רנסנס
מאת: רועי אורבך
אני מחייך.
היא כל כך יפה, מודל מושלם לצייר. זה בדיוק מה שאני צריך. היא. היא בדיוק מי שאני צריך. מישהי כזאת. מישהי להיאחז בה. מישהי להישאר איתה.
אני מרים את עפרון הרישום והמחברת, ומתחיל לחקות את דמותה. שיערה שחור ומקורזל, כאילו נוצר בשביל עיפרון הרישום שלי. אני יכול לשזור את אצבעותיי בתוכו, לשחק עם כל תלתל. אולי הן יתפסו בפנים, אולי לא אצליח להוציא אותן. זה אפילו קצת מרגיע.
בעודי מתחיל לסקור את מצחה של הזרה, בראשי מתנגנים שירים ששמעתי בעבר בבית הוריי. אבל מצחה לא עטור זהב שחור, מצחה הוא זהב שחור. הכל בה מושלם, בדיוק מה שחיפשתי.
מבטי נודד למטה, לעבר עיניה, כאשר לתדהמתי אני מבחין שהן מביטות בי חזרה. אל תילחץ. אסור לך להילחץ, תראה כמה היא יפה. מה זאת אומרת תראה כמה היא יפה? איך זה אמור להרגיע אותי? אני נלחץ בכל זאת, גופי מתקשח ומוחי קופא.
בעוד מבטינו ממשיכים להצטלב, אני שם לב לאט שכמו דבש שמבצבץ מתוך כוורת שחשבת לנטושה, גם היא חושפת את שיניה הלבנות בחיוך. באותו הרגע אני נזכר שאני בעצמי עוד עושה בדיוק את אותו הדבר.
מה אעשה עכשיו? כיצד עלי להתנהג? האם להישיר מבט או להסיטו? אני אפילו לא בטוח מה הדבר האמיץ לעשות. אולי עדיף שאוותר, הרי–
ואז, בדיוק ברגע הזה, בדיוק ברגע שעמדתי לוותר, היא קמה. אני מביט בחוסר אמונה בעוד היא הולכת במהירות לכיווני. היא מתיישבת בדיוק על פרח צהבהב שאהבתי, על הדשא, תחת עץ האקליפטוס.
פיה נפתח, ואני חושב שבטח אתעלף. "אני מעדיפה לשבת בצל", היא אומרת, ואני רואה אותה בוחנת את תגובתי. בצל? אבל אני התיישבתי בצל. לא..? אני מנסה לא להסגיר את הבלבול שלי. אה. השמש נדדה, אני כבר מזמן לא בצל. זעתי באי נוחות – זה גרם לי להרגיש חשוף מדי, פגיע.
"אני מעדיף להיות בשמש. ויטמין D. זה הדבר הבריא לעשות". אני מקווה שהיא לא מרגישה את הרעד בקולי. כל כך ניסיתי להישמע בטוח בעצמי. היא מחייכת שוב, ואני רק מרגיש חשוף יותר.
"אתה צודק", היא ממלמלת בהכנעה, אבל לא נראה שזה מביך אותה. יופי. אתה גאה בעצמך? היא מאמינה לשטויות שלך. אם רק גם אתה היית מאמין…
היא קמה ויוצאת מהצל, מתיישבת לידי בשמש. החרצית כמעט לא נפגעה. נכון, היא אולי נעקרה ממקומה, אבל יופיה עוד קיים. אולי ההסבר שלי לגבי השמש דווקא לא כזה מופרך. כן, נראה לי שזאת באמת הייתה החלטה נכונה לשבת בשמש.
"אני ססיל", היא אומרת בקול בטוח ומושיטה את ידה ללחיצת יד.
"נחשון", אני משיב ואוחז בידה.
"אני חושב שאני מאוהב", אני ממלמל לעצמי. מזל שהיא לא שמעה. באמת מזל. מה היא הייתה עושה אם היא הייתה שומעת…
קצת חבל.
אני משעין את ראשי חזרה על כרית המיטה, ומביט בשערה ובגבה החשוף של ססיל.
אני מאוהב. לעזאזל עם כל השאר. אם הם היו רוצים, הם היו מארגנים מספיק מחליפים. אז כמה ספיירים נעלמו במקרה, אז מה? זאת לא בעיה שלי. אם אמשיך אולי זה יקרה גם לי, אני צריך לצאת. זה לא כזה מסובך למצוא מישהו אחר. לא סוף העולם.
אני משחרר אנחה. קשה לי לנשום לאחרונה. אני נוגע ברכות בידה של ססיל, ונותן להורמונים להרגיע אותי.
זה לא סוף העולם! זה לא. אני מאוהב, זאת לא האחריות שלי. בגלל ששנים העולם לא עובד נכון אני צריך להקריב את האהבה שלי? המעצמות משחקות ביניהן ואנשים מתים ברחובות – למה זאת אחריותי?
אני מנשק את כתפה של ססיל.
אבל זה לא המוקד בכלל, הנקודה היא שאני מאוהב. אני מאוהב ולא יכול לעזוב אותה. מחרתיים כשהאבטחה תגיע אגיד להם שלא אעלה על החללית, ואספר לססיל, כי מה אכפת לי? אני נשאר איתה.
"אז, ססיל, ספרי לי על עצמך. מאיפה את? סודאן?" אני אומר, מקווה שהשיחה תוביל לאנשהו. העצים יפים היום, לראשונה מאז גיליתי שהתקבלתי.
ססיל מושכת בכתפיה, ועונה בהססנות: "לא, לא מסודאן. אני מג'יבוטי".
"אה… אוי… לפני או אחרי?" אני שואל וחוזר להביט בפניה.
"לפני. ברחתי עוד בזמן מלחמת האחים, לפני חמש שנים", ססיל אומרת ומביטה ישר. אני לא בטוח אם היא לא יוצרת איתי קשר עין כי היא לא שמה לב שאני מביט לעברה, או כי השיחה גורמת לה לאי נוחות.
