שלום עולם שחור
מאת: רועי נגבי
בידיון טיפוסי ראשון : החלום בסוף היקום
היה זה לילה אפל ושקט, כדרכם של לילות בעולם הבא. עצם הגדרתה של תקופת האפלה המחזורית כ"לילה" היא לא ממש אמיתית – מחזור של 24 שעות המחולקות לאור וחושך נשמר בעולם הבא אך ורק במטרה להעניק זמן למצטרפים חדשים להסתגל לחיים שלאחר החיים; ואמנם ככל ששהית יותר זמן בגן עדן הלילות התארכו והימים התקצרו, ולאחר תקופה של חמש מאות שנות-העולם-הזה התפוגגו הימים כמעט לחלוטין והפכו להבזקים קצרים החולפים בשמי גן-עדן אחת לשנה ושאותם כינו המנוחים, תושבי גן עדן, "כוכבים נופלים". בכאוס חסר האמונה ששרר בין נשמותיהם של המנוחים היה מקום רק לדת אחת, נדירה, לא חוקית ולכאורה גם לא קיימת. שמה היה פשוט – "הדת" – שהרי מי צריך שם מיוחד אם היא היחידה? לדת אין טקסים, אין תפילות או פולחנים או מצוות מכל סוג שהוא. בקיום הרוחני בלבד של המנוחים, כל מה שהתאפשר למאמינים לעשות הוא להאמין – והם האמינו בדבר אחד: באמת האבסולוטית הויז'ואלית היחידה שהתאפשרה להם בעולם חירש ועיוור: הכוכבים הנופלים.
עומרי חשב לעצמו סיפור, כהרגלו החל מהשנה שעברה, מאז שהלילות החלו להימשך חודש. לעיתים הספיק לחשוב בלילה אחד סדרת סיפורים שלמה. אנטגוניסטים נהרגו בידי פרוטגוניסטים או להפך, ואז הוחלפו בדמויות אחרות והמשיכו קו עלילה מחזורי ורפטטיבי, שלו הודפס כסדרת ספרים בעולם הזה היה זוכה בכבוד המפוקפק של מאה אחוז ביקורות שליליות על חוסר עניין, מקוריות, מורכבות או כל דבר אחר שעושה סיפור ראוי לקריאה. אבל עומרי לא התכוון לחזור ליקום המוכר לו אי פעם, וגם לו רצה, לגן העדן נמכרו רק כרטיסים בכיוון אחד.
אז הוא העביר את הזמן בכתיבה מחשבתית של רומנים רומנטיים שמאלציים, שמדי פעם לקחו תפנית מפתיעה והפכו למותחנים בדיוניים חוצי גבולות, או פנטזיות דרקוניות של ימי הביניים, או מדע עתידני פיקטיבי – עם כל האירוניה, שהרי לאף מנוח או מנוחה לא היה עתיד, או הווה, אם כבר. לחיות בעולם הבא פירושו להתקיים בעבר לנצח, מאחר שאירועים עליהם ניתן היה לחשוב התרחשו רק בעולם הזה, והמנוחים חיו ברגרסיה נצחית.
את הסיפורים שלו עומרי מעולם לא שיתף עם המנוחים הצבעוניים שסביבו. הוא ידע שמוחותיהם לא מאפשרים להם תקשורת ברמה הגבוהה שהוא רגיל אליה וחשש לאבד את כל החברה הקולקטיבית שסבבה אותו לטובת פרסום מחשבתי של רומן שמאלצי קטן.
