פסקול הפרידה

מאת: אליה קציר

הצלחתי לשכנע את דניאל להרכיב אותי על האופניים שלו ולסוע לסיבוב בשכונה החדשה. עברנו היום לבית החדש שלנו וכל הבית מלא ארגזים ובלאגן ואין אפילו מקום אחד לשבת בו או לשחק. רציתי לראות את הרחוב, את הסביבה, את האנשים ברחוב. לחפש חנות ממתקים, לחפש מגרש משחקים, אולי לפגוש בדרך עוד ילדים. דניאל גדול ממני בשנתיים וחוגג בקרוב יום הולדת 12 ויש לנו עוד שני אחים גדולים יותר. מאיה תהיה בת שמונה עשרה בקרוב ורוי יהיה בן 19.

יצאנו מהחניה של הבית ודניאל פנה ימינה על הכביש. הכביש היה ריק ממכוניות ובשני צידיו בתים די דומים זה לזה. לכולם דשא מקדימה ושביל שמוביל לכניסה לבית. לחלק יש עצים גדולים ולחלק פרחים. הרחוב היה די שומם. בכיכר הראשונה דניאל פנה שמאלה וכמה דקות אחר כך הגענו לגן שעשועים שהיה מלא ילדים. שמחנו מאוד וירדנו מהאופניים לשחק.

בגן היו הרבה נדנדות, מגרש חול, מסלולים לרולר בליידס וג'אמפרס, מגלשות ומתקן טיפוס. ילדים בכל מני גילאים היו מפוזרים בפארק, משחקים זה עם זה. שני ילדים הטיסו רחפן מעל המדשאה שצמודה לגן ומבטיהם היו נעוצים בשמיים, עוקבים אחרי הרחפן. עליתי על הסולם לתחילתה של המגלשה הגדולה ביותר, היא היתה ממש גבוהה. למעלה, רגע לפני שהתגלשתי נעמד מאחורי ילד אחר שרצה להתגלש. הוא חיכה בחוסר סבלנות ורצה שכבר ארד אז אני משכתי קצת את הזמן וסידרתי את השרוך בנעל שלי, למרות שהיה מסודר לגמרי. הילד החל לנוע בעצבנות ואני חייכתי אליו, "שלום קוראים לי סופי". הוא התבלבל לרגע וענה בנימוס, "היי אני רפאל". לא ידעתי מה עוד להגיד אז התגלשתי והוא ירד מיד אחרי.

עלינו שוב לאותה מגלשה, הפעם הוא טיפס לפני ולמעלה, רגע לפני שהתגלש, הוא אמר לי שהוא לא מכיר אותי. "נכון" עניתי, "רק היום עברנו לגור כאן בשכונה, בן כמה אתה?", "בן 10" הוא ענה. "גם אני" אמרתי. "אז את תלמדי איתי בכיתה של המורים וודס". דמיינתי איך המורים נראים, לבושים חולצה גדולה בצבע בז'. "אתה אוהב ללמוד בכיתה שלהם?" שאלתי מיד. "כן, זאת כיתה נהדרת, את תראי כבר. טוב אני חוזר הביתה, נתראה בבית הספר סופי, ברוכה הבאה" והתגלש בלי לחכות לתשובה. "תודה" אמרתי בשקט, יודעת שהוא לא כבר שומע. הלב שלי פעם בהתרגשות.

מצאתי את דניאל על אחת הנדנדות, מתנדנד גבוה גבוה ונראה מאושר. דניאל לא פוחד מכלום, חשבתי לעצמי, אבל גם עליי הרבה אנשים אומרים בדיוק את אותו הדבר. "דניאל, בוא נמשיך בסיבוב שלנו" קראתי לעברו והוא בן רגע התנתק מהנדנדה, בדיוק כשהיתה בנקודה הכי גבוהה, עף באויר קדימה ונחת בלי פחד על החול שתחתיו. "קדימה" הוא אמר ועלה על האופניים והמשכנו לסוע. כשחזרנו הביתה ההורים ומאיה חיכו לנו עם אוכל שהם אילתרו וישבנו לאכול.

