הניצוץ שבלילה

מאת: נעמי לוי

עלינו ביחד אל הר החושך, לתקן את הדרוש.
זה היה מוזר, הרגשתי כאילו הטיפוס לקח שנים, ואבל גם הרגשתי שהוא לקח שניות ספורות בלבד. אני לא יכולה לתאר לכם את זה- הכל היה מוזר ומטושטש מידי…

הגענו לפסגה, הכל היה רק אפר ועפר.
"הגיע הזמן." אמרתי.
ג'יין הנהנה, "את ראשונה."
הישרתי אליה מבט. ידעתי שהיא לא הולכת לקבל בקלות את מה שאני עומדת לומר- היא גיבורה. גיבורים תמיד מאמינים שהכל אפשרי. נשמתי עמוק, "ג'יין, תבטיחי לי שאם זה יוצא מכלל שליטה אז את בורחת מיד. בלעדיי. לאף אחד לא יהיה אכפת אם אמות, אני סתם רעה כושלת."
"את מדברת שטויות! אני אבכה אם תמותי!" אמרה ג'יין בכעס. "ואת לא רעה כושלת, את כמו אנדו, נייטרלית."
"זה לא משנה! את תברחי, כן?" יותר התחננתי מאשר שאלתי.
"את תברחי אם משהו ישתבש בקסם שלי?" שאלה ג'יין.
"ברור שלא!" אמרתי בזעזוע.
"יופי, כי גם אני לא."
עמדתי למחות, אבל היא הרימה את ידה. "אין לנו זמן לזה. אנחנו על זמן שאול- במלוא מובן המילה. את יודעת שרק אנחנו יכולות לעשות את זה."
הנהנתי, ידעתי שהיא צודקת. ג'יין חייכה אלי בעידוד, "קדימה. את יכולה."

עצמתי את עיניי ופשוט נתתי לקסם לזרום החוצה, ללא כל רסן, וללא עזרת מילים או שיקויים- הוא פשוט התפרץ החוצה. איך אני אוכל לתאר לכם את זה? תדמיינו סכר שהיה סגור במשך שנים, ואז יום אחד אתם פותחים אותו בבת אחת. מצד אחד- יש בזה משהו משחרר, אבל גם מפחיד.
ואז גם ג'יין שיחררה את הקסם שלה. הקסם שלנו השתלב. הזהוב שלה בשחור שלי.
פתאום יכולתי לראות את הר החושך כפי שניראה פעם- אדמה שחורה ובריאה, פרחים עשויים זהב ותערובת נעימה של קולות וצבעים שונים מסביב. זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי.

לפתע הייתה משיכה חזקה בבטן שלי. הקסם… מה קורה כאן?!
הבטתי עמוק לתוך עיניה של חברתי הטובה ביותר, חברתי היחידה. רציתי לראות שם ביטחון, רציתי שהיא תגיד לי שהכל בשליטה ויהיה בסדר. אבל הדבר היחיד שראיתי שם זו נחישות. נחישות להציל את העולם ולתקן את המעוות.
ואז הבנתי; אני וג'יין מעולם לא היינו אמורות לצאת מכאן בחיים. היא ידעה את זה כל הזמן הזה. מצד אחד מאוד כעסתי עליה- אבל גם הבנתי. אנחנו רק שתי נקודות קטנות בתוך מערבולת העולם והזמן. מה זה לעומת העולם כולו? אני חושבת שזה מה שמבדיל את ג'יין משאר הגיבורים- הם חושבים שהם יכולים לקבל הכל, וזה לא נכון… כולם רק שומעים את הסיפורים על הגיבורים שהצליחו בכך, אך האמת היא שרובם נכשלים.
ג'יין לא טומנת את הראש בחול, והיא הגיעה להחלטה. אנחנו בתמורה לעולם.
נזכרתי בשבועה שנשבענו כשהיינו קטנות, לעולם לא נשאיר את האחרת מאחור.
הקסם התחיל להירגע, ואז עפתי אחורה והכול החשיך.

חזרתי להיות ילדה בת חמש, בשיעור שההורים שלי העבירו לי ולעוד כמה חברים שלי ושל אחיי, או ליתר לדיוק- חברים של אחיי.
"אז מי יכול לומר לי מה הם צבעי הרשע?" שאלה אמא שלי.
"שחור!" צעק אחי הגדול אבדון.
"סגול כהה!" צעקה אחותי התאומה חושך.
"אדום!" צעק הבן של השכנים.
אימי העיפה מבט לעברי, "מה קרה לילה? מדוע אינך נראית מרוצה?"
השתררה שתיקה ארוכה, היססתי- אך בסוף צעקתי את השאלה שהציקה לי כבר הרבה זמן. "למה אסור לי ללבוש לבן או וורוד? אלו צבעים יפים!"
כולם השתנקו. לאחר שנרגע, אבא שלי הסתכל עלי במבט מסוכן. "וורוד? בת האופל והשחור רוצה ללבוש וורוד?!"
התכווצתי לתוך עצמי. "אני באמת לא מבינה מה רע בזה!" העזתי לצעוק. "זה בסך הכול צבע! ואני אוהבת אותו! ומה הקטע של הצחוק המרושע?! זה נשמע כמו קרקור של עורב!"
כמובן שקיבלתי עונש… ריתוק למשך חודש.

