והפלג זרם, והיער לחש, והצופים חייכו

מאת: שמואל שרנזון

והפלג יבש.

השמים היו עכורים, וגשם קל טפטף ממעל. נשאתי את פני אל השמים והתענגתי על תחושת הליטוף שגשם כזה הביא איתו. אבל לא, זה לא יכל להיות. איך יירד גשם כשהשמים נטולי ענן והשמש קופחת בעוז? ואיך השמש תוכל לחמם את פני אם אני חולם ותו לא?

היא תמיד אמרה שקל יותר להעיר את המתים מתרדמתם מאשר אותי.

פקחתי את עיני לחשיכה. היא? למחשבה נלוותה תחושה עמומה. הרגשתי שאני צריך להיות מסוגל לענות על השאלה הזאת, ועוד תחושה כבדה שלא הצלחתי למקם. האפילה לבשה גוון שחור יותר ושקעתי שוב בשינה.

חלמתי על הבית, אני חושב שזה תמיד מה ששלט במחשבותיי. כרי מרעה פוריים, הרים מכוסי שלג מתנשאים במרחק, וכפר קטן על חופו של אגם. לא, שוב פעם ניערתי את ראשי. גם זה לא יכול להיות. הרי בעולם כבר לא נותר מקום לקבור את גופות השליטים החשובים ביותר, וודאי שלא מקום לכרי מרעה חסרי תועלת. אימצתי את מחשבתי. מאיפה אני יודע את זה? מולי עמד הכפר על גדת הנהר, אבל הרגשתי שמשהו שגוי. ניערתי את ראשי שנית. נהר? הכפר עמד על חופו של אגם רחב, וביתנו היה אחד הקרובים ביותר לחוף. שוב חלפה בראשי התחושה שיש משהו שאני שוכח, מישהו שאני אמור לזכור, אבל שוב הכל התפוגג לחשיכה.

פקחתי את עיני. עדיין לא ראיתי דבר מלבד חושך. חשבתי שאני שומע צלילים במרחק, צלילי נגינה בחליל. היא אהבה לנגן בחליל, לא כך? חשתי את עצמי שוקע בשינה לפני שהצלחתי לשאול את עצמי שוב – מה אני שוכח?

עמדתי מול בית בפרברי העיר. אחת מערי הנמל החשובות ביותר. היטיתי את ראשי הצידה, למה באתי לכאן? מולי עמד אדם מבוגר, כמעט קשיש, ונד בראשו בעצב. מה שאלתי אותו? הכל דהה מסביבי בעודי מנסה לפתוח את פי לשאלה נוספת שגם אותה לא זכרתי.
הפעם לא התעוררתי. שוב עמדתי על גדת הנהר. או שמא היה זה אגם? הוא היה כל כך רחב, שגם אם אכן היה זה נהר לא ראיתי את החוף הנגדי. לצידי עמד גבר צעיר וחייך. "הקדשת דורות שלמים לחיפושים" הוא אמר ברצינות "האם נועדנו להיכשל תמיד? האם עלינו לקבל את כישלון הניסוי הזה ולהמשיך הלאה?" פניו הרצינו "לפני שנאבד את מה שעומד ביסוד מהותנו. לפני שנאבד את עצמינו ואת היכולת שלנו לנוע קדימה". הנדתי בראשי בתגובה, לא ידעתי מה חיפשתי, לא זכרתי מי אני, אבל משהו בי ידע מה לומר בתשובה. "אם היה משהו שלמדתי בכל הזמן הזה" דיברתי אל האדם שלצידי, בעל מראה של נער, אך בעל עיניים שראו עולמות בבריאתם ובחורבנם, "זה שככל שהדרך ארוכה יותר, כך הנוכחות שלהם חשובה יותר. הנוכחות של אלה שיזכירו לנו מה באמת חשוב. אלה שמסוגלים להראות לנו את מה שאנחנו בבורותינו לא מסוגלים להבין".
בן שיחי נד בראשו. "בורות?" הוא אמר בתהייה "אנחנו שקולים לאדם שעומד על פסגת הר ומשקיף למרחקים. נכחנו בבריאת עולם זה ונצפה גם בחורבנו. ראינו דברים שמעטים יוכלו אף לדמיין, ואיש לא יוכל להבין. מה נוכל ללמוד מאלה שלא מסוגלים להביט אפילו אל המחר מבלי לראות ערפל? מה הם יוכלו ללמד אותך שאתה לא יודע?". "הם יוכלו ללמדנו את הדבר הפשוט מכל" חייכתי "את הדבר האחד שיצורים שכמונו לעולם לא נוכל להבין לבד" הבטתי בידידי בחיבה שלא יכולתי להסביר "את היכולת להיפרד".
שוב העולם דהה סביבי. פקחתי את עיני אל אור דמדומים. שכבתי במיטה עם סדינים וקירות לבנים ליד חלון שהשקיף אל גן פורח. "אני רואה שהתעוררת" הסבתי את ראשי בבהלה אל אדם לבוש בגדים ירוקים, מחייך באושר. "היום הגיע" אמר האיש בעודו ממהר לצאת מהחדר "סוף סוף נקבל תשובה". הנחתי את ראשי לאחור ואפילה אפפה אותי בשלישית.