עברנו לבית גדול יותר מהבית שהיה לנו כדי שיתאים למצב המשפחתי החדש. מאיה, שבקרוב תתאחד עם בן זוגה קיבלה חדר יחסית גדול, ורוי ובת זוגו שעומדים לחזור לגור בבית, קיבלו יחידה נפרדת עם שרותים ומקלחת. לי ולדניאל יש חדר אחד ולהורים חדר אחד. אכלתי בשקט והמחשבות שלי נדדו לגן השעשועים, או יותר נכון, לרפאל. אכלתי פירה אינסטנט סגול שההורים הכינו ותהיתי מה רפאל עושה עכשיו ועל מה הוא חושב.

שש שנים מאוחר יותר, אני עוד מעט בת שש עשרה, מאיה כבר עזבה את הבית ודניאל מתכונן לעזיבה. נישאר בקרוב רק אני וההורים ורוי ומשפחתו ביחידה שלהם. אני אוכלת פירה ליד שולחן האוכל וחושבת על רפאל ואז אני מבינה שזה הסימן. כשחושבים על מישהו בזמן שאוכלים פירה, זה סימן שאוהבים אותו. אהבה היא מילה היסטורית, או פרה-היסטורית, או איך שקוראים לתקופה הזאת. לפחות במובן הרומנטי שלה. היא נמצאה כתובה המון בשרידים הסטוריים מתקופות קדומות בהן האבולוציה האנושית עוד היתה כמה צעדים אחורה. למדנו על אהבה רומנטית בשיעור היסטוריה, למדנו שהיא הייתה אחד הכוחות החזקים ביותר שעיצבו את ההיסטוריה. היום היא לא קיימת, אבל אולי עוד יש שרידים שלה בגנטיקה שלנו, כמו איברים מנוונים, כמו עצם הזנב. אם היא קיימת אז ההוכחה שלה היא כשאוכלים פירה החלטתי. זאת אהבה רומנטית.

מאז אותו יום בגן שעשועים, רפאל הוא החבר הכי קרוב שיש לי. אני חושבת שהתראנו כמעט כל יום בשש השנים שחלפו. הייתי אומרת שהוא החצי השני שלי אם הייתי יכולה, אבל כידוע, אף אחד לא יודע מראש מי הוא החצי השני שלו. את יום הולדת שש עשרה חגגנו עם כל בני השכבה שלנו במסיבה מאורגנת של בית הספר. רפאל ואני התחמקנו מהמסיבה די מהר והלכנו לטייל ביער, יד ביד. מכל הדברים שאני יכולה לאחוז בהם בעולם, היד של רפאל היא הנעימה מכולם. הקירבה ביננו לא היתה דבר נפוץ או מקובל והסתתרנו הרבה. לא שמחנו בימי ההולדת שלנו, ידענו שגזר הדין מתקרב ופחדנו ממנו. יש לנו רק עוד שנתיים ידענו.

כל אחד מכיר את שלבי ההתבגרות שלנו, בני האדם.

באביב נולדים, בגיל שישה חודשים בערך מתחילות לבקוע לנו שיניים ואחרי כשש שנים אנחנו נפרדים מהן כשהן מתחילות לנשור ומתחלפות  בשיניים שאיתן נבלה את שארית חיינו. כמו הזדמנות שניה. הזדמנות שלישית כבר אין. בין לבין אנחנו הופכים מתינוקות לילדים, לומדים ללכת, לדבר ולעשות הרבה דברים. הגדילה ממשיכה ובהמשך מתחילה תקופה של התבגרות וצמיחה מואצת ובגיל 18 אנחנו מגיעים לשנת המעבר, אנחנו מתחברים לחצי השני שלנו והופכים לאחד. גוף אחד בלתי ניתן להפרדה, למשך שנה שלמה. אז, כעבור שנה, בגיל 19 אנחנו נפרדים ומתחברים למישהו אחר. החיבור השני נמשך לכל שארית חיינו. אף אחד לא יודע איך המנגנונים האלה עובדים בדיוק.

התישבנו ביער מתחת לעצים והבטנו זה בזו עם חיוך על הפנים.

"אולי יש לנו מה לעשות כדי לגרום לכך שנהיה זוג בגיל 18? או אולי אפילו בגיל 19?" אמרתי.