"והמשפחה שלך..?"
"כן, הם עוד שם. או לפחות היו שם לפני שהרוסים…. לפני התקיפות."
אני מהמהם בשקט וחוזר להביט על העצים. הם כבר לא נראים כל כך יפים.
"אבל בטח יצליחו לפנות אותם, לא? הרי כל העולם מתגייס לעזור", אני ממלמל בחיוך מודאג, ומרגיש רע על ההצעה לתקווה. הרי כבר אין באמת תקווה. אין אף פתרון טוב.
ססיל מביטה לעברי, בחצי חיוך – "כן, כמובן".
תפסיק להסתכל על העצים. זאת לא אחריותך!
אני מנמיך את מבטי ורואה שלושה גברים מפוזרים על הדשא, לבושים בבגדים מרופטים ושוכבים על שמיכות קטנות. יש יותר מדי מהם בשנים האחרונות. אני מסתכל מעבר לכתף, ושם לב שעברנו כבר ליד כתריסר גוועים. זה מה שמדהים בהם – כמה קל להתעלם מהם בהתחלה, אבל כמה קשה מרגע שכבר שמת לב.
"סליחה אם זה חטטני, את ממש לא חייבת לענות, אבל – למה ברחת? מה היה המצב שלך שם?" שאלתי, תוך כדי שהבטתי בגווע שאליו התקרבנו. היה לו ביד שלט שעליו היה כתוב "צריך כסף בשביל אוכל. כאילו דא". חתיכת שלט, עשוי ממתכת או משהו, אפשר לעלף מישהו קטן עם הדבר הזה. מעניין שלפעמים דברים מצחיקים בעיקר גורמים לך לרצות לבכות.
"אני… לא…" אני שומע את ססיל ממלמלת, וחוזר להביט לעברה, מבין שהיא הסתכלה עלי כבר כמה שניות, "מעדיפה לא ל-"
"את לא חייבת. באמת".
"פשוט כל חויה שבאה לפני ההרשמה במשרד ההגירה קשה לי."
אני משפיל את מבטי.
כמה שניות של שקט מביך. תפסיק לחשוב על הגוועים. תפסיק. תחשוב על ססיל, תתמקד בססיל.
אני מוציא את הארנק המרופט שלי ומביט פנימה. יש לי רק שלושה שטרות של 10,000 ש"ח. אין לי מספיק כסף להמשך השבוע כי בזבזתי אותו לקראת ההמראה. אם עכשיו באמת לא אעלה עליה, אני בבעייה. אבל הגווע צריך את זה יותר ממני.
"קח," אני אומר ומניח שטר אחד בכובעו המרופט.
הוא חושף את שיניו שנותרו ומביט בי באושר, "תודה לך אדוני! אתה אדם טוב!"
אני נרתע קצת, אבל שומר על חיוך תוך כדי שממשיך ללכת עם ססיל, "נהה אני לא אדם טוב, זה בשביל להשוויץ לגברת".
ססיל מחייכת. בערך. לא יודע, משהו לא לגמרי עבד בחיוך. היא בטח מובכת.
"אז, נחשון, ספר לי על עצמך. במה אתה עובד? מי המשפחה שלך? מי החברים הקרובים שלך?"
אני מגרד בראשי ומנסה לנסח את התשובה שלי מספיק טוב.
"לא…"
"לא?"
"לא. אין שום דבר מזה. אני לא עובד, אבא שלי נהרג במלחמת לבנון השלישית, אמא שלי מסרטן, והחברים הקרובים שלי עברו מזמן לארה"ב כי רצו לאכול".
עוד קצת שתיקה מביכה.
"…למה אתה לא עברת לארה"ב?"
"אממ… רציתי, אבל ברגע האחרון פחדתי משינוי השגרה ומהטיסה. הכל יהיה שם כל כך שונה, וזה לא כאילו זה יעזור למישהו אם אני אעבור. טוב, אני מניח שלחברים שלי קצת. זה לא כאילו מישהו תלוי בזה…" המילים האחרונות נתקעות לי קצת בפה, ואני מרגיש גוש בגרון.
"אז ממה אתה חי?" היא שואלת, בצדק. אני נבוך קצת. אני לא רוצה שהיא תזלזל בי… אבל היא לא אמרה את זה כתוכחה, נראה לי. לא, זה היה נשמע כאילו היא באמת מנסה להבין.
"אמממ…" אני מתחיל לענות ומבין שגם לקראת התשובה הקודמת מלמלתי, מה שבהחלט לא עוזר לי, "נשאר לי עוד קצת כסף מהתקופה שהייתי גנן. האמת היא שאני צריך לחשוב ברצינות במה לעבוד".
"גנן?" היא אומרת, כאילו בטון מופתע, אבל מרגישים שהוא קצת מזויף. היא בטח מזלזלת בי.
"כן. צמחים תמיד עניינו אותי, למדתי בוטנאות באוניברסיטה. אני אפילו די מוצלח".
כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו ישר מדליקים את הטלויזיה. אף אחד מאיתנו לא יודה בזה, אבל אנחנו צריכים קצת מנוחה זה מזו. אני מריץ את הערוצים עד שמוצא מהדורת חדשות שבדיוק נפתחת.
שדרן החדשות האמריקאי מתאמץ לחייך, וזה קצת מביך, במיוחד אם אתה רואה את כמות הג'ל שבשיער שלו.
"חדשות חדשות, החדשות הכי חדשות שיש," הוא פותח, ואני מחניק גיחוך מזלזל, "החדשה הראשונה מובאת לכם על ידי לחמי אלחמי, עם תחליפי פחמימות זולים ובריאים".
הוא קורץ, ואני מתקפל בכורסתי באי נוחות. ססיל נראית עצבנית.
"דובר הנשיאות של ג'יבוטי טען כי פינוי המדינה צפוי להיות מושלם בימים הקרובים. לפי הערכות בינלאומיות, מאות מאזרחי המדינה צפויים להיהרג במהלך הפינוי, בנוסף לאלפים שנהרגו כתוצאה מההתקפות הרוסיות".
