עידן חדש מופלא
מאת: נורית קרני
גליה לא אהבה את התכנית הזאת. לפנות קיר שלם? מישהו החליק על כל השכל.
הטכנאי דווקא היה נחמד. הבית היה הפוך וכל השקיות הריקות מהקניות האחרונות היו זרוקות על הרצפה, עיתונים ושלטים נחו בתפזורת על הספה, בין הכריות. בין הספות נשפכה לה ערימת ספרים שגובבה גבוה מדי, ועל השולחן ישבו שקיות הקניות שעוד לא הספיקה לרוקן. פה ושם על הכורסאות והכיסאות היו זרוקים מעילים ועליוניות. על הכורסה הקטנה נח עציץ שקיבלה מתנה מהעבודה, הוקרה על תרומה משמעותית, ולידו תעודה ממוסגרת שלא היה ברור איפה תתלה אותה, אם בכלל. בפינה בין הספות עמדה ויטרינה (צריך לנקות את הפריטים בהזדמנות, הזכירה לעצמה כל פעם כשניגשה לפתוח את החלון של הסלון והתקרבה לויטרינה מספיק כדי לראות שכבה דקה של אבק בלתי מחמיא המכסה את הפסלונים הקטנים של החיות והבודהות השמנמנים).
"זה הקיר?" שאלה את הטכנאי בחרדה מסויימת, אחרי שפילסה להם גישה נוחה יחסית בין הערימות, וכמובן טרחה להתנצל על הבלאגן.הטכנאי אישר שכן, זה הקיר.
"זה חייב להיות זה?"
"כן, אין ברירה, גברתי.זה לא אני מחליט, וגם אי אפשר כל כך לשנות את זה."
"אני מבינה."
היא הבינה, פחות או יותר. היא הבינה שהיא צריכה עכשיו לפנות את כל הסופ"ש בשביל לסדר את הסלון ולפנות את כל הקיר, על התמונות שהיו תלויות עליו, ולהזיז את הויטרינה, כי ביום ראשון יבואו הטכנאים ויתחילו להתקין את הצינורות שלהם. הצינורות שאמורים, כך טענו בסרטוני הסברה ששודרו בחודשים האחרונים בכל חור, לספק לאדם המודרני את כל צרכיו.
מהפיכת הרכוש החכם בפתח!
לא עוד התרוצצות בין חנויות, לא עוד בזבוז מיותר של כסף וזמן על מוצרים חסרי שימוש ועל אוכל שמתקלקל במקרר! לא עוד המתנה בתורים! הסוף לערימות השקיות המזהמות!
אנחנו בפתחה של מהפיכה, מהפיכת המידע של החומר! תחילתו של עידן ירוק ויעיל שלא נראה כמותו! העתיד כבר כאן! בדיוק כמו שהמים זורמים מהצינורות והחשמל זורם בחוטים שבקירות, כך יגיע אלינו גם הציוד שאנו צריכים, בזמן ובכמות הנחוצים!
ובכן, העתיד המזהיר הזה, שעוד מספר חודשים יתחיל את הרצת הפיילוט שלו, דרש ממנה להקריב קיר שלם, סופ"ש שלם של סדר וניקיונות, וכנראה דברים נוספים בהמשך. כרגע היא לא חשבה כל כך רחוק, בעיקר הטרידה אותה הויטרינה. אבל זה יהיה תירוץ לנקות את הפסלונים, לפחות זה. איפה נשים אותה?
ביום ראשון, פחות משבוע אחרי הביקור של אותו טכנאי, הותקנו הפתחים של הצינורות, מן פתחים מוזרים עם דלתות אוטומטיות, סגורות כרגע, בשלושה גדלים שונים. הפתחים תפסו את רוב הקיר, והיה צריך להשאיר את יתר הקיר זמין להתקנות עתידיות נוספות. רוב הדברים מהסלון עברו לחדרים אחרים בבית, בעיקר לחדר הארונות ולמרפסת. הויטרינה? עברה לפינה הנגדית של הסלון, תודה ששאלתם. לויטרינה שלום.
אייל לא הבין בשביל מה זה נחוץ, לצאת ולהגיע בגופך לבניין העירייה בשביל כל הטופסיאדה הזאת. הוא מצא חניה בחניון בסוף, אבל גם זה לקח זמן. כי אנשים חונים כמו חארות, באלכסון או סתם עם רווחים גדולים מדי. למה הו-למה לא לקחתי מונית – שאל את עצמו שוב, יוצא מהאוטו.