דפיקה על הדלת המטאפורית ניערה את עומרי באמצע ניסיון עקר למצוא לגיבור הסיפור שלו שם שלא השתמש בו עדיין. באיזשהו שלב הפסיק להשתמש בשמות קונבנציונאליים, כמו סטיב, ג'ון או אביתר, ועבר להברות מחוברות באקראיות כמו שׂקָארלֶטי, ראש המאפיה האיטלקית (הסיומת הזכירה לעומרי ספגטי) או מֶנלַכשֶק, הדון ז'ואן של הסדרה הרומנטית הארוכה ביותר של עומרי (מלכלך ומנשק, מעין פלייבוי). עומרי היה בעיצומה של מחשבה בלופים על שם אבסטרקטי שהזכיר רביולי תפוחי אדמה עם שמנת, דובדבנים וקמח מצה, כשהבאנג הרועם של ניקולס, השותף המחשבתי (מבחירה!) שלו, השכיח ממנו כל זכר למחשבה על אוכל. במקום הרביולי התמלא מוחו הדמיוני של עומרי במראה של ניקולס שנכנס לחדר המחשבתי שלהם.
ואחריו מלאכית שחורה.
רוב המנוחים בילו את שארית קיומם הנצחית בלא לראות מלאכית שחורה אף פעם. קיומן של מלאכיות החבלה מהדרג הראשון היה מעין אגדה אותה חלקו המעטים שזכו לראות אחת, ומיליארדי המנוחים האחרים החשיבו את המלאכיות כבידיון. תפקידן על פי האגדה היה לחסל מנוחים פרובלמטיים – ביטוי שאול לכאורה חסר משמעות, בהתחשב בהיותם של המנוחים מתים זה מכבר ובריקנות התואר "פרובלמטי" בעולם חסר קיום פיזי. אף אחד, ככל הידוע לעומרי, לא ידע מה משמעותו – או אם יש לו אחת בכלל – ולא היה את מי לשאול.
מלאכית שחורה שאוחזת בידה סכין לא היה מחזה נעים.
מערבולת בד שחור בתבנית גוף נשי שמתוך האפלה בצד גופה הזדקר להב כסוף, מתערבל גם הוא, בוהק – באדום? בוהק באדום. המלאכית עמדה מאחורי ניקולס, בקרבה כמעט ארוטית, והסכין בקעה מתוך החזה שלו, לא מתוך המערבולת השחורה שהיוותה אותה.
מבטו של ניקולס ננעץ בעומרי.
שפתיו עיצבו משפט אילם והוא הפך לסופרנובה קטנה.
כדור האור המיניאטורי שהיה פעם ניקולס יצא מהיקום המטאפורי אל היקום הפיזי הדל ועיוור את עומרי לרגע, ואז הצטרף למיליארדי כדורי האור שכבר ריחפו בשמיים השחורים בדרכם לעבר נקודת אור ענקית שנעה במהירות מטאורית בחלל.
כוכב נופל.
פנטזיה מופשטת מספר 2 : מחשבות של לבד
אזהרת טריגר לחרדות
תוך מספר שניות-העולם-הזה נעלמו כדורי האור והכוכב הנופל כאילו מעולם לא היו שם. ואולי באמת מעולם לא היו? נשמה אנושית לשעבר לא יכולה לסמוך על הזיכרון שלה. עומרי גישש מסביבו לפעילות כלשהי. הוא עבר למישור המטאפיזי, שעכשיו במקום אורות מרצדים, מערבולות של צבעים סוריאליסטיים ושלל מחשבות משותפות ופרוייקטים מנטליים על – יקומיים, היה בו וואקום שחור ומדכא בריקנותו, שלתוכו ריחפו המחשבות הנסערות של עומרי ונראו פתטיות, כל כך פתטיות, כמו אותם סיוטים שהיו לו כשהיה חי על ניגודים כואבים בפשטותם ובחוסר הפרופורציה שלהם, שמהם התעורר בזיעה קרה ובמחשבות על משמעות החיים.
