קרב הפוך

מאת: מיכאל אלבוים

בזירה יש לוחרקים מכל הסוגים. אני חיפושית קטנה, אין לי יכולות כמו לחברים. בומבום הוא חיפושית מפציצה, אז הוא יכול לפוצץ את האחרים בזירה. מקמק הוא חרק-מקל גבוה, אז הוא מגיע לכל מיני מקומות. מנטה הוא גמל-שלמה קשוח והוא אוכל ליריבים את הראש. פיכסה הוא מקק. ויש עוד כל מיני.

הזירה שחורה ומגעילה ומלאה בכתמים מהלוחרקים הקודמים, אבל יש הרבה קהל שבא לצפות. אנחנו נלחמים כל יום במי שבוחרים בשבילנו, ויש גלגל שמשפיע על הקרבות. לפעמים יש קרב עם יד מאחורי הגב, לפעמים עם נשק, לפעמים מכניסים עוד לוחרקים לזירה, לפעמים מוסיפים חיות טרף ולפעמים זה עד שלוחרק תולש איבר ללוחרק אחר. הגלגל מחליט הכול, והפשפשים מחליטים על הגלגל.

אנחנו מקבלים אוכל בתמורה ואסור לנו ללכת.

גם היום אני חוזר פצוע ומסכן מהזירה. נלחמתי נגד כדורפש, שהוא חיפושית אורי-כדורי. הוא התגלגל ופגע בי לפני שהספקתי לזוז, ונפצעתי כל כך קשה שאני יושב ליד השלולית הטובה במשך שעה בשביל להשתקם.

הרבה לוחרקים מגיעים לתמוך בי. זה הגיוני כי אני תומך בהם. אני לוחרק עלוב, אבל אני יודע מה זה סבל בזירה אז אני תמיד עוזר לאחרים אחרי הקרבות שלהם; אני חובש איברים פצועים או מורח את המשחה של הפרי הלא-בשל שמרפאת שריטות, ולפעמים יושב ומקשיב להם בוכים.

"אתה בסדר, חיפון?" שואל אותי מקמק.

זה כואב לי מאוד בכל הגוף, אבל אני אומר, "כן," בכל זאת כדי שהוא לא ידאג.

אני טובל את הראש בשלולית ומוציא אותו. מסביב יער שחור, עצים שחורים, סלע גדול ובתוך הסלע הזירה שלנו. אין לנו בית אחר. אפשר לברוח בקלות, אבל ביער יאכלו אותנו ציפורים אחרי יום.

"מי נלחם עכשיו?" אני שואל את מקמק.

"אמרו לכדורפש להמשיך נגד הרכובש," עונה מקמק.

"אוי, איזה מסכן," אני אומר בראש מורכן. הרכובש הוא חיפושית הרקולס. הוא הלוחם הכי ותיק בזירה, הוא ענק והוא תמיד מנצח. "ומה יצא בגלגל?"

"לא ראיתי."

שאגות נשמעו מכיוון הקהל, ורדיו הקריין, שהוא צרצר עם יכולת לדבר חזק מאוד, צועק, "אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה רפש יוצא מתוך כדור!!!"

"אתה חושב שהוא מת?" אני שואל.

"תן לי לבדוק," מקמק אומר. הוא משתמש בגוף הארוך שלו כדי לטפס במהירות על הזירה מבחוץ ומציץ פנימה. הפרצוף שלו נראה מאוד מודאג, וכשהוא חוזר הוא מרכין ראש. "הגלגל זה עד המוות."

"אוי."

בערב אנחנו מתאספים יחד, כל הלוחרקים, לקבור את השאריות של כדורפש ולהגיד מילים. לא נשאר הרבה מה לאכול הפעם. הרכובש לא מגיע. אנחנו לא מאשימים אותו, אחד צריך למות וכל אחד רוצה לחיות. זה בטח קשה להרוג יריב. הסיכוי להילחם נגד הרכובש ושיצא בגלגל עד המוות הוא מאוד נמוך, אבל זה תמיד מפחיד את כולם.