"את רוצה שאני אכבה את הטלויזיה..?" אני שואל אותה ברכות.
"לא, לא, זה בסדר. אם אני ארצה, אכבה", היא עונה.
הקריין משנה נושא, יופי.
"בשיחה עם בכיר NASA, עלה שההיעלמויות האחרונות בארה"ב מכוונות, ומובלות על ידי רוסיה. על פי הבכיר, הרוסים ככה"נ פיתחו אלגוריתם למציאת חברי משלחת "רנסנס". הבכיר לא ציין האם–"
ססיל מכבה את הטלויזיה, כאילו ידעה בדיוק מה אני מרגיש.
"בוא נצא שוב," היא אומרת בחיוך שובב.
הלב שלי דופק. למה הם לא שולחים אבטחה? הרוסים תפסו כבר את כל הבוטנאים, רק אני נשארתי. למה הם לא שומרים עליי? הרי הם לא טיפשים. אולי הם יודעים שברגע שיגיעו הרוסים יבינו? אני חייב להודיע להם שאני יוצא מזה.
"נחשון? אתה בסדר?" ססיל מביטה בי בחשש.
אולי הם כבר פה?
אולי הם כבר בישראל, בדרך לכאן
גופי מתחיל לרעוד, והלב לא מפסיק לדפוק.
מה אם הם מחוץ לדלת עכשיו, עם אקדח או רעל?
אני רוצה לקפוץ ולנעול את הדלת, אבל הגוף שלי משותק.
הם יהרגו אותי. והם יהרגו את ססיל אחרי שהם יהרגו אותי.
"ססיל..?"
"נחשון?"
"את יכולה לנעול את הדלת בבקשה?"
"אתה לא רוצה לצאת?"
אני כל כך רוצה להגיד לה. פשוט לספר לה, שתדע.
אין לי כוח לחשוב יותר, הרי אם הם ירצו להרוג אותי, אני מת גם ככה.
"אממ… טוב, בואי נצא."
"רגע, לא, תסביר לי מה קורה. על מה אתה חושב?"
אני מחמיץ את פניי. לא אספר לה ככה.
"את צודקת, נדבר על זה בחוץ. יש סמטה שאני אוהב".
זה היה רעיון טובלצאת החוצה. יש משהו מרגיע בלהביט בה בסמטה. היא כל כך יפה, לא פלא שאני רוצה להישאר.
"אז…" היא ממלמלת בשקט
"אז," אני מהנהן.
כמה שניות של שקט, ובינתיים אני מסתכל סביבי. הסמטה הכי יפה בלילה. זה מה שאני מחבב בה, בסמטה הזאת. בשונה מסמטאות אחרות, שמוארות תמיד בפנסי רחוב חזקים, זאת מרשה לעצמה להיות חשוכה.
"מה קרה לך שם עם החדשות?" היא מתרגשת קצת מהשיחה האינטימית.
בצורה די מדהימה, היא חשוכה גם ביום. אני חושב שזה בגלל הבניינים הגבוהים והשמנים. מישהו תכנן אותה לא טוב, בלי לקחת בחשבון את גידול האוכלוסיה בשכונה שאילץ לבנות קומות נוספות ומרפסות. זה ומירוץ הבנייה לגובה של הקבלנים.
"מאוד נהניתי להסתובב איתך היום," אני אומר.
"גם אני איתך," היא משיבה.
באמת נהניתי.
אני אף פעם לא זוכר את השם של הסמטה. כל פעם שאני בודק אני מופתע מחדש. מבחינתי היא פשוט הסמטה שלי, לא של אחרים, לא בשם שמישהו חשוב נתן לה, פשוט שלי.
"זה היום הראשון מזה שבועות שבו אני לא מרגיש עומס תחושת אחריות חונקת. לידך אני מרגיש כמו אדם עם חשיבות בפני עצמו, לא סתם חלק מכולם".
אנחנו מתקדמים, ואני שם לב לגווע שיושב על הרצפה בסמטה. ברור שיש גם פה גווע. בכל מקום יש גוועים. בכל מקום. בכל מצב. זה כאילו הם מתמקמים בדיוק לידי, שופטים אותי, מסתכלים עלי כאילו זאת אשמתי. למה הם תמיד עוקבים אחריי? אני נותן להם כסף, זה לא מספיק? מה עוד הם רוצים? שיפסיקו! עכשיו!
"נחשון? אתה עומד לענות?"
על הרצפה ליד הגווע גדל קצת טחב, שזה נחמד. חבל שהוא אפור. אני עם ססיל, ואיתה זה בסדר. לא יכולים לצפות ממני לעזוב אותה בשבילם. לא פייר.
אני מוציא שטר נוסף ומניח אותו בתוך כוסו של הגווע.
"תודה, תודה!" הגווע גועה באנגלית.
"מאיפה אתה?" אני שואל באנגלית, מבחין בעורו השחור. אולי במקרה גם הוא–
"מג'יבוטי, מאיפה אני… מאיפה כל הפליטים החדשים…?"
אני מחייך בהתלהבות לעבר ססיל ההמומה.
"נחשון, אל…" היא ממלמלת בעברית, אבל אני כבר מתלהב.
"גם היא מג'יבוטי!" אני מכריז.
הגווע מביט בה וחושף את שיניו: "גם את ברחת מהגהנום הזה, הא? אני אידריס".
היא מובכת, אבל אני נהנה.
"כן, לפני כמה שנים, לפני הרוסים", היא אומרת בהססנות.
הגווע יורק וממלמל "ימח שמם".
זה מעודד אותה קצת לראות שעוד מישהו שונא את הרוסים כמוה. עשיתי טוב, כנראה.
"אל תיתני לי להתחיל בכלל על הרוסים! חלאות כולם. טובחים במשפחותינו כשהמצב גם ככה קשה, ובשביל מה? סתם בשביל לשלוט על המיצרים!"