“אתה שומע? אין כאן כל כך קליטה, אני בחניון. כן, בעירייה. סידרת את האישורים?"
הוא תחב תחת שחיו קלסר פלסטי דק בצבע אפור מט.
נקישות נעליים מצוחצחות הדהדו בחניון כשצעד בדרכו למעלית. תאורת החניון הבריקה על קרקפתו הבהירה המגולחת למשעי.
אשכרה להגיע לבניין העירייה. לא פחות. הסיבה היתה מספיק חשובה, מין הסתם.
"כן. ותוודא בבקשה שהוא לא מכניס שגיאות כתיב מפדחות. אני חושב שייקח לי כאן משהו כמו חצי שעה-ארבעים דקות. אני צריך פה כמה חתימות מכמה פקידי שומה ואנחנו יכולים להתחיל לרוץ."
קליימקס, החברה שלו ושל אור בעיקרון פנתה יותר לגופים עסקיים, חברות קטנות וגדולות, שרצו למקסם את רווחיהן, אבל עכשיו, התפנית הצפויה בתחום הצרכנות הציבורית פתחה בפניהם הזדמנות מול קהל אחר, הצרכן הפרטי. והזדמנות לא מנוצלת של חברת ייעוץ עסקי – כמוה כתעודת עניות לחברה. הם החליטו לפתוח מסלול לייעוץ אישי לצורך מקסום התנאים של הפרט לרגל השינוי הצפוי במודל הצרכני. היה צורך, היה קהל, ועוד לא היה בשוק אף מוצר שיספק מענה, כך שאייל היה הראשון, נכון לעכשיו. יקומו מתחרים, מין הסתם, אבל להיות הראשון נותן לך יתרון.
המעלית נפתחה, והוא נכנס. לחץ על 6.
"כן, היא הסכימה. צריך לקבוע פגישה. נראה לי ש-הלו? שומע אותי?"
המסך מעל הדלת הראה את הספרה 1. המעלית נפתחה.
"אור? כן, בדיוק נכנסתי פה למעלית. אני בקושי שומע אותך."
אישה מתולתלת שמנמנה ונמוכה נכנסה למעלית, לחייה סמוקות. תיק צד עמוס תלוי על כתף אחת, שקית של חנות בגדים ביד השניה. היא לחצה על קומה 4. דלת המעלית נסגרה שוב והמעלית המשיכה במסעה האיטי להכעיס.
"אור? אור?!" אייל חיפה בכף ידו על המכשיר באוזנו. " סעמק!"
האישה הציצה באיש הצעיר העצבני לידה.
"אבסורד. אין קליטה במעלית"
"ככה זה" משכה בכתפיה.
"ככה זה אולי במעליות מהמאה הקודמת. ולכאן צריך לבוא לקבל אישורים בשביל כל תוכנית עיסקית וכל טכנולוגיה חדשנית, תארי לך."
היא משכה בכתפיה.
"אירוני-משהו."
רעש, קרקוש, רעידה. האורות הבהב וכבו. המעלית נעצרה.
"נו באמת!"
"נראה כמו הפסקת חשמל" ציינה גליה את המובן מאליו.
"נראה כמו הצרות שלי. רק זה היה חסר לי."
"זה תיכף יחזור. דקה-שתיים גג."
"את עובדת כאן?" הוא הסתכל עליה באמת בפעם הראשונה מאז שנכנסה למעלית, אבל לא ראו הרבה בחושך.
גילה אישרה שכן.
"במה?"
"אני מרכזת תחום קהילה ועמותות. יוצרת קשר עם כל מיני אנשים, מומחים לתחומים שונים, שיבואו לדבר ולחלוק את הסיפורים והניסיון שלהם בפני קהלים של אוכלוסיות מוחלשות, פנימיות וכו'. גם מארגנים כל מיני אירועים קהילתיים ותומכים במסגרות התנדבותיות. הרבה מהעבודה זה ליצור חיבורים בין אנשים וגופים."
"אהא. יפה."
האור הבזיק לרגע. שוב כבה.
אייל נשם עמוקות.
"אתה נראה לחוץ."
"אני מאחר לפגישה בגלל המעלית המזורגגת הזאת משנות האלוהים יודע כמה של המאה שעברה."
"טוב," הוא שמע את החיוך בקולה- "אנחנו בכל זאת כאן בישראל…"
"אז?"