לפני שאנחנו חוזרים לזירה מגיע פשפשמן, המנהל של האירועים, ועולה על בימה לשאת נאום.

"כדורפש היה לוחרק טוב וחבל שמת," הוא אומר. "אבל זה חוקי הזירה. ממחר בצוהריים נכריז על שיטת קרב חדשה ומעניינת, אז אני מציע לכולכם לחכות בסבלנות לקרב השלישי."

אנחנו הולכים הביתה כשאנחנו מתכוננים לכל דבר. אני מתאמן קצת ומצליח להרים גפרור שלוש פעמים לפני שהיד שלי נכנעת. משקולות אף פעם לא היו הצד החזק שלי.

מחר בבוקר מכריזים על הקרב הראשון, מקמק נגד הרכובש. אני מאחל למקמק בהצלחה, ויושב עם הקהל בין כיסא שחור עם אבקת בוטנים לבין כיסא אפור עם מסטיק ורוד דבוק.

מקמק נכנס לזירה ומוחא רגליים. הקהל מריע קצת. הרכובש נכנס מהצד השני, הוא גדול מדי ובקושי עובר בדלת. הקהל מריע המון. יש לו גוף שחור מבריק וקרן מתפצלת מפחידה על הראש, שהוא יכול להרים בעזרתה לוחרקים ולזרוק אותם החוצה מהזירה.

הגלגל מסתובב ונוחת על "כלי נשק", ועשרה פשפשים מביאים להם מבחר של כלי נשק. מקמק לוקח ארבע מחטים שהן כמו חרבות, והוא מחזיק אחת בכל יד.

"אני רוצה חבל!" הרכובש צועק. הפשפשים מסתכלים עליו מבולבלים, אבל חוזרים אל מאחורי הקלעים ומביאים לו חוט תפירה עבה. הוא מחזיק את החוט בידיים ונעמד, גדול כמעט כמו הגובה של מקמק.

"מה תעשה בחבל?" מקמק שואל, ואז פותח בצווחת קרב ורץ על שתי הרגליים שלו. הוא מסתובב במקום והמחטים קופצות מהשריון של הרכובש.

"אתה תראה עוד מעט," הרכובש אומר, לוקח צעד לאחור ומכין מהחוט לולאה. הוא זורק את החוט למעלה, הלולאה נופלת על מקמק ונקשרת סביבו, ואז הרכובש מושך בזמן שהוא מתכופף. מקמק נזרק לפנים על הקרן והרכובש מתרומם במכה. הקרן פוגעת במקמק וזורקת אותו באוויר מאוד גבוה, והוא נופל על החול של הזירה במכה כואבת.

המחטים מתפזרות לצדדים ומקמק מתפתל מכאב. הקרב נגמר והרכובש צורח על הקהל, שמריע ומוחא כפיים ורגליים.

גוררים את מקמק מחוץ לזירה ואני ממהר במורד המדרגות הדביקות אל השלולית הטובה.

"אתה בסדר? זה כואב לך?" אני שואל. זרקו אותו ליד השלולית והוא שותה ממנה קצת.

"לא יותר מדי הפעם. הייתי יכול להמשיך, אבל העדפתי להפסיק כדי שלא להיפצע יותר," מקמק מספר.

"אה. זה בחירה חכמה," אני עונה וחובש לו רגל שנשרטה מהחוט תפירה.

הקרב השני מתחיל בינתיים ואנחנו שומעים את הלוחרקים זה נגד זה. חבל שלא קראו לי לקרב השני, כי זה מגדיל את הסיכוי שיקראו לי לשלישי. זה קרב עם יד אחת לפי הצחוקים של הקהל. הלוואי שהיו יותר קרבות כאלה, ולצערי הוא נגמר מהר.

"חיפון, לזירה!" צועק אחד הפשפשים שמגיע לשלולית הטובה.

"אוי, לא. לא רציתי להילחם בקרב המיוחד!" אני אומר למקמק.

