מלאכיוּת

מאת: יותם שפירא

"בבקשה אל תעזוב אותי עכשיו"
"אני מצטער, לא נותרו עוד ברירות, זו הדרך היחידה"
המלאך פרש את כנפיו והמריא מעלה, מותיר אותה לבדה במרכז האגם…

5.3.2006 שעת צהריים

הם נסעו כבר יותר משעתיים, נועה לא ידעה לאן, הוא לא היה מוכן לגלות לה.
היא הביטה בנהג שלה, במלאך שלה, עופר.
היא לא האמינה שלפני פחות משנתיים היא אפילו לא ידעה מי הוא ועכשיו היא התקשתה  לדמיין את חייה בלעדיו. היא המשיכה להביט בעיניים הירוקות הנעוצות בכביש שלפניהם.
לפתע היא צחקקה.

"מה מצחיק אותך" הוא שאל ודיבר לראשונה מזה שעה.
"כלום, רק נזכרתי בדייט הרביעי שלנו" השיבה והעניקה לו מבט מלא חיבה.
" איך אפשר לשכוח את הפעם ההיא" אמר והחזיר לה חיוך מושלם וקורן.

2.9.2004 שעת ערב

"נתראה מחר?"
"כן. אני אאסוף אותך מהמסעדה בסוף המשמרת. מחר את עובדת רק עד אחר הצהריים, נכון?"
"כן. היה לי נחמד מאד היום"
"גם לי"
הם סיימו את שיחתם בחיבוק מאופק והיא יצאה.

הוא סגר את הדלת מאחוריה והאזין לצעדיה יורדים במדרגות. הדייט עבר טוב, טוב יותר משציפה. הוא הסיר את החולצה, לקח נשימה עמוקה ובשאיפה, התיר לכנפיים לצאת. הוא די שנא אותן, להחזיק אותן בפנים במשך כל הזמן שבילה עם נועה היה מתיש. כמו להכניס את הבטן, רק עם השלכות הרבה יותר משמעותיות במקרה של הרפיה.

הוא זכר את השיחה שניהל עם פקידת הקבלה כשחתם על "טופס קבלת כנפיים":
"תחתום כאן בבקשה. אתה מתחייב בזאת להשתמש בכנפיים שתקבל רק למטרות מילוי תפקידך"  הסבירה בענייניות כשציפורנה המשוחה בלק בצבע כחול שמיים מונחת מעל לקו החתימה.
" את מוכנה להסביר לי למה אני מחויב לחתום על הדבר הזה?" שאל.
"כולם כאן מוכרחים. זה התחיל בתקופה שהכנפיים האלו היו הדרך הכי יעילה ומהירה לנוע על פני האדמה ונשאר מאז בתור איזשהו סמל. אם תשאל אותי כבר מזמן היה צריך לאפשר למלאכים להשתמש בטלפורטציה, אבל חבר המנהלים פה לא מוכן לדון בזה בכלל".
"אז מה, אני אמור פשוט להסתובב עם זוג כנפיים ענק לכל מקום שאני הולך?"
"לא, אתה יכול להחביא אותן בכל זמן שתרצה, למרות שכבר היו מקרים שדווקא החשיפה שלהן עזרה לקדם את העניינים" אמרה וקרצה לו בעין כחולה.
"טוב, אני אחתום" אמר, לקח את העט הנובע שהונח על הדלפק ושרבט את חתימתו מעל לקו.
" באיזה צבע תרצה אותן?" שאלה ושלפה מתוך מגירה לבנה מניפת נוצות ענקית.
" את אומרת לי שהן לא חייבות להיות לבנות?" הוא שאל בפליאה גמורה.
" על הנושא הזה כן הצלחנו להגיע לדיון" היא גיחכה.
הכנפיים שלו, שצבען כחול אפרפר, נפרשו למלוא אורכן מאחורי גבו. הוא התענג על תחושת השחרור כשלפתע נפתחה הדלת והתרחיש, שעד אותו רגע נתפס בעיניו כגרוע מכל, קרה.

"עופר, יכול להיות ששכחתי כאן את ה-"
שטף דיבורה של נועה נקטע לרגע גורלי אחד, כשהיא הביטה כלא מאמינה בכנפיים הכחולות העצומות. הוא מיהר לשאוב אותן פנימה ולהמשיך בשיחה כאילו דבר לא קרה.
"מה נראה לך ששכחת פה?"
"עופר… יצאו לך מהגב כנפיים…"
"את כנראה ממש עייפה, את מדברת שטויות"
"אני עייפה אבל לא עיוורת. היו לך כנפיים לפני רגע ואני לא הולכת מכאן עד שתסביר לי למה" אמרה בעיקשות, סוגרת מאחוריה את הדלת כדי לתת תוקף לדבריה.