האור נדלק שוב, המעלית חזרה לעבוד.
"סליחה?"
"אז מה זה אומר שאנחנו בישראל?"
"הנה," היא לחצה מחדש על הקומה שלה. "ישראל, אתה יודע. ייסלחו לך על איחור של כמה דקות."
"ייסלחו לי? זה הזמן שלי שאכפת לי ממנו."
"טוב… זה היה פחות משתי דקות."
"כן, טוב. יש אנשים שהדקה שלהם שווה יותר וכאלה שהדקה שלהם שווה פחות."
דלת המעלית נפתחה בקומה ארבע וגליה יצאה. היא חשבה לאחל לו יום טוב, אבל לא כל כך התחשק לה, אז היא פשוט המשיכה למשרד. הדלת נסגרה. המעלית התחילה לרדת.
"מה לרדת?!" הוא נזכר ללחוץ מחדש על הספרה 6 מאוחר מדי.
בעצירה הבאה בקומה 3 הוא כבר יצא מהמעלית המזורגגת ועלה בטיסה במדרגות בקפיצות של 2.
"היי אמא, אני מאחר" אייל נכנס לדירתו, קומה 7 מימין. עוד עשר דקות הוא אמור להיות כבר אצל ההורים שלו לארוחת שישי, אבל זה לא יקרה.
"אתה תפספס את הראיון שלך בטלוויזיה, אוהדי וטוניה אמרו שהם תיכף מגיעים."
"לא נורא, הייתי שם, אני יודע מה ישאלו אותי ומה אענה…" בתגובה זכה ל-נו באמת, ול- זה לא יפה שאתה נותן לנו לחכות ככה, ו- מי עובד עד שישי בערב? – "אני, אמא. אני עובד עד שישי בערב. מצטער. אני חייב לסיים. אגיע בשמונה ועשרים." איחור של עשרים דקות. הוא לא כל כך אהב את זה, אבל… בשביל מה יש משפחה. בשביל שיהיה לך איפה לאחר ושזה יהיה נסבל.
זה באמת היה יום מטורף.
אתמול צילמו את הכתבה, וזה דחף לו את כל הלו"ז הכבר-די-דחוס קדימה בשיפט רציני של כמה שעות. שבת הוא דווקא תכנן לנוח, יחסית, בין היתר כי בראשון, כך צפה, ירד עליהם מבול של פניות חדשות בעקבות הכתבה. הטפטוף כנראה יתחיל כבר לשבת, כי לבני אדם אמיתיים אין אלוהים, ויש פה ושם גם כאלה, אפילו אם מעט. אז בשבת הוא יעשה קצת מדיטציות ומנוחה. וייתכן שדייט בערב, אבל לא בטוח. נראה לאן זה ילך.
הדירה היתה נקייה ומסודרת. הוא ציין לעצמו בראש לטובה את המנקה הנוכחית בזמן שנכנס למקלחת לשטיפה מהירה. היה בדירה משהו אלגנטי ומעוצב, ובו זמנית- חסכני. קצת כאילו לא ממש חיו במקום הזה. לא שזה היה רחוק מהמציאות. כאילו הדירה נלקחה מתוך מגזין לעיצוב פנים.
היה קצת שקט מדי בלי אייזיק, אבל הוא בקושי היה עכשיו בבית וזה לא פייר כלפיו. אז ההורים הסכימו לקחת אותו אליהם לתקופה הקרובה, שלא ידוע כמה זמן היא תימשך. זה לא היה מובן מאליו. שטיפה מהירה אחרונה. אייל סגר את המים, התנגב, בחר באקראי חולצה אלגנטית סטנדרטית ומכנס כחול כהה מגוהץ. תוך חמש דקות הוא כבר היה בחוץ.
20:15.
צלצול בפעמון בית משפחת הירש. נביחות רמות נרגשות קדמו לפתיחתה של הדלת. אבא הכניס אותו, די בחיפזון, וחזר אל כולם שישבו בסלון מול הטלוויזיה. אייל ליטף את אייזיק המקשקש בהתרגשות.
"אחי! מה נשמע? נהיית סלב!"
"ששש…" אמא השתיקה אותם- "הנה אתה."
…כבר שמענו על הרפורמה בתחום צרכנות הפרט, התשתיות בהקמה כבר כמה חודשים, אבל האם אנחנו מבינים באמת מה זה אומר ואיך זה ישפיע על חיינו? כדי לענות על השאלה ולהבין טוב יותר את הסוגיה, פנינו אל אייל הירש, כלכלן, המנכ"ל והמייסד של חברת קליימקס לייעוץ עסקי.