לגשש ביקום הפיזי. שום דבר. לשלוח, שוב ושוב, גרורות מעוותות של פאניקה חסרת שליטה אל היקום המטאפיזי. למלא את החלל המיידי שלו במחשבות מבוהלות שרצות בקצב מטורף שנובע מחוסר שליטה באימה ששולטת עליו. האימה שנובעת מהיותו הנפש החיה היחידה בכל היקום. למוחו של עומרי צפות מחשבות ישנות, סיוטים עתיקים חוזרים וחולמים את עצמם והוא בורח החוצה ומתפשט במהירות איומה, אל מעבר לגבולות המרחב המיידי שלו, אל הטאבו הבלתי נודע של המרחבים הריקניים והאינסופיים של מה שהיה פעם העולם הבא, ובו התקיימו ופעלו כל בני האנוש שמתו אי פעם על כדור הארץ, וכעת היה בו רק עומרי אחד, הלום ומפוחד. רק 37 שנים בגן עדן, אחד הצעירים עד לפני שניה ועכשיו הישות העתיקה ביותר בטווח של אינסוף שנות אור לכל כיוון, אבל איזה כיוון בכלל, אם מבטו המטאפיזי פונה לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת ואין שום דבר יחסי להשוות אליו כיוון או למקד בו את המחשבה לבד מהבדידות שמתחילה להציף את עומרי בכל כיוון שאליו הוא חושב. ולאט לאט, או מהר מהר, הזמן יחסי ואין זמן להתעכב לחשוב על זמן כי הזמן לא קיים ואין זמן, תרתי משמע, ועומרי מחייך לחלקיק שנייה מהבדיחה שאף אחד לעולם לא יצחק ממנה כי אין אף אחד שישמע אותה, ובמילא חוש השמע לא נמצא ולא עובד בעולם שהתקשורת היחידה בו היא דרך מטענים חשמליים.
אבל האם בכלל ניתן להגדיר את המושג תקשורת בעולם שבו אתה לבד? עומרי בילה פרק זמן חסר זמן במחשבה על היתכנות קיומה של תקשורת בינו לבין עצמו, בעודו מנהל דיון עם עצמו, באופן פרדוקסלי, אבל למוח בפאניקה של עומרי לא היה פנאי לחקור את הסתירה העצמית שהוא תורם לה, ובכל זאת, זה פרדוקס, כי אני חושב על הסתירה הזו ברגע זה—
אני?
מי זה אני לעזאזל?
שבירת הקיר השלישי : יש אלוהים, או שאין, אני לא חושב שהוא יודע בעצמו
הוא חשב עליי. הוא מצא אותי. אני צופה בו, אבל אסור שהוא יידע. הוא לא יכול לדעת. הוא לא יכול להתקיים לבד כשהוא לא באמת לבד.
אני רואה הרבה דברים. אחרי הכל, התפקיד שלי הוא לדעת. למעשה, אני יודע כל מה שקרה אי פעם. אני יודע איפה את נמצאת כשאת קוראת את הסיפור הזה. אני יודע מה הרגשת כשהאקס שלך זרק אותך. אני יודע עם מי שכבת כדי לנקום בו. אני יודע מה אתה אוהב לאכול כשאתה לחוץ. אני יודע את כל זה, כפול מאה ושבעה מיליארד, שש מאות ושתיים מיליון, שבע מאות ושבע אלף, שבע מאות תשעים ואחת ישויות מורכבות.
ועומרי אחד.
מתי התאהבתי בעומרי? הזמן יחסי. אני לא יכול לציין במדויק. רק להזכיר שזה לא היה באשמתי. כשיצרתי את העולם הבא, בני האנוש הטיפשים שנאלצו להישאר בכדור הארץ הפכו אותו למעין גן עדן של תענוגות ארציות במוחותיהם הגשמיים. הם הקימו דתות, ביצעו פולחנים שונים ומשונים, האמינו בשטויות שאבותיהם יצרו בתודעה האנושית המעוותת מקנאה והטמיעו אותם בדור הבא, וחוזר חלילה, עד שאף לא אחד מאותם יצורים נלעגים ומעוררי רחמים לא ידע במה הוא בכלל מאמין, ולמען מי הוא מתפלל, מקריב, חוגג ורוצח.