הדחף הראשון שלו, היה לצעוק עליה, לגרש אותה. הוא לא רצה לספר לה את האמת. הוא קיווה, שיצליח להשלים את המשימה בלי החלק הזה. אבל הוא לא יכל לגרש אותה, היא הייתה בת חסותו. כך שנותר לו רק להסביר לה הכול ולקוות שפקידת הקבלה במלאכיה צדקה.
הוא לקח עוד נשימה ושחרר שוב את הכנפיים.
"נועה, אלה הכנפיים שלי. יש לי אותן כי אני מלאך. ונכון לעכשיו אני המלאך השומר שלך"
"מה?" היה כל מה שנועה הצליחה לומר לנוכח ההלם שאחז בה. עופר, שהכירה לפני כמה שבועות, היה הדבר היציב היחיד בחיים הרעועים שלה ועכשיו גם הוא התגלה כזיוף חסר אמינות. הוא לא היה חבר שלה, אלא איזה קצין מבחן מהשמיים.

" שבי, אני אסביר לך הכול, אני מבטיח" אמר בקולו הרך, התיישב על הספה וסימן לה לשבת לצידו.
"תסביר לי הכל? אני לא מאמינה עלייך! אנחנו יוצאים כבר כמעט חודש ואף פעם לא חשבת לספר לי, שאתה מרגל שנשלח מהשמיים כדי לעקוב אחרי. ועכשיו, אתה מצפה ממני פשוט להקשיב למה שיש לך להגיד? למה שאני אקשיב למשהו שאתה אומר בכלל?"

היא הסתובבה לכיוון הדלת ופנתה לצאת.
"נועה!" צעק עופר והלך בעקבותיה. התקדמותו נבלמה בפתאומיות כשהכנפיים נתקעו בפתח הדלת והוא גנח בשל הכאב החד והפתאומי.
נועה הסתובבה אליו בדאגה והחלה לצחוק ללא שליטה.
"מה כל כך מצחיק?" קרא אליה עופר, שבינתיים חזר אל תוך הדירה, משפשף את כנפיו הכאובות.
" שום דבר, רק זה שלרגע שכחת שמחוברות אליך הכנפיים המוגזמות האלה" גיחכה נועה שכבר חזרה פנימה בינתיים.
"אם היית צריכה להסתיר אותן כמוני, בטח גם את היית שוכחת" אמר והמשיך ללטף את הנוצות.
"להביא לך קרח או משהו כזה?" היא שאלה שכן חשה אשמה על התאונה שזה עתה קרתה.
"לא זה בסדר" הוא אמר וכבר חש יותר טוב.

"תראי נועה, אני מצטער שלא סיפרתי לך, מי אני באמת. אבל תנסי להבין, אני לא ידעתי איך תגיבי, ולפי התגובה שלך עכשיו את לא יכולה לומר שלגמרי טעיתי בהחלטה שלי. בואי, תקשיבי בבקשה לכל מה שיש לי להגיד ואז תחליטי מה את עושה.
"אני מניחה שיש לך סיפור מעניין" אמרה נועה בניסיון להסוות את הרגשנות שאחזה בה קודם והתיישבה לצידו.
"יהיה לך יותר קל אם אני אכניס אותן חזרה?" שאל.
"כן, קצת קשה לי להתרכז כשהן פרושות ככה מולי" אמרה בישירות.
עופר כבר התעייף מהמשחק הממושך בכנפיים, אך הוא ידע שהעניין הכרחי כדי שנועה תבין כמו שצריך את מה שיגיד לה. הוא הכניס את הכנפיים שוב, לבש את החולצה והחל בסיפור.

