יסוריו של לב פצוע

מאת: דניאל רשף

זאת הייתה שעת צהריים, חמישה שומרים הוצבו מול השער של בית הכלא המלכותי. מבנה הסלע הענק דמוי הטירה שבתוכו מאות האסירים המסוכנים והשנואים ביותר מרחבי הממלכה התנוסס לגובה של עשרות מטרים. לא היה שום דבר באזור חוץ ממנו ומהיער העתיק שנמשך עד לכפר הקרוב שנמצא במרחק של כקילומטרים, לכן השומרים התפלאו לראות דמות לבושה בגלימה וברדס חומים שכיסו את כל הגוף שלה מגיחה מכיוון היער. “עצור במקומך והזדהה!” קרה ראש המשמר, “אתה ניצב מול המשמר של בית הסוהר המלכותי! וזהו אזור אסור לאזרחים!”. הדמות שתקה, נשארה במקומה ולא עשתה כלום במשך כמה שניות שבהן התכוננו השומרים להתקפה. לאחר מכן נראה היה שהיא מוציאה משהו מן הגלימה. זו הייתה חתיכת קלף ישנה, שלאור השמש השתקפו ממנה כמה מילים לא מובנות. הדמות חשפה את ידה אל מחוץ לגלימה: יד צעירה, עדינה, אבל עדיין היה משהו עייף ומקומט בעור. אחד השומרים פרץ בריצה פתאומית לכיוון הדמות, כאשר החנית שבידו מכוונת ישר. הדמות כיוונה במהירות את ידה אליו ולמלמלה דבר מה לא מובן. צעקה מילאה את האוויר בזמן שאותו השומר שרץ קדימה נעצר במקומו וקרס על האדמה כאילו ליבו הורעל, למרות שלא היה נראה שלגופו נגרם כל נזק. מיד אחריו נפל עוד שומר, ועוד שניים. לבסוף נשאר רק ראש המשמר, עומד, מכוון את נשקו אל הדמות מכוסת הגלימה ופחד טהור אופף את ליבו, “עצור!” הוא קרה שנית, “אני הוא ראש משמר בית הסוהר המלכותי, ואני פוקד אליך לחשוף את עצמך!” הפחד ניכר בקולו, כיאה לאדם שיודע מה ייקרה עכשיו. הדמות כיוונה את ידה אליו, לחשה משהו, וראש המשמר נפל דומם על האדמה ומת.