אני מניחה שאתם צריכים קצת הסברים… אני ממשפחת הרשע. כל הרעים מהסיפורים ומההיסטוריה הם מהמשפחה שלי. בגיל שש כל אחד מאיתנו מגלה מה 'משימת הרוע שלו'. למשל- אחותי התאומה חושך קיבלה את המשימה להיות בוגדת. להסתנן לתוך הטובים ואז לבגוד בהם. זאת מטרה נעלה ביותר.
אני הייתי אמורה להשתלט על העולם. כולם חולמים לקבל את זה- אבל אני הייתי הראשונה. הרבה ניסו לעשות זאת, למרות שזו לא הייתה המשימה שיועדה להם. כמובן שכולם נכשלו.

"אוף! השתלטות על העולם בטח תהיה כל כך מיגעת!" התלוננתי באוזני חושך.
"תפסיקי להתלונן. את עושה לי כאב ראש. חוץ מזה- עכשיו אבא ואמא יעשו כל מה שתאמרי להם! את הרעה הגדולה, 'האופל'!" אמרה בצחוק וקדה בפני קידה עמוקה.  צחקתי. חושך הייתה היחידה שייחסה אלי לא השתנה מאז שגילו שאני הולכת לשלוט בעולם.
"נו באמת, את ממש מגזימה." אמרתי בחיוך.
"באמת? למה שלא תנסי? תבקשי מהם משהו שהם בחיים לא היו נותנים לך סתם ככה ותאמרי להם שזה יעזור לך כדי לשלוט בעולם!"
"טוב… אנסה."

וככה הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לעזוב את המערה החשוכה שלנו, לעבור לעיר רגילה ושאני אלך לבית ספר נורמאלי.

בית ספר… מקום מלא בקודים חברתיים סבוכים. ומסתבר שלבוא לשם עם גלימה ושמלה שחורות  זה לא רעיון כל כך טוב… אני משערת שגם העור החיוור והשער והעיניים השחורים שלי לא ממש עזרו לי להראות כמו ילדה חמודה ורגילה.
כל חברי לכיתה התרחקו ממני. המורה נכנסה והתחילה לדבר. מיד שמתי לב למבטים הסקרניים שהיא שלחה לעברי. השפלתי מבט. אנשים מעצבנים…
הדלת נפתחה. "סליחה על האיחור!" אמרה ילדה מהכניסה. היא הייתה מסוג הילדות שההורים שלי היו מעקמים את האף אם הם היו רואים אותה. בגדים כחולים עליזים, שיער ערמוני אסוף בזוג צמות ועיניים ירוקות בורקות. המורה חייכה ונתנה לה להיכנס. והיא, ללא שום היסוס- ישבה לידי.
כשעשינו סבב שמות היא אמרה שקוראים לה ג'יין, ושיש לה אח שקוראים לו ג'ק. כשאני סיפרתי שקוראים לי לילה, שיש לי אח שקוראים לו אבדון ואחות שקוראים לה חושך. היא הייתה היחידה שחשבה שזה מגניב. כל השאר צחקו או פחדו.
היא בחרה להיות איתי בהפסקה. השד יודע למה… (טוב, לא ממש שאלתי אותו)
היא סיפרה לי הרבה על עצמה. הסתבר שההורים שלה מתו והיא ואחיה גדלים אצל סבא וסבתא שלהם. אני לא ממש דיברתי… הייתי יותר מידי בשוק מזה שהיא מתייחסת אלי בצורה כל כך… נורמלית.

מהר מאוד הפכנו לחברות הכי טובות. אני לא סיפרתי לה על הסוד שלי. פחדתי שאם היא תדע שנועדתי לכבוש את העולם אז היא לא תהיה חברה שלי.

"לילה… למה קוראים לך ככה?"
"אממ…" לא ממש ידעתי מה להגיד לה, ברור שלא יכולתי לומר את האמת.
היא הסתכלה עלי במבט ארוך. "יש אצלך הרבה דברים מסתוריים. את מיוחדת." היא אמרה בחיוך. "אולי גם לי יש סיפור מסתורי ומרתק כמו שלך… אחרי הכול- ההורים שלי מתו בתאונת דרכים…" נימת עצב התגנבה לקולה. "אז אולי קרה להם משהו מדהים. אולי הם בחיים…"
זה אפשרי יותר משאת חושבת ג'יין… חשבתי והכרחתי את עצמי לחייך לעברה. "את יודעת מה? אולי זה נכון- הרי אין שום הוכחה שהם כן מתו בתאונת בדרכים."
"את באמת חושבת ככה לילה?" שאלה ג'יין בתקווה.
הנהנתי. היא קפצה משמחה וחיבקה אותי. "אני אוהבת אותך לילי!"  היא אמרה בעליזות. ניסתי להשתחרר מהחיבוק שלה… רעים לא ממש מתחבקים.
"מה? את לא אוהבת את השם לילי?" היא שאלה.
"אין לי בעיה איתו." מיהרתי לומר. למעשה, הוא די מצא חן בעיניי. זה שם כל כך רגיל…
"אני פשוט לא ממש רגילה שמחבקים אותי." הסברתי. ג'יין הטתה את ראשה בסקרנות. אני משערת שהיא ניסתה להבין מה הסיפור המסתורי שלי…

