הכדור

מאת: יוסי רם

התעוררתי, הגוף מלא זיעה קרה. הרגשתי לא טוב. הייתי מבוהל. בדקתי מה השעה. כבר בוקר. קמתי לשטוף פנים ושתיתי מים. לקחתי כדור ובדקתי אם סבתא ערה.
"עדיין ישנה" חשבתי לעצמי.
הכנתי לעצמי ארוחת בוקר וניסיתי לא לחשוב על החלום. ראיתי כמה קומדיות בטלוויזיה וקראתי את הספר החדש שהשאלתי אתמול.
"אני עוד מעט אסיים את הספר" חשבתי לעצמי כשקמתי לשתות "אני אעבור בספרייה יותר מאוחר ואשאיל אחד חדש".
וככה הגיעה שעת צהריים. הייתי צריך ללכת לפגישה עם הפסיכולוג. כרגיל. יצאתי החוצה.
"זה עדיין מפחיד" חשבתי לעצמי.
הפסיכולוג נמצא במרחק של חצי שעה הליכה בדרך המהירה ביותר. אבל אני תמיד יוצא לפחות שעה לפני. אני הולך בדרך ארוכה יותר. ככה אני לא צריך לחצות כבישים.
"עדיף להיות כמה שיותר בטוח" זה מה שאני תמיד חושב לעצמי.
הגעתי מוקדם בכמה דקות. ישבתי בחדר ההמתנה וחיכיתי.
"אני מקווה שזה לא ייקח יותר מדי זמן" חשבתי לעצמי. "לקחתי את הכדור מוקדם יותר היום וזה מרגיש כאילו הם משפיעים פחות בזמן האחרון".
הגיע הזמן לפגישה שלי. היא הלכה כמו רוב הפגישות עד עכשיו.
"עדיין יש לך סיוטים?"
"כן" עניתי.
"היה לך סיוטים הלילה?"
"כן" עניתי בקצרה.
"על מה?"
"כרגיל" עניתי. ניסיתי לשמור את התשובות שלי כמה שיותר קצרות.
"אתה מעוניין להרחיב?" הוא שאל. כמובן שזה לא הייתה באמת שאלה. הוא רצה שאני ארחיב. ולנסות להתחמק מזה יהיה קשה. אז הרחבתי. כרגיל דיברתי על מה שמטריד אותי. על הסיוט שלי שנמשך כבר כמה שנים. על שני הסיוטים שלי ליתר דיוק. אחד על ההצקות שעשו לי לפני כמה שנים. שאני מגיע לכיתה וכולם צוחקים עליי, מרביצים לי ומתעללים בי. השני שהוא פחות ארוך. על איך אני עובר את הכביש עם ההורים שלי ואנחנו נדרסים. כמו שקרה באמת. וככה הפגישה המשיכה כרגיל. וכשכבר חשבתי שאנחנו מסיימים ועמדתי להודות לו וללכת הוא התחיל לדבר על נושא נוסף. משהו שהייתי מעדיף לא לדבר עליו.
"הלימודים מתחילים עוד כמה חודשים. אתה הפסדת את השנתיים האחרונות אבל השנה אתה הולך ללימודים נכון? "
" כן" עניתי. לא התלהבתי לחזור ללימודים. לבית הספר. זה מקום נוראי.
"ואיך אתה מרגיש עם זה? עם החזרה ללימודים?"
"בסדר אני מניח" עניתי. "זה עדיין יהיה קשה נראה לי אבל ננסה"
"צעד צעד"
"כן. אני גם לא אלך לכל הימים. חלק מהזמן יהיה לי לנוח נכון? אם אני ארגיש לא טוב."
"ברור" הוא ענה.
וככה נמשכה השיחה עוד קצת.
"טוב ביי. שוב תודה לך על היום"
"אין בעיה. לפני שאתה הולך רציתי להוסיף פגישה ליום לפני שהלימודים מתחילים. זה בסדר נכון?"
" כן, כן. ברור" זאת לא באמת הייתה שאלה.