שוב עמד לצידי בן שיחי הצעיר למראה. אבל משהו השתנה. לא הבטנו אל עבר עולם שלו של הרים ויערות, אלא אל עולם נוקשה של עשן ופלדה. הרי מתכת אדירים היתמרו למולנו, ועשן כבד כיסה את עין השמש.
"בסופו של דבר, תמיד הם יגיעו לכאן" בן שיחי אמר בעצב, "לא משנה כמה הדרכה תינתן, כמה חוכמה הם ירכשו, בסופו של דבר העולם יגיע לכאן" העצב בקולו הפך למה שיכולתי לתאר רק כאבל עמוק "האנושות תגיע לכאן, אל ערש הדווי שיצרה, שנידונה ליצור לעצמה תמיד".
עדיין לא זכרתי את שמו של בן שיחי, למרות שידעתי עמוק בנפשי שההיכרות בינינו הייתה עמוקה יותר ממה שאדם רגיל יוכל להבין. ולמרות זאת נראה שמשהו בתוכי ידע את התשובה לאבל העמוק שלו, לתחושת הכישלון שהעיקה על כתפיו. "הם תמיד שוכחים" אמרתי בשקט, כמעט בלחישה "לא בגלל שזה היעד שהגורל הועיד להם. גם לא בגלל שהם תלמידים גרועים" הבטתי אל עבר העשן הכבד שהסתיר את השמים "הם שוכחים כי אנחנו אלה שמדריכים אותם. ואנחנו לעולם לא נוכל לזכור". בן שיחי, או שמא חברי הקרוב מכל הביט לעברי בעודי לוחש את המשפט הבא "אם לא נוכל למצוא בנפשנו להיפרד מהשמש השוקעת בערב, כיצד נוכל לקדם אותה בזריחתה המחודשת בבוקר? אם לא נקבל את הסוף של דבר אחד, כיצד נוכל להבין את ההתחלה של הבא אחריו במעגל החיים הבלתי נגמר, שעבורנו הוא כספר חתום?".
האפילה ירדה עלי פעם נוספת.

הפעם החדר הלבן היה מלא באנשים. לא זיהיתי איש מהם, אבל חשתי בציפייה שלהם. אחד מהם פסע קדימה, "איך זה קרה?" הוא שאל "איך העולם נוצר?".
לא ידעתי את התשובה. אבל משהו בי ידע את התשובה בכל זאת. "הנחנו להם לנפשם " עניתי בפשטות והנחתי לאפילה לכסות אותי.

ספרים. ספריה עצומה ניצבה מולי, וחברי חסר השם עמד לצידי. הפעם אני דיברתי ראשון, אם כי עדיין לא זכרתי מי אני, או מה אני מחפש. "הבט ידידי" לחשתי ביראת כבוד "זה מה שהאנושות מסוגלת אליו". הפעם בן שיחי שתק, ורק הפנה אלי מבט תוהה. "כשעזבנו אותם לנפשם, לא נטשנו אותם לגורלם" המשכתי "אלא הנחנו להם לגלות את כוחם הגדול ביותר, כוח שמתעלה על כל דבר שאני או אתה יכולים להראות להם".
חברי דיבר "ומה זה הכוח הזה?" הוא אמר בתהייה, מחזיר את מבטו את הספרים שלפניו. "הם למדו לברוא עולמות" אמרתי ברוך "עולמות כבירים" הבטתי אל ידידי בחיוך "אבל הם גם הצליחו לזכור את החלשים. הם למדו לזכור אפילו את הנמלה שזוחלת על הרצפה בדרכה חזרה אל הקן" נשאתי את מבטי אל על, אל תקרת זכוכית תחת שמים כחולים בהירים "הם סוף סוף הצליחו לזכור את הדבר החשוב ביותר בכל הבריאה כולה" החזרתי מבט נחוש אל בן שיחי "הם למדו שכל דבר בא אל סופו, ושזה ראוי לעצב גדול, אך שתמיד יש משהו שמתחיל אחריו הראוי לשמחה גדולה לא פחות".
הפעם לא הופתעתי כשירדה עלי האפילה, וחיוך עלה על שפתי עוד לפני שפקחתי את עיני.