"אני נמצא כאן בשליחות המלאכיה העליונה. כל כמה זמן עורכים שם סקר של האנושות ומחפשים נפשות שזקוקות להנחיה של מלאך שומר. ביום ששיבצו אותי לתפקיד את היית אחת מהנפשות האלו.", אמר, מנסה לשוות לדבריו נימה אובייקטיבית ככל האפשר.
"אתה בעצם אומר שזכיתי בלוטו של האנשים הדפוקים וחסרי המזל?" שאלה נועה שעדיין התקשתה לעכל את המצב.
"בערך. כן. את זכית בהגרלה כי יש הרבה פחות מלאכים שומרים מנפשות שזקוקות להם, ואת אולי חסרת מזל אבל את ממש לא דפוקה". הוא ניסה להישמע מעודד, הדבר האחרון שהיה חסר לו זה שהדימוי העצמי של נועה יצנח שוב. "בכל מקרה, המטרה שלי כמלאך שומר היא לעזור לך להשתלט על חייך, להצעיד אותם לכיוון טוב יותר ולזכות מחדש בזכות הטבעית שלך לחיים טובים ומאושרים כמו כל אחד אחר" הכריז כשהוא מצטט כמעט במדויק מחוזה ההעסקה שלו במלאכיה.
" ומה אחרי זה?", שאלה נועה במרירות.
" למה את מתכוונת?," הוא שאל שכן חשב שהסביר את התהליך במלואו.
" מה יהיה איתך אחרי זה? תסיים לתקן את החיים הדפוקים שלי ותחזור הביתה לאשתך המלאכית המהממת ולילדים החמודים שלכם שמנגנים בחצוצרות" אמרה ולא ניסתה להסוות את כעסה, היא רתחה, ברגע אחד הוא הפך מהדבר הכי טוב שקרה לה בזמן האחרון לעוד סיבוך.
"לא, לא, לא נועה. אני חושב שאת לא מבינה, אני בן אדם בדיוק כמוך, או לפחות הייתי…"
"למה אתה מתכוון?" סקרנות תפסה את מקומו של הזעם.
" אני מת, פחות או יותר. מלאכים שומרים הם נשמות של בני אדם שמתו תוך כדי הצלת חיים, אנחנו לא איזה יצור אלוהי".
" ככה זה עובד? אתה מציל מישהו וזהו, אתה מקבל עבודה חדשה?" שאלה.
" לא בדיוק, זה קצת יותר מורכב, כשאתה מגיע למעלה אומרים לך שמתת תוך כדי הצלת חיים ולכן אתה יכול לבחור בין פרישה לגן עדן כמו כולם לבין שליחות על פני האדמה כמלאך שומר".
"ואתה בחרת בשליחות כי?" ניסתה נועה לנחש.
"כי אני מרגיש שלא עשיתי מספיק טוב בחיים הקצרים שהיו לי ואני עדיין רוצה לעזור לעוד אנשים" אמר עופר כאילו התשובה שלו היא הדבר הטבעי ביותר.
" בזה שהצלת חיים כשמתת, לא עשית מספיק?" היא שאלה מופתעת.
" זה לא היה מעשה מאד משמעותי" הוא אמר והתפתל במקומו.
״מה קרה שם?" שאלה וסקרנותה גאתה.
הוא לקח נשימה עמוקה, הוא עוד לא סיפר לאף אחד על המוות שלו, אבל נראה שהגיע הזמן.

"בטיול שלי לצ'ילה אחרי הצבא, נקלעתי לרעידת אדמה. הייתה שם ילדה קטנה, אולי בת שלוש, סלע ענק שהתגלגל על הגבעה מעליה עמד למחוץ אותה. היא בכלל לא שמה לב, היא הייתה מבועתת, נשכבה על האדמה. אני לא יודע איפה ההורים שלה היו. אבל לא יכולתי לתת לה להימחץ. באינסטינקט רצתי אליה, הספקתי לדחוף אותה הצידה, אבל…" הוא השתתק בפתאומיות.
"לא הספקת להתחמק מהסלע" השלימה אותו נועה.
"כן" אמר ודממה ארוכה השתררה.

"איך זה, לא מספיק משמעותי? אתה הקרבת את החיים שלך בשביל ילדה שלא הכרת בכלל" היא אמרה ושמה סוף לשקט.
" זה לא שזה לא היה משמעותי. פשוט… זה היה אינסטינקט לא חשבתי באמת. עכשיו יש לי הזדמנות לחשוב יחד איתך מה את רוצה לעשות עם החיים שלך". הוא אמר מנסה להיות נלהב ולשנות את נושא השיחה.