שלום אייל ותודה שבאת (תודה לכם) תוכל בבקשה לספר לצופים שלנו בכמה מילים על הרפורמה ועל איפה אתה משתלב בה?
כמובן. הרפורמה, כמו שאמרו כאן קודם, היא למעשה יישום של עקרונות מתחום המחשבים, תחום של בסיסי נתונים, דרכים חכמות לאחסן מידע.
אז כאן המידע הוא המוצרים, הרכוש של כל אחד ואחת מאיתנו.
נכון מאוד. זה האינטרנט של הדברים. בתחום המחשבים- האריזה והשינוע של המידע נעשים בדרכים מסוימות ואסטרטגיות שמאפשרות שליפה מהירה של מידע, וחיסכון במקום, על ידי מניעת כפילויות.
ואתה מאמין שזה דבר טוב?
כן. זה לא מהלך פשוט, אבל לשם האנושות צועדת. בשבדיה וגרמניה זה כבר תפס ממש, וכמעט לא תראה שם חנויות פעילות ומרכזי קניות.
כן, ויש שם שביתות ענקיות כמו שראינו ב-
כן, אבל רגע. שלב שלב. קודם כל, מאיפה זה מגיע, הרפורמה הזאת? אתה יודע?
פיצוץ האוכלוסין.
יפה. בעצם, מה קורה? האנושות מתקרבת בצעדי ענק למצב של נטו מחסור במשאבים, כפשוטו. את זה אנחנו יודעים על סמך לא מעט מחקרים וסימולציות שנעשו בשנים האחרונות. אנחנו לצערנו עדיין מוגבלים בעיקר למחצבים של כדור הארץ, והגענו למצב שהחזקת וצבירת רכוש ללא שימוש בו נעשית פחות ופחות לגיטימית. יש כאלה שאומרים שעוד כמה שנים זה כבר יעוגן בחוק.
ועדיין, אלפים רבים יאבדו את מקום עבודתם, וגם עולה השאלה- מה לגבי דברים סנטימנטליים? מזכרות, דברים כאלה? אין להם מקום? הביקורת העיקרית הרי על הרפורמה היא שהיא לא משאירה מקום לאינדיבידואל, שהיא דורסת אותו.
זה לא איך שאני רואה את זה, למרות שאני מבין מאיפה האמירות האלה מגיעות. שינויים גדולים הם בהכרח כואבים ודורשים מאיתנו להסתגל, אבל אני מאמין שזה לטובה. ועם כל הכבוד והמקום שבאמת יש להיבט האנושי, אנחנו חיים בעידן דיגיטלי, שמאפשר לנו להשתחרר במידה מסוימת מרכוש פיזי. ואנחנו דוהרים לקראת מצוקה חומרית גדולה שלא תיעלם מעצמה אם נעצום עיניים. הפתרון שהרפורמה מציעה הוא אולי לא אידאלי, אבל הוא מייצר סדר. סדר חדש. תראה, בעוד שבעה חודשים מהיום, בינה מלאכותית תחליט בשבילנו מה נשאר ברשותנו ומה נלקח לטובת המערכת.
רכוש והון שאנשים צברו במשך עשרות שנים ייגזל מהם, יש אנשים שמשווים את זה לרוסיה הסובייטית, או למשטרים חשוכים אחרים-
אבל אתה יודע שזה לא ככה. כאן מי שמנהל את תזרים ה"חומר" הוא בינה נטולת אינטרסים חומריים. בתור התחלה, הרכוש שהאדם הפרטי "יתרום" למערכת יגולם לתוך האשראי ההתחלתי שיהיה לו, מבחינת תזרים.
גם המשכורות.
נכון. אפשר להגיד שהכל משתנה אבל שום דבר לא משתנה. שיקולי שוק של ביקוש והיצע ימשיכו לשחק תפקיד מרכזי. מה שעד היום היה מגולם בתוך משכורת גבוהה, יגולם עכשיו, אחרי הרפורמה, בתזרים האישי. אז אי אפשר להגיד שיש כאן קומוניזם. זה יותר מדיניות שמאפשרת קיום אנושי בסיסי, שמעבר לרמת הבסיס זה כבר שוק חופשי.
כמה בסיסי זה "קיום בסיסי"?