אני מנסה לצאת חכם, "אבל זה לא רק המיצרים. כשהם יהיו ביד רוסיה, כל מדינות הים האדום יהיו תלויות בה. סודאן כבר איתה, אבל לאמריקאים עוד יש מנופים על שאר המדינות. אני מצליח להבין למה–"
"כי הם מרושעים!" הגווע קוטע אותי בכעס.
"הם לא מרושעים. אף מדינה לא מרושעת, רק אינטרסנטית. הם רוצים 'לשחרר את מדינות הים האדום משלשלאות הקפיטליזם האמריקני'. לפחות ככה רוסיה מציגה את זה בתקשורת".
בחודשים האחרונים אני צופה יותר בתקשורת הרוסית, מצפה לרגע שבו אראה שם את הפרצוף שלי עם פרס על ראשי.
ססיל מסתכלת עלינו, מחייכת ואומרת בביטחון ילדותי: "אני בטוחה שצבא הלוחמים שלנו יצליח להגן על המדינה".
אידריס כמעט צוחק, "את מתכוונת למתגייסים בכפייה המסכנים? התרגלנו לנוחות שבלתת למדינות מערביות לשמור עלינו בעצמן, והגיע הזמן לשלם".
ססיל פוצה את פיה בהססנות מסויימת, "לפחות ארה"ב והאירופאיות בעדנו נגד הרוסים, מושיעים אותנו".
רגע קטן של שקט. אני מביט ברוק של אידריס שעוד על הרצפה.
אידריס מסתכל עליה בפליאה, "כל זה לא היה קורה אם האמריקאים היו כמו שצריך! את רצינית?"
ססיל נראית מופתעת.
"אם רק האמריקאים היו אפילו קצת מנסים להדוף את הרוסים, עושים משהו מלבד מלמולים וגינויים תקשורתיים, לא היינו מתים!"
תורה של ססיל לדבר אבל היא רק ממלמלת, אז אני לוקח את האחריות.
"אל תגזים, בבירור האמריקאים הם השותף הכי טוב שלכם, והיחידים שעוזרים לפינוי".
אידריס כבר זועם בשלב הזה, וססיל מביטה בבלבול.
"גם כן… אם הם היו עושים את מה שהתחייבו לעשות ולהגן עלינו, לא היינו צריכים להתפנות! אבל לאאא, הם עסוקים בתכנית החלל הטיפשית שלהם. זה באמת הדבר החשוב עכשיו?"
טוב, זה כבר האזור שלי.
"לא עכשיו, אבל זה יעזור בהמשך. אתה לא מבין שזה יקח לרוסים את המנוף? אם השיח רקוב, אתה לא ממשיך לריב עליו, אתה משתלט מהר על השיח שלידו".
ססיל איבדה ריכוז לגמרי.
כנראה שכל המנטליות הפרובנציאלית של ג'יבוטי השתנתה אחרי שעזבה.
"אתה לא מבין שום דבר. ואת, מאיזה ג'יבוטי את בכלל?"
"לפחות שנינו מסכימים לאחל הצלחה לפינוי?" אני מנסה לסגור את השיחה.
"ולוותר על המדינה שלנו? להיפרד ככה מהאדמה שבה גדלנו? זה עדיף מאשר למות בה, אבל אין בזה משהו משמח. בסדר, העיקר שנחיה".
"זה העיקר. טוב ביי אידריס, נעים להכיר."
אני מחזיק את ידה של ססיל ומוליך אותנו להמשך הסמטה.
היא עוד המומה מהחוויה, ואני מלטף אותה בלחי. אבל אני עוד סוער.
"אבל זה בדיוק העניין, את מבינה? ברור שהרוסים מנסים לעצור אותנו, הם תקועים באימפריאליסם הקוטבי שלהם. העולם אבוד, אנחנו ביחד בזה, תתמודדו".
אין תגובה, ונראה שזה רק מעמיק לה את הבלבול.
"והאמריקאים לא יכולים פשוט לתקוף את הרוסים חזרה.צריך להבליג, למנוע מלחמה חמה. עדיף שהעולם יגמר לאט מאשר מלחמת עולם".
היא מקשיבה לי. נראה לי. לא יודע. שאמשיך לדבר?
"אבל המוקד הוא שכל העולם צריך להתאחד ולאפשר לרנסנס להתממש. זה הדבר החשוב, התקווה של כולנו. כולם, גם הרוסים, צריכים–"
על מה אני מדבר? איך אני מעז?
אם אני יודע שזה הדבר הנכון, למה אני לא הולך? בגלל ססיל?
"ססיל, אני… יש לי וידוי".
היא לא מסתכלת עלי בכלל. הרצפה מעניינת אותה יותר.
"אני חלק מהמשלחת, אני חלק מרנסנס".
היא מרימה עיניה לכיווני, והן דומעות ומופתעות.
"סליחה שהסתרתי את זה ממך. הם אמרו שאסור להגיד. אבל החלטתי לא ללכת, אני רוצה להישאר איתך!"
ידה הרועדת עוזבת את ידי.
"ססיל?"
"נחשון, אני… אתה חייב. אתה חייב להמריא. אתה צודק, אתה צודק בהכל…"
היא נראית רצינית לרגע, "מתי הטיסה?"
אני נהיה מבולבל: "מה? הטיסה מחרתיים בבוקר".
"אז עד מחר בבוקר… שיתפזרו…"
היא מתרחקת ממני, ומתקרבת לקצה הסמטה, שם פנסי הרחוב מאירים.
"ססיל? לאן את הולכת? תחזרי!"
אני הולך לכיוונה, אבל היא דוחפת אותי, מפילה אותי על הרצפה.
"סליחה…"
היא רצה לרחוב, ופנסיו מציפים את גופה באור. היא כל כך יפה.
מה קרה בכלל?
אני קם לקולות צפצוף בדלת.