כריסטופר שכב על רצפת הצינוק, גופו המותש מרוב העינויים והרעב לא יכל לזוז אפילו מילימטר אחד. הוא אפילו לא זכר כמה זמן הוא כבר שוכב כך, מתי היה בהכרה מוחלטת בפעם האחרונה או מתי נלקח בשבי. מסביבו החדר האפל הואר באורם של שישה נרות בלבד, ולא היה בו כלום מלבד שולחן שעליו כלי עינויים שונים, סורגים וכריסטופר עצמו. דברים איבדו את משמעותם לפני זמן שהיה נראה כה רב בשבילו, כאילו שהוא עמד בקצה האחד של מנהרה צרה, והיא הייתה כמעט וריקה. אחרי שבועות רבים של כאב אין סופי, סבל החל להראות כמובן מאליו ושטחי, כאילו שהוא כבר לא התרגש מהעובדה שדם לכלך כל איבר בגוף שלו. קול צעדים נשמע מכיוון המדרגות, וכריסטופר השתמש במרבית כוחו כדי להזיז את ראשו לכיוון הקול ללא הצלחה להבין מי מתקרב. דבר נוסף שהוא הבין במהלך השבועות האחרונים הוא שהנפש היא דבר שברירי בהרבה ממה שחשב, ושהיא ניתנת לשבירה בקלות כזאת מדהימה שגרמה לו באותו הזמן לתחושת תבוסה אכזרית, ולתחושת חרטה על כך שלא ניצל קלות זו כשעוד יכל. מחשבות בודדות אלו כמעט ומחקו את שארית תקוותיו כאשר דמות שהייתה מכוסה מכף רגל ועד ראש בגלימה וברדס שלאור הנרות נראו כשחורים נכנסה פנימה במהירות שקטה של גנב. צעדיה המהירים הפסיקו בפתאומיות כאשר הבחינה בו. בתחילה, קימט כריסטופר את פניו מספיק בכדי להביע בוז כלפי האדם שהוא היה בטוח שכעת הולך לענותו, אך כעבור שניה הבוז הזה השתנה לשמחה שמימית, כאשר פניה השחומות של אישה צעירה התגלו מתחת לברדס וקרנו אליו כאורה של אותה השמש שלא ראה כבר שבועות. “ג-גוון?” הוא שאל בקול חלש ומאומץ, “זאת את?”. הגלימה נפלה בפתאומיות מגופה של גוון, נשארה על הרצפה מאחור כשהיא רצה אל אהובה בידיים שלוחות. מהרגע שראה אותה הרגיש כאילו אינו עייף עוד, כל העינויים והרעב נשכחו מאחור בזמן שהוא קם וחיבק אותה מבעד לסורגי הברזל. “ידעתי שתבואי, ידעתי שתקבלי את המסר ששלכתי לך" הוא אמר בעודו מזיל דמעה. “לעולם לא הייתי משאירה אותך מאחור" היא אמרה בקול צרוד האופייני לאחת שהשתמשה במרבית כוחה כרגע. דבר מה אירוני היה בכך שבפגישתם הראשונה מזה שבועות רבים הם בקושי יכלו לראות אחד את השנייה. לכמה רגעים יפים, לא היה בין שניהם כל געגוע, או כאב, או זעם על כיצד שהדברים התגלגלו. לא היה דבר מלבד שניהם, והחיבוק הזה שהם חיכו לו במשך כל כך הרבה זמן.

כריסטופר הישיר את גופו אל גוון ואמר, “במשך כל הימים שלי כאן, עם כל הסבל שעברתי, כל העינויים, הידיעה שבכל רגע שעובר את מתקרבת אליי היא זאת שהחזיקה אותי בחיים כאן" החיוך על שפתיו התעקם, ובמהירות רבה נהפך להבעת עצב וצער, “ולכן אני מניח שאת מבינה למה שלחתי לך את המסר הזה, למה כל כך חשוב שתעשי את מה שבאת לעשות". אש הנרות נראתה לגוון כחלשה יותר כשהיא הרגישה שאיכשהו עבר בצינוק הסגור משב רוח מקפיא עצמות. ברגע אחד האהבה בעיניה של גוון שקעה בים קודר של עצב, הרגע הזה שבו נזכרה את שבאה לעשות היה הקשה ביותר עד כה.