בסיסי, אבל הרעיון הוא שאנשים לא ירעבו ללחם ושהצרכים הבסיסיים יסופקו.
יפה, לפי מה שאתה אומר נשמע שאין לנו מה לדאוג.
(צחוק)- לא אמרתי את זה… זה כן משהו שצריך להיערך אליו. כל אחד אחראי על עצמו, מן הסתם, ועדיף למצב את עצמך הכי טוב שאפשר, בצורה כזאת שתמקסם את התזרים האישי שלך, ברגע שתיכנס הרפורמה.
אנחנו כאן לקראת סיום, אבל בכמה מילים, מה אתה ממליץ לעשות? איך נערכים לקראת?
אה, זה תלוי בהרבה דברים. מי אתה, איך אתה מתנהל, זה מאוד אישי. אתה מוזמן לקבוע פגישת ייעוץ אצלנו בקליימקס ונתאים לך תוכנית אישית.
ונסיים כאן, תודה רבה אייל הירש. (תודה לך) לסיכום- בין אם אתם בעד ובין אם אתם מתנגדים לתוכנית, רפורמת הרכוש כבר תיכף כאן, ועדיף שנהיה מוכנים לקראתה. בחזרה אלייך, תהל.
תודה לכתבנו יואל דקלבאום, וכעת-
אחיו הגדול של אייל השמיע שריקה- "פששש… כריש אתה." וטוניה אישתו הוסיפה איזו מחמאה משלה. אמא הזרימה את השיחה ואת הנפשות הפועלות אל עבר שולחן האוכל והתחילה להגיש.
"אתה באמת תתאים המלצה אישית לכל מי שיפנה אליך?"
"ההמלצות בטח די יחזרו על עצמן, אבל זה לא משהו שיכולתי לומר בטלוויזיה…"
"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, אה?"
זה שוב מתחיל. תיכף יבואו ה- "למה שלא תשקיע את השכל המבריק שלך בלתרום לאנושות במקום לעשות קופה על חשבונם?", ואייל יענה- "אתה היזם המבריק, זה התפקיד שלך." ואמא תעיר להם שיפסיקו עם השטויות שלהם, ואבא יבקש שיעבירו את הקערה עם התבשיל ההודי, ונושא השיחה יתחלף איכשהו, ינדוד למחוזות אחרים.
"אני מתה להשתין" שיר שיכלה את ירכיה בזמן שאמה פשפשה בתיק הצד העמוס בניסיון לאתה את צרור המפתחות, שדווקא היה לא קטן. לבסוף האבדה נמצאה, הדלת נפתחה, ושיר רצה פנימה, לפני שגליה הספיקה בכלל להדליק את האור. רעש, כיסא זז, דברים נופלים, משהו נשבר.
"סעמק!"
"את בסדר צ'וצ'ו?" דברי-מרמור נרטנו מהכיוון הכללי של השירותים.
כששיר חזרה לסלון היא הביטה בתילי הערמות שחסמו כמעט לגמרי כל גישה נוחה מכל מקום לכל מקום בבית. למשל לגשת לקיר עם הפתחים של הצינורות היה כרגע בלתי אפשרי.
"אמא…" היא הביטה סביב.
"את בסדר? ניקיתי את מה שנשבר, לא קרה כלום."
"אני בסדר, ממי, אני בסדר. את לעומת זאת…"
"כן, אני צריכה לסדר"
"את לא צריכה לסדר, את צריכה להיפטר מחצי מהדברים כאן. לפח. מה זה כל הגלילים האלה?"
"זה פוסטרים מהעבודה, רציתי לשמור כמה-"
"בשביל מה?! מה תעשי איתם? ומה יש בשקיות האלה? ובשביל מה את צריכה כל כך הרבה שקיות ריקות?" אמא ענתה משהו מתבקש, שיר לא הקשיבה. היא רק הביטה סביב, ולבסוף אמרה- "הבינה תיקח הכל, ממי. את מבינה את זה?"
רעשים בקעו מהדירה מעל. טלוויזיה. גרירת רהיטים.
"מה תעשי עוד חצי שנה?" היא תלתה באמה עיניים עצובות, מוכיחות. גליה נאנחה.
