יקרה באמת צריך להפסיק ליטול את התרופה לתקופה של שבוע או יותר. הוא נראה קצת נבוך כשהוא אמר את זה, כאילו פלט משהו שלא היה אמור לומר.

סגרתי את החלון. החורף עוד לא ממש עזב, אם כי נראה שגם הוא מֵבִין שֶׁאֵלֶּה הם ימיו האחרונים כאן. אפריל מכריז בפני הכל על מרכולתו: ביצים צבעוניות ודמויות של ארנבים משוקולד מעטרות את החנויות. היהודים חוגגים עכשיו את חג הפסח; הם עזבו את מצרים בה נולדו, במטרה שלא לחזור אליה יותר לעולם. הם לקחו איתם מזון משומר, והלכו אל ארץ מובטחת.

אמא תמיד רצתה שאארוז איתי דברים למסעות. דברי מתיקה, פרטי לבוש חורפיים, שקדים, ספר. ספרים הם דבר מיושן. הם קיימים עדיין אך ורק עבור אנשים כמו אמא שלי: הדור שידע את הנייר. על זכרון אוניית החלל שלנו מוטענת אלקטרונית רוב הספרייה האנושית. ספרי בישול, רומאנים, אגדות ילדים. היסטוריה, המון היסטוריה. דווקא מגוון ספרי הפילוסופיה מעט מוגבל. אבל מכל מקום, לקחת ספר למסע כזה יהיה צעד מגוחך, או על כל פנים אובר-סנטימנטאלי. "אין יותר משמעות לחפץ", כמו שאמא שלי מתלוננת כל הזמן. העולם איבד משקל: אנשים כבר כמעט שלא צריכים לסחוב דברים ממקום למקום. כל חפץ שיהיה לי בו חפץ יהיה ניתן להדפסה. באופן מיידי. אם ארצה להחזיק בשן הראשונה שלי שנפלה, שעדיין שמורה בבית הוריי באיזשהו מקום, אוכל להמציא לעצמי בחלל חמישים עותקים מדוייקים שלה. מרקם, מסה, שריטות. הכל. לכן אני לא צריך לארוז לא כלים, לא בגדים, לא מזכרות. הכל כבר שם, ומה שלא שם – יוכל להיות שם. אמא שלי ודאי היתה מוצאת את זה עצוב.

חדר בית המלון היה בסך הכל די נעים. שטיח מרנגו רך, מיטה גבוהה ורחבה, מנורות עם אהילים לבנים. באגרטל שמו זר פרחים תכולים ועדינים. התמונות על הקירות היו סנטימנטאליות; היה שם הדפס של תמונה המראה בתים של עיירה קטנה, עץ ברוש גבוה וירח. "ליל כוכבים – וינסנט ואן גוך", אמר הכיתוב מתחתיה. השמיים שצייר ואן גוך נראו יותר כמו ים סוער, ופחות כמו שמיים. פתאום הביטוי "ספינת חלל" קיבל קצת היגיון…

את הים הזה אצטרך בקרוב לחצות לשניים, משאיר הרחק מאחור את ואן גוך ואת הדכאונות ההולנדיים שלו. אף פעם לא הייתי בהולנד, שוב נזכרתי. אף פעם לא הייתי בהולנד, וגם לא אהיה; נאסר עליי לצאת מגבולות המדינה עד ההמראה. אולי, אם אוכל להביט על כדור הארץ לפני שנתרחק מדי, אוכל לראות אותה, מגבוה. אם בכלל אצליח להזכר באיזו צורה היא.

באופן אירוני למדי, נראה שאחד הדברים שיחסרו לי מאוד בזמן הנסיעה הארוכה – הולך להיות לא אחר מאשר הנסיעה עצמה. לעולם לא אוכל שוב לנסוע הרחק, מתוך מטרה להימלט מהשגרה; הנסיעה הרחק תהיה, היא בעצמה, השגרה. אם ארצה יום אחד להתרחק, המרחקים היחידים אליהם אוכל להגיע יהיו מרחקי עצמי: חופשת צלילה פנימה, למצולות הנפש המוצללות, הבלתי-צלולות. אוכל – ולא יותר מכך – רק להעלות זכרונות.