אחרי עשר דקות של צפצופים אני מצליח לקום לעברה ופותח עד השליש את הדלת. זה המאבטח האמריקאי ששלחו לי. נראה גדול. אני אפילו בלי חולצה.
"שלום, מר ארצי, אפשר להיכנס?"
הוא מדבר בעברית עם מבטא אמריקאי כבד. זה משעשע אותי.
אני מסתכל החוצה, מוודא שאף אחד לא רואה.
"כן, טוב."
אני מאפשר לו להיכנס.
"אני ג'וזף קופר. חבריי קוראים לי קופרטינו, אבל אתה יכול לקרוא לי החל ממאבטח עד ליוסף נחושתאי. נשלחתי בפקודת נשיא ארה"ב לשמור עליך עד המראת הרנסנס. כדי להטעות את האויב, הוחלט להמריא מישראל, ושאר חברי המשלחת יגיעו בשעות הקרובות. ברמה האישית, אני רוצה להודות לך על השירות שאתה עושה למען האנושות, ולהביע את הערכתי על שהצלחת, בשונה מכל שאר המועמדים הבוטנאים, להתחמק מהרדאר הרוסי".
"טוב."
הוא נראה קצת מאוכזב, "אתה לא מתרגש? ציפיתי שתתרגש".
משכתי בכתפיים: "אני אדבר איתך בכנות. עד אתמול בערב תכננתי להבריז".
המאבטח מרים את גבותיו.
"שתוק את הפה שלך. למה?"
אני מחייך קצת.
"למה בנים עושים דברים? בחורה, אלא מה."
הוא נראה מבולבל: "חשבתי שמסננים את הבחורים עם הבחורות".
"כן, כן, אבל פגשתי אותה רק שלשום, אז–"
"רק שלשום?!" הוא קוטע אותי, "ובשבילה היית מוכן להקריב את האנושות?"
מתחיל להימאס לי.
"טוב, בסוף אני טס, לא?"
"ולמה זה, אם מותר לי לשאול?"
הוא מרגיש בנוח להציק לי מהר מדי.
"כי היא עזבה, בסדר? נעלמה. לא הסבירה למה, ופשוט הלכה. בלעדיה, אין לי סיבה לא ללכת".
הוא מחייך קצת, ואני מתלבט אם פשוט להרביץ לו. כנראה שלא אעשה את זה. אחרי הכל, הוא כאן כי הוא יודע להרביץ.
יופי, לפחות הוא מוריד את החיוך ומנסה להיות אמפתי.
"ניסית לחפש אותה? להבין למה היא עזבה?"
"איך אני אעשה את זה?"
"תתקשר", הוא אומר, כאילו זה ברור מאליו.
טוב, זה באמת ברור מאליו, מה שרק את הופך את המשפט הבא שלי למביך במיוחד.
"אין לי את מספר הטלפון שלה…"
ג'וזף מחייך שוב, מתגרה.
"היי, די לשפוט אותי", אני מצביע לעברו, "היינו מאוהבים!"
המאבטח מצחקק.
"כמובן, מר ארצי".
"שתוק. בוא, רוצה לחפש אותה? שנגלה למה היא עזבה? נלך למשרד ההגירה. שם היא עברה כשהגיעה מג'יבוטי, ואולי הפליטים האחרים יזהו אותה וידעו לכוון אותי", אני אומר בחוסר הענות.
"תראה, ברמת העקרון אנחנו אמורים להישאר פה בבית…" הוא זז באי נוחות, "אבל אני מודה שממש מסקרן אותי לדעת למה היא עזבה אותך, בעיקר בשביל לראות את הפרצוף שלך אחרי שנגלה".
מעניין. הייתי מצפה שהוא כבר יהיה מזוהה אצלי בראש עם ססיל, אבל עוד לא. כשאני נמצא בפארק אני מרגיש בעיקר את הנוסטלגיה, כשהייתי קטן.
"הסתובבנו פה אתמול", אני אומר בלחש, "כאן ראיתי אותה בפעם הראשונה".
ג'וזף מניח את ידו על כתפי. אני עוד סולד ממנו לגמרי, אבל יש משהו נחמד בתמיכה שלו.
"נוכל לשאול אנשים, אולי הם ידעו".
הגווע עם השלט המצחיק עוד פה. השלט כבר לא כל כך מצחיק אותי.
אני מתקדם לכיוונו ומפשפש בארנק. שטר אחרון.
הוא נראה מופתע לראות אותי, ועוד יותר מופתע לראות את ג'וזף.
"גיבור, מה זה? החלפת את עלמת החן שלך בבחור מגודל?" הגווע אומר בחיוך.
נמאס לי מאנשים חייכנים. כולם לועגים לי.
"לא, זה סתם, אממ, חבר. האמת היא שאני מחפש אותה, את הבחורה. ראית אותה במקרה מסתובבת פה אתמול בערב או היום?"
"אני לא ראיתי שום דבר פה חוץ מעצים רקובים ואנשים עוד יותר רקובים שלא נותנים לי כסף לאוכל", הגווע אומר.
אני לא יכול לתת לו את השטר האחרון. אני לא יכול. אני לא מוכן. מילא כשססיל הייתה איתי, אבל לא עכשיו.
אני ממרפק קלות את ג'וזף, שמופתע.
הוא מוציא את ארנקו ונותן לגווע שטר של 20 דולרים.
הגווע מרים את מבטו, "דולרים, הא?"
"אין מה לעשות, זה מה שהיה בארנק", ג'וזף אומר בחיוך.
אנחנו מתרחקים מהגווע המחייך.
ג'וזף מביט לעברי, "אתה יודע, אני ממש מנסה להיות אמפתי–"
"כמובן," אני קוטע אותו בארסיות.
"–אבל אני לא חושב שאתה בכלל מצליח לתפוס כמה מוזר זה שאתה שואל אנשים ברחוב אם הם יודעים איפה ה'אהובה' שלך גרה".