בשקט שהציף את החדר האפל ואת לבה של גוון, היא כמעט ויכלה לשמוע את הרעם הקלוש של הדמעה המתנפצת על רצפת האבן ומטביעה את המרחק שהיה כעת בינה לבין אהובה. היא ראתה שהוא מתכוון לומר דבר מה מנחם, אך הוא כנראה נזכר שהוא עצמו זקוק לנחמה, שהייתה אז בלתי אפשרית. כעבור דקה נוספת של שתיקה הוא אמר "את יודעת שזה חייב לקרות". “אני לא יודעת כלום", היא לחשה בניסיון עלוב להתווכח עם המציאות. “גוון" הוא הרים את קולו אליה והתקרב לסורגים של תאו, “אני יודע יותר מדי, יותר מדי מידע על מקום המסתור, על התכניות, הנשק, הכל. ואני חלש מכדי להמשיך לעמוד במצב הזה. אסור להשאיר אותי בחיים". ברגע הזה, שבו לראשונה נאמר בקול דבר מה ששניהם קיוו במשך שנים שיישאר בתור הסכם יבש שהם אינם יאלצו לממש לעולם, גוון הרגישה שהיא נשברת לאלף חתיכות ומתפזרת על גבי רצפת האבן הקפואה. “חלש?!” היא צעקה אליו מבעד לחשכה, “אתה האדם הכי חזק שקיים בעולם הזה. אתה מסוגל לנצח כל אדם בקרב. אם רק תרצה נוכל עוד לברוח". פניה החלקות התנוססו מעל גופו המצולק. היא התכופפה אליו ואמרה בשקט, “בוא נברח מכאן, עכשיו, רק אני ואתה. פתח את הדלת הזאת ובוא איתי". הוא פלט אנחה שהייתה חצי כאובה וחצי מפוחדת, ולאחר מכן אמר, “אני לא מסוגל יותר. הם פגעו בי הרבה מעבר למה שאת יכולה לדמיין". הוא הושיט את כפות ידיו אליה, חשף את שני גושי הבשר החרוך ומלאי הגדמים שהיו פעם אחד הכלים החזקים ביותר שלו, והחניק צווחת כאב קטנה כאשר היא ליטפה בעדינות את פצעיו הרבים מספור שהיו על היד. רק עכשיו היא ראתה את זה, רק עכשיו היא הצליחה לשים לב לכך שלא היה זה האדם החזק שהכירה. מולה ניצב צלם עייף וחלש של כריסטופר, שחתכים עמוקים ככוסות יין שוספו על גבי גופו חסר האנרגיה. “זה אומר שאתה לא יכול יותר…” תוך כדיי שדיברה קולה עבר בין פחד ועצב עשרות פעמים, “לא, אני לא" הוא אישר, “הכוחות שלי אבדו, אני לא מסוגל לכשף. השתמשתי בקסם מאוד פשוט כדיי לשלוח לך את המסר להגיע לכאן. אני מצטער". “אבל…” היא מלמלה, “אתה עדיין מסוגל לעשות דברים אחרים, לכשף בדרכים אחרות". הוא השפיל מבטו ונאנח, “זה הרבה יותר מכפות הידיים שלי והגוף. הם שברו את הנפש שלי, לקחו את כל מה שהיה נראה אמתי בשבילי. הסיבה היחידה שאני בכלל מסוגל לדבר כעת היא שאת כאן, מחזירה שבריר מצלילות הנפש שאבדה לי". ההבנה חלחלה בה כמו מי גשם כבד שמחלחלים באדמה יבשה. כעת היא יכלה לראות מראה שהיה מזעזע בהרבה מכל מה שראתה עד היום. היא התבוננה בעיניו של כריסטופר, ולא ראתה דבר. העיניים הירוקות הללו, שבעבר חיה בהן להבה אין סופית של עצמה, הכילו כעת בקושי ניצוץ. הבעתו הייתה ריקה, עפעפיו כבדים ושפתיו מקובעות באדישות בקו אופקי ויבש. “אז… אז אנחנו לעולם לא נצליח לברוח מכאן" היא אמרה. עכשיו היא סוף סוף תפסה את זה, לא היה לה מה לעשות. היה עליה לבצע את משימתה. צווחה מחרישת אוזניים ניתזה מגרונה של גוון כשהיא נפלה על הרצפה בוכה ומקופלת בעצמה, “לא" אמר כריסטופר, “אני לעולם לא אצליח לברוח מכאן. לך עוד יש סיכוי, את מסוגלת לחזור למחנה ולהמשיך להיאבק, להמשיך להנהיג את אלו שזקוקים לך, מיד אחרי שתהרגי אותי”. היא הגיבה בשתיקה ממושכת, אז הוא המשיך, "גוון, עברנו הרבה ביחד, אפשר לומר שאף אחד מאיתנו לא באמת נער בן שמונה עשרה, אלא הרבה יותר מזה. הסיבה לכך שתמיד נשארתי חזק הייתה את, רק את. עכשיו, בשבילי, תנסי הפעם להיות את החזקה". היא רצתה למות למשמע המילים היפות והמכאיבות הללו. היא הייתה מוכנה למות במקומו, לא היה אכפת לה. בחוץ נרקבו לעתם חמישה גופות שהוכיחו שכריסטופר היה חשוב לה יותר מכל, ושהיא הייתה מוכנה להקריב למענו כל דבר. אך כעת נראה היה שאין לה יותר מה לעשות, היא עצמה הייתה חלשה מדי בכדיי לחלץ אותו, וכדיי להביא תגבורת היה עליה לרכב במשך שבועות רבים, וגם אז כנראה שלא הייתה מגייסת את הכוח הנחוץ. הכל היה אבוד. גוון שלפה את הסכין מחגורתה, רועדת כפי שלא רעדה בחיה ומונעת בעצמה בכוח כה רב מלהתעלף או מלתקוע את הסכין בלבה שלה. כריסטופר הביט בה, בפעם האחרונה בחייו. התמימות שיצק על פניו כאשר הסכין הוצמד לחזהו הזכירה לה את כל הרגעים היפים שעברו יחד.