רפאל חשב קצת, "למה את מתכוונת? אף אחד לא יודע איך זה עובד. יכול להיות שתתחברי לבחור רחוק מפה מאוד, יכול להיות שאני אתחבר למישהי שאנחנו מכירים או למישהי שלא פגשנו מעולם. אי אפשר לדעת. איך נוכל להשפיע על זה?". רפאל בדרך כלל מאוד אהב את הרעיונות המוזרים שלי וזרם איתי בכל דבר, אבל במקרה הזה הוא לא ממש הבין על מה אני מדברת.

"זה שאף אחד עדיין לא יודע איך זה עובד לא אומר שאי אפשר לגלות את זה. ואולי אפילו לשנות את זה. אני פוחדת לאבד אותך. אין אף אחד אחר בעולם כולו שאני רוצה להתאחד איתו ולחיות איתו לנצח. גם לא לשנת המעבר. בוא ננסה. בבקשה". התחננתי. לא יכולתי לדמיין את עצמי עם אף אחד אחר.

"טוב, אין לנו מה להפסיד. אני מעדיף שייגמרו לי החיים מאשר לחיות עם מישהי אחרת. בואי נלך לספריה, נתחיל מללמוד כל מה שידוע כבר בנושא, בטח חקרו את זה הרבה לפנינו."

הסכמתי בשמחה והתרוממתי מיד.

"את רוצה ללכת עכשיו?" הוא שאל בתמיהה. "כן, בטח, מה יש לחכות? נו בוא" הוא בא איתי משועשע מהנחישות שלי, אבל אז נזכרתי בדניאל, "מה פתאום, אני חייבת להגיע הביתה. עכשיו. דניאל עוזב הערב לשנה שלמה."  ורצתי הביתה. בערב אכלנו ארוחה משפחתית כולם ביחד וכל אחד נתן לדניאל מתנה אחת קטנה שנכנסת לכיס מכנסיו ופתק ברכה. הקראנו את הברכות כל אחד בתורו ואני לא יכולתי לעצור את הדמעות כשהקראתי את שלי. "דניאל שלי אני יודעת שאתה עוזב רק לשנה אבל אני לא יודעת איך תהיה כשתחזור. אני רוצה שתדע תמיד שאני אוהבת אותך בכל ליבי ומאחלת לך זיווג טוב ומוצלח. אני מאחלת לך שנת מעבר טובה ומוצלחת. תדע שאני מתגעגעת אלייך וחושבת עלייך כל הזמן. הלוואי ותהיה כאן בסביבה קרוב". כתבנו לו בברכות גם כמה פרטים חיוניים כמו הכתובת שלנו ומספרי טלפון. אף פעם אי אפשר לדעת מה יכול לקרות בתהליך הזה, לפעמים יש סיבוכים והחיבור מסתיים בליקויי זיכרון ובעיות אחרות.

למחרת בבוקר דניאל כבר לא היה. אין לדעת עם מי הוא התחבר, איך הם מרגישים ואיפה הם נמצאים. הם התקשרו עוד לפני שיצאתי לבית ספר והודיעו שהכל בסדר, שהם מרגישים טוב ומסרו את הפרטים של בת הזוג, והיכן הם יגורו בשנה הקרובה. שנת המעבר היא שנה קשה מאוד בהתבגרות. המיקום של הבחור מועתק למיקום הבחורה והם הופכים לאחד, אבל רק לשנה. בשנה הזאת המון שינויים מתרחשים בגוף על מנת להתאים את הגוף לחיים בזוג. בני הזוג מתרגלים לאט לאט למצב החדש, רק כדי להיפרד שוב. הבחור חוזר למיקום הוריו ולמחרת מתחבר לבחורה אחרת, המועתקת למיקום שלו, בחיבור שיימשך כל שאר חייהם. במידה והחיבור תקין ובריא, יוולדו להם ילדים והם יחיו בגוף אחד בבריאות טובה.