"מעולה"
"ביי"
"ביי"
הלכתי הביתה דרך הפארק. ככה אני לא צריך לחצות כבישים. אבל הלכתי הליכה מהירה, כמעט ריצה, הפעם. כבר היה מאוחר והכדור עמד להפסיק להשפיע. אני מרגיש לא טוב בלי הכדור ואני מעדיף להיות עם ההשפעה שלו כמה שיותר. הגעתי הביתה מתנשף. הלכתי למטבח במהירות. לקחתי כוסות מים וכדור. נרגעתי. אחרי עוד כמה שעות הלכתי לישון. "בחזרה לסיוטים ולשינה לא טובה" אמרתי לעצמי.

היומיים הבאים עברו כרגיל.
כמובן שרגיל בשבילי זה סיוטים ולהישאר בבית לקרוא. אני חלש מנטלית. תמיד הייתי. דוקטור לוי, הפסיכולוג, אומר לי שזאת אחת הסיבות שהטראומה שלי היא ברמה כזאת גבוהה ואני צריך טיפול סדיר ברמה גבוהה הרבה יותר מהאדם הממוצע. הוא תמיד מוסיף ואומר שזה בסדר להיות ככה, שזה יכול להיות טוב אפילו. אבל זה בסדר. ידעתי שאני כזה עוד לפני. זו אחת הסיבות שאני לא נפתח לאנשים. הם רק יפגעו בי בסוף. יצחקו עליי. יתעללו בי.
הוא תמיד אומר שזה גם בגלל שאני כל כך צעיר. "זה קרה לך בגיל 12 ברור שהטראומה תהיה קשה ותצטרך טיפול ברמה גבוהה" הוא תמיד אומר.
היום אני צריך לצאת. אני נפגש עם דוקטור לוי פעמיים בשבוע. כל שלישי ושישי. אפשר לומר שדוקטור לוי הוא החבר הכי טוב שלי. הוא לפחות הזר הקרוב ביותר אליי.
הפעם לקחתי איתי ספר. למרות שכבר סיימתי לקרוא אותו. יצאתי עוד יותר מוקדם והגעתי לספרייה. השאלתי ספר חדש והתיישבתי לקרוא אותו במשך כמה זמן, עד שזה היה כחצי שעה מזמן הפגישה שלי. הספרייה קרובה יותר אז היה לי יותר זמן.
הגעתי, התיישבתי וחיכיתי.
"היום אני אשאר בפארק קצת ואקרא" חשבתי לעצמי.
אתמול בקושי הגעתי הביתה עם ההשפעה של הכדור. היום יהיה לי עוד הרבה זמן עד שההשפעה תפוג. אני צריך לקחת שני כדורים ביום. או כשאני יוצא או כשהסיוטים מחמירים אני צריך לקחת עוד כדור, כדי לעזור לי להירגע ולהבריא מהר יותר.
עדיף לקחת כמה שפחות כי זה לא כל כך בריא. זה לפחות מה שדוקטור לוי וסבתא אומרים לי כל הזמן. אני תמיד משתמש בזה כתירוץ כדי שאני לא אצטרך לצאת החוצה. כמובן שאני פשוט לא אוהב לצאת, זה הכול. אבל זה עובד ואני מקווה שזה ימשיך לעבוד.
למרות שלא אכפת לי לצאת לפארק. אני אוהב את הפארק. גם סבתא אוהבת את זה, אני יוצא החוצה אחרי הכול.
אחרי כמה דקות בחדר ההמתנה התחילה הפגישה שלי. הפגישה הלכה כמו תמיד.
"אז איך אתה מרגיש?", "איך הסיוטים?" וכדומה.
סיפרתי לו על מה שקרה אחרי הפגישה הקודמת שלנו ועל הסיוטים שלי.
רציתי שזה כבר יגמר. אני לא ממש אוהב את הפגישות האלו אבל הפעם התחלתי ספר ממש טוב ורק רציתי לחזור לקרוא אותו.
לקראת הסוף דוקטור לוי נתן לי מרשם לתרופה חדשה.
"מה לא בסדר עם התרופה הקודמת?"
"כלום. אבל לא הבראת הרבה יותר זמן מהמצופה."
"אה" אמרתי. באותו רגע הרגשתי שאני הבעיה. זה ברור שאני הבעיה. החלפתי הרבה יותר כדורים משהייתי אמור.
"זו תרופה יותר חזקה. אתה צריך לקחת כדור אחד ביום."