התקופה הזו שלפני תחילת יישום הרפורמה תיקרא בהמשך "התקופה הצבעונית", או בפי המקטרגים- "אסון האופנה" ו-"הבהלה למלתחה". אנשים ברחוב התהלכו כשהם לבושים במגוון בגדים ססגוניים, בכל יום משהו אחר מירכתי ארון הבגדים. אביזרים מפונפנים איזוטריים, שמלות, חליפות, נעליים, מגוון עליוניות. פרטי לבוש מכל התקופות והסגנונות, שצורפו להם יחדיו בחוסר טעם משווע. השיגעון האופנתי של שנות השמונים היה כאין וכאפס בהשוואה למה שהלך כאן. בשנות השמונים, כך טענו- לפחות היה היגיון בשיגעון. כאן אנשים לבשו הכל. פשוט כדי ללבוש הכל. זאת היתה האסטרטגיה השניה, לשיטתו של אייל. אנשים שניסו להערים על הבינה ולשמור על רכושם על ידי שימוש מסיבי ומגוון. הוכחת-שימוש, כדי למנוע מהבינה להחליט שפריט איקס יכול להילקח אל מאגרי המערכת עם השקת הרפורמה.
הבהלה לשימור הרכוש הקיים התבטאה גם בתחומים אחרים, אבל באופנה היה ניתן לראות את זה בצורה מאוד ויזואלית בכל מקום שבו הסתובבו מספיק אנשים.
למעשה היו רק שתי אסטרטגיות. האסטרטגיה הראשונה היתה שיפור התזרים האישי – על ידי השקעה אינטנסיבית של שעות עבודה בפרוייקטים רווחיים – בין אם זה במקום העבודה ובין אם פרויקטים אישיים או ציבוריים. "אף אחד לא ירעב ללחם, אבל יש לחם ויש לחם", כפי שנהג לומר אור, השותף העסקי של אייל, שהיה בכלל חולה צליאק ואסור היה לו לאכול דברי מאפה. על כל פנים, האסטרטגיה הזו היתה הרבה יותר נכונה, אבל היא לא התאימה לכולם.
רוב האנשים היו גליה.
"ובכן. עברתי על התיק שלך. נראה שצברת הרבה רכוש, הרבה ציוד, ברובו את לא משתמשת."
-"זה לא מדויק"
"אמרתי ברובו, הכוונה גם לרוב הזמן. את עובדת בעירייה,"
"פגשתי אותך שם"
זה הצליח לקטוע את הרצף.
"ממ?"
"המעלית התקלקלה, היית לחוץ לקראת איזו פגישה. ובגלל שלא היתה קליטה במעלית."
"אה! נכון. עכשיו אני נזכר. עולם קטן" הוא חייך וחזר למסך הדק שלפניו.
"לא היית נחמד במיוחד. אמרת שיש אנשים שהזמן שלהם שווה יותר. "אובייקטיבית", אמרת."
אייל הביט באישה שמולו. אחר כך הוא גיחך גיחוך קצר. הוא לא ממש זכר את המפגש מילה במילה, אבל נראה שהוא נחרת בזכרונה, ולא מסיבות טובות במיוחד.
"אני לא זוכר שאמרתי את זה…"
"אבל אמרת. והנה אנחנו." גליה חייכה.
"הנה אנחנו," הוא חזר אחריה, מחייך. זה לא היה מוזר בכלל… "נחזור לתיק?"
"בטח."
"טוב, אז אני רואה שיש לך לא מעט ציוד שיספק לך אשראי יפה לחודשים הראשונים. עשינו אנליזה על סמך תצפיות של שבוע. יש לנו כאן רשימה של הדברים שאת משתמשת בהם הכי הרבה ביום יום, והדברים שיש סבירות הכי גדולה שיישארו בחזקתך. את היתר תיאלצי למסור. אם יש משהו שלא נמצא ברשימה וחשוב לך מאוד, שימי לב שיש צורך שתעשי בו שימוש מוגבר כדי להשאיר אותו. אני ממליץ על כמה שפחות פריטים כאלה. חוץ מזה צריך לשפר את התזרים שלך מעבר לחודשים הראשונים, ואת זה אפשר להשיג רק על ידי עבודה."
מי החליט שאתה תורם למערכת יותר ממני ובגלל זה כל מה שתרצה יהיה נגיש לך בצינורות מתי שתרצה, ואני אצטרך לחכות, או להסתפק במוצרים סוג ב'?
השאלה לא נשאלה בקול. היא גם לא נשאלה בצורה מגובשת-מפורשת אפילו בראשה המתולתל, המבולגן, האסוציאטיבי של גליה. השאלה הזאת היתה רק תחושה, סוג של חוסר נוחות ששרר בחדר.