לא הקשבתי למה שהם אמרו בטלפון, כל תשומת הלב שלי היתה נתונה לכך שהקול של דניאל השתנה. הם נשמעו קצת כמו דניאל, אבל לא בדיוק. זה קרע אותי בכאב מפלח מבפנים. עברתי את זה כבר עם מאיה ועם רוי אבל אז הייתי קטנה והייתי הרבה פחות קרובה אליהם וקשורה אליהם. דניאל הוא חלק ממני. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא השתנה כל כך שבטח לא אכיר אותו ואולי לא אראה אותו שנה. וגם אם כן, זה כבר לא בדיוק הוא. אני לא אומרת שזה רע. אני מאוד שמחה עם הזיווג של רוי, הוא חזר הביתה שלם יותר, שלמים יותר, רגועים וטובי לבב. שמחים יותר אפילו. אני מאוד אוהבת להיות איתם ועם הילדים שלהם. אבל את דניאל אהבתי בדיוק כמו שהוא ולא יכולתי לדמיין אותו אחר. אחרים.

הלכתי לבית ספר מבולבלת ומפוחדת. ברגע שנגמר השיעור האחרון רפאל ואני נסענו לספריה. אסור לנו שזה יקרה לנו. לא עם אנשים אחרים. בספריה יש מספר סוגים של מסופים. יש מסופי חיפוש כלליים עם גישה לכל האינדקסים בכל הסרברים בספריה וגם בסרברים חיצוניים. ממסופים אלו מקבלים מספרים של מסופים נוספים שיש לחפש בהם תתי אינדקסים ולראות יותר פרטים על התוצאות. לבסוף מקבלים הפניה לסרברים בהם מופיעות התוצאות הרצויות וניתן להתחבר אליהם ולגשת למידע. היתרון בישיבה בספריה הוא הגישה החופשית להמון  מאגרי המידע שבדרך כלל אינם חופשיים.

התחלנו לחפש מונחים כמו "מנגנון האיחוד הזוגי", "פרמטרים שמשפיעים על הזיווגים המתקבלים בשלב האיחוד האנושי" ועוד חיפושים רבים במטרה ללמוד מה ידוע כבר, להבין איך המנגנון עובד ובעיקר מה אנחנו יכולים לעשות כדי להיות זוג. רפאל, כרגיל, צדק. היו המון מחקרים בנושא. הרבה מחקרים התיחסו למנגנון הפיסי של האיחוד, כיצד שניים הופכים לאחד. כיצד איברי המין מתאחדים, כיצד חלק מאיברי הגוף מתאחדים ועל החלקים בגוף ובמוח שנשארים כפולים וממשיכים להתקיים בנפרד בגוף אחד. בנושא הזיווג עצמו, כיצד נבחרים השניים שיתחברו מבין כל ילידי המחזור, נבדקו פרמטרים שונים. גובה, משקל, צבע, תכונות אופי, תדרים אופיניים, טמפרטורת גוף אופיינית, המרחק הפיסי, גנטיקה, אפילו את הקשר בין הזיווג ובין המצב המשפחתי בדקו.

מאותו היום בספריה, באנו לכן כמעט כל יום אחרי בית הספר להמשיך ללמוד. חילקנו את המחקרים לפי רמת רלבנטיות, היו כאלה שידענו שאנחנו חיבים לקרוא ולהבין וכאלה שנראו פחות חשובים. היו כאלה שנראו מאוד רלבנטים לנושא אבל שיש לנו הרבה פחות מה לעשות לגביהם, כמו למשל צבע עיניים. והתחלנו לקרוא ולסכם. פעם בכמה ימים היינו יושבים יחד על הסיכומים ומלמדים אחד את השניה מה שלמדנו.

ככל שלמדנו יותר ויותר אני הייתי פחות ופחות אופטימית. נראה שהגורמים העיקריים שבדקו ונמצאו משפיעים הם גנטיים ולא בשליטתנו. ויותר מכך, נראה שההשפעה לא תמיד ברורה. כלומר, מצאו שלצבע עיניים יש השפעה אבל לא תמיד לבעלי עיניים שונות יש סיכוי גדול יותר להתחבר, כלומר, זה תלוי בעוד גורמים. ככל שקראנו הבנו שאין הרבה תשובות חד משמעיות ושהממצאים מראים על קשר בין הפרמטרים השונים. למשל, לשני אנשים באותו גובה סיכוי גבוה יותר להתחבר אם העיניים שלהם שונות, בעוד שלשני אנשים בגבהים שונים זה הפוך. למדנו על מודלים מתמטיים שניסו להתאים למידע שהצטבר, מודלים שויתרו על התאמה חד ערכית בין הפרמטרים לתוצאות והניחו אקראיות מסויימת. החיזויים שלהם לא היו טובים במיוחד.