ועדיין, כשתסיים את המשימה הזו איתי, תעבור הלאה למשימה אחרת, נכון?" חזרה נועה לשאלתה הקודמת.
" כנראה כן, זה מה שקורה בדרך כלל אחרי שמלאך מסיים להנחות נפש. אבל אנחנו עוד רחוקים מזה, אז אני אשאל שוב, מה את רוצה?" הוא תלה בה מבט שואל.
"אותך" השיבה בישירות האופיינית לה.
"מה?" הוא הופתע, הוא לא ציפה לתשובה הזו.
" אני רוצה להיות איתך, אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בזמן האחרון. אתה מתייחס אליי כמו בן אדם, לא כמו שלום, שמתייחס אלי כמו כלי עבודה או הלקוחות שרק רואים את המלצרית החתיכה וזורקים לי הערות. אני לא יודעת איך אתה מרגיש ,לגבי כל מה שהיה בינינו בתקופה האחרונה, אבל לי זה הרגיש אמיתי ונכון עד עכשיו והייתי רוצה שזה יימשך ככה".

"אבל את מבינה שזה לא יכול לקרות" הוא אמר לה, עדיין בהלם ממילותיה. הוא לא ציפה  שאחרי הגילוי היא עדיין תרצה להיות איתו, הוא חשב שהיחסים ביניהם יהפכו להרבה יותר מקצועיים.
"למה? כי אתה צריך לסיים איתי תהליך? לא נורא, לא נסיים. לא אכפת לי שהחיים שלי יישארו בזבל כל עוד יש לי אותך בתוכם" היא אמרה.
לא, אין סיכוי. את לא תשאירי את החיים שלך תקועים בבוץ רק בשבילי, אני לא מוכן שזה יקרה".
" אז אולי אני לא חייבת להישאר בחיים" היא אמרה במסתוריות.
" למה את מתכוונת" הוא חקר בחשדנות.
" עד עכשיו, אחת מהסיבות המרכזיות שעצרו אותי מלהתאבד ולגמור עם החיים הדפוקים האלה, הייתה שלא ידעתי מה מחכה שם אחרי, עכשיו אני יודעת שאתה מחכה שם".
" אם תתאבדי, את לא בהכרח תהיי מלאכית"  הוא תפס בזרועה על מנת להדגיש את דבריו.
" אתה צודק, אני צריכה להציל מישהו תוך כדי, אבל כמה קשה זה כבר יהיה אם אתה עשית את זה כמעט בטעות". היא אמרה וכבר קמה כדי לעזוב.
" נועה בבקשה לא" הוא קם לעצור אותה.
אבל היא כבר יצאה דרך הדלת והשאירה אותו לבדו.

4.11.2004 שעת צהריים

העשן היה מחניק, הוא כמעט התפתה להשתמש ביכולות המלאך שלו ולהפסיק להתקיים באופן גשמי, יהיה יותר קל להתקדם כך. אך זו לא הייתה אפשרות, הוא נזקק למיתרי קול גשמיים כדי לקרוא לנועה.

מאז השיחה על תפקידו כמלאך השומר שלה, הם לא התראו יותר חודש. היא לא הסכימה להיפגש איתו והוא ידע שאין לו שום דרך להכריח אותה לעשות זאת.
רק הודות לחושי המלאך שלו הוא גילה את מיקומה הנוכחי. הוא חש כי הנפש שהוא מופקד עליה נתונה בסכנת חיים.
"נועה!" הוא קרא פעם נוספת והשתעל כשהעשן המשיך לחנוק אותו. הוא המשיך לעבור בחדרי הדירה הבוערת. לבסוף מצא אותה מוטלת מחוסרת הכרה בחדר השינה. פניה פנו לרצפה ורק שערה הערמוני היה גלוי. הוא הפך אותה והניח יד על צווארה. "עדיין יש דופק" נאנח בהקלה. הוא אסף אותה בזרועותיו, פתח את החלון, הניח לכנפיים לצאת והמריא החוצה.

כשנחת על גג בניין סמוך, הניח אותה מידיו בעדינות והשכיב אותה. הוא שם את כף ידו מעל פיה והניח לכוחותיו השמימיים לפעול. העשן נמשך החוצה מתוך גופה של נועה והחבורה שהופיעה על לחיה כשנפלה נעלמה כלא הייתה. גם כוחות ריפוי היו חלק מהחוזה שלו, הם היו הכרחיים לביצוע עבודתו של מלאך שומר.