"אל תדאג. זה בטח לא עד המוות וגם היריב שלך יעשה טעויות," מקמק מעודד.

אנחנו נפרדים ואני הולך לזירה. בדרך אני רואה עוד חרקים כמו בומבום, מנטה ופיכסה שגם להם לא קראו, ומרים מחוש כדי לעודד אותם.

"תסתכלו על הקרב שלי ואז נדע בדיוק מה החוקים המיוחדים," אני אומר.

"תודה," הם עונים לי בזה אחר זה, ובומבום אפילו מוציא פיצוץ קטן שמזכיר זיקוקים שראינו פעם בשמיים.

אני נכנס לזירה והקהל מריע. זה תמיד החלק הכי קשה ומפחיד. אני ממתין ליריב מהצד השני. זה לא יהיה בומבום או מנטה המסוכנים כי הם בחוץ, זה לא יהיה מקמק כי הוא פצוע, וזה גם לא יהיה הרכובש למזלי כי הוא כבר נלחם היום.

"היכונו-היכונו לקרב המיוחד!" מכריז פשפשמן שעולה על בימה שעשויה מפשפשים אחרים. "מצד אחד יש לנו את חיפון, מושית שבע מבריקה!" הוא מכריז. הקהל קצת מריע לי. לא יותר מדי. אני פורש את הכנפיים האדומות המנוקדות אבל זה לא מגביר את האהדה. "ומהצד השני…" רעידות נשמעות כשהוא מתקרב, "הררררררכובש!!!"

"אבל הוא כבר נלחם היום!" אני צועק, אבל אף אחד לא מקשיב לי.

הרכובש נכנס לזירה כשהוא מניף את הקרן שלו לצדדים והקהל שואג. הם מביאים את הגלגל ומסובבים אותו, ואני כבר יודע שהולך לצאת עד המוות. זה היום האחרון שלי בזירה.

אבל הגלגל נעצר על, "שום דבר מיוחד," ואני נושף בהקלה. ואז הם מביאים מכשיר חדש שנראה כמו צינור גדול. הם מבקשים ממני ומהרכובש להתקרב, ומצמידים את הצינור לקסדות שהם מניחים על הראשים שלנו.

עקצוצים משונים חולפים בגוף שלי והכנפיים שלי מפרפרות, ופתאום יש לי קרן, ואני רואה מושית שבע קטנטנה מסתכלת עליי מלמטה. אני מסתכל לצדדים ובכל מקום יש קרן ענקית ומתפצלת שתקועה לי מול הפרצוף. אני הרכובש, והרכובש נמצא בתוך הגוף שלי.

"מה עשיתם לנו?!" אני צועק.

"גנבתם לי את הגוף החזק!" הרכובש צועק ותופס את הצוואר של פשפשמן, אבל הוא רק מושית שבע קטנה אז פשפשמן דוחף אותו על הרצפה.

"זה הקרב! טכנולוגיה חדשה מאפשרת לנו להחליף לכם גוף! מעכשיו, פעם בשבוע וביום הזה, יתרחש קרב הפוך! בהצלחה!" הוא מחייך בארסיות ומקפץ מחוץ לזירה.

הקהל צורח מהתרגשות ואני מנסה להתרגל לגוף החדש.

"ואני אשאר בגוף העלוב הזה?!" הרכובש מצייץ.

"אם תנצח תקבל את הגוף הקודם שלך בחזרה!" פשפשמן צועק מהיציעים.

הרכובש מתמקד בו ופתאום נעלם. הוא רץ מתחתיי, מטפס לי על הגב ועד שאני מסתובב הוא נושך אותי בקרן. אני צורח מכאב. זו כנראה נקודת תורפה שהוא הכיר. אני מתנער ומנסה לדקור אותו בעזרת הקרן, אבל הוא בקלות מתגלגל סביבה ונוגח לי בבטן. אני מועד ונופל לאחור, הוא מטפס עליי ונושך אותי בקרן עוד פעם.