וכשהם הגיעו אל העולם הבא, מלאים באותן תפיסות ארציות שהושרשו במוחותיהם הפרימיטיביים, הם הגיעו עם שלל דעות קדומות. מוחות סגורים. נדרשו לי מיליוני שנות ארץ, או רגע קל, לשנות את מבנו האנטומי של המוח האנושי כך שיוכל להתמודד עם מורכבות תודעתם של אלפי, ואחר כך מיליוני, ולבסוף מיליארדי בני האנוש שחלק איתם את אותו מרחב מצומצם עד כאב ועם זאת אינסופי של העולם הבא. וכשהם הגיעו אז, אותה גרסה משופרת, הם היו חכמים מדי, ועם זאת מוגבלים עד כאב. הם לקחו את השליטה על גן העדן שלהם מידיי כששכנעו את עצמם במהלך מבריק שאני לא קיים ושמעולם לא הייתי. לעולם לא תדעו באמת עד כמה גדול כוחה של האמונה הקולקטיבית של האנושות. לו הייתם גורמים לכל מאה מיליארדי האנשים שחיים על כדור הארץ בזה הרגע להאמין באדם בתור אל, כוחותיו העיצוביים על היקום היו מגמדים אותי כמו אחד מהסיוטים הפרופורציונאליים של עומרי.
ועם זאת – מוגבלים עד כאב, כי לאחר מהלך שנועד להפקיע את השליטה אל ידיהם רודפות הבצע ולהשיב אותם מן האכזבה הטוטאלית שהיה גן העדן בשביל מוחותיהם קשי התפיסה, אל כדור הארץ הישן והמוכר, הם נותרו חסרי אונים כמקודם. חתמתי את גן העדן לנצח רגע לפני שכוחי נעלם לחלוטין, והוא הפך לחד צדדי לחלוטין. כרטיס לגן עדן הוא כרטיס לכיוון אחד. ואני נשארתי, כצופה מן הצד. אלוהים צופה מן הצד, כמו שהוא תמיד עשה, בעצם, על אף שבני האדם התעקשו לחשוב שאכפת לו מהם, ושהוא דואג לכל אחד באופן אישי.
אין לכם מושג כמה שאתם טועים.
והם יצרו את הדת המגוחכת שלהם, נואשים להאמין במשהו, כאילו דפקט בתוכנה שלהם מחייב אותם להאמין במשהו, בכל דבר, כל עוד יעניק משמעות לקיום שלהם, להאמין בי, להאמין באלי אסגארד, להאמין במפלצת ספגטי מעופפת או בהבזקי אור, כי אחרת, ללא אמונה, הם לא קיימים?
וכשצפיתי מהצד בהתגשמות החיים לאחר החיים שיצרתי הופכת לתוהו ובוהו של אורות צבעוניים וקולות צורמים, וכשהבטתי בעיניים כלות כמו נגר שהמסמרים העקומים שלו התעוררו לחיים והחלו להחריב באופן שיטתי את יצירת הפאר המגולפת שעמל עליה עשרות שנים, ראיתי אותו.
יותר נכון, קלטתי מחשבה תועה.
לאחר מיליוני שנות ארץ, הרבה הרבה אחרי שאיבדתי תקווה במין האנושי וביכולת שלו להיות קצת יותר מזיהום בין-גלקטי מטומטם, קלטתי מישהו בעולם הבא שחשב עליי.
יותר נכון, מישהו בעולם הבא שחשב על עצמו.
וכדי שגם המוח המוגבל שלכם יוכל להבין, אני אפשט את זה בשבילכם.
עומרי חשב שהוא אלוהים.