דפיקה בלב. דפיקה בדלת. שירות חדרים, נכנסו עם עגלה ממתכת מלאה כל טוב. ארוחת הבוקר האחרונה המשותפת שלנו. החדרן זיהה אותי, אולי מהחדשות. קוריאני, לפי תווי פניו. הוא חייך. חייכתי חזרה, כמובן. איני אדם בלתי נסבל. הוא סידר את צלחות ההגשה על השולחן הצדדי, מדי פעם ניסה להגניב מבט אל פניי. כשפנה לכיוון הדלת עיניו סקרו את החדר מבלי משים. אולי ציפה לראות שם חליפת חלל? אבל לא היה בחדר שום דבר שמרמז על מקצועי המוזר, או על הסיבה שהביאה את תמונתי למהדורת חדשות. שמתי בכף ידו טיפ, הוא הודה לי, אמר להתראות, והלך.

"להתראות", השבתי.

לא אראה אותו יותר לעולם.

אותה מילה, "להתראות", אמורה לשמש אותי גם כדי לפטור חדרן נבוך וזר, וגם כדי לסכם חיים משותפים עם אנשים שליוו אותי מהזמן שעוד לא ידעתי שפה מהי.

מעניין.

גם מהשפה אצטרך להפרד. לרוב המילים בלקסיקון שלי לא יישארו יותר מסומנים. כל כך הרבה דברים ממשיים יאבדו את משמעותם במסע הזה. יהפכו לאט ממציאות קיימת לענן חמקמק של זכרון, לפתיתים של כלום, למטאפורה. החציר והדשא, האופניים והטניס. כולם יישארו רק דימויים. אם אביא ילדים לעולם ההוא, החדש, לא אוכל להוריש להם את שפתי. רק מיתולוגיה.

איני יכול להמשיך. אני ממשיך.

הם יבואו עוד מעט. 10:30. רק הם, בלי בני משפחה אחרים. על מיקום המלון אסור להם למסור פרטים לאיש. התהלכתי אנה ואנה על השטיח. הורדתי את הג'קט. לבשתי אותו שוב. הלכתי לסגור את החלון. ניגשתי לדלת. חזרתי לחלון, לפתוח בו לפחות סדק דק. ניגשתי שוב לדלת, לפתוח אותה. אני לא רוצה שוב לקפוץ מתוך נקישה; כשהם יגיעו, הם יגיעו. אראה אותם. אראה אותם?

ניגשתי לכיור, לשתות מים. שלפתי כוס זכוכית סטנדרטית, פתחתי את הברז. הנחתי למים לזרום. הם התערבלו והתבעבעו ברכות. שכשכו בנחת בשקט הביתמלוני. הם יישארו על כוכב הלכת הזה לנצח, עד אשר גם הוא יהיה לפתיתים של כלום. הם גילו מים על קְלִימֵנֶה. מים. זו הסיבה שאני נוסע לשם. כלומר, זו הסיבה שזה המקום שיכול להבטיח את קיום המין האנושי. אחת הסיבות. יש שם שמש, ואטמוספירה. ובסתיו ירד שם גשם, ובקיץ יש טל, ובחורף יורדים פתיתים מוזרים, כמו שלג. לשם כך הרי התאמנתי כל כך הרבה שנים. לשם כך התגייסתי. לשם כך אני נוסע. לשאת את הגנים של הוריי הלאה בשביל החלב, הלאה בהיסטוריה, אל האינסוף, אלא ארץ נושבת, חדשה. המים עלו על גדות הכוס. סגרתי את הברז, ושתיתי.

עוד כמה רגעים הם יופיעו. כשזה יקרה, כך החלטתי, לא אומר אף מילה. אדבר איתם בשפה שהם לימדו אותי בלידתי, בשפה שאין בה את כל הדברים המיותרים, כל הדברים שממילא יהפכו עוד מעט למטאפורות. בשפה שאין בה חציר וחביתות. אחבק אותם.