"אוקיי"
"אל תיקח יותר מכדור אחד" הוא הורה לי כדי להדגיש את העניין "התרופה הזאת מזיקה לגוף יותר מהתרופות הקודמות" הוא אמר ומיהר להוסיף "היא לא תהרוג אותך אבל באמת עדיף לקחת ממנה כמה שפחות." ואז בקול פחות חזק, כמעט בלחישה הוא אמר "אתה עלול להתמכר אליה…".
"הבנתי. לא יותר מכדור אחד"
"מעולה."
"ביי. שיהיה לך יום נעים"
הלכתי לפארק.  קראתי את הספר. סליחה לשים לב עבר יותר מדי זמן. שוב מיהרתי הביתה. הפעם הספקתי להגיע לפני שההשפעה פגה במספיק זמן.

למחרת בבוקר יצאתי החוצה לקנות את התרופה החדשה. בדרך כלל הכדורים יהיו חינם אבל בגלל שאני קונה כדורים חזקים אני צריך לשלם. סבתא ביקשה ממני לקחת בשבילה את הכדורים שלה גם כן.
בית המרקחת ממש קרוב לבית. הדבר הכי טוב הוא שאני לא צריך לחצות כבישים. הצד השלילי הוא שזה בית המרקחת היחיד בשכונה. בדרך כלל יהיו יותר בתי מרקחת ובגלל שאין האחד הזה תמיד עמוס.
"זה הולך לקחת הרבה זמן" חשבתי לעצמי.
התורים מחולקים לפי רמת הכדורים. בגלל שאין הרבה אנשים שלוקחים כדורים חזקים כמוני לא היה אף אחד חוץ ממני בתור. כשהגעתי הרוקחת מיד הגיבה ואמרה "כאן זה התור לכדורים מאוד חזקים חמוד, תראה לי איזה כדור אתה צריך אני אכוון אותך לתור המתאים".
"אוקיי" אמרתי והראיתי לה את המרשם.
"או וואו." היא פלטה. היא חייכה ואמרה "חכה שנייה אני אביא לך את הכדור בסדר?"
יכולתי כמעט ולקרוא את המחשבות שלה. "הוא? כדור כזה חזק? בגיל כל כך צעיר? מסכן. מעניין מה קרה לו…" וכדומה. זה מה שאנשים תמיד חושבים כשהם רואים איזה כדורים אני לוקח.
"בבקשה" היא אמרה והגישה לי את חפיסת הכדורים.
"תודה" עניתי. ואחר כך שאלתי אותה באיזה תור יש את הכדורים שאני צריך בשביל סבתא שלי, שהם פחות חזקים. יכולתי לראות שהיא נרגעה. היא הייתה בטוחה שאני קונה את הכדורים החזקים יותר למישהו אחר.
הכדורים שסבתא לוקחת פחות חזקים משלי אבל הם עדיין די חזקים. בכול מקרה הייתי צריך לחכות בתור הפעם. זה לקח יותר זמן אבל לקחתי את הכדורים והלכתי הביתה. היה חם בחוץ. הגעתי הביתה, נכנסתי לחדר שלי והדלקתי מזגן.
הסתכלתי על הכדורים החדשים שלי. "ממחר אני לוקח את אלו" חשבתי לעצמי.
התיישבתי, הדלקתי את הטלוויזיה שלי והעברתי את שאר היום בשקט. הלכתי לישון מוקדם יותר וחשבתי לעצמי "אולי הלילה אני אצליח לישון כמו שצריך". קיוויתי שאצליח. אם כן יכול להיות שלא אצטרך לקחת את הכדורים החדשים. וככה, אחרי די הרבה זמן, נרדמתי. וגם הלילה היו לי סיוטים. התעוררתי כמה פעמים. זה היה נראה כאילו זה רק החמיר. לאט לאט. נרדמתי שוב, בפעם האחרונה ללילה, במרירות מהידיעה שממחר אני אקח כדורים חזקים יותר.

התעוררתי. בעצם התעוררתי זו מילה חזקה כי כמעט לא ישנתי. בימים האחרונים אני מת מעייפות.
"אם רק לא הייתי כזה" אני ממשיך לחשוב לעצמי.