גוון ראתה פרפר, והוא היה היפה ביותר שראתה בכל עשר שנות חייה.

היא רצה אחריו.

היא לא שמה לב שהתרחקה מביתה מעט יותר מדי. גבעולים גבוהים התחילו להקיף את שדה הראיה שלה מבלי ששמה לב, וגרמו לה לאבד את דרכה. במשך כמה דקות היא תהתה באזור, מחפשת את הדרך בחזרה לביתה, אך לשווא. לפתע היא שמעה קול של ילד צעיר – בערך בן גילה – נאנח מתסכול בקרבת מקום. היא רצה אל כיוון הקול, תוהה אם בעליו יעזור לה למצוא את דרכה, עד ששמה לב לילד רזה וארוך שיער שפניו חיוורות, מכשף בעזרת ידיו אבן שריחפה באוויר. היא התקרבה אליו בשקט, עד ששם לב אליה ונבהל כל כך שנפל על האדמה ממקום ישיבתו על סלע שהניח שם. הם היו בלב שדה גדול, ונראה היה שהילד פינה איכשהו את כל הגבעולים מהאזור שבו הם היו כעת. “מי את? מה את עושה כאן?” קרה הילד בבהלה, “לא עשיתי כלום, אני נשבע!”. “תירגע", צחקה גוון לעברו, “אני רק הלכתי כאן באזור. אני לא נושכת". הילד נראה היה מבולבל, “מה את עושה באזור הזה?” הוא אמר בתקיפות. “בסך הכל איבדתי את הדרך שלי" היא ענתה, “אתה יודע איך חוזרים לכפר שלי מכאן?”. הוא בחן אותה במבטו עוד רגע. לבסוף אמר, “את לא מהכפר שלי, והכפר הנוסף היחיד שנמצא באזור הוא במרחק של שעת רכיבה מכאן, איך הגעת לפה?” גוון תהתה לרגע, ולבסוף אמרה, “אני משתמשת בקסם. יש לי סוג של כישרון טבעי לזה, כנראה בלי לשים לב ריחפתי קצת לכיוון הזה. אתה גם מכשף, לא?”. שוב הילד נרתע, “כ-כן, אבל אל תספרי לאף אחד! אני מגיע לכאן כדיי להתאמן, מאז שהכישוף נעשה פחות מקובל בממלכה. אם יגלו אותי זה הסוף שלי.” גוון צחקקה ואמרה לו, “אל תדאג, אני מבינה אותך, גם אותי לא מקבלים. הסוד שלך שמור אצלי.” אחרי כמה שניות של מבוכה היא הושיטה את ידה כדיי ללחוץ את שלו, "גוון, דרך אגב", היא הוסיפה. אחרי היסוס קל הוא הושיט גם את ידו שלו, “כריסטופר".

מאותו היום הם נהיו לחברים טובים, המשיכו להיפגש ממש בנקודה זו שבה נפגשו לראשונה והתאמנו יחד בכישוף. עד שיום אחד כשהיו בני שש עשרה, יצא צו האוסר על כישוף מכל סוג שהוא ברחבי הממלכה, ואיכשהו, המשמר גילה את שניהם כמכשפים וניסה לעצור אותם. כריסטופר וגוון ברחו ליער, שם הם פגשו מכשפים נוספים והתאגדו למטרת הישרדות. זו הייתה גם התקופה שבה התאהבו, והבינו שלעולם אינם רוצים לחיות בנפרד.