זה כל כך כואב שאני צועק, "די! די, אני נכנע! די!"

הקהל שואג והקרב נגמר. מחברים אלינו את הקסדות עם הצינור ומחזירים לנו את הגוף, ואני יוצא מהזירה בתור חיפושית כשאני מועד לתוך השלולים הטובה, ליד מקמק והלוחרקים הקודמים של היום. הגוף שלי אף פעם לא כאב כל כך. הרגליים בקושי זזות והלסת תפוסה. הוא אימץ את הגוף יותר ממה שאני ידעתי שאני יכול. אבל מנגד, הקרן שלו בטח מאוד כואבת ואולי תכאב לו כל השבוע.

השבועות הבאים מבלבלים לכל הלוחרקים. אנחנו רוצים להתאמן כדי להיות חזקים יותר לקרבות היומיים, אבל בקרב ההפוך פעם בשבוע, גוף חזק זה לתת נשק ליריב.

מסבירים לנו את שאר החוקים כשהם מתרחשים: בקרב הפוך אחד בומבום ומנטה צריכים להילחם עד המוות. מנטה לא יודע להשתמש בגוף של בומבום, אז הוא בטעות יורה אש לא נכון ומפוצץ את החלק התחתון שלו. הזירה מתמלאת בעיסה רותחת והקהל צועק בגועל.

בזמן שהוא בוכה ומתנצל, בומבום בגוף של מנטה לופת אותו ואוכל לו את הראש כמו שגמלי-שלמה עושים. זה גועל נפש ומלא מהחרקים בקהל מקיאים, אבל ככה זה בזירה. מה שקורה אחר כך זה שבומבום נשאר לנצח בגוף של מנטה והופך להיות המנטה החדש. בומנטה.

כשאני חוזר הביתה אחרי היום הזה אני לא יודע אם להרים גפרורים או לא. למה לחזק את מי שייקח לי את הגוף? מצד שני, אני הלוחרק הכי חלש בזירה. מי ירצה את הגוף שלי.

אני חושב על זה בדרך לזירה ורואה את בומנטה לפני הקרב היומי הבא שלו. הוא בוכה.

"אתה בסדר?" אני שואל ומוציא צנצנת עם מעט מהמשחה של הפרי הלא-בשל.

"זה מרגיש מוזר להיות בגוף שלא שלי. אני לא רוצה את זה," הוא אומר.

הרכובש עובר שם ורואה אותנו, אבל מרים את הקרן וממשיך ללכת.

"אל תדאג, זה יימאס על הפשפשים ואז הם יעברו למשהו אחר. אולי אפילו תמצא לוחרק אחר שהוא חיפושית מפציצה ותיקח לו הגוף יום אחד, ואז יהיה לך גוף שדומה לקודם שלך."

"זה רעיון טוב. תודה שאתה מעודד אותי."

אנחנו מחייכים זה אל זה, ובקרב ההפוך הבא שלו לבומנטה כבר יש תוכניות אחרות. יוצא שהוא נלחם נגד הרכובש, והוא מנסה לגנוב לו ככה את הגוף. הגוף של הרכובש משתולל ומתפרע, אבל הרכובש האמיתי בגוף של מנטה יודע להילחם. הוא מתפתל ומתחמק מהקרן, מטפס לו על הגב ונושך אותה במקום הרגיש. הוא מתכופף מתחתיו ותופס בעזרת זרועות הגמל-שלמה את אחת הרגליים של חיפושית ההרקולס ומועך. חיפושית ההרקולס נופלת ברעש חזק ולא מצליחה לזוז, אבל זה לא קרב עד המוות, אז הרכובש מכניע וחוזר לגוף שלו.

"איך ניצחת אותי? אתה מרמה!" בומנטה צועק מהרצפה.

"גוף זה רק כלי. לוחרק חזק זה מי שיודע להשתמש בו נכון!" הרכובש מכריז לנגד הקהל, שמריע ומשתולל.