"נועה" הוא קרא בשמה, הפעם בשקט.
העפעפיים רפרפו ונפקחו, והעיניים הכחולות הביטו בו.
" עופר… " היא מלמלה.
"מה קרה? איך הגעת לשם בכלל?", הוא שאל בדאגה. הוא לא הכיר אף מכר שלה בכתובת ההיא.
נועה שבינתיים כוחה שב אליה התיישבה והחלה להסביר.
" שמעתי שיש שריפה במרחק של כמה רחובות מהמסעדה, אז עזבתי הכל ובאתי לכאן"
"למה?" הדאגה טרם פגה מקולו של עופר.
"מה זאת אומרת למה? כדי להציל מישהו ולמות!"
" את לא אמיתית, נועה. את חייבת להוציא את השטות הזו מהראש שלך! את סתם תהרגי את עצמך אם תמשיכי לנסות לעשות את זה"
" מה אתה מצפה ממני לעשות?" היא הטיחה בו בזעם.
" אני מצפה ממך, להפסיק לחשוב על העתיד שלך איתי ולהתרכז בהווה שלך עם עצמך, ייקח עוד הרבה מאד זמן עד שנהיה קרובים בכלל לסיום המשימה שלי איתך, זה לא מה שצריך להדאיג אותך.

5.3.2006 שעת צהריים

עופר הביט בנועה שישבה לימינו במכונית וחש אושר רב ממלא אותו.
יותר משנה חלפה מאז השריפה ,שהיא כמעט נהרגה בה. הרבה מאד דברים השתנו בתקופה ההיא. היא הצליחה לומר לו שחוץ ממנו יש עוד כמה דברים שהיא רוצה בחיים שלה. הוא עזר לה להתקבל ללימודי בישול ולעבור לעבוד בבית קפה אופנתי, עם מעסיקה הרבה יותר מוצלחת משלום.
כישורי המלאך שלו סייעו לפתוח לא מעט דלתות, הוא היה אף אחד וכל אחד בעת ובעונה אחת. כחלק מהיותו מלאך, הוא יכל לאחוז בכל זהות שירצה מול אנשים אחרים ואפילו להתעסק מעט במחשבות שלהם. כישורים אלו לא היו תקפים מול נועה ולקח לו לא מעט זמן לשכנע אותה להאמין בעצמה ולשדר בטחון ביכולותיה. ולמרות שהוא פתח את הדלתות, היו אלה חיוכה הרחב ומזגה הנמרץ שהעבירו אותה דרכן בקלות.

לא היה לו ספק, היו יכולים להיות לה חיים נהדרים גם בלעדיו. אם כמובן היא לא הייתה נולדת למשפחה חסרת אמצעים, מוזנחת ע"י ההורים ועוברת בין מסגרות לנוער בסיכון במשך מרבית חייה.

גם היחסים ביניהם השתפרו מאד בשנה החולפת. הם הפכו לזוג ונועה הפסיקה לחשוב על "מה שיקרה אחרי". אך דווקא הוא לא. מחשבותיו שבו פעם אחר פעם לאותה נקודה. מתי תסתיים המשימה באופן רשמי? ומה יקרה לו אז? שוב ושוב הוא חשב על אותו הדבר, סעיף מספר 9 בחוזה ההעסקה שלו במלאכיה.

4.3.2006 שעת ערב

נועה נכנסה לדירה, לאחר משמרת רגועה בבית הקפה. היא עברה לגור עם עופר והשאירה מאחור את דירת השותפים המלוכלכת ואת השותפים שפיהם היה מלוכלך עוד יותר.
"עופר, אתה בבית?" היא קראה.
"כן" הוא ענה לה ונכנס לסלון נושא בידיו מזוודה גדולה.
" מה זה אמור להיות?" היא שאלה בתמיהה.
"כל מה שאת צריכה ארוז, אנחנו טסים לסוף שבוע בחו"ל " הכריז בחגיגיות.
"מתי הספקת לקבוע טיסה?" היא שאלה עדיין מופתעת.
" יש מטוס פרטי שמחכה לנו במרחק  חצי שעה נסיעה מפה. אני מזכיר לך שאת חיה עם מלאך".
" טוב שאתה מזכיר מדי פעם" היא גיחכה והצביעה על הכנפיים שלו.
מאז הדייט הזכור היטב, הוא כבר הספיק לחתוך להן פתחים בכל הגופיות שלו והסתובב איתן בבית באופן חופשי. את המחשבות של כל אחד אחר הוא היה יכול לשנות, כך שמרגע שהיא הכירה בכנפיים שלו, זו לא הייתה עוד בעיה.
"ולאן אנחנו טסים בדיוק?" שאלה בסקרנות מצמצמת את המרחק ביניהם.
" אני לא יכול לספר, זו הפתעה" הוא לחש לה.
"אני חושבת שאוכל להתאפק עוד קצת אם זו הפתעה טובה" לחשה לו חזרה והצמידה אותו אליה לנשיקה ממושכת.