הסכין עדיין הייתה בידה של גוון כשהיא התעוררה בין הקירות שנראו סגורים אף יותר משהיו קודם. היא ראתה את כריסטופר שוכב מעולף בתא, ככל הנראה אחרי שאימץ את שארית כוחותיו כדיי לנסות ולהעיר אותה או לקחת את הסכין מידה. לא יכלה לעבור יותר מחצי שעה (היא ידעה זאת גם כי איש עוד לא נכנס לחדר והרג אותה, וגם כי הנרות עוד דלקו), אבל מעבר לכך לא היה לה מושג כמה זמן היא שכבה מעולפת. כל מה שאומרים על זה שברגעי משבר המחשבות רצות בראשך היה שגוי. בראשה של גוון מחשבה אחת ויחידה נחה: מה יהיה עכשיו? האם היא חזקה מספיק בשביל לסיים לבצע את משימתה כשכריסטופר חסר הכרה? האם היא עצמה תשרוד לאחר מכן? היא הרי ידעה שבלעדיו היא אינה מסוגלת להמשיך.

בזמן שגוון נשארה על הרצפה והתבוננה בתקרה הנמוכה שהייתה כל נופו של אהובה במשך שבועות, היא הרגישה את הסכין נשמטת מידה בעדינות ועולה למעלה. מרוב חוסר בתקווה היא אפילו לא קמה במהירות כדיי להתגונן, אלא רק הניעה את ראשה לכיוונו של זה שלקח ממנה את הסכין. היה זה כריסטופר.

"אני מדמיינת אותך", היא אמרה מבלי להזיז ממנו את המבט, “אתה לא באמת כאן, לא ככה". גופו היה בריא ונטול חתכים ופצעים עמוקים, פניו החמות חייכו אליה מבעד לרעמה השחורה שהקיפה את ראשו. “אפשר לומר שאת צודקת" הוא אמר, “אני שארית הכוח שעוד נשאר בכריסטופר. הוא רוקן את עצמו לחלוטין מאנרגיה כדיי לאפשר לנפש שלך להקרין אותי על גבי המציאות". היא התבוננה בו עוד רגע, ובכתה. “מה אתה רוצה שאני אעשה?” היא יללה לעברו, “אני חלשה מכדיי לעשות משהו". הסכין נצצה בידו כאשר הוא התכופף לעברה ולחש, “את זוכרת את היום שבו נפגשנו בפעם הראשונה?”. “איך אי פעם אוכל לשכוח?” היא צחקה, “אתה היית כזה ילד קטן ומפוחד, בקושי שלטת בכוחות שלך". “בדיוק" הוא אמר, “הייתי חלש, לא יכולתי לעשות דבר כמו שצריך. ואז את הגעת, ולימדת אותי. בזכותך שרדתי כל השנים האלה את כל מה שעברנו, רק בזכותך. את היית ונשארת הדבר שהביא לי את כל הכוח שלי. אז עכשיו, בבקשה ממך, תני לי את ההזדמנות לתת לך את הכוח שלך, בפעם האחרונה אי פעם.” הוא הניח את הסכין על אזור החזה שלה, היא הרגישה את קרירותו המתכתית והזילה דמעה אחרונה של עצב. היה לה ברור שזה חייב לקרות עכשיו. היא שלפה את הסכין, כבר אינה רועדת, אך עדיין מלאת פחד וחלשה בצורה שלא אפשרה לה אפילו לרוץ במידה ותצטרך. גופו של כריסטופר נשכב קרוב מספיק אליה כדיי שהיא תוכל להרים אותו מבעד לסורגים, לקרוע את שארית חולצתו לשניים, ולהצמיד את הסכין קרוב מספיק ללבו כך שהיא הייתה מסוגלת לעקור אותו ברגע. בקול שהיה שקט כמו הרוח המלטפת את עלי הכותרת של שושנה נבולה, לחשה גוון באוזניו של אהובה את מילותיה האחרונות. דלת הצינוק נפתחה.