הפעם החדר היה ריק, מלבד אדם לבוש לבן והאיש שפנה אלי קודם. הוא ישב על כיסא וסקר אותי במבט מהורהר. חייכתי אליו בציפייה. לאחר מספר דקות של דממה האיש נאנח ושאל "אתה זוכר אותי?" הוא נשען קדימה בכיסאו "הייתי כאן בפעם הקודמת שהתעוררת, שאלתי אותך שאלה". הרגשתי רצינות מתיישבת על פני, "אני זוכר" עניתי בכובד ראש והאיש חייך לעצמו. "ענית לי שהנחתם להם לנפשם " הוא אמר בנימת שאלה "מה התכוונת?". הנדתי בראשי בחיוך ועצמתי את עיני "אני לא זוכר" עניתי בפשטות "איני יודע להגיד לך למה אמרתי מה שאמרתי, מלבד זה שזאת הייתה התשובה לשאלתך, והאמת העמוקה ביותר על פני האדמה". בן שיחי הזעיף פנים ופתח את פיו, ככל הנראה לשאלה נוספת, אולי לבקשת הבהרה, אך ידי המורמת עצרה אותו. "אולי ננסה את זה הפוך?" שאלתי אותו בתהייה "אולי תספר לי למה יש לך עניין כל כך גדול בי, ובשאלה הזאת, ומי יודע, אולי זה יעורר בזיכרוני משהו שיוכל לעזור לך?". ראיתי רגשות שונים מתחרים על קדימות בפניו של בן שיחי, אבל אז הוא נשען לאחור בהבעת סקרנות. "אני עדן" הוא הציג את עצמו "ואני לא היחיד שמגלה בך עניין" הוא שב ונשען קדימה כשעל פניו הבעה חדשה, כמעט כמו אדם שמקבל את משאלת ליבו הכמוסה ביותר "האנושות כולה נושאת אליך את עיניה".
יכולתי להניח שכל אדם אחר היה חש הלמות חושים למשמע אמירה שכזאת, במיוחד בהתחשב בלהט שבו היא נאמרה, אך אני חשתי רק שלווה. שלווה ותחושה של מישהו שחוזר לביתו מהמלחמה אחרי עשור בחזית. חייכתי אל בן שיחי, לא, חייכתי אל עדן והחוויתי בידי שימשיך את סיפורו.
עדן נאנח ונראה שרוגע מסוים ירד עליו, אחד שלא שמתי לב שחסר לו. "בפשטות? אתה נוכח בהיסטוריה האנושית באותה מידה של קביעות כמו השמים" הוא מעיף בי מבט בניסיון לקלוט את תגובתי ואני מחייך בתגובה. "החל מציורים שנמצאו על קירות של מערות נידחות ועד לארכיונים של קיסרות השמש יש דבר אחד שתמיד מופיע. זוג אנשים, עם פירוט מדהים בכל מה שקשור למידת הפירוט שהושקעה בציור או בתיאור הפנים שלהם" עיניו בורקות לכיווני וברור לי שחקר ההיסטוריה זה נושא היקר לליבו "וכשהפירוט הזה מביט אלי מכותלי מערה טחובה וממסמך שחובר לפני פחות ממאה שנים? זה אומר משהו" הוא נשען קדימה עם מבט חודר. אני חש משהו נע במעמקי תודעתי, משהו שזע בשנתו בתגובה להצהרה על הקביעות שלו לצד האנושות אבל הוא שב ונרדם לפני שאני מצליח לגרור אותו אל האור. "הדבר המעניין באמת" אומר עדן בהרהור "הוא שתמיד פניהם של השניים שונים. מידת הפירוט משתנה, המצבים שבהם הם מופיעים ואפילו התנוחות שלהם, אבל הפנים תמיד שונות". אני מרים את ידי לפני שהוא ממשיך "אם כך, איך אתה יודע שאני אחד מהם?" אני שואל בפשטות. עיניו של בן שיחי נדלקות ואני מבין שזאת שאלה שהוא הקדיש לה הרבה מאד מחשבה. "כמה אנשים יצא לך לראות בימי חייך?" הוא שאל אותי. פתחתי את פי לענות, וחשיכה עטפה אותי ברגע הבא.