אחרי יום הולדת 12 שלי ושל חושך חזרנו למערת האפלה, הבית הישן שלנו. אפילו לא הספקתי להיפרד מג'יין. היה לי מאוד בודד בלעדיה.

ואז התחלתי את התוכנית שלי להשתלטות על העולם.
זה היה מאוד מוזר… חלמתי על חיים נורמאלים, אבל מצד שני- הייתי מאוד שאפתנית. והרעיון הזה שהכל יהיה בשליטתי מאוד קסם לי.
עכשיו אתם מבינים למה אני רעה.

התחלתי לבצע את השלבים הראשונים בתוכנית שלי כשלפתע ה"גיבורה" שלי הגיעה.
לפי המקורות שלי, זאת הייתה נערה בת גילי, מתגייסת טרייה יחסית לארגון הטובים.
מיד התחלתי לרקום תוכנית כיצד אני תופסת אותה.
זה היה בשלב שבו חושך כבר הסתננה לארגון שלהם. התוכנית הייתה מאוד פשוטה. היה לטובים אמון מלא בחושך. אין ספק שהיא מרגלת טובה- הם לא חשבו לרגע שהיא לא באמת איתם. אז היא פשוט קפצה לביקור ולמסירת מידע אצלנו. אך גרמנו לזה להראות כאילו חטפתי אותה.

ואז- הגיבורה הקטנה שלי הגיעה כדי להציל את חושך. היא נכנסה לחדר שבו חושך הייתה אמורה להיות. אני פגשתי אותה שם, ביחד עם העוזר הטיפש שלי.
מולי עמדה נערה בעלת שער ערמוני אסוף בצמה, עם עיניים ירוקות בורקות. למרות שעברו כבר שנתיים ברור שזיהיתי אותה. היא הסתכלה עלי בבלבול. הבנתי שאני חייבת לעשות משהו מהר לפני שג'יין תפלוט משהו והם יבינו שאנחנו חברות. אז עשיתי את מה שמאז ומעולם סירבתי לעשות… צחקתי צחוק מרושע. "מועאעאעאע!"
העוזר שלי הסתכל עלי בבלבול, הוא יודע כמה אני חושבת שזה מטופש. ג'יין נראתה כאילו היא מתאפקת שלא להתפקע מצחוק.
"תפסתי אותך! מי ינצח אותי עכשיו? אה? מועאעא!" צחקתי ופניתי לעוזר שלי, "אני רוצה לדבר עם האסירה לבד." הוא הנהן ויצא. אני משערת שהוא חשב שסוף סוף "החלק המרושע הקלאסי" שבי התעורר. כפי שכבר אמרתי- הוא העוזר הטיפש שלי. למה אפ פעם אין לרע עוזר חכם. לא משנה… עכשיו הטיפשות שלו הועילה לי.

ברגע שהוא יצא עזבתי את כל העמדות הפנים וניסתי לחייך לג'יין. אבל היא רק הסתכלה עלי בבלבול.
"לילה? מה קורה כאן? לאן נעלמת פתאום? מה את עושה כאן?" היא שאלה.
נאנחתי, הייתי צריכה לנחש שג'יין תצטרף לטובים… ילדה יפה וטובת לב, הורים שמתו בתאונת דרכים… איך לא הבנתי את זה לבד?
"ג'יין… אני לא יודעת איך לומר לך את זה, אבל אני "האופל", זאת שנועדה לשלוט בעולם. אני רעה עד עמקי נשמתי."
ג'יין הסתכלה עלי והתחילה לצחקק. "את? רעה עד עמקי נשמתך? את הילדה שאמרה לי שיש סיכוי שההורים שלי בחיים! את הילדה שהצלחתי לשכנע איכשהו לשחק איתי בברביות! איזו רעה בראש שלך?"
הרגשתי כאילו אבן ענקית ירדה לי מהנשמה. זה אחד הדברים היחידים שהפריעו לי, פחדתי שהיא תשנא אותי. "עזבי את זה עכשיו. אין לנו זמן לדבר. כל רגע מישהו יכול להיכנס. מתי החברים שלך כבר באים לחלץ אותך?"
"איך את יודעת על משלחת החילוץ שארגנו ליתר ביטחון?" היא שאלה בתמיהה.
"זה מה שגיבורים תמיד עושים. אף פעם לא קרה שהגיבור נישאר במצודה של הנבל אחרי שהוא נתפס בפעם הראשונה. היה ברור שיש לכם תוכנית גיבוי ליתר ביטחון."
ג'יין חייכה בעצב. "לילי, אל תגידי שאת מרשעת."
הרמתי מבט אליה, "מה זאת אומרת?"
"אולי אתם לא מקבלים את ה'משימות' לפי רמת 'רשעות'. למעשה- היסטורית ניראה שזה יותר קשור להתאמה, את חכמה לילי. איך שידעת עכשיו לגרש את העוזר שלך בצורה שלא מעוררת חשד, איך ניחשת על משלחת החילוץ שלנו- את לומדת מהעבר. אולי זאת הסיבה שאת יכולה לשלוט בעו-"
קול פיצוץ רועם קטע את דבריה.
"משלחת החילוץ שלך הגיעה! אל תספרי להם שאנחנו חברות. אנחנו חברות… נכון?" שאלתי בהיסוס.
ג'יין חיבקה אותי, "ברור שכן."
"תתרחקי ממני! אסור שיראו שאנחנו מכירות." הזכרתי לה.