קמתי מהמיטה אחרי כמה דקות. הרגשתי זוועתי כמו תמיד בערך. זה למה התרופה עוזרת. אבל זה נכון שבימים האחרונים אני מרגיש עוד יותר זוועתי. זה תמיד ככה כשתרופה מסוימת מפסיקה להשפיע כמו שהיא השפיעה בהתחלה.
ניגשתי למטבח, לקחתי כוס מים ואז, ממש לפני שבלעתי את הכדור, נזכרתי שזה לא הכדור הנכון. עליתי למעלה כדי להביא את הכדורים החדשים.
"הרגלים קשה לשנות אני מניח" היה מה שחשבתי.
בהיתי בכדור החדש שלי במשך כמה זמן לפני שלקחתי אותו. אם אני אתחיל אין דרך חזרה עד שאני אבריא. אני יודע שזה יגרום לי להרגיש טוב יותר ואני יודע שזה אומר שאני לא אוכל להתאפק ואני אשתמש בכדור באופן יום יומי.
"למה אני כזה חלש מנטלית?" שאלתי את עצמי שוב.
בלעתי את הכדור. ואז, אחרי כמה דקות של חרטה, הרגשתי יותר טוב. הרבה יותר טוב. הכי טוב שהרגשתי בכמה חודשים האחרונים. כמעט ורציתי לקחת עוד כדור מיד, כדי להרגיש עוד יותר טוב, אבל הצלחתי לעצור את עצמי.
וככה העברתי את היום הטוב ביותר שהיה לי מאז הפעם האחרונה שהחלפתי תרופות.
דבר ראשון שעשיתי היה ללכת לישון. זאת לא הייתה שינה מושלמת. אני בטוח שאנשים נורמליים ישנים טוב הרבה יותר. אבל זאת הייתה השינה הטובה ביותר שהייתה לי מזה זמן רב. אפילו היו לי חלומות טובים. כל כך נהניתי לישון שגם כשהתעוררתי חזרתי מיד לישון עוד כמה פעמים. כשהחלטתי להתעורר באמת היה כבר שעת צהריים מאוחרת. אבל אני הרגשתי מעולה. אחרי שדיברתי קצת עם סבתא אמרתי לה שאני יוצא החוצה. היא נראתה שמחה. גם אני הייתי שמח. לקחתי איתי את הספר שאני קורא ויצאתי לפארק.
הגעתי לפארק והתחלתי לקרוא. "היום אני הולך גם לשחק קצת" חשבתי לעצמי. ידעתי שזה ילדותי אבל לא היה אכפת לי.
ואז כשהנחתי את הספר בצד ועמדתי לשחק ראיתי מישהו אחר מסתכל עליי. בדרך כלל אני אסתכל הצידה או למטה ואלך אבל היום, היום הרגשתי מעט שונה. התחלתי לאזור את האומץ לשאול אותו מה הוא רוצה כשהוא אמר "איזה ספר זה?"
"למה אתה רוצה לדעת?" שאלתי אותו.
"סתם"
אז אמרתי לו את השם של הספר. ואז הסתבר שגם הוא קורא אותו. והתחלנו לדבר. הייתה לי שיחה כיפית אתו. השיחה הטובה ביותר שהייתה לי עם מישהו מזה הרבה זמן. אולי השיחה הטובה ביותר שהיתה לי עם מישהו זר אי פעם.
"אני רון דרך אגב" הוא אמר.
"אורי" עניתי.
אחרי עוד כמה דקות של שיחה אזרתי את האומץ ואמרתי לו "רוצה לבלות מתישהו".
"ברור" הוא ענה. הייתי מאושר.
"החבר הראשון שלי מזה שנים" חשבתי לעצמי.
"תיתן לי את המספר שלך ואני אדבר אתך מאוחר יותר" אמרתי לו.
"אין לי טלפון" הוא ענה.
"אין לו טלפון? איך? זה לא הגיוני. אולי לפני כמה עשורים אבל עכשיו…. ". זה היה נראה כאילו הוא ידע בדיוק מה חשבתי כי הוא מיד אמר "זה מוזר אני יודע, אבל תניח לזה".
הנהנתי. ואז הוספתי "אז איך ניפגש?"
"אני גר ממש קרוב פה לפארק." הוא אמר והצביע על אחד הבניינים הקרובים. "כשאראה אותך אבוא ונוכל לבלות כמו עכשיו".