עמדתי מול חורבן, ועצב. שדה זרוע גופות ניצב מולי, אחריתו של קרב נורא כזה או אחר. "אפילו אחרי כל הזמן הזה" שמעתי קול מוכר לצידי, "הם עדיין מגיעים חזרה לכאן". הבטתי אל ידידי הוותיק, זה שלא זכרתי אך בו זמנית הרגשתי שאני מכיר כמו את אחי שלי. "כשלקחנו על עצמינו את העול הזה הבטחנו שנעשה כמיטב יכולתנו למנוע בדיוק את המראה הזה" הוא אמר בעצב "ובכל זאת, בין אם אנחנו עומדים בצד ובין אם לא, בסוף כל מה שנותר הוא זה" הוא הרכין את ראשו "רוח מלחשת בין המתים". נשאתי את מבטי לרוחב השדה בדממה. גופות רבות מספור, חלקן אנושיות וחלקן לא ממש, ניקדו את האדמה ממקום עומדנו ועד האופק. חשתי כאב וצער עולים בתוכי, כאילו כל אחד ואחד מהמתים המוטלים היה עבורי היקר מכל, כמעט כמו ילדי שלי.
"לפני שאדם יוכל ללכת" אמרתי ברוך בעודי מרכין את ראשי באבל "הוא יצטרך לזחול. וכשהאנושות לומדת ללכת היקום עצמו רועד". פניתי אל ידידי והישרתי את מבטי "במשך זמן כה רב התעלמתי מהדבר האחרון שהיא אמרה לי" עדיין לא ידעתי מאיפה מגיעים דברי, אבל יכולתי לראות אותה, את מי שידעתי שהייתה אהבת חיי, מישירה אלי מבט מזיכרון עתיק כמו הזמן עצמו. פניתי שוב אל עבר השדה "במילותיה האחרונות היא ביקשה ממני לדאוג להם, כשהיא תיעלם בעקבות כל השאר, היא ביקשה שאני אהיה ההורים שהם מעולם לא זכו להם" חשתי דמעה מחליקה במורד לחיי "מעולם לא ראינו בזה יותר מאשר הוראה להפוך לאלים עבור האנושות, לא ככה?". בן שיחי נשא את מבטו אלי, פניו מביעות רגש עז של אובדן, אך שמר על השתיקה. "האנושות היא יציר כפינו" אמרתי לחלל האוויר, המילים עולות בפי כאילו מאליהן "במשך עידנים ארוכים נלחמנו כדי לטהר את העולם הזה, רק כדי לגלות שהגענו אך כפסע מקריעת מארג המציאות עצמו. נשארו כל כך מעט מאתנו. ההחלטה האחרונה שלנו כגזע הייתה לפנות את הבמה למישהו אחר, מישהו חדש שיראה את העולם ואת הטבע כפי שהם, כפלא המתחדש מדי יום ולא כניסוי מעבדה. בני האדם היו הניסוי האחרון שאי פעם ביצענו, השינוי האחרון שכפינו על העולם", חייכתי בעצב, שטף זכרונות חולף בראשי. זכרתי מי אני, זכרתי גם מיהו ידידי הוותיק העומד לצידי. אחרוני גזע ששרד באגדות בני האדם כבני פיות, אנחנו נשארנו לשמור על האנושות בעודה לומדת ללכת ביקום חדש ומוזר. הנדתי בראשי בחיוך, באגדות תמיד תוארנו כיצורים עדינים ומלאי קסם, כשכל מה שהיינו הוא גזע של מדענים חסרי רגש המחפשים את השלמות הסטרילית של המעבדה. זכרתי גם את המלחמה, את מסע השמד שהכרזנו על אלה שכינינו הנפילים, אלה שכל חטאם היה שביקשו לחיות בפשטות ובהרמוניה עם הטבע. לא יכולנו לשאת את זה, כך זכרתי, לא יכולנו לשאת קיום של מישהו שמוכן להכפיף את עצמו אל דבר חסר מודעות ומטרה כמו הטבע, אז יצאנו למסע טיהור.