השבועות חלפו והחששות שלנו הלכו וגברו. "יכול להיות שיש לנו רק עוד שנה ומשהו לבלות ביחד כמו עכשיו" אמר רפאל באחד הערבים בדרך הביתה. "אני חושב שאני מעדיף שנבלה אותם כמו פעם, ביחד, בכיף ולא שקועים בקריאה ובנסיון לשנות את הגורל שלנו, שאינו תלוי בנו". חשבתי על מה שהוא אמר בעודי הולכת לידו שפופה מעט ומאוכזבת. "לא חשבתי שזה יהיה כל כך סבוך ומעייף. דמיינתי פתרון קסום שנגלה בדרך הזאת. דמיינתי שיש איזה סוד להשאר יחד. שאם למשל, ברגע האיחוד, נהיה מחובקים חזק חזק חזק, במקום מוסתר, או רחוק ממיועדים אחרים, במערה בהרים או משהו, אז נהיה ביחד לנצח. לא חשבתי שכל כך הרבה זמן נבלה בלמידה, שתוביל אותנו למסקנה איתה התחלנו, שפשוט עדיין לא יודעים על זה מספיק".

המשכנו עוד כמה דקות בשקט, מהורהרים.

"אני מצטערת שהכנסתי אותנו לזה, אתה צודק, בוא נפסיק עם זה ודי. נהנה מהזמן שנשאר לנו לבלות ביחד"

רפאל התקדם ונעמד מולי, חסם את דרכי והביט בי בעוצמה. הוא שלח את ידיו ואחז בראשי ואז ליטף את השערות שבצדי מצחי הצידה. הוא נשק לי וחיבק אותי. "אני מצטער שלא מצאנו את התשובה שרצינו. אני אוהב אותך סופי שלי ואני מאמין שאני אוהב אותך לנצח. אני בטוח שגם אחרי שאתאחד עם מישהי אחרת, וגם אחרי שנעבור שינויים יחד, אני אמשיך לאהוב אותך"

בכיתי כשהוא אמר את זה. בכי משולב של אושר, כאב ופחד. הרגשתי אותו הדבר.

חזרנו לשגרה פחות או יותר. בני גילנו היו עסוקים מאוד במבחנים בבית הספר, באימוני ספורט שונים ובמלאכות יצירה שונות. בגיל הזה בני גילנו מקדישים את מרבית שעות היום להכנות לקראת האיחוד. אין הרבה זמן לשחק או לטייל. כולם רוצים להגיע לאיחוד הכי חזקים ומוכנים להמשך החיים. לאסוף כמה שיותר כישורים ויכולות. אין לדעת מה יביא עלינו האיחוד. בנים ובנות באותה מידה, מתכוננים ולומדים. מצאתי שמכל השיעורים שלמדנו, שיעורי ההיסטוריה והאבולוציה עניינו אותי במיוחד. יותר ממה שרציתי להתכונן לאיחוד המאיים, שהפחיד אותי מאוד, רציתי לדעת מה היה פעם. איך נראו החיים של הקדמונים שמנגנון הזיווג עדיין לא התפתח אצלהם.

למדנו שהם היו בוחרים עם מי להזדווג והחיבור לא היה פיסי, כלומר הם לא באמת היו מתחברים והופכים לאחד. הם היו מתקרבים זה לזה מאוד ורוב הזמן חיים זה לצד זה אבל בנפרד. החיבורים גם לא היו לכל החיים, הם היו מחליפים לעיתים בני ובנות זוג וחלקם היו מזדווגים עם מספר אנשים  במקביל, באותה תקופה. למדנו ששנות ההתבגרות שלהם היו מוקדשת גם כן להכנה לבגרות ועצמאות אבל חלק נכבד מאוד מהזמן הם הקדישו לשפר את היכולת שלהם למצוא חן בעיניי בני או בנות המין השני. כמו שבעלי חיים שונים עושים עד היום. הם היו מקדישים זמן ומאמצים לשיפור המראה החיצוני שלהם, מעמדם החברתי, הריקוד שלהם ועוד דברים מצחיקים. הם היו גוזרים את השיער בכל מני צורות מצחיקות ולובשים בגדים שונים של חברות שונות  ואפילו צובעים את פניהם בכל מני צבעים כדי לבלוט ולהרשים. אני לא בדיוק הבנתי את המונח להרשים אבל זה היה משפר את הסיכויים שלהם להיבחר לזיווג כנראה. זה היה מרתק. הייתי חולמת שרפאל ואני חיים בתקופה הזאת ומתלבשים בבגדים מצחיקים ולא נוחים כמו שהדגימו לנו באחד השיעורים, ובוחרים אחד את השניה וחיים ביחד כמו שהם היו חיים. בוחרים זה בזו שוב ושוב, יום אחרי יום.