אני לא אלאה אתכם בפרטים איך- אבל מצאנו דרכים להיפגש.
סיפרתי לג'יין הכול; שחושך הייתה הבת המועדפת עד שגילו שאני יכולה לכבוש את העולם. איך שכנעתי את הורי לעבור לעיר רגילה. למה כל זה קרה. והיא בתמורה סיפרה לי על מה שקרה לה.
כמובן שההורים שלה לא מתו בתאונת דרכים… זה הרבה יותר מורכב מזה. קצת אחרי שאני עזבתי, הטובים יצרו עם ג'יין קשר.
"הם סיפרו לי שהם הכירו את הורי. ואם אני רוצה לשמוע עוד פרטים אז שאפגוש אותם במחסן של בית הספר. לא היה לי מושג למה אני נכנסת כשהלכתי להיפגש איתם…"

זה היה הסיפור הקלאסי של הגיבור: חיים רגילים, הורים מתים, טובים ורעים, קסם… שום דבר יוצא דופן.
כשאמרתי את זה לג'יין, היא התגלגלה מצחוק. "רק את יכולה לשמוע סיפור כזה ולומר שזה 'הסיפור הרגיל' ולפהק." היא המשיכה לצחקק, "כל פעם שדיברתי על זה עם מישהו מהטובים אז הם הנהנו והביעו השתתפות. האמת שזה די מרענן לקבל סוף סוף תגובה כל כך שונה…"
"ואם כבר מדברים על טובים, אז יש לי שאלה מאוד חשובה לשאול אותך." אמרתי, ג'יין הרימה גבה בסקרנות. "למה גיבורות-על תמיד נועלות עקבים? זה כל כך לא פרקטי! לעולם לא הבנתי איך הן מצליחות לרוץ ככה!" התפרצתי.
ג'יין התגלגלה מצחוק. וכשאני אומרת "התגלגלה" אני מתכוונת לזה פשוטו כמשמעו…
אבל אז היא הרצינה. "עכשיו שאני יודעת שאת מאמינה בקסם, יש משהו שאני חייבת לספר לך…"
הטיתי את ראשי בסקרנות.
"תמיד כשהיינו ביחד… וגם עכשיו בעצם." היא אמרה והסתכלה מאחורי. "ראיתי, או ליתר דיוק- אני רואה, מישהו בעל ברדס אפור. הוא עומד ממש שם- מאחוריך."
הסתובבתי, ואז ראיתי אותו בפעם הראשונה. לא יכולתי לראות את פניו, משום שהוא חבש ברדס. גובהו היה בערך כמו של נער בן שש עשרה בערך..
הוא נאנח, "אני לא חרש ג'יין."
היא קפאה בפחד. "אתה מדבר." היא אמרה בהפתעה.
"ברור שאני מדבר." הוא אמר בגיחוך.
נעמדתי, הסתכלתי למקום שבו (נראה לי) היו העיניים שלו מתחת לברדס. "מי אתה? איך קוראים לך?"
"אני אנדו. ואני גיבור לשעבר."
"ומה אתה עכשיו?" שאלה ג'יין בהיסוס.
"עכשיו? עכשיו אני ניטראלי. כלום." אחרי שהוא אמר את זה- הוא פשוט נעלם. בלי עשן האופייני לכשפים של רעים או קרני אור של טובים.