איזה שוטים היינו. הטבע עצמו קם להגנת הנפילים, והתוצאה הייתה עולם של מדבר והריסות. דם ואש וסבל ועצב בלתי נגמר, והכל בשם השלימות הבלתי נתפסת. כל מה שנותר היה שממה, שבה אך קומץ של בני פיות, לבד יחד עם הטבע. ואז לראשונה יכולנו לראות, לראשונה הבנו שהשלמות שחיפשנו, שבשמה חרכנו את עולמינו שלנו עד היסוד היא אך חלום.

ההחלטה שהגענו אליה אז הייתה המסקנה המתבקשת היחידה. החלטנו להפקיד את העולם בידי מישהו שיוכל לקבל אותו כמו שהוא, מישהו שגם בחיפוש אחר השלמות עדיין יראה למולו עולם ולא מעבדה. הניסוי האחרון שביצענו במעבדות ששרדו היה היצירה של המישהו הזה, יצורים הדומים לנפילים שאנחנו הכחדנו במו ידינו. עידנים עברו במהלך הניסוי האחרון הזה ובסופו נותרנו אך ארבעה, אני ואחי, הצעירים ביותר, המנהיג העליון שהיה זקן כבר בתחילת המלחמה בנפילים, והיא. כרעתי על ברכי אל מול עוצמת הזיכרון. כמו נהר שוצף, כמו סופה גועשת, היא הייתה כל מה שאני לא יכולתי להיות. והיא העניקה לי את ליבה. אבל כמו רבים אחרים, היא יצאה מהמלחמה שבורה, ספוגה במחלה שהטבע עצמו יצר לנגדנו, מגיפה שבסוף המלחמה כבר לא היו לנו המשאבים למצוא לה מרפא. לאחר מות המנהיג היא מסרה לי את צוואתה האחרונה. היא ביקשה שאשאר מאחור, שאתן את כולי למטרה אחת ויחידה, לוודא שהעולם לא ייראה שוב הרס כמו זה שרק בני הפיות היו מסוגלים לחולל. כשקיבלתי על עצמי את העול הזה היא חייכה, ובעודי כורע דומע נשמה את נשימתה האחרונה.

פניתי אל אחי, אחי היקר, שיכל להמשיך אל החיים שמעבר עם כולם אך בחר להישאר מאחור, איתי. "לקח לנו נצח להביא את העולם למקום שהוא יוכל שוב לצמוח" אמרתי לו "וגם פה היינו נכשלים אם לא הטבע עצמו שעזר לנו. מה שקורה כאן" העפתי מבט מהורהר אל שדה הקטל "כמו ילד שרק במורד הגבעה ומועד, כך גם כאן. הילד ישבור יד, הוא יפצע את עורו ויזרום דם, אבל הוא יקום וימשיך ללכת" חייכתי, הפעם בהבנה והשלמה "הוא ילמד את משמעות הכאב של הנפילה, אך הוא ילמד גם את שמחת ההחלמה". הנחתי יד על כתפו של אחי "ואנחנו נהיה שם, צופים מהצד, כדי לוודא שאכן תהיה החלמה". אחי פנה אלי וחייך "אכן" הוא אמר ברוך "אנחנו נוודא שבסוף הגבעה יהיה עץ לנוח מתחתיו ונוף להתענג עליו. נוודא שהילד יגדל לאיש, אבל הפעם בכוחות עצמו" הוא לחץ בחוזקה את ידי שעל כתפו "ביחד, לפני שנצטרף לכולם".

הבטתי אל השמים. יכולתי לשמוע אותה, את מעיין היקרה שלי, בעודה מעניקה לי את מילותיה האחרונות למשמרת. "תודה לך, פלג" שמעתי את קולה הרך כאילו היא עדיין שכבה מתחת לידי, ולראשונה המילים לא נשאו עמן נימה של עצב, אלא של אמון ואהבה. ידעתי שגם אם אין דבר מלבד שכחה וחידלון מעבר לחיים, שגם אם אין מקום שבו היא מחכה לי, שהכל בסדר. היא תמיד תהיה לצידי, זאת הייתה מתנתה האחרונה אלי.

פקחתי את עיני. עדן עדיין ישב למולי, אך הפעם זכרתי, הפעם ידעתי. "שלום לך, אחי היקר" אמרתי בחיוך, ואת השמחה שריצדה בעיניו ניתן היה להשוות רק לשמחתי שלי.

והפלג זרם, והיער לחש, והצופים חייכו.