5.3.2006 שעת אחר צהריים

מאז שעלו למטוס לא הסכים להגיד לה דבר על יעדם הסופי. זה תסכל אותה. לפי מרחק הטיסה והנוף היא ידעה שהם כנראה באירופה, אך משום שנחתו רחוק מכל יישוב, ושמות המקומות על השלטים שחלפו על פניהם לא אמרו לה כלום, היא נותרה בחוסר וודאות. לא כך דמיינה את הפעם הראשונה שלה מחוץ לארץ.

לא היה דבר שיותר רצה מלהסביר לה לאן פניהם מועדות. אך הוא פשוט לא היה מסוגל. כל הסבר על סעיף 9 היה יכול להיחשב כהפרה של החוזה ולהביא לסילוקו המיידי מהמשימה. הוא לא היה מוכן לקחת את הסיכון הזה, "עוד מעט הכל ייגמר ואז היא תוכל לדעת הכול, רק עוד קצת" חשב לעצמו.

המכונית נעצרה בפתאומיות. הוא יצא מדלת הנהג וניגש לפתוח עבורה את דלת הנוסע.
" אתה יכול להגיד לי עכשיו איפה אנחנו" שאלה נועה בתסכול.
" עוד לא, אבל כדאי שתחליפי נעליים, יש לנו הליכה ארוכה".
היא החליפה לנעלי ההליכה הגבוהות החדשות שקנה לה והם החלו לצעוד.
במהרה הפכה הצעידה במישור לעלייה במעלה ההר שרק נעשתה יותר ויותר קשה.
" יש לנו עוד הרבה הליכה" נאנקה נועה. היא לא הייתה רגילה לזה וכבר ממש כעסה על שתיקתו המשונה של שותפה להליכה.
"אנחנו כמעט שם" אמר עופר והמשיך להתקדם כמה צעדים לפניה.
תוך כמה דקות הגיעו אל קיר סלע תלול, עופר סייע לנועה לטפס עליו והמראה שנגלה לעיניה בסוף הטיפוס, הצדיק לחלוטין את המסע המפרך.
הם עמדו על רמה מוריקה ולא רחוק מהם נגלה אגם קטן.

"וואו" אמרה נועה והחלה להתקדם לעבר האגם. בדרכה חלפה על פני שלל פרחי בר ועצרה להתבונן בשפע הצבעים השונים. היא החרידה מרבצם פרפרים והתענגה על מעופם השלו מפרח לפרח. היא תהתה אם המלאך שלה החליט להביא אותה לגן עדן.

עופר צעד מאחוריה ומבטו נעוץ בפני האגם השלווים, יודע כי בקרוב יתרחש הבלתי נמנע והדבר יכאיב לה מאד, לו רק היה יכול להסביר את סעיף 9. הסעיף שישים קץ לכל הבעיות שלו ושלה. בתנאי שיצליח לחתום עליו, לפני שמישהו למעלה יחשוב שהמשימה שלו כבר הסתיימה.

לבסוף כשעמדו שניהם על שפתו של האגם, הוא חלץ את נעליו והניח את כף רגלו על פני המים. היא נעצרה עליהם כאילו היו משטח מוצק, הוא הניח את רגלו השנייה והחל להתקדם.
" עופר " היא קראה לו, כשראתה שהוא מתחיל להתרחק, אך הוא לא הסתובב לעברה.
מיואשת היא החלה ללכת בעקבותיו. היא לא הייתה מלאכית ובמקום ללכת על המים בחינניות היא בוססה אחריו, שוקעת בהם עד מותניה.
עופר הגיע אל מרכז האגם ונועה השיגה אותו.
" מה לעזאזל קורה פה עופר?" היא שאלה ודמעות חנקו את גרונה, המסתוריות של השעות האחרונות כבר הטריפה אותה.
" אני צריך ללכת נועה" אמר ואפילו לא הביט בעיניה, עיניו היו נשואות מעלה, לשמיים.
"בבקשה אל תעזוב אותי עכשיו" היא התייפחה.
"אני מצטער, לא נותרו עוד ברירות, זו הדרך היחידה" אמר ביובש.
המלאך פרש את כנפיו והמריא מעלה, מותיר אותה לבדה במרכז האגם…