להיפגש פעם שנייה היה קשה יותר, ומה שהיה קשה יותר זה לשמור זאת בסוד.
"יש לי חברה בקבוצה," אמרה ג'יין בהיסוס. "היא גילתה אותי בורחת. נאלצתי לספר לה את האמת. קוראים לה אלי. היא חברה דיי טובה שלי ואני סומכ-"
"יש לה עיניים כחולות? שער שחור? בערך בגובה שלי?" קטעתי אותה.
"כן," אמרה ג'יין בהפתעה. "עכשיו שאת אומרת את זה…. תווי הפנים שלכם דיי דומים. איך ידעת? אה, נכון- את חטפת אותה כשנפגשנו…"
הנדתי בראשי, "לא ג'יין, אני לא חטפתי אותה. היא אחותי, התאומה. חושך."
היא נראתה די בשוק לרגע. "אנחנו לא תאומות זהות." מיהרתי להסביר.
"זה לא זה…" היא מלמלה. "פשוט לחשוב על זה שאחת החברות שלי היא בעצם מרגלת…" היא הנידה בראשה בעצב. "אני לא מאמינה שהיא באמת רעה."
"ג'יין, היא אחותי, היא מהמשפחה שלי- היא רעה."
"האמת, שזה לא כזה וודאי." שמעתי קול מאחורי.
הסתובבתי בבת אחת. "אנדו?!" אמרתי, "מה אתה רוצה מאיתנו? ולמה לעזאזל אתה מתכוון?"
"מצחיק שזה מה שאת שואלת, כי לשתי השאלות האלה יש תשובה אחת." ענה בקול שלו שעלה לי על העצבים.
"בבקשה, תסביר לנו." ביקשה ג'יין בנימוס.
"אני לא סומכת עליו." רטנתי.
"יש לך רעיון יותר טוב? אין לכן מה להפסיד מלהקשיב לי." ציין אנדו. "חוץ מזה, ברגע שאני אסביר, זה יענה על כמה שאלות בנוגע לדברים שמפריעים לג'יין."
הסתכלתי לעברה במבט שואל, אך היא נעצה את מבטה באנדו, "אתה מדבר על ה… דבר המוזר הזה שאני מרגישה בקסם?"
אנדו הנהן. ג'יין הסתכלה עלי בעיניים פעורות, "בואי נשמע מה יש לו לומר."
"אוקיי." אמרתי בחוסר שביעות רצון.
"אתן יודעות איך פועל הקסם של הטובים ואיך פועל הקסם של הרעים?" שאל אנדו. אני וג'יין הנדנו בראשינו לשלילה.
"חשבתי כך, מעטים הם אלו שיודעים. מאיפה נתחיל?"
"מההתחלה, ניראה לי." אמרה ג'יין.
"אבל מה היא ההתחלה? זאת השאלה…" הוא אמר בהרהור. "אני מניח שההתחלה היא מה שמוכר לכן. למדתן על אנרגיות במדעים, נכון?"
אני וג'יין הנהנו בבלבול.
"זוכרות את הכלל בפיזיקה? אין דבר כזה חושך- יש חוסר של אנרגית אור. אין דבר כזה קור- יש חוסר של אנרגית חום: ככה זה גם בקסם. קסם הוא בעצם סוג של אנרגיה.
"אפשר לומר שהרעים משתמשים בקסם מינוס (שלילי) והטובים משתמשים בקסם פלוס (חיובי). זה מותאם לאופי של האנשים. קסם הוא כמו ציור, ריקוד או שיר- שבריר מהנשמה של מי שעושה אותו נילכד במה שהוא יוצר. קסם זאת אומנות.
הבעיה היא שהטובים והרעים כבר לא באמת מקפידים על זה.
יש הרבה רעים שאומנם לובשים שחור וצוחקים צחוק מרושע, אך הם אמפתיים ואף פעם לא עשו משהו באמת מרושע.  גם אצל הטובים זה ככה: יש אנשים עם אופי יותר שלילי מאשר חיובי והם גם לא עושים הרבה דברים טובים.
אבל האנשים האלה לא מודעים לכך, הם משתמשים בקסם שהוא ההפך של אופיים. ומה קורה כשחיובי מתערבב בשלילי וחיובי מתערבב בשלילי?" הוא אמר והוריד באיטיות את הברדס שלו. אני וג'יין קפאנו, הוא היה בעל עור חיוור (פחות משלי) ושער חום. שזה נורמאלי למדי, אבל העיניים שלו… אתם מכירים את יינג ויאנג? סמל הטוב והרע? ככה נראו העיניים שלו.