"ג'וזף, מספיק. תקבל את זה שהיינו מאוהבים. אם לא היינו מאוהבים, אתה חושב שהייתי מוכן לוותר על הטיסה, על האינטרס הגלובלי?"
"שאלה טובה. למה שלא תשאל את עצמך את זה?"
מכעיס שהוא מרגיש כל כך חכם.
"כמה פעמים אני צריך להסביר לך", אני כבר צועק, "אני אהבתי אותה, והיא אהבה אותי!"
אתה בטוח?
אז למה היא עזבה אם הייתם כל כך מאושרים? למה בדיוק אחרי שסיפרתי לה?
חלקתי איתה את זה סוף סוף, והיא פשוט ברחה.
"אין לי כוח יותר. בוא נחזור הביתה".
אני מתחיל להסתובב אחורה, אבל ג'וזף תופס את ידי.
"בוא רק נעבור במשרד ההגירה. אולי תוכל למצוא אותה", הוא אומר בקול רך, אולי הוא לא לגמרי קקה, "נסיון אחרון ואז נתייאש".
אני נושם נשימה ארוכה.
"שלום, איך אני יכולה לעזור?"
לא נראה שהיא כל כך רוצה לעזור.
"היי, תהיתי אם יש לך אפשרות להגיד לי איפה גרה ססיל, פליטה מג'יבוטי. אז, אממ, יש לך אפשרות כזאת?"
הלב שלי פועם מהר. המוח פחות.
היא מרימה גבה.
"בטח, אתה רוצה גם את מספר האשראי שלה?"
"אממ מה, למה ש–" אני מתקשה להבין, וג'וזף מניח את ידו על החזה שלי ומרחיק אותי.
הוא מתקרב לגברת, ומוציא את התג שלו, בצבע זהב והכל.
"גברת רוזנברג, שלום. על פי חוקי נאטו ואמנת המהגרים של האו"ם עליה חתומה ישראל, משרד המהגרים של מדינה החברה באמנה מחוייב למסור מידע בנוגע לפליטים ממספר אזורים בעולם, בהם קרן אפריקה וג'יבוטי, לנציג רשמי של ארגונים מודיעיניים ובטחוניים ממדינה אחרת החברה באמנה. על כן, אני מבקש שתחלקי איתי, ועם הבחור המבוהל לידי, את המידע."
היא לא מתרשמת. מאיפה הוא גילה את השם שלה בכלל?
"טוב."
אני משחרר אנחת רווחה.
"את מי אתה מחפש?"
"ססיל מג'יבוטי", אני אומר בבטחון.
"שם משפחה?" הפקידה שואלת.
"אמממ… " אני מהמהם.
אני יודע את זה, נו…
ג'וזף מצחקק.
"לא… ברצינות..?"
"אני לא זוכר את שם המשפחה שלה…" אני אומר בבושת פנים.
הפקידה נשארת אדישה.
"טוב, אז אחפש בלי שם משפחה".
היא מקלידה כמה דברים במחשב.
"יש לי חמש ססיל מג'יבוטי. אחת מהן שלך?"
אף אחת מהן לא שלי… היא עזבה…
הפקידה מסובבת את המסך ואני רואה חמישה פרופילים עם פרצופים של בנות. אכזבה.
"אממ לא, אף אחת מהן…."
זהו. הכל אבוד. תתחיל להיפרד.
"יש לך איזה צילום שלה? משהו?" ג'וזף מנסה.
רעיון קופץ לי במוח.
"לא. לא צילום, אבל יש לי את זה," אני אומר ומוציא מכיסי את פנקס הרישום שלי.
אני פותח את העמוד בו מצויירת ססיל ומראה לג'וזף.
"חמוד מאוד, אבל אל תראה לי. תראה לה", הוא אומר בחיוך קטן.
אני מסובב את הפנקס לכיוון גברת רוזנברג, מתנשם שוב.
היא מביטה בו, ואני רואה בעיניים שלה שהיא מזהה.
"למה אתה אומר ג'יבוטי? אתה סתם מבלבל" היא שואלת.
"מה?" אני תוהה.
"אני זוכרת אותה מהבוקר, נו. היא לא מג'יבוטי. היא חזרה היום בבוקר לסודאן, לא לג'יבוטי".
מה?
"גברת רוזנברג, למה את מתכוונת?" ג'וזף שואל, לראשונה בטון ממוקד.
ברצינות רגע, איך הוא ידע את השם שלה?
"ולא קראו לה ססיל. איך קראו לה? רגע, אבדוק ברישומים", היא לוחצת על כמה כפתורים.
אני לא כל כך מצליח לחשוב.
"כן, הנה. אמינה נור, ילידת סודאן, היום בתשע שלושים וארבע נרשמה בטענה שחוזרת למולדתה".
היא מראה על המסך את הפרופיל, ואני רואה את פרצופה של ססיל מביט בי.
מאיפה הוא גילה שקוראים לה רוזנברג?
"לא, לא, אבל את לא מבינה. היא אמרה לי שקוראים לה ססיל".
מרים מצביעה על התמונה, וכועסת מעט.
"סליחה, אדוני, זאת התמונה שלה? כן? אז זאת היא".
"אבל זאת לא היא! היא ססיל! היא לא תשקר לי!"
ג'וזף מניח יד אחת על הכתף שלי ומסתכל בדאגה מסביב.
"אל תיגע בי!" אני מעיף לו את היד.
"גברת רוזנברג, את בטוחה לגמרי שזאת ססיל?" ג'וזף שואל.
איך הוא יודע מה השם שלה?!
"אני ראיתי אותה הבוקר, ואלה הרישומים. אני מצטערת שהיא שיקרה לך, אבל הפרטים שיש לי הם הפרטים הנכונים", היא אומרת בטון עצבני.
לא נראה לי שהיא כל כך מצטערת.