בהתחלה היתה זו רק מחשבה אחת תועה שבעצם חריגותה נקלטה אצלי. אבל זה התפתח והתרחב בתודעתו של עומרי. ולבסוף הוא שיכנע את עצמו מעבר לכל ספק שהוא שליט היקום הידוע לו. אוקיי, לא בעצמו לגמרי, יכול להיות שעזרתי לו קצת. סיקרן אותי מאד לדעת איך המוח האנושי המוגבל מתמודד עם תפיסה פרובוקטיבית שהוא מאמין בה כאמת אבסולוטית ושמערערת את כל יסודות קיומו כבן אדם. האם הוא יאבד את החלק שלו בזהות הקולקטיבית של העדר המתרוצץ של בני אנוש בעולם הבא? האם הוא יוכל לתפוס בשכלו את הקיום של עצמו? וככל שהמחשבות של עומרי הלכו ונעשו עמוקות יותר, אני הלכתי ונעשיתי מודאג יותר. ולאט לאט, ואחר כך מהר מהר, הוא התחיל לחרוג במידתיות יוצאת דופן מכל גבול שיצרתי למוחות האנושיים. את הגבול הראשון, הטלת ספק בקיום עצמי, עברו רבים מתושבי כדור הארץ ש"סבלו" מהתקפי חרדה. למעשה היתה זו מתנה שנתתי ליחידי סגולה עם מוח מפותח אבולוציונית יתר על המידה כדי לראות מה יעשו עם יכולות ניתוח פנימיות מדהימות, והם החליטו לסווג את זה כהפרעה נפשית ולחסום את התובנות המדהימות שלהם בכל דרך אפשרית. אבל את הגבול הם עברו.
עומרי מעולם לא סבל מהתקפי חרדה כשהיה חי. אבל שלושה שבועות ארץ אחרי שהגיע לעולם הבא, הוא התחיל להטיל ספק באמיתות הקיום של עצמו.
הגבול השני הוא מניפולציה של מחשבות. ועומרי התחיל לשלוט בסביבתו המחשבתית הקרובה מיד כשהגיע. היה מעט מפחיד לצפות כיצד הוא משכנע את עצמו בכלים מניפולטיביים על טבעיים שהוא אינו מבצע שום מניפולציה.
הגבול השלישי הוא כתיבת רומן מעניין.
וייחודו בכך שאף אחד, מעולם, לא כתב רומן רומנטי שהצליח לרתק אותי. עד שמצאתי את עומרי.
והוא כתב את הרומן המופלא ביותר שקראתי מעודי.
לו הייתי מתחיל לתאר את מורכבותה של העלילה שכתב, לעולם לא הייתי גומר, כי הקומפלקס המחשבתי שלו עלה על זה הקולקטיבי של כל מאה מיליארד המנוחים גם יחד. וגם לו הייתי מנסה, לא הייתם מצליחים לקלוט את זה במוחותיכם הקטנים.
אבל המורכבות העלילתית היא לא מה שגרם לי למחוק את כל היצירה שלי ולהשאיר את שנינו היחידים בעולם ריק מלבדנו.
אתם מבינים, עומרי לא כתב סתם עוד רומן רומנטי שבו שני בני אנוש מתאהבים אחד בשני, שוכבים, בוגדים, רבים וחוזרים במעגל של קסמים.
טוב, למעשה הוא כתב בדיוק את זה. בדיוק מפליא. כמעט בדיוק. בהבדל אחד.
עומרי כתב רומן רומנטי שמאלצי, תבניתי, דביק ומתקתק
על אלוהים אחד ביקום קטן וצפוף, על אלוהים אחד שהפסיד במערכה נגד עצמו, על עצמו. על אלוהים אחד זניח למראה שבחר שלא לנצל את אינסופיותן של האפשרויות מעניקה שליטה אינסופית בקיום אינסופי, חסר חוקים, חסר גבולות, חסר מגבלות…
זה סיפור על אלוהים שהתאהב בילד בשם עומרי.