"במה זה שונה מהמצב הנוכחי?" – היתה תשובתו של אייל, אילו כן נשאלה השאלה.
"במה? בחירה חופשית. הזכות לבחור מה יבוא על חשבון מה." ואמנם זה היה נכון, אבל גם התשובה הזאת היתה מגיעה רק בעולם אידאלי, של תשובות נכונות שנשלפות מהמותן בזמן, ולא רק שעתיים אחרי, במחשבות דיעבד של – מה הייתי צריכה לענות לו.
"אם היה מחסור אמיתי במשאבים לא היו מייצרים צינורות ותשתיות שלמות. תקראו קצת היסטוריה של חברות צנע. אנחנו חיים בעידן של שפע." גליה הציצה בטאבלט בזמן שקצצה ירקות למרק. פרופסור בר לב מאוניברסיטת באר שבע נראה קצת כמו צנון חנוט, פלומת שיערות מרוחה מצד אחד לצד שני על הקרקפת. זאת היתה תוכנית נחמדה דווקא, הביאו לשם אנשים ונושאים מעניינים, אבל בינה ובינה- הנושא הזה קצת יצא מכל החורים.
הבחורה מהצד השני של השולחן, מארגון ירוק כלשהו, לא נשארה חייבת- "כאן אתה מפספס את הנקודה. אף אחד לא אמר שאנחנו חיים בתקופת צנע. הטענה היתה שבקצב הנוכחי אנחנו נגיע למצב של מחסור, צנע- אם אתה מתעקש, עד שנצלח את מחסום המשאבים של כדור הארץ, שאגב- עובדים על זה, זה לא מדע בדיוני, ואם לא ניערך לזה כבר עכשיו- זה הולך לכאוב יותר. אנחנו כאן כחברה באנו באמירה שהיא לדעתי מאוד נכונה- אנחנו לוקחים אחריות, ומסתכלים קדימה קצת יותר רחוק מהחודש הקרוב, המשכורת הקרובה וכו'."
הצנון נופף בידו- "אני מכיר את הטענה, אבל תסלחי לי, כן היא לא מחזיקה מים. אם היה צפוי מחסור אמיתי – היו ממציאים חוקים מגבילים. אלה התהליכים שקורים ושתמיד קרו במקרים כאלה."
"אתה נשמע כמו האנשים שהתעקשו שאין כזה דבר התחממות גלובאלית, או לפחות לא כזו שנגרמת בגלל האדם והתעשיות המזהמות. ותראה איפה אנחנו היום. יכול להיות, אולי, שאתה טועה? ואם כן אז מה המחיר שנשלם?"
"השאלה היותר מעניינת, לדעתי, היא מה המחיר שאנחנו משלמים עכשיו. זו השאלה שכל אדם בר דעת צריך לשאול את עצמו. ומי מרוויח."
כולם פאקינג דיברו על זה. בלי סוף.
"שיט!" היא הרימה את בקבוק השמן שהתחיל להישפך על כל השיש וכל מה שהיה שם, בגלל מכת מרפק תועה. היא תרה אחר נייר סופג ומלמלה- "מי משלם, מי משלם, אנחנו משלמים, מעמד הביניים, אלא מי."
זה גם בערך מה שהפרופסור התחיל להגיד לפני שהבחורה קטעה אותו עם רצף סטטיסטיקות.
"ומי מרוויח? למשל, אירגוני איכות הסביבה, שמקדמים את האג'נדה שלהם באופן שחוסך להם עלויות, ומגדילים את התעסוקה בתחומם"
"מי ישמע!" התפרצה הבחורה, מ. ראובני לפי הכיתוב, "אירגוני איכות הסביבה מנסים לקדם את האג'נדה המרושעת שלשמה הוקמו!"
מגיש התוכנית התערב בנקודה הזאת וציין שיש לא מעט תאוריות קונספירציה בנושא של מי באמת עומד מאחורי הרפורמה, אבל בסופו של דבר ההסבר הפשוט הוא בדרך כלל הנכון-
"די, שקט."
היא כיבתה את זה. אלוהים, איזו הקלה. איזה שקט השתרר בבית. פתחי הצינורות הסגורים השקיפו עליה בנבזיות. "בזבזת שמן," הם בטח חושבים להם- "להבא תקבלי שמן מהול או שמן מכונות או משהו."