"בסדר" עניתי.
"טוב בטח כדאי שנלך הביתה כבר" הוא אמר. והוסיף "כבר נהיה מאוחר".
בדקתי את השעה בטלפון שלי. הוא צדק.
"טוב נתראה מחר" הוא אמר.
"נתראה מחר" עניתי.
ואז הלכתי הביתה. הייתי מאושר. העברתי עוד כמה שעות בצפייה בתכניות טלוויזיה והלכתי לישון. הלילה ישנתי שנת לילה טובה.

למחרת בבוקר התעוררתי מסיוט. כרגיל. התרופה הפסיקה להשפיע. אבל הסיוט לא היה נוראי כמו בדרך כלל. למען האמת, ביחס לאיך שהסיוטים שלי היו לאחרונה זה היה לא נוראי בכלל. הצלחתי לישון עד מאוחר. השעה הייתה 9:00 בבוקר. לשם שינוי סבתא הייתה ערה. היא הכינה לי ארוחת בוקר מפנקת. כמובן שדבר ראשון שעשיתי היה לקחת את הכדור. ידעתי שאני כבר לא אוכל להישאר רק עם הכדורים הקודמים. ברגע שהרגשתי טוב יותר בגלל הכדור ידעתי את זה. אני אעשה הכול כדי שאוכל להרגיש טוב כמה שיותר.
אחרי כמה שעות של הרגשה מעולה נזכרתי שהיום הפגישה שלי עם דוקטור לוי. לשם שינוי לא הרגשתי רע על זה שאני צריך ללכת לפסיכולוג באופן קבוע. יצאתי מוקדם. שעה וחצי לפני הזמן של הפגישה.
"אני אקרא קצת בפארק ואסיים את הספר" חשבתי לעצמי.
הגעתי לפארק ובדיוק לפני שהתחלתי לקרוא רון הופיע.
"היי" הוא אמר.
"היי" עניתי. הנחתי את הספר בצד. "תקשיב אני לא יכול לבלות עכשיו אני צריך להיות איפשהו אז אני אצא עוד חצי שעה בערך" אמרתי.
"ואיפה זה איפשהו?"
"למה אתה רוצה לדעת?"
"למה אתה רוצה להסתיר את זה?"
אחרי מעט זמן הוא שכנע אותי לענות לו. "אני הולך למרכז הטיפולי." עניתי, והוספתי "יש לי טיפול עם פסיכולוג צמוד".
"אוקיי" הוא אמר.
"מה? זהו זה?" שאלתי בהפתעה.
"כן".
"אבל אתה יודע מה זה אומר נכון?"
"כן. שאתה לוקח תרופה ברמה גבוהה ואתה לא מבריא" הוא אמר והוסיף בגיחוך "אתה ילד רע".
"אתה יודע שזה אומר שמשהו לא בסדר איתי נכון?"
"זה לא אומר כלום" הוא ענה.
"בטח שכן" עניתי במחאה. "רוב האנשים לוקחים כדור פעם בחודש וגם זה כדור חלש." אמרתי. "והם גם לא הולכים יותר מפעם בשנה לפסיכולוג." הוספתי.
"זה לא אומר שיש משהו לא בסדר אתך. זה רק אומר שאתה שונה. זה הכול. להיות שונה יכול להיות טוב. למען האמת זה דבר טוב"
וכמובן שמיד אמרתי שלהיות שונה כמוני זה לא טוב אבל לא יכולתי לנצח נגדו. הוא הסביר לי למה אני טועה. ואז הוא אמר "אתה יודע מה? תן לי כמה חודשים להסתובב ולהכיר אותך. אני אראה לך עד כמה אתה מעולה." הוא אמר.
"בסדר" עניתי. זה שימח אותי. זה שיש מישהו שמוכן לדבר ככה אליי. "אני לא שווה את זה" חשבתי.
ואז התחלנו לדבר על הספר עוד קצת. מסתבר שהוא גם עמד לסיים אותו. ואחרי כמה דקות נזכרתי שאני צריך ללכת לפגישה שלי. בדקתי מה השעה. זה היה נוראי. בעוד חצי שעה הפגישה. ואז רון שאל אותי למה אני כל כך ממהר.