"פעם, אני הייתי מקבוצת הטובים. אבל לא הייתי טוב, גם לא הייתי רע… הייתי האיזון המוחלט בניהם. היה לי חבר, הוא היה רע." הוא עצר לרגע ואני חושבת שהוא הביט למרחק, קשה לקרוא אותו עם העיניים המוזרות האלה. הוא הביט בנו שוב אחרי דקה בערך. "אין לכן הרבה זמן, הוא יקרוס בקרוב."
"על מי ומה אתה מדבר לעזאזל?" אמרתי בכעס.
"הקסם לא מאוזן כבר הרבה זמן. אני והחבר שלי איזנו אותו לפני אלפיים שנה, אבל האיזון כבר הופר מזמן, והוא עומד להישבר. וכשהקסם נשבר- העולם נשבר ביחד איתו."
"אז מה אנחנו אמורות לעשות?" שאלה ג'יין.
"למה את מאמינה לו בכלל?" שאלתי בכעס.
"הוא הציל את חייך."
"מה?!" לא הבנתי על מה היא מדברת.
"כשהיינו בכיתה ב', את התעלפת." היא אמרה בקוצר רוח.
"כן, אני זוכרת. מכונית התנגשה בי. איך זה קשור?"
"היית מכוסה בדם, כשבדקתי דופק- לא היה לך. ואז הוא התקרב, נופף ביד שלו ובבת אחת הדם נעלם והדופק שלך חזר."
ברגע שהיא אמרה את זה, היה נידמה לי שאני נזכרת. לא משהו ברור, רק תחושה של קסם בתקופה שבה חייתי חיים רגילים. ותאמינו לי- בעולם הזה אף אחד לא יודע להשתמש בקסם.
הרמתי מבט והסתכלתי שוב על העיניים של אנדו. ואיכשהו, באותו רגע- הבנתי שהן אמיתיות לגמרי. זאת לא אשליה.
"איך העיניים שלך הפכו לכאלה?" שאלתי.
"לפני אלפיים שנה הקסם היה באותו מצב שהוא עכשיו. אני והחבר שלי תקנו אותו. אבל לכל דבר יש מחיר. בגלל שאני מאוזן לגמרי קיבלתי את היכולת הנוראה מכל."
"מה?" שאלתי.
"אני בן אלמוות."
"להיות בן אלמוות זה טוב, לא?" הערתי.
"ולראות את כל מה ומי שמוכר לך מת? העולם כפי שידוע לך הולך ומתפוגג? לא, זה נורא. בשלב מסוים חלחלה בי ההבנה ששום דבר לא יישאר לזמן רב, והתחלתי להתרחק מהכל ומכולם." הוא נעץ בי מבט עתיק ועצוב. "לא. לא הייתי מאחל את זה אפילו לגרועים שבאויבי. פירושו של להיות בן אלמוות זה להיות בודד ומשועמם לנצח."
"אז מה אנחנו אמורות לעשות? ולמה אתה עוקב אחרינו?" שאלה ג'יין.
"את צאצאית של אחי." אמר אנדו, "ולילה היא הדבר הכי קרוב לאיזון מוחלט זה כבר אלפיים שנה."
"רגע, מה?!" אמרנו אני וג'יין ביחד.
"מה זאת אומרת 'אני צאצאית של אחיך'?!"
"מה זאת אומרת 'אני הדבר הכי קרוב לאיזון זה כבר אלפים שנה'?!"
"למי אני עונה ראשון?" שאל אנדו בקול משועשע מעט.
"לי." אמרנו ביחד.
"תחליטו." אמר אנדו בקול משועמם.
"תסביר למה אתה מתכוון בזה שלילה היא הדבר הכי קרוב לאיזון." אמרה ג'יין. ברור שהיא תוותר- היא טובה…
"הסיבה שבגינה הפכתי לבן אלמוות זה כי אני מאוזן לחלוטין. את לא מאוזנת לגמרי." הוא מיהר לומר. "את קצת יותר רעה מאשר טובה. את יותר אנוכית מאשר אכפתית- זה מה שמכריע אצלך. בכל אופן, כדי להשיב את האיזון צריך אדם שהוא בעצמו 'איזון' (או משהו שקרוב לכך) שגדל בתור רע או טוב. וחבר שלו (או שלה) שגדל בחברה ההפוכה.
הם צריכים לעלות לאיפה שהקסם התחיל, זה מקום המכונה "הר החושך"."
"אממ… לפני שתמשיך," עצרה אותו ג'יין, "אני אשמח לשמוע למה התכוונת בזה שאני צאצאית של אחיך, הוא היה טוב?"