היא סיימה לנקות את אזור האסון המקומי.
פתאום הבליחה במוחה מחשבה.
המחשבה צצה כשנעצרה רגע לנוח, והסתכלה על ערימות החפצים שעתידים להילקח ממנה. כאילו לא תרמה לחברה מספיק במסגרת העבודה והפעילות הקהילתית ובתרומה לעמותות.
תרומה. היא ניגבה את ידיה במגבת המטבח וחייכה.
מה הסיכוי שה"מערכת" בנויה להיות הוגנת? לכאורה, הבינה מתוכנתת לדאוג לכולם ולספק את כל צורכיהם, אבל בפועל… כולם זרקו השערות וניחושים. חלקם יותר מלומדים ומנומקים וחלק פחות. אבל בסופו של דבר אף אחד לא יודע מה באמת יהיה, ואם בעלי הכוח היו חושדים ולו לרגע, שהרפורמה תפעל לרעתם, הם היו מסנדלים את המהלך, גודעים אותו באיבו. במקום זאת, היו מספר בעלי הון שדווקא "תרמו" למיזם. בין אם זה כדי להסיט את הבינה לטובתם ובין אם כי חשבו שהיא טובה להם מלכתחילה… מה שלא יהיה.
גליה חייכה. כי מי כמוה יודע שלא חסרים אנשים שמצבם גרוע בהרבה משלה. וזה לא שצרתם של אחרים ניחמה אותה, אבל אם נגזר עליה לוותר על הכל… ובכן, לחסרי בית אין קורת גג, ואין בית. ואין קיר עם צינורות ומצלמות שמשקיפות עליך ושלומדות אותך. בינה מלאכותית. יהיה מי שעומד מאחוריה אשר יהיה, אין שום סיבה שהיא זאת שתחליט למי מגיע לקבל מה. ומתי. וכמה. ובאיזו איכות. שום סיבה. לפחות לא כל עוד יש לה מילה בנדון.
סוף סוף, לראשונה מזה חודשים, גליה הרגישה שוב חופשיה.
"המערכת" היתה יעילה. מעל חמישה עשר מיליארד איש התקיימו על פני כדור הארץ בתנאי קיום סבירים. היקף התעסוקה האנושית הצטמצם, באופן טבעי.
אייל עוד הרהר בזה מפעם לפעם. הוא נזכר בשעשוע בתקופה ההיא, שבה כולם היו כל כך חכמים. החריצות דווקא השתלמה בזמנו, הלך להם לא רע.
הוא עצמו עסק בימים אלה בעיקר בהוראה וביוגה. רוב מקצועות הייעוץ נמחקו. הבינות ידעו לנבא טוב יותר, לחשב, לייעץ, לקחת בחשבון גם פרמטרים נסתרים מהעין, לעלות על דפוסים. ובכל מקרה כבר עבר את גיל הפרישה מזמן. לא שזה שינה באמת.
האם האושר האנושי גדל?
במפתיע, אולי כן. בממוצע. אם ניתן בכלל לכמת דבר שכזה. "רווחה אנושית" הוכנסה למשוואה, אחרי הכל.
אותו דיון ישן נושן – מי בעצם הרוויח מכל זה? – הוסיף להתקיים, אם כי בעיקר במישור האקדמי, ללא מענה חד משמעי.
כך או כך, את המלאכות הבסיסיות שבעבר בוצעו על ידי אנשים – ביצעו היום מכונות ורובוטים ביתר יעילות. יעילות היתה שם המשחק. בישול, בניה, כרייה, עיבוד, מלאכה, חקלאות, תחבורה. מה לא, בעצם. המעטים שעוד הבינו משהו במשלחי היד הארכאיים הללו הודו שהמכונות עושות את זה טוב יותר. הרומנטיקנים יאמרו שאין כמו "המגע האנושי". אייל לא היה בטוח מה דעתו בנושא. היסטוריון אחד שאייל עקב אחריו, די פופולארי, העלה את הטענה המעניינת שהמערכת עצמה היא המרוויחה העיקרית. שזהו המשך ישיר של המהפכה החקלאית והתעשייתית. הרפורמה תיקרא בפיו בהמשך "מהפיכת הבינה", וגם אם בעתיד היפותטי כלשהו יתברר שהיא גרמה יותר נזק מתועלת- כבר לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור.
ולמה שנרצה.
זהו עידן חדש מופלא.
פנינו קדימה.