"המרכז קרוב. פשוט תמשיך ישר תחצה את הכביש ו-"
קטעתי אותו ואמרתי "אני אוהב ללכת בדרך הארוכה". זה היה שקר כמובן. וככה הלכתי במהירות למרכז. איחרתי בעשר דקות. והפגישה התחילה.

"אז התחלת כבר לקחת את הכדורים החדשים?"
"כן" עניתי.
"ואיך הם?"
"את האמת? הם מעולים. אני מרגיש הכי טוב שהרגשתי מזה הרבה מאוד זמן."
"מעולה, מעולה. אבל תנסה לא להסתמך רק על הכדורים בסדר?"
"ברור"
"ותגיד היו לך סיוטים מאז שהתחלת לקחת את התרופה החדשה?"
"הרבה פחות. אני ישן טוב יותר והחלומות שלי טובים יותר"
"מצוין" הוא אמר.
"אפשר לשאול אותך למה אחרת היום?"
לא רציתי לגלות לו את זה שנפגשתי עם חבר. ושיש לי חבר. לא יודע למה. אז פשוט עניתי "קראתי ספר ולא שמתי לב איך הזמן טס" שיקרתי.
שאר הפגישה הייתה די רגילה. שוב הוא דיבר איתי איך אני מרגיש לחזור ללימודים כשכבר לא הייתי בהם במשך שנתיים. עניתי שבגלל שהייתי בקומה ואחר כך הייתי צריך טיפולים פיזיים ומנטליים אני לחוץ אבל אני אנסה להסתדר.
"אתה תגלה לחברים שלך לכיתה שאתה הולך לפסיכולוג או לא?" הוא שאל.
"לא נראה לי" עניתי. "כבר הציקו והתעללו בי בעבר, לפני התאונה, שאני לוקח כדורים יותר מהילד הרגיל בלי סיבה אז נראה לי לגלות שאני צריך טיפול עם פסיכולוג קבוע זה לא רעיון נהדר" עניתי. שמתי לב שאני מדבר יותר מבדרך כלל. מעניין למה.
"אני מבין" הוא ענה. ואז הוא ניסה לשכנע אותי לא להתבייש בזה ואמר שאפשר לעשות את זה צעד צעד. בהתחלה לגלות שאני לוקח יותר כדורים מהרגיל ואז להתקדם לאט לאט.
"אני אשקול את זה" עניתי.
וככה נגמרה הפגישה עשר דקות מוקדם יותר. הלכתי לפארק. קיוויתי שרון עדיין נמצא שם.

הגעתי לפארק. רון לא היה שם. החלטתי לסיים את הספר. אולי הוא יצוץ. וככה עברו להם כמה דקות. רון עוד לא הגיע. ובדיוק כשסיימתי את הספר ראיתי אותו. מסתבר שגם הוא בדיוק סיים את הספר ואז ראה אותי קורא אז הוא הגיע לכאן. וככה דיברנו על הספר עד מאוחר. הגעתי הביתה. הלכתי לישון. גם הלילה החלומות שלי היו טובים. אפילו טובים יותר מאתמול.
וככה עברו שבועיים. בבוקר לקחתי כדור ואחר כך, בצהריים, הלכתי לפארק או לספרייה. אם הייתי מסיים ספר הייתי משאיל אחד חדש. ותמיד כשהייתי בפארק רון הגיע. ותמיד יכולתי לדבר אתו על הספרים. ואף פעם לא היו מפריעים לנו. לא היה אף אחד בפארק אף פעם. הוא היה סוג של נטוש. רק רון ואני הגענו לשם.
מה שהכי אהבתי בשבועיים הוא שההשפעה של התרופה לא ירדה. "זו באמת תרופה מעולה" חשבתי. הצלחתי לישון טוב ולא היו לי המון מחשבות שליליות.
והיום כשנפגשתי עם רון בפארק דיברנו על ספר שבדיוק שנינו סיימנו. שנינו הסכמנו שהסיום שלו היה נוראי. ואז רון הציע שכל אחד מאתנו יחשוב על סיום חדש לספר. והוא התחיל.
"נו מה אתה חושב?" הוא שאל.
"זה בסדר" עניתי.