דיי ברור למה ג'יין סקרנית. אצל הטובים לא כולם חלק מהמשפחה. למעשה, יש הרבה טובים שאינם שיכים למשפחה הקדומה. נראה לי שזה קטע כזה של טובים… אתם יודעים "לצרף את כל מי שניראה מתאים". אל תשאלו אותי איך הם מוצאים את כל האנשים המתאימים האלה…

"כן." ענה אנדו. "הוא היה טוב."
"אבל סבא וסבתא שלי… הם שונאים את כל העסק הזה של הטובים! הם כעסו מאוד על אמא שלי בגלל שהיא הצטרפה אליהם."
"לפני כמה דורות המשפחה שלך פרשה. אך אמא שלך גילתה את הסוד והצטרפה. אני יכול להמשיך את ההסבר על קסם האיזון עכשיו?"
"כן, סליחה…" מלמלה ג'יין.
"יופי. ובכן,כדי שתמצאו את הר החושך-"
"מי אמר שאנחנו הולכות להר החושך?" שאלתי בקול קר.
"לילה! ברור שאנחנו עושות את זה! העולם תלוי בכך!"
"באמת? אז למה אנדו מספר לנו איך להציל את העולם מהשמדה, אבל באותו זמן מספר לנו שהוא רוצה למות? אם העולם ייהרס, אז סביר להניח שהוא ימות."
"האמת שלא." ענה אנדו בקור. "למעשה, אם זה כל כך מעניין אותך, אז הסיבה לכך שאני עוזר לכן זה כי אני מקווה שזה מעשה טוב מספיק בשביל להרוס את האיזון המושלם שלי בין טוב לרע, וככה אולי אוכל למות סוף סוף. התשובה הזאת מספקת אותך?"
הנהנתי. אולי אני באמת קצת פרנואידית… ג'יין שוב הסתכלה עלי במבט הזה של 'את שמה לב לכל פרט קטן ואת חכמה נורא', אז זרקתי לעברה מבט של 'שתקי'.
"אז איפה עצרתי בהסבר?" שאל אנדו.
"נראה לי בזה שאנחנו צריכות לעלות להר החושך." אמרה ג'יין.
"אה, כן. ובכן- אז אתן צריכות לעלות להר החושך ולשלב את הקסם שלכן ביחד. הכי הרבה קסם שאפשר. אבל יש בעיה קטנה."
"ומה היא?"
"בשביל למצוא את הר החושך, אתן צריכות למצוא רע שהוא בעצם טוב וטוב שהוא בעצם רע וללמד אותם את הקסם האמיתי שלהם.  כלומר- את הטוב את הטוב ואת הרע את הרע."
"ואחרי שנעשה את זה?" שאלתי.
"אחרי זה אתן אמורות למצוא את המפה להר. אי אפשר להגיע לשם בלעדיה, זה פשוט בלתי אפשרי. טוב, עכשיו הגיע זמני ללכת. ולפני שאת שואלת לילה, אני לא יכול להטיל את הכישוף הזה בעצמי. אף אחד לא יכול לעשות זאת פעמיים. זה פשוט לא עובד." אמר אנדו וקם. "ניפגש." אמר ונעלם שוב באותה צורה שקטה ומוזרה.
ג'יין חייכה. "אז את לא 'האופל', את 'האיזון'."
"אני נוטה לרוע." אמרתי בזעף.

מה שקרה לאחר מכן הופיע מולי בתמונות מהירות. איך חשבנו שחושך טובה וג'יין לימדה אותה קסמים של טובים.
ואז חושך ביצעה את דיאלוג הרעים הקבוע, היא סיפרה לג'יין שהיא באמת רעה, ורק העמידה פנים. איך כל השנים האלה היא כעסה וקינאה בה , איך היא חשבה שג'יין היא רק טובה מטונפת. איך היא ניסתה להרוג אותה…
היא נכשלה, אבל זה הרס את השם שלי אצל הרעים. היא הוכיחה להם שאני וג'יין חברות- והם גרשו אותי.

במקביל, גם ג'יין הסתבכה. המחנה של הטובים עבר מקום, ובגלל תרגיל של חושך היא לא ידעה איפה הם והם לא ידעו איפה היא. במשך זמן מה אנחנו גרנו לבד, ברחוב. סבא וסבתא של ג'יין מתו, הרעים שנאו אותי- לא היה לנו לאן ללכת.
אחרי זמן מה האח הקטן של ג'יין, ג'ייק, מצא אותה. הוא לא ראה אותי. הוא הציעה לה לבוא איתו מיד למחנה הטובים- אך היא סרבה. הם קבעו להיפגש בשבוע הבא באותו מקום. היא לא נטשה אותי. כשדיברנו לאחר מכן, היא אמרה שעד שהיא לא תמצא דרך לסדר לי מקום לגור בו, היא לא עוזבת את הרחוב.

אחרי שג'יין חזרה למחנה הטובים, היה קל יותר למצוא טוב רע, זאת הייתה אחת מהגנרליות שלהם. מישהי שוויצרית ומעצבנת… לא ברור לי למה הטובים חשבו שהיא טובה. האישה הזאת הייתה רעה לגמרי. מסתבר שבסודי-סודות היא תולשת אברים של בעלי חיים בשביל הכיף.
בסוף הצלחתי גם למצוא בשביל ג'יין תלמיד רע-טוב. מסתבר שהעוזר שלי לא היה אידיוט מוחלט כמו שחשבתי. הוא פשוט נאמן, תמים וטוב לב. התברר שאחרי שגורשתי הוא יצא לחפש אותי. לא היה לו אכפת שאני חברה של טובה. אני הייתי המפקדת שלו- וזה מה שחשוב.

מצאנו את המפה מתחת למרצפת בולטת ב"בית השכור", פונדק שג'יין ארגנה לי. לקחנו סירה ושטנו לאי הבודד שבו היה ההר. ושם עלינו ביחד אל הר החושך, לתקן את הדרוש.