מהר מאוד השנה חלפה ובבוקר יום הולדת שבע עשרה שלי דניאל חזר הביתה, בגפו. לא הלכתי לבית ספר באותו יום ובמשך שעות על גבי שעות הקשבתי לסיפורים שלו מהשנה הזאת. מחר הוא יתחבר לזוגתו התמידית ידענו ולא רצינו להפסיד אף רגע. נסענו באופניים לטייל ביער, דיברנו ודיברנו. אני התאמצתי לחרוט בזכרוני כל מילה שהוא אמר, לזכור את הקול שלו לעד. זה היום האחרון לפני שהוא ישתנה שוב. הוא סיפר שהיה לו די נחמד, שזה בסדר, שזה לא כואב. לפעמים מרגיש מוזר בכל מני מקומות, בעיקר בהתחלה, אבל לא כואב. הוא אמר שעכשיו זה מוזר לו להיות לבד, מנותק, כאילו חסר לו משהו ושהאמת היא שהוא כבר מחכה לחיבור שלו. שהוא מקווה שזה יהיה חיבור טוב ושהוא שמח מאוד שהפעם הוא נשאר איתנו כי הוא מאוד התגעגע. צחקתי כשהוא אמר את זה. כל כך שמחתי שהוא חזר. ההורים הרחיבו את החדר שהיה של מאיה והפכו אותו ליחידה עם מקלחת ושירותים בשנה הזאת והוא התמקם בה לקראת החיבור הגדול של מחר.

סיפרתי לו גם קצת על השנה הזאת. אני כבר הייתי מקצוענית מאוד בתכנות מודלים מתמטיים שחוזים בדיוקים מאוד גבוהים תופעות עתידיות שונות. ובהתעמלות קרקע הייתי די בסדר. לא התאמניתי מספיק בשביל להיות הכי טובה, וגם לא הייתי גמישה במיוחד, אבל הייתי בסדר גמור בשביל לשמור על בריאות טובה לאורך זמן. רפאל הצטיין במשפט בינלאומי והכיר המון חוקים ומשפטים. הוא היה מתאמן  כל יום ביוגה והיה אחד הגמישים והחזקים בכיתה שלנו. אתמול קיבלנו את חליפות הטרנינג התכולות שימשו אותנו בשנה האחרונה שלנו בבית הספר, השנה האחרונה לפני שנת המעבר שלנו.

בערב הלכתי למסיבת יום הולדת שבע עשרה בבית הספר וסיפרתי לרפאל הכל, את כל מה שדניאל סיפר לי. פחדנו. כולם לבשו למסיבה את הבגדים הנקיים החדשים וכמו תמיד, היה קשה להבחין בין שני נערים שונים אם רואים אותם מאחור, מאחור כולם היו מאוד דומים. זה לא היה ככה פעם פעם, חשבתי לעצמי. למחרת בבוקר דניאל השתנה, הם היו עכשיו זוג והם היו מאוד עסוקים בעצמם ובמצב החדש שלהם ואפשר היה להבין אותם. היא הגיעה מרחוק מאוד ונראה היה שהם לא כל כך מתאימים. אבל זה בטח קשיי הסתגלות ראשוניים, עוד מעט יהיה יותר קל. הם התחברו יותר ויותר כל יום שעבר ולבסוף הפכו לזוג שמחים ורגועים. אחרי כמה חודשים הם החלו לגדול ובטנם התמלאה בהריון הראשון שלהם, זה היה מאוד מרגש.