"בסדר, בסדר. תורך"
ואז אני סיפרתי את הסיום המומצא שלי. ורון אמר "זה מעולה. תגיד אתה כותב?"
"לא"
"אתה חייב להתחיל לכתוב"
"לא נראה לי. אני לא אהיה טוב בזה" עניתי.
"תנסה. אני בטוח שאתה תהיה טוב בזה".
"אולי".
וככה עברו עוד כמה ימים. והחלטתי לנסות לכתוב. וכעבור יומיים הייתה לי עוד פגישה. וסיפרתי לו שהתרופה עדיין עובדת מעולה. ובסוף, למרות שהתלבטתי מאוד, החלטתי לספר לו שהתחלתי לכתוב. הוא אמר שזה מעולה ושהוא ישמח לקרוא את מה שאני כותב כשאסיים. הנהנתי, למרות שלא התלהבתי מזה כל כך. אבל יותר מאוחר, כשנפגשתי עם רון הוא אמר לי שכדאי לי לתת לו לקרוא את זה. שיותר אנשים יותר ביקורת ושאני צריך להיות יותר בטוח בעצמי. כאלה היו השיחות עם רון הרבה פעמים. הוא תמיד ניסה לעודד אותי ולעזור לי. "הוא גם מצליח" חשבתי. בזכותו אני מרגיש יותר טוב. אני בחיים לא הייתי מנסה לכתוב בלי העידוד שלו למרות שזה משהו שתמיד רציתי לנסות.
וככה, יום אחד, כשהייתי צריך לעשות קניות, החלטתי לחצות את הכביש. והצלחתי. זה היה מפחיד. זה היה קשה. אבל הרגשתי מעולה עם עצמי. הרגשתי שאני לאט לאט מבריא. כשסיפרתי את זה לדוקטור לוי הוא ממש התלהב. הוא אמר לי שהוא מאוד גאה בי ושהשתפרתי ואמשיך להשתפר מאוד ולהבריא בשבועות הבאים.
כשהגעתי לפארק יותר מאוחר החלטתי לספר לרון על הטראומה שלי ועל זה שלא הייתי מסוגל לעשות דברים פשוטים כמו לחצות את הכביש בגלל הפחד שלי ושהיום הצלחתי.
וככה עברו עוד כמה ימים. עמדתי לסיים את הספר שלי. נתתי לרון לקרוא כל פרק אחרי שסיימתי אותו. בימים האחרונים חציתי יותר כבישים מאשר בכול השנתיים האחרונות. אפילו פגשתי מישהו אחר בגיל שלי וקבעתי להיפגש אתו. הרגשתי שאני מצליח להיפתח יותר. שאני נהייתי גרסה טובה יותר של עצמי. הלכתי לפארק לספר לרון על זה, אבל הוא לא היה שם. פעם ראשונה שזה קרה. הרגשתי כאילו אני רואה את רון פחות בזמן האחרון. לאט ,לאט היינו ביחד פחות ופחות זמן.

בימים הבאים נפגשתי עם רון מעט מאוד. לפעמים הוא לא הגיע וכשהוא הגיע אז נפגשנו ממש למעט זמן לפני שהוא היה צריך ללכת.
וגיליתי פתאום שהדאגה הכי גדולה שלי פתאום לא הייתה הסיוטים שלי יותר. גם הטראומה התחילה לעבור. הדאגה הכי גדולה שלי הייתה רון. זה היה מוזר.
וככה הימים חלפו. נפגשתי פחות עם רון אבל נפגשתי יותר עם החבר החדש שלי והחברים שלו. נהיו לי יותר חברים. דוקטור לוי אמר שעשיתי התקדמות אדירה. הוא אמר לי שכנראה אני אתחיל להשתמש בתרופות ברמה פחות חזקה בקרוב. זה הלחיץ אותי. הלכתי לפארק. ורון היה שם. והוא אמר לי שזה לא התרופה שגורמת לזה שאני מרגיש יותר טוב אלא אני עצמי. שעזרתי לעצמי.
וככה הגיע היום לפני הלימודים. וכמעט סיימתי את הספר. הלכתי לפארק לפני הפגישה שלי. רון היה שם.
"היי" אמרתי.