פקחתי את עיניי באיטיות. המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה;  גן עדן לא משהו. או שזה הגהינום? מוזר… לא חשבתי שהעולם הבא יראה כמו הר החושך…
רגע, אני חיה?!
"ג'יין?" לחשתי. הרמתי את ראשי- לא ראיתי אותה בשום מקום.
"ג'יין! ג'יין!!! איפה את?!?! צעקתי בבהלה וקמתי בקושי. התחלתי לחפש אותה בין ערימות העפר. לא נותר זכר לעולם הזהוב שהיה כאן כשהתחלנו את הכישוף. אבל ידעתי שזה עבד. אני הרגשתי את זה- הקסם יציב עכשיו. לא הבנתי כמה רעוע הוא היה עד שהרגשתי אותו יציב עכשיו…
לפתע ראיתי אותה. ג'יין.
היא שכבה על האפר.

"ג'יין..?" לחשתי. התנדנדתי לשם בעיוורון חושים. בבקשה, בבקשה שהיא בסדר… אני לא מבקשת הרבה, רק שהיא תהיה בריאה ושלמה…

ג'יין הייתה חיוורת ומלוכלכת, אבל הכי נורא היו העיניים שלה. העיניים הירוקות הנוצצות והשמחות תמיד. הם היו ריקות, פשוט בהו בשמים. כמו זוג כדורי זכוכית. כדורי זכוכית ששברו את ליבי, כמו לב של… גיבור?
מיהרתי לבדוק את הדופק. אבל הכול בה היה שקט, שקט מידי.
היא מתה.

ישבתי לידה בשקט, הפנים שלה נראו נקיות יותר. הם לחות? ואז הבנתי שגם הפנים שלי רטובות. אני בוכה.
החזקתי את היד שלי, ואז גילתי שהיא אוחזת במשהו, זה היה מעטפה, היה כתוב על המעטפה שהיא ממוענת אלי. הוצאתי אותה מידיה בעדינות, פתחתי אותה והתחלתי לקרוא.

"לילה היקרה,

אם את קוראת את זה- אז סימן שאני מתה, אבל מצד שני- זה אומר גם שאת בחיים. המכתב הזה יכול להופיע רק אם שני התנאים האלה קיימים.
עכשיו, העולם מחולק לשלוש אפשרויות: או שיש לך עיניים כמו של אנדו, או שאת שולטת בקסם או שקרה משהו שלא אני ולא אנדו ציפינו."

אפילו מבלי לקרוא את ההמשך או לבדוק את עיניי, אני ידעתי- ידעתי שאני שולטת בקסם. הרגשתי אותו חזק יותר מתמיד, כמו מין ענן שהקיף את הכל. חזרתי לקרוא.

"אני דיי בטוחה שאת שולטת בקסם. הרעים אמרו שגורלך הוא לשלוט בעולם, לא?
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר, אבל יש לי רק דף אחד. אני מקווה שאת לא כועסת עלי שלא סיפרתי לך שכנראה נמות. עם כל השאלות ששאלת את אנדו, הייתה שאלה אחת ששכחת. מה קרה לאחיו? מה קרה לאיש שהוא סבא רבה,רבה,רבה… שלי?
מסתבר שהוא מת. דיברתי עם אנדו הרבה, הוא אמר שכנראה הסיכוי היחיד שלך לחיות יהיה ברגע שנתחיל את הכישוף, אז את תגיעי לאיזון המושלם. אני מניחה שזה קרה… את בטח חשבת על גורלו של מישהו אחר במקום על גורלך שלך. אל תשכחי שאני מכירה אותך מגיל שש!

להתראות לילה, את היית חברה נהדרת."

קראתי את המכתב שוב ושוב, ואז בהיתי בו עוד כמה דקות.
לפתע התחלתי לדבר, מבלי שתכננתי את זה. המילים פשוט ברחו החוצה. "אמרנו שלא משאירים את השנייה מאחור." לחשתי. "את תכננת את זה מראש, נכון? טעיתי כשהסתכלתי בעינייך. את לא היית נחושה להציל רק את הקסם והעולם- אלא גם אותי. על זה את דיברת עם אנדו, נכון?" שאלתי בקול חנוק. "את היית החברה היחידה שלי, המשפחה היחידה שלי. ולא הייתה לך סיבה, לעולם. תמיד היית יכולה למצוא מישהו טוב יותר שיעזור לך. את התעקשת להישאר איתי גם כשג'ק מצא אותך."
לא יכולתי להישאר שם, אבל גם לא הייתי מסוגלת להשאיר אותה מאחור. ידעתי שאילו היא הייתה בחיים היא הייתה מאיצה בי ללכת.
"גיבורים לא אמורים למות…" מלמלתי. "אני לא גיבורה. אני זאת שהייתה אמורה לשכב עכשיו על האפר." אמרתי בכאב.
"להתראות ג'יין, אני לא אשכח אותך. תחכי לי שם, איפה שאת נמצאת. אנחנו נשוב וניפגש." אמרתי והסתכלתי עליה בפעם האחרונה. "אני אוהבת אותך ג'יין." אמרתי בקול חנוק וקמתי.
ואז פשוט הלכתי. בלי להביט לאחור. גם ככה יותר מידי ממני מת ביחד איתה…