"מישהו ייקח לך את הגוף הזה יום אחד!"

"אף אחד לא נוגע בגוף שלי," הרכובש מבהיר ועוזב את הזירה כשהוא צולע.

הקרבות היומיים הם רגילים ואני מצליח לצאת בזול מכולם. אני מטייל ביער לחפש עוד משחה של הפרי הלא-בשל בשביל פירקלץ שנפצע היום, ובטעות שומע רעש מוזר. אני מטפס על עץ בשקט-בשקט ורואה באמצע היער את הרכובש, יושב על סלע לבד ומשתמש באבן קטנה כדי לחתוך את עצמו במקומות שונים בגוף. הוא משאיר נקודות תורפה ברגל, בקרן ובאמצע של הבטן. אני זוכר את המקומות האלה ובורח משם.

הקרב השבועי הבא מגיע ואני לא נלחמתי בו כבר הרבה זמן, אז כמובן שיוצא בהגרלה שאני צריך להילחם. היום אני נלחם נגד בומנטה, שמגיע כועס מאוד. הוא רצה להתקדם ולהפוך לחרק חזק יותר, אבל הוא לא יכול להרוג אותי עם החלפת גוף כי מה יצא לו מלהישאר חיפושית קטנה?

הגלגל מסתובב ונופל על אחד הדברים שהכי הפחידו אותי: "תלישת איבר". הרבה שבועות התכוננתי לזה, והחלטתי שאני מוכן לוותר על מחוש אחד או אפילו רגל אם צריך. מזל שמחליפים לנו את הגוף היום, כי יהיה לי יותר קל לתלוש מחוש כשאני לא בתוך הגוף שלי. אני לא ארגיש את זה כואב.

אנחנו מתחלפים והקרב מתחיל. בומבום רץ במעגלים בתוך הגוף שלי, ואני עוד מנסה להתרגל לגובה. יש לי דחף פתאומי לתפוס אותו עם הידיים ולאכול לו את הראש, כמו גמל-שלמה, אבל אני רק רוצה לתלוש לו מחוש אחד. לא רוצה להיות גמל-שלמה.

אני מנסה לתפוס אותו עם הזרועות והן מאוד מהירות – אבל קצרות. הוא חמקמק, מכיר את הטווח של הידיים ורץ רחוק ממני. הרגליים שלי גדולות ואיטיות ואני לא מצליח להתקרב אליו בכלל.

ואז אני מתחיל לפחד. מה, אני רוצה לתלוש לעצמי מחוש? זה יכאב לי אחר כך. אולי אני לא אראה טוב או שאני אצא מאיזון. זה הגוף שלי והוא חשוב לי. אני לא רוצה להיפצע. אני לא רוצה להיות כאן. אני לא רוצה להיות גמל-שלמה ואני לא רוצה לאבד מחוש! אני לא מסכים ששום דבר יפגע בגוף שלי! זה הגוף שלי ואני אוהב אותו ולא יקרה לו כלום!

אני מרים את אחת מזרועות הגמל-שלמה ומכניס את המרפק לפה. אני עוצם עיניים ובדמעות שכבר כיסו את הפרצוף הזה מכרסם במהירות.

הקהל צורח, "כן!" ובומבום בגוף שלי צורח, "לא!" אבל היד נופלת על הרצפה והמון נוזל שקוף יוצא ממנה. אני נופל לידה כשאני מפרפר וצועק בכאב. זה שורף, זה נורא, זה הדבר הכי כואב בעולם. אף פעם לא כאב לי כל כך.

"חיפון מכרסם את היד של עצמו כדי לסיים את הקרב! הוא מרסק את היריב שלו ומשאיר את עצמו משותק בזירה! איזה מהלך מדהים!" צועק פשפשמן וכל הפשפשים מגיעים אלינו, תופסים את בומבום כשהוא מנסה לתלוש לי את שני המחושים, מחזיקים אותו ומקרבים אותו אליי. הם מלבישים עלינו את הקסדות ואני חוזר לגוף שלי, וחוץ מקצת כאבי משיכה במחושים, הכול בסדר והכאב ביד עובר ברגע.