הוא נופף בכנפיו ועלה גבוה יותר ויותר. נוסק מעלה מעלה, עד שהעננים נותרו מתחתיו. הדמעות שהסתיר קודם לכן שטפו את עיניו. הוא לא ידע כמה זמן ייקח לו לסיים את העיסוק בסעיף 9 וקיווה שנועה לא תתייאש ותלך. הוא פחד לומר לה שיחזור, מחשש להפרת הסעיף. הוא קיווה שהקשר שנוצר ביניהם, יגרום לה לחכות לשובו מספיק זמן.  הוא גישש בתודעתו אחרי המלאכיה. רק מנקודה זו ועוד כמה ספורות בכדור הארץ היה יכול להגיע לשם. הפקידה הסבירה לו שזו החלטה שחבר המנהלים נקט כדי למנוע ממלאכים לבקר במקום לעיתים תכופות מדי בשל סיבות בלתי מוצדקות. מלאך שומר, כמו שהסבירה לו, אמור לבקר במלאכיה רק בשביל לדווח על סיום משימה ולקבל משימה חדשה. הוא השאיר את גופו פרוש הכנפיים במקום ושלח את נפשו הרחק משם.

הוקל לו כשמצא את עצמו שוב בהיכל הכניסה הלבן והמוכר. הוא הביט ברצפת השיש מתחת לרגליו וכמובן שלא חש שום מגע איתה מאחר שהיה במקום רק ברוחו. הוא צעד אל עבר דלפק הקבלה שבו בדיוק כמו בפעם הקודמת ישבה אותה הפקידה, שיערה השחור מסודר באותה תסרוקת קארה ועיניה הכחולות נעוצות בספר הקריאה שהחזיקה באצבעות שציפורניהן משוחות בלק כחול. משראתה אותו מתקרב, הניחה את הספר מידיה והפנתה אליה את מבטו.
"ברוך הבא למלאכיה, מלאך שומר, במה אוכל לעזור" התאימה בקולה הפקידותי שנחמדות מוגזמת נטפה ממנו.
" אני מעוניין לממש סעיף בחוזה שלי" אמר בפשטות.
" מה השם?" שאלה.
" עופר לווינסון" השיב לה.
" רגע אחד, אני אמצא את החוזה" אמרה ובמקום להסתובב, ולנבור בארון תיקיות היא פשוט הצביעה בציפורן כחולה על השולחן והחוזה המדובר הופיעה בעננת עשן לבן.

"בוא נראה, באיזה סעיף מדובר?" שאלה.
" סעיף מספר 9" ענה עופר וקיווה שזו הפעם האחרונה שהוא יאמר את שם הסעיף הזה. הוא לא האמין, שיש יותר מ50 סעיפים בחוזה שלו ודווקא את המספר של הסעיף הזה הוא זוכר.
"9 אתה אומר, אפשר לשאול מה הוביל אותך להחלטה להפעיל את הסעיף הזה?" שאלה בסקרנות.
"אני רוצה לחיות עם בת החסות שלי לשארית חיי", אמר וקיווה שאינו נשמע קיצוני.
" טוב, זאת בהחלט לא הפעם הראשונה שזה קורה " גיחכה הפקידה. היא הפכה כמה דפים ולבסוף הצביעה על הסעיף.
"הרשה לי לקרוא בפניך", אמרה והחלה לעבור במונוטוניות על פרטי הסעיף היחיד בחוזה שנאסר לדבר עליו עם בן חסותו של מלאך שומר:
"על פי סעיף 9 בחוזה העסקתו של מלאך שומר, מרגע בחירתו בתפקיד מלאך שומר, רשאי בעל התפקיד (להלן צד א') לדרוש מההנהלה (להלן צד ב') את מימוש "מדיניות סיבוב שני". "מדיניות סיבוב שני" משמעותה הזדמנות נוספת לחיים כבן תמותה. צד א' מקבל בזאת את העובדה שהוא אינו מסוגל לשוב לחיים שקדמו למותו, אך רשאי לפי בחירתו לשמר את הזיכרונות מהם. כמו כן, צד א' מודע לכך שמרגע הפעלת הסעיף הנזכר לעיל, הוא מתחיל חיים חדשים שאין שום וודאות שאחרי סיומם הוא ישוב להיות מלאך שומר ו/או נשמה מיועדת לגן העדן.
סעיף זה אסור לחשיפה אל מול בן חסותו של המלאך השומר (להלן צד ג'), במידה וייוודע הסעיף הנזכר לעיל לצד ג', תיפסק באופן מידיי משימתו הנוכחית של המלאך השומר, ללא כל קשר למצבה.