לרפאל ולי השנה חלפה מהר, התאמנו לקראת האיחוד כמו כולם אבל בכל רגע פנוי בילינו יחד. טיילנו, דיברנו, צחקנו, חשבנו ואפילו התנשקנו. בערב של יום הולדת שמונה עשרה שלנו רפאל ואני תכננו לבלות ביחד ולעשות ערב פרידה שלנו. תכננו לא ללכת לישון ולהיות ביחד כל הלילה, עד שהאיחודים יפרידו ביננו. בארוחת ערב עם המשפחות שלנו קיבלנו ברכות ומתנות. אני צפויה להישאר בבית ולהתאחד עם בחור שיגיע אליי אז המתח והדאגה היו מתונים יותר מאשר אצל רפאל בבית, שם נערכים לפרידה של שנה. כשכולם הלכו לישון, כמו שקבענו נפגשנו ליד החלק המזרחי של היער ונסענו ביחד על האופניים למקום האהוב עלינו בתוך היער. מתחת לעץ דולב ענק, על משטח של דשא נעים. הבאנו איתנו שמיכה דקה וסלסלה עם שתיה ואוכל. מזג האויר היה נעים ואביבי אבל אנחנו לא היינו רגועים.

הטענתי את טבעת המוסיקה שלי במוסיקה שתנגן ברצף עד שעות הבוקר. פסקול הפרידה שלנו. שירים שאנחנו אוהבים, שירים ששמענו יחד, שירים שליוו את כל השנים שגדלנו ביחד. הפעלתי את הטבעת והשיר הראשון החל לנגן. רפאל חייך למשמע אחד השירים האהובים עליו. סידרנו את השמיכה ונשכבנו על הגב, זה לצד זו, מביטים בענפי הדולב ובשמיים שמעליהם. כשהשיר השני התחיל לנגן רפאל אמר לי "אני שומע את השירים ומבין כמה עברנו ביחד, אני מבין עד כמה אין עוד אף אחד ואף אחת בעולם שמכירים אותי כמוך. אני לא חושב שלעולם תהיה מישהי שתכיר אותי כמוך. גם אם היא תהיה חלק ממני, זו לא תהיה את". התחבקנו חיבוק עדין וארוך. דמיינתי איך זה ירגיש להתאחד איתו ולהיות חלק ממנו. זה הלילה האחרון שלנו ביחד. מחר נקום מחוברים לזוג הזמני שלנו ובעוד שנה לזוג הקבוע שלנו. חיבקתי אותו חזק יותר. שלא ייגמר לעולם.

"רפאל אתה יודע שאנחנו לא ממש יודעים איך נרגיש אחרי האיחוד. יכול להיות שלא נזכור את כל הדברים שאנחנו זוכרים עכשיו. שהמוח שלנו יהפוך לחצי מוח שישכח מלא דברים. אם אני לא אזכור את כל הדברים שעשינו ואת כל הדברים שעברנו ביחד, אני מבקשת כן לזכור את היום שבו גילינו את האגם הקטן שבקצה היער. אני מבקשת לזכור איזה כיף היה לשחות ביחד בפעם הראשונה. את זה אני לא רוצה לשכוח.", "את צודקת" רפאל אמר, "שמעתי שהרבה אנשים זוכרים דברים אחרת אחרי האיחוד. אני מבקש לזכור את הפעם הראשונה שראיתי את הפרצוף שלך כשאת רואה חיות שמסתובבות חופשיות ביער. אני זוכר את ההבעה על פנייך. אני לא רוצה לשכוח את זה בחיים. בחיים". צחקתי ממה שהוא אמר. "מה? על איזה הבעה אתה מדבר?" המשכנו ככה להעלות זכרונות שלא רצינו לשכוח. מתענגים על השנים המשותפות והטובות שעומדות להסתיים בעוד מספר שעות.