"אז היא שיקרה לכם. היא בטח שיקרה לכם. היא לא שיקרה לי", אני ממשיך לנסות. זה לא יגמר ככה, עוד יש איזושהי תקווה.
"סליחה, אני מבקשת ממך ללכת. נאטו או או"ם שמום, בבקשה תלכו". נמאס לה ממני.
אני מביט לצידה ורואה שבמראה שמאחוריה משתקף תג השם שלה, מרים רוזנברג. הוא מונח על השולחן, מתחת לדלפק, כאילו מוסתר. אז ככה הוא גילה.
"נחשון, בוא נלך. אנחנו חוזרים ישר לדירה", ג'וזף אומר בבהילות. הוא בלחץ. אני לא מבין למה.
ג'וזף גורר אותי משם.
"ואל תחזרו", מרים צועקת עלינו תוך כדי שאנחנו מתרחקים.
"ג'וזף, אני לא מבין מה קורה", אני ממלמל בעוד אנחנו מפלסים החוצה את דרכנו מהבניין.
"נחשון, לא נדבר על זה פה. כרגע תתמקד בלהגיע מהר לדירה, ולא נדבר על שום דבר פה בחוץ. זאת הייתה טעות להוציא אותך".
אני עדיין לא מצליח לחשוב. היא לא מג'יבוטי? היא מסודאן? היא חזרה לסודאן?
אבל היא הראתה לי את התמונה. זאת באמת ססיל שלי.
אמינה. לא ססיל. לא שלי.
אנחנו יוצאים מהבניין, והולכים לכיוון הפארק. האנשים מתמעט ככל שאנחנו מתרחקים.
ג'וזף צודק. איך בכלל התאהבתי בה? בקושי הכרתי אותה. וגם מה שהכרתי לא היה נכון.
לא יכול להיות שהתאהבתי בה כל כך מהר. מה זה אומר בכלל להתאהב כל כך מהר?
נו, אז למה רצית להישאר בשבילה? הייתי מוכן להקריב את עתיד האנושות בשביל להיות איתה. בלעדיה, היית טס והופך לגיבור עולמי!
אנחנו הולכים לאורך הפארק, ואני רואה את העצים. למה הם תמיד נראים כל כך נורא? הכל נראה נורא. אבל זה הנורא שלי. הנורא שלי!
כן..?
הייתי טס?
באמת?
אנחנו עוברים ליד הגווע עם השלט, אפילו לא אומרים לו שלום.
הרי אני אמור לרצות לטוס, עכשיו כשהיא כבר לא פה. אבל לא, רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות ללכת לישון, או לפחות לשמוע מוזיקה ממש רועשת.
אולי זה מה שהיא הייתה בשבילי. שינה ארוכה מלאת חלומות מזוייפים. מוזיקה רועשת שמכאיבה באוזניים.
תירוץ.
אנחנו נכנסים לסמטה החשוכה שלי. היא תמיד כל כך חשוכה. החושך שלי. החושך חסר השם שלי.
"ג'וזף", אני אומר בהססנות.
"אחר כך, נחשון", הוא מסתכל מסביב בחשש.
"ג'וזף, זה חשוב".
הוא ממשיך ללכת, "מה?"
"אני לא אטוס".
הוא ניעצר בפתאומיות ואני כמעט נתקע בו.
"מה?"
"אני לא טס. אני לא מסוגל. חשבתי שלא רציתי בגלל ססיל, אבל זה שקר. אני מפחד. אני מפחד שהרוסים יתפסו אותי, אני מפחד שהם ימשיכו להילחם בנו גם שם, אחרי ההמראה. אני מפחד שנמות בהמראה, שנישרף באטמוספרה, שהנחיתה לא תעבוד, שהחמצן ייגמר. אני מפחד שלא אצליח, שהצמחים פשוט לא יגדלו. כל האנושות תסתכל עלי, ואני פשוט איכשל", אני אומר בנשימה אחת, מרפה מכל הלחץ שהיה אחוז אצלי בבטן.
ג'וזף מביט בי, לא מגיב.
"אני לא יכול לעזוב, אני פשוט לא יכול. חייתי פה כל החיים, זה המקום שלי, אני לא יכול פשוט ללכת ממנו. מה עם הסמטה שלי? מה עם העצים? זה הפארק שלי!"
הכתפיים שלו נשמטות, אבל המבט מכוון ישר לעיניים שלי.
"אז אתה נכנע?" הוא צועק עליי, "אתה היחיד שנשאר, אתה לא מבין? בלעדיך, אין המראה. אין. יקח עוד חצי שנה להכשיר אדם נוסף, והרוסים ינצחו בינתיים. והם לא כמונו, הם לא ישתמשו בזה לטובת כולם, הם ינצלו את זה כדי לחזק את עצמם!"
אני מסתכל מסביב. הגווע עם השלט מתקדם לעברנו. הוא בטח שומע את הצעקות, מנסה להבין מה קורה.
"עזוב, ג'וזף, אני מוותר. זהו. נגמר".
"בגלל שאתה פחדן אתה מקריב את כולם? תתבגר! החיים שלך לא חשובים יותר משל אחרים. לא החיים שלך, לא החיים שלי, ואפילו לא החיים של החברה השקרנית שלך. ואתה יודע מה? מגיע לך שהיא תע–"
דוינג.
ג'וזף נופל על הרצפה, ואני רואה את הגווע, לראשונה לא מחייך. הוא עוזב את השלט שלו, שנופל על הרצפה.
הגווע קופץ לעברי, ואני מנסה לברוח, אבל אני מרגיש עקיצה קטנה ביד שמאל.
אני מרים את הרגל במטרה לבעוט בו, אבל כבר מתחיל לאבד תחושה. הוא תופס אותה, ומפיל אותי על הרצפה.
הגווע מביט בי מלמעלה, ואני חושב שאני רואה התחלה של חיוך.
בנג.
ראשו של הגווע מתנפץ, וגופו נופל לידי. הדם משפריץ לי על הפנים, מקשה על הראייה שלי, המתחילה להיטשטש גם ככה.