בומנטה מתפתל בכאבים בזירה ובוכה. הוא לא מצליח להיעמד בלי יד, הוא צורח ותופס פשפש שקרוב אליו בעזרת היד השנייה.

"לא! הקרב נגמר! נגמר!" פשפשמן צועק וחובט לו בראש בעזרת קיסם, אבל בומנטה לא מקשיב ואוכל את הראש של הפשפש הזה. פשפשמן שורק ואלפי פשפשים נכנסים לזירה מכל הכיוונים ומטפסים על בומנטה. הוא צורח ומניף את היד שלו לצדדים, אבל מהר מאוד נופל אחרי שהם מוצצים ממנו כל טיפת נוזל אחרונה, והוא נשאר רק קליפה יבשה שהם גוררים החוצה ונותנים לשאר הלוחרקים לאכול.

בשבוע הבא אף אחד לא מדבר איתי. אני מתקרב ללוחרקים כדי לרפא או למרוח משחה אחרי הקרבות ולעודד כשהם מרגישים רע, אבל אף אחד לא רוצה. אומרים לי ללכת או זוחלים רחוק ממני. אני זה שנשאר עם צלקת במוח והכאבים הדמיוניים ביד מעירים אותי בלילה, אבל אני גם זה שכולם שונאים עכשיו.

הם זוכרים רק את הקרב האחרון שלי ושוכחים איך עזרתי להם קודם. זה לא הוגן. והדבר הבא שלא הוגן זה העונש שלי. בגלל שאהבו אותי בזירה, רצו לראות מה יקרה אם גם הקרב ההפוך הבא יהיה איתי. אולי הקהל והפשפשים רק רצו לראות עוד דם.

אני שוב יוצא בהגרלה, ואיך לא, מביאים נגדי את הרכובש. הוא נכנס לזירה כשהוא דורך בעוצמה על החול ומרעיד את האדמה, ואני מנסה לזכור את כל נקודות התורפה שהוא עשה לעצמו. אם אני אצטרך לתלוש לו איבר גם היום, מה אני אעשה? אולי רק חתיכה מהקרן תספיק לפשפשים?

מחליפים לנו את הגוף, ובזמן שאני מתרגל לגובה החדש גם הפעם ומוודא שאני יכול להגן על הקרן, על הרגל או על הנקודה הלוחצת בבטן בקלות, הגלגל מסתובב ונופל על "עד המוות", ואני נחנק תוך כדי נשימה.

"והקרב מתחיל!!!" פשפשמן צועק.

"אני לא רוצה למות," אני אומר לחיפושית הקטנה.

"גם אני לא," היא עונה לי.

"אולי נהרוג את פשפשמן ונברח?" אני מציע.

"יש לי רעיון טוב אחר," הרכובש אומר ונעלם. הוא מזנק לי על הגב ונושך לי את הקרן, ואני שוב נופל על הפנים כשאני צורח מכאב.

"תפסיק, אתה תהרוג אותי ותקבל גוף של חיפושית קטנה! מה זה יעזור לך להילחם בזירה?"

"גוף זה רק כלי!" הרכובש צועק. הוא קופץ מעליי, אני מנסה לקום והוא נוגח לי בבטן בדיוק במקום הכואב. אני נופל לאחור ומתגלגל על הגב.

אני מתהפך על ארבע, מסתובב מהר במקום ומעיף את הקרן במעגל, אבל הוא קופץ מעליה ומטפס על הפנים שלי. הוא נותן לי שני אגרופים ובעיטה, אבל הם לא כואבים כל כך. אולי כי השריון שלו באמת קשה או שהגוף המקורי שלי כל כך חלש. הוא מטפס לי על הגב לפני שאני מצליח לתפוס אותו ומתחיל לנשוך בכל מיני מקומות. זה מדגדג אבל לא כואב, ולאט לאט אני מתרגל לזה.