"היי" הוא אמר. "אנחנו צריכים להיפרד" הוא אמר.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"אתה יודע למה אני מתכוון" הוא ענה. "אתה תמיד ידעת לא?"
"ידעתי מה?" שאלתי. ניסיתי לא לבכות.
"שאני לא אמתי. שאני יציר הדמיון שלך." הוא אמר. ואז הוא הוסיף "ליתר דיוק הדמיון שלך והתרופה".
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בקול חנוק. ידעתי שמה שהוא אומר זה נכון. אבל לא רציתי להודות בזה. רציתי לטעות.
"לפני שאנחנו נפרדים אני רוצה לומר לך את כל הסיבות שאתה נהדר, ממש כמו שהבטחתי לפני כמה שבועות"
התחלתי לבכות. הוא התחיל למנות כל מני תכונות והוסיף "וכל התכונות שלי שבגללן אתה חושב שאני נהדר הן גם תכונות שלך".
"מי אמר שאני חושב שאתה נהדר" אמרתי מתחת לבכי.
"אאוץ' " הוא צחק. " תמשיך  לכתוב. אני אקרא את מה שאתה כותב ואעזור לך. אני אתה אחרי הכול. ותזכור שאני חלק ממך אז אם אתה תמות גם אני אמות. זה אומר שאתה צריך לחיות כמה שיותר"
רציתי להתעורר. שכל זה יהיה סיוט אחד גדול. בכיתי. כיסיתי את הפנים ובכיתי.
"ותזכור שזה לא באמת פרידה. אתה יצרת אותי. אני חלק ממך. אם אי פעם תצטרך עזרה או שבכל דבר פשוט תפנה לקול הקטן בראש שלך שזה אני"
פתחתי עיניים והוא נעלם. כמו לא היה.

"אנשים חייבים לעזור לעצמם דבר ראשון. רק ככה הם יוכלו לקבל עזרה מאחרים ורק ככה הם יוכלו להתקדם ולהבריא" דוקטור לוי אמר.
"לפני כמה עשורים זה המשפט שדוקטור עילאי גולדברג אמר כשהציג את ההמצאה החדשה שלו. כדורים שעוזרים לאנשים לעזור לעצמם. לא רק להרגיש טוב יותר אלא ממש להתמודד עם הבעיות שלהם. לאחר כמה שנים, עקב העלייה בשיעור ההתאבדות, העלייה בכמות האנשים עם דיכאון כרוני ועקב סקרים המראים שמידת האושר במגמת ירידה, נכנס חוק שעל כל אדם מגיל עשר ומעלה ללכת לפסיכולוג פעם בשנה ושם יקבע הפסיכולוג את המצב הנפשי של כל אחד בכדי לקבוע איזו רמה של כדורים הם צריכים לקבל. כמובן שזו לא תרופה מושלמת. לפעמים היא לא תעזור. לחלק היא יכולה להחמיר את המצב, אנשים עלולים להיות תלויים בה והיא מאוד לא בריאה ועלולה לגרום למחלות אם משתמשים בה יותר מדי וככל שהרמה חזקה יותר השפעות הלוואי חזקות יותר גם כן אם הן קורות. בגלל זה אני שמח מאוד להודיע לך שאתה בריא."
ישבתי שם. עדיין הייתי עצוב. אבל עשיתי מה שרון אמר. וגיליתי שהוא שם. בערך. אז עניתי "בריא?"
"החלמה. אתה עדיין תצטרך תרופות ברמה חזקה יותר מהאדם הממוצע וניפגש יותר מאשר כמות הפעמים שרוב האנשים פוגשים פסיכולוג אבל אתה החלמת פחות או יותר."
וככה חזרתי הביתה. וסיימתי לכתוב את הספר שלי. החלטתי שאני אנסה להוציא אותו לאור. הלכתי לישון. לא היו לי סיוטים הלילה. התעוררתי, וככה התחילה שנה חדשה. החזרה שלי ללימודים. אחרי שנתיים שלא הייתי בבית הספר אני חוזר. לפני כמה שבועות הייתי מאוד לחוץ. לא בגלל החומר הלימודי. הספקתי להשלים אותו. אלא מבחינה חברתית. אבל עכשיו יש לי חברים ולמדתי שיש לי חבר איתי בכל מקום שאני הולך אליו. אני.