היא סיימה את קריאת הסעיף המדוקדקת וזימנה עט נובע בעננת עשן נוספת.
"איפה לחתום?" שאל עופר.
"האם אתה מעוניין בזכרונות מחייך הקודמים?" שאלה הפקידה.
"כן" ענה עופר.
"אז תחתום כאן בבקשה" היא הצביעה על קו בחלקו האמצעי של העמוד ועופר חתם.
"עוד משהו?" הוא שאל.
" כן, עלייך לחתום על הפעלת הסעיף, מרגע החתימה הוא יופעל באופן מיידי" הציפורן הכחולה הונחה על קו עבה בתחתית העמוד.
עופר חתם פעם נוספת, ברגע שסיים את החתימה הוא חש את נפשו נמשכת חזרה לתוך גופו. הרחק מהקבלה המצוחצחת של המלאכיה, חזרה אל השמיים שמעל האגם.

לרגע אחד הוא חש מוזר להיות שוב בתוך גוף ורגע אחרי הוא חש תחושה מוזרה עוד יותר. כוח הכבידה משך אותו מטה ובעיניים מבוהלות, הוא צפה בנוצות כחולות אפרפרות מתעופפות סביבו.

מתחתיו נועה עדיין חיכתה, היא לא יכלה ללכת, היא סירבה להאמין שעופר עזב אותה, שהמשימה באמת הושלמה באופן סופי. היא עמדה במים הקרים ובהתה בפני האגם השקטים.

לפתע צל שהוטל ממעל לכד את עינה, היא הביטה מעלה. כמה מטרים מעליה עופר צנח מטה במהירות מדאיגה, מוקף בשאריות ממה שהיה פעם כנפי המלאך שלו. היא זזה הצידה בניסיון להצליח לתפוס אותו. היה נראה שמהירות הנפילה רק גוברת והיא חשה את גופה קופא, היא לא הצליחה לזוז.

כשהגוף כבר כמעט הוטח בפני המים, קרה דבר בלתי צפוי. משב רוח פתאומי, עטף את  עופר והניח אותו בעדינות על פני המים, מוקף בנוצות.
" עופר! " קראה נועה ורצה לעברו. היא תפסה את גופו לפני ששקע במים והביטה בו.
עיניו היו עצומות ושיערו השחור שהיה סתור מהנפילה הסתיר אחת מהן. היא הסיטה אותו הצידה כששתי עיניים ירוקות נפקחו והביטו בה במבט שכולו הקלה.
" נועה, חיכית לי" אמר והתיישר בתוך המים.
" כן חיכיתי, לא הצלחתי ללכת" אמרה ודמעות בעיניה. "מה עשית שם למעלה, דיברת עם אלוהים?".
"עם פקידה נחמדה שהיא הרבה מתחתיו בסולם הדרגות" אמר עופר בגיחוך.
" ועל מה דיברתם?" שאלה נועה בחשדנות.
" על הסעיף בחוזה שלי, שבו אני מפסיק להיות מלאך שומר" הוא השיב וקרץ לה.
"מה? למה לא אמרתי לי קודם שזה מה שאתה הולך לעשות?" היא כמעט נזפה בו.
" זה הסעיף היחיד בחוזה שהיה אסור שתדעי עליו, דברים רעים קרו כשמלאכים אולצו ע"י בני חסותם לוותר על תפקידם ולכן הסעיף הזה נקבע כחסוי" אמר בשלווה.
" אני מבינה" אמרה.
"אבל את לא אילצת אותי בשום צורה, זו לגמרי הבחירה שלי להיות איתך" חייך אליה.

"בוא מלאך שלי, יש לנו דרך ארוכה מאד הביתה, עכשיו כשאין לך יותר מטוס פרטי או כנפיים" אמרה בשובבות והחלה לצעוד אל עבר שפת האגם. עופר הרים נוצה אחת מפני המים ושם אותה בכיס מכנסיו.
" את לא מבינה, כמה רציתי להיפטר מהן" גיחך וצעד בעקבותיה אל עבר חיים חדשים.