יצרים חייתיים משתלטים עליי ואני רק רוצה לשרוד. אני מתחיל להתפרע ומנסה לנער אותו מעליי. אני אמעך את החיפושית הקטנה הזאת ואשאר בגוף הזה. אני לא רוצה אבל. אני רוצה את הגוף הקודם שלי. איפה אני אמצא אחר כך עוד מושית שבע? זה לא הוגן. אני לא רוצה למות אבל לא רוצה להרוג. לא רוצה יותר להרוג. לא רוצה להרוג!

אני מנער אותו וזורק אותו על הרצפה, נוחת מעליו כשהוא מציג מבט מבוהל, מטיח את הקרן למטה אבל ברגע האחרון מזיז אותה לצד, וברעש חבטה חזק החול של הזירה עף לצדדים. אני לא פוגע בו. אני מדמיין את המיצים שיוצאים כשאני מועך אותו ואני לא יכול.

"תהרוג אותי…" אני לוחש כשאני למטה. "אני רוצה ללכת מכאן. לא כיף לי כאן יותר. אני רוצה הביתה. סליחה שאני משאיר לך גוף חלש, אבל זה כל מה שיש לי לתת. בבקשה תהרוג אותי ותעשה את המושיות שבע גאות, שגם לנו יהיה לוחרק חזק מהמין שלנו."

"אני אעשה את מושיות השבע גאות," הרכובש אומר ומזנק עליי כשהוא נושך את הקרן בנקודת התורפה. אני מזדקף לעמידה וצועק, אני לא מגיע אליו עם הידיים הקצרות שלי גם כשהיצר ההישרדותי מנסה לתפוס ולמעוך.

"אני יודע מה זה להיות חלש," הרכובש לוחש לי באוזן. אני רק מחזיק את הראש בכאבים מהקרן. "אני יודע מה זה כמעט למות ולנצח במהלך מגעיל. אני יודע מה זה להיות בזירה יותר מכל אחד. אני יודע מה זה לקבל עזרה מלוחרק אחר, וראיתי איך עזרת כאן לכולם חוץ מלי."

"אבל זה כי תמיד ניצחת ולא חשבתי שאתה צריך עזרה!" אני צועק.

"זה כי פחדת ממני. אבל אני יודע מה זה לפחד מלוחרק חזק. אני גם יודע מה זה שאני עוזר ואז שוכחים ושונאים אותי אחרי קרב אחד. אני פה שנים מנסה לעזוב ואתה לא תעזוב לפניי. אני כבר לפניך מחפש דרך לצאת, והיום מצאתי. אני נותן לך את הפרס הכי גדול – גוף חזק מאוד. אתה רק צריך ללמוד להשתמש בו. אני גם אעשה בדרך את כל מושיות השבע גאות בך, בחיפושית הקטנה שניצחה את הענק."

"מה זאת אומרת?"

"תודה שעזרת לכולם. תמשיך לעזור להם כי רק ביחד שורדים."

רציתי להגיד משהו, אבל הפה שלי התמלא בצרחה במקום זה. ברגע אחד הרכובש טיפס במורד הגוף שלי, נשך לי את הרגל בנקודת התורפה שלה וגרם לגוף שלי ליפול לפנים. הוא עשה הצגה כאילו הוא נופל ולא מספיק לברוח, ואני התרסקתי עליו בלי שליטה. הרגשתי את העיסה שלו נמרחת מתחת לבטן שלי ומיהרתי להתהפך.

"הרכובש!" צעקתי. הוא שכב שם על הרצפה, מעוך לגמרי ונוזל לבן זורם ממנו.

הקהל דמם לרגע ארוך, עד שפשפשמן הכריז בקול, "האלוף החדש של הזירה הוא חיפון!!!"

כולם מחאו לי כפיים והריעו בזמן שעמדתי מעל לגופה שלי, והנוזל הלבן זרם מתוכה בתור שלולית רעה שכיסתה לי את הרגליים.