אני מספיק לראות את ג'וזף נעמד, עם אקדח שלוף לאחר הירי, מתקרב לעברי בדאגה.
חושך. תמיד חושך.
עיניי נפקחות לחדר חשוך.
אני שוכב במיטה שאני לא מכיר, בחלוק שאני לא מכיר, מתחת לשמיכה שאני לא מכיר.
אני מתחיל להילחץ, כאשר אני שם לב לג'וזף, היושב בכיסא משמאלי, ישן עם ראש חבוש.
הוא היה צוחק עלי אם היה מגלה שהנוכחות שלו הרגיעה אותי.
אבל זה משהו. כל דבר מוכר ירגיע אותי כרגע. כל דבר שאני יכול להיאחז בו.
"ג'וזף?"
הוא פותח עין אחת, מביט בי.
"אה, אתה ער?" הוא לא מחייך.
"מה קרה? מי זה היה?" אני שואל בחשש.
"נחשון, אני צריך שתתרכז עכשיו. קרו הרבה דברים מאז שאיבדת ההכרה, ואני יודע שאומרים לא להפיל הכל בבת אחת, אבל אני חושב שמגיע לך לדעת".
אני מתחיל לחשוש.
"דיברתי עם חבריי ב-CIA, בדקנו את כל העניין. נחשון, היא הייתה מרגלת סודאנית לטובת רוסיה. אמינה. גדלה במשפחה סודאנית שתומכת בקשרי הממשלה עם הרוסים, חונכה על ערכים סובייטים".
הוא לקח הפסקה לנשום.
אני הפסקתי לנשום.
"האלגוריתם שלהם כנראה זיהה אותך כחבר משלחת אפשרי. היא התחברה אליך, כנראה במטרה לאשש את ההשתתפות שלך ב'רנסנס', ואז להרוג אותך. הרוסים שלחו פעילים נוספים לעיר, להיות במעקב אחריך. הגווע שתקף אותנו היה אחד מהם. אמינה כנראה נכשלה בהבנה שאתה חלק מהמשלחת, ודיווחה חזרה לאמא רוסיה. זה מה שגילינו בסמסים של הגווע. הם צמצמו את הכוחות שלהם פה והפנו אותם למקומות אחרים, השאירו רק אותו להיות במעקב אחריך".
הוא נשם שוב.
זה לא מסתדר.
"אבל זה לא הכל. היא חזרה לסודאן כשסיימה את תפקידה. כשהגווע ראה אותנו ביחד, הם כנראה הבינו שאני המאבטח שלך, בטח למדו את המתווה משאר הבוטנאים שהם כבר הרגו. הוא הפתיע אותי, והזריק לך רעל. סחבתי על עצמי נוגדן, כי אני כזה מגניב," הוא מחייך מעט אבל מפסיק מיד לאחר מכן.
"זהו?" אני שואל בתימהון, "או שיש לך עוד איזה משהו מפתיע לספר?"
הוא לוקח נשימה עמוקה ומשפיל מבט.
"אמינה הוצאה להורג בסודאן. על בגידה במולדת. מצאנו סרטון שפורסם ברשתות החברתיות בסודאן שבו היא מוצאת להורג. כנראה שהם חושבים שהיא שיקרה. אני מצטער. וסליחה שצחקתי עליך ועליה".
היא מתה?
"אתה טועה, ג'וזף," אני מבין לאט לאט, "היא לא הבינה לא נכון".
היא מתה.
"היא ידעה".
"מה?" הוא מרים את מבטו לעברי.
"סיפרתי לה, ואז היא עזבה".
היא מתה בשבילי.
"סיפרתי לה שאני חלק מהמשלחת".
לא בשבילי.
"ואז היא אמרה שאני חייב לטוס ופשוט הלכה", אני מתקשה לבלוע.
בשביל כולם.
"רגע, אז היא שיקרה? אבל למה? היא בעד הרוסים", ג'וזף ממלמל.
"היא הבינה שזה לא משנה. שזה לא אנחנו נגד הרוסים. אנחנו ביחד, היא הבינה שהדבר הכי חושב הוא קודם כל להגיע לשם, להתחיל לגדל יבול", אני מתחיל לדמוע, "היא האמינה לי. ובי".
עכשיו זה באמת נגמר.
"אז למה היא חזרה לסודאן? היא בטח ידעה שיהרגו אותה שם!"
כן, אני לגמרי דומע.
"אבל זה עיכב אותם קצת, הם האמינו לה. היא קנתה לנו זמן עד שאתה תשמור עליי. כמו שאמרת, החיים שלה לא חשובים יותר מהחיים של כל האנושות", אני מתחיל להפנים, "וגם לא החיים שלי. גם לא הפחדים שלי".
ג'וזף מביט בי בשאלה, "רגע, באמת?"
"מה יש לי להפסיד? גם ככה כולם עומדים למות. ותעשה טובה, תדליק את האור".
אני נכנס לתא ההקפאה בשקט.
הכרוז סופר מ-10, והמנועים רועדים, בדיוק כמוני.
אפס.
החללית מתחילה לעלות ואני מרגיש את גופי נצמד לג'ל שבתחתית תא ההקפאה.
אני מוציא מכיסי את פנקס הרישום.
הכרוז מדבר שוב: "משלחת רנסנס, ההמראה עד כה מוצלחת, ואתם מתחילים כמתוכנן את דרככם למאדים. אולי תשמחו לשמוע עדכון חדשותי אחרון לפני שהגז מרדים אתכם.אני מתחיל להרגיש את גופי רפוי.
"דובר הנשיאות של ג'יבוטי עדכן כי הסתיים תהליך פינוי המדינה עם הרוגים מועטים מהצפוי".
אני מביט בדמותה של אמינה, ועיניי נעצמות.
אבל הפעם, אור החללית הבוהק חודר את עפעפיי, ולראשונה, לא חשוך.
אני מחייך.