רצינו לעצור את הזמן אבל ידענו שאין מנוס מהפרידה הנוראית. כמעט נרדמתי בתוך החיבוק של רפאל ואז הוא החל ללטף את פניי ולנשק אותי. נשיקות ארוכות ורטובות. התנשקנו והתחבקנו ארוכות ואז רפאל הוריד את בגדיי ונשק לגופי, התרגשות זרמה בכל גופי. הורדתי גם אני את בגדיו והרגשתי את חום גופו האהוב. הרגשתי אותו מתקשח כשהוא נכנס לתוכי באטיות ובעדינות. זאת היתה התחושה הכי נעימה שחשתי מימיי. לא ידעתי מה אני מרגישה, אולי האיחוד התחיל? אולי זכינו בעוד שנה ביחד? אבל לא היינו מאוחדים, הוא היה בתוכי אבל לא היינו אחד, יכולנו להתנתק אילו רצינו. התרחקתי ממנו מעט כדי לבדוק את זה והוא מייד נצמד אליי. לא רצינו להיפרד. נרדמנו ככה, כשרפאל בתוכי ואנחנו מחובקים.

ככה גם התעוררנו, עירומים על השמיכה, מחובקים. השירים כבר הפסיקו לנגן והשמש כבר זרחה למעלה בשמיים. משהו לא בסדר. כבר היינו צריכים להיות מאוחדים לאנשים אחרים. הבטנו אחד בשני, לא מבינים מה קרה. איך זה יכול להיות שלא עברנו שינוי, ששנינו עדיין פה, נפרדים וביחד. יכול להיות שהמשאלה שלנו התגשמה? אבל זה אפילו לא מה שביקשנו, ביקשנו להתאחד, לא העלנו על הדעת אפשרות שנשאר בודדים. התלבשנו בשקט, מעט מבוהלים. רצנו לבית שלי קודם ואף אחד לא היה בבית. כולם הלכו כבר. רצנו לבית של רפאל ואמא שלו היתה בבית. "רפאל" היא צרחה בבהלה ונגעה בו. "מה אתה עושה פה? מה קרה? האיחוד לא הצליח? משהו לא עבד? סופי, מה את עושה פה? גם האיחוד שלך נכשל?" עניתי לה שאנחנו לא ממש יודעים והיא לקחה אותנו מיד לרופא לבדוק מה קרה, כל בני המחזור שלנו עברו איחוד. היא כבר ראתה בבוקר שתי בנות מחזור שלנו מאוחדות עם בני הזוג הזמניים שלהן. שנת המעבר החלה ואנחנו נשארנו מאחור.

אף אחד מהרופאים שראינו לא ידע להסביר מה קרה. שלחו אותנו למכוני מחקר וגם שם לא היו תשובות. אחרי כמה שבועות של ריצות מבדיקות לבדיקות, כבר היה ברור שהגורל האכזר מכל נגזר עלינו. יש לנו בעיה התפתחותית חמורה וחריגה שלא מאפשרת לנו להתפתח כמו יתר בני גילנו, לא נוכל לעבור איחוד ונעביר את שארית חיינו כמו נערים בודדים חסרי משפחות. לא נוכל להביא ילדים לעולם ולממש את החיים שלנו בצורה מלאה. כל מכרינו ריחמו עלינו ועל הנכות שלנו, על כך שאנחנו פגומים. ואנחנו דוקא התחלנו להתרגל לרעיון הזה. אולי לא עברנו איחוד אבל אנחנו יכולים להמשיך להיות ביחד. "רפאל, אולי זה כמו שהיה פעם? אולי זה קשור לליל הפרידה?" שאלתי את רפאל ברגע של אופטימיות. ברגע שאמרתי את המילים ליל הפרידה הגוף שלי נזכר בגוף שלו, במגע, בחום. התמלאתי התרגשות וחום נעים עלה בגופי.

ביקשתי מההורים של רפאל ושלי להפגש איתנו והודעתי להם בהודעה חגיגית שרפאל ואני מתאחדים. שאנחנו נהיה זוג, למרות שלא אוחדנו לגוף אחד, אנחנו בוחרים להיות יחד. ביקשתי מההורים של רפאל להשתמש ביחידה שהם הכינו לשנה הבאה לרפאל וזוגתו ולחיות שם. הם הסכימו.

נולדו לנו ילדים בריאים ומקסימים וחיינו באושר ואושר שנים רבות ביחד. ביחד ובנפרד. בוחרים יום יום, שעה שעה, זו את זה. פסקול הפרידה שלנו הפך לפסקול החיים שלנו יחד וימינו היו מלאי ריקוד, רומניקה ואהבה.