פרידה

מאת: גיא פינקלשטיין

פְרִידָה אחזה בזנב החתול עד שהחיה השמנמנה, עמוסת הפרווה, הסתובבה אליה ונשכה קלות את פרק ידה, בניסיון לשחרר את קצה גופה התפוס. פְרִידָה, כך קראו לה הוריה. שם מכדור הארץ. ״פְרִידָה״, כי בעברית – השפה שהביאו עמם לוונוס – ניתן לקרוא את השם גם כך: פְּרֵידָה.

״פְרִידָה״, כי הפְּרֵידָה הייתה קשה מנשוא עבורם, והם ניסו לרככה בדבר המתוק ביותר שיכלו לייצר, תינוקת ילידת ונוס, שכאילו בנושאה את הפְּרֵידָה בתוך שמה, בעיוות עיצורי ותנועתי, במסווה, יש בה כדי לאזן את המילה, להקהות את הגעגוע, להוציא מתוק מעז, לחצוב אושר מכאב, לברוא התחדשות בכליה, ליצור חיים מתוך המוות.

בשנים ארציות הייתה פְרִידָה בת שלוש עשרה. בשנים ארציות היו יעל ויובל, הוריה, בני שלושים ושמונה ושלושים ושבע, בהתאמה. בשנים ארציות היה החתול בן ארבע עשרה. הוריה של פְרִידָה נשאו אותו לוונוס והוא גור בן יומו. הם קראו לו תלאביב. תל אביב היא עיר על כדור הארץ. הייתה. בביתה של פרידה מנו רק בשנים ארציות, כי הפְּרֵידָה הייתה קשה מנשוא. פתאומית. ימינה ושמאלה על רציף השיגור.

״ימינה ונוס, שמאלה מארס! ימינה ונוס, שמאלה מארס! מהר, מהר!!״

פְרִידָה אוחזת בזנב החתול. היא רוצה להיאחז במשהו, והזנב נוח כל כך. רך, ובה בעת חזק. נשיכה נוספת, קטנה. היד משתחררת, לא מהכאב, אלא מתוך רצון שלא להכאיב לתלאביב. פְרִידָה חושבת על שיר שכתבה אמה, שיר שאותו שרה לה לפני השינה, כשהייתה ילדה קטנה. זהו שיר הייקו, צורה של שירה שמקורה בארץ אחרת שהייתה על כדור הארץ, לא זו שממנה הגיעו הוריה, ארץ שנקראה יפן. שירי הייקו, הסבירה לה אמה, שמאוד אוהבת ספרות, בנויים משלוש שורות. בשורה הראשונה חמש הברות, בשנייה שבע ובשלישית שוב חמש. וזהו שיר ההייקו של אמה:

״אבין עת אשב

בדממת ונוס, אביט

בכוכב כחול.״

כדור הארץ אינו כוכב, פרידה יודעת, הוא כוכב לכת, אבל מכיוון שהיו רק חמש הברות למלא – היה צורך לרמות קצת. זה לא נורא. זו לא באמת רמאות, היא יודעת. האמנות אינה מרמה, כך אומרת אמה. האמנות היא דבר שמהותו לחשוף את האמת, ועל כן עיגולי פינות כאלה משרתים דווקא את האמת, לא את השקר.

כוכב כחול. פְרִידָה מתבוננת בכיפת השמים השחורה מתוך ביתה. לצאת אסור, בגלל החמצן. היא רואה את כדור הארץ. כדור הארץ לא יהיה ראוי לאכלס חיים באלפי השנים הקרובות, היא יודעת. וכאן אסור לצאת. אולי פעם…

״אבין עת אשב

בדממת ונוס, אביט

בכוכב כחול.״

אבין? חושבת פרידה. כיצד אבין? יבין מי שהיה על כוכב הלכת הכחול. אני לא הייתי, ולא אהיה לעולם.

בבית של פרידה ישנה ערימה של שישה עשר ספרים. ספרים הם נדירים. אנשים רבים מהעיר תל אביב שעלו על המעבורות לנוגה קראו ספר בבית קפה כשהתחילה האזעקה, כמו יעל ויובל, או שהיו להם ספר או שניים בתיק. ולא רק אנשים מתל אביב. על כדור הארץ היו הרבה ארצות, שלכל אחת מהן שפה ותרבות משלה, וחלק מהאנשים רצו אל המעבורות עם ספר ביד, או בתיק. כאן, על וונוס, הם מחליפים ביניהם. פרידה אוהבת מאוד לקרוא. כמעט כל הסיפורים שקראה מתרחשים על כדור הארץ, אבל פעם אחת היא קראה סיפור שהתרחש על ונוס..! זה הצחיק אותה מאוד. כוכב כחול… היא מתבוננת החוצה דרך קיר הזכוכית. ונוס הייתה אלת היופי. מארס היה אל המלחמה. האם לכדור הארץ יש אל?

בינתיים, בהיסח הדעת, שוב נסגרות אצבעותיה של פרידה על זנב החתול. היא מבחינה בכך ומשחררת את אחיזתה. החתול מנצל זאת ובורח. פרידה ניגשת אל ערימת הספרים שנשענת על הקיר. פעם היא קראה בספר על אישה ששמה היה פרידה קאלו. היא הייתה אמנית. גם פרידה רוצה להיות אמנית, כמו פרידה קאלו, אבל עם סגנון משל עצמה, אחר. פרידה שולפת מהערימה ספר אחד, שמורכב מהרבה סיפורים קצרים. היא בוחרת בסיפור קצר למדי ששמו מוצא חן בעיניה, ״לחם וחמאה״. היא יודעת מה זה לחם והיא יודעת מה זאת חמאה. מהתיאורים של הוריה היא יודעת. אבל איך מרגישים אותם בפה? איך מרגישים כשלועסים לחם? איך מרגישים כשחמאה נמסה על הלשון? ומהי התחושה כשאוכלים את שניהם ביחד? אבא של פרידה הסביר לה שהתחושה של לחם וחמאה ביחד שונה מאוד מהתחושה של כל אחד מהם בנפרד. בייחוד כשהלחם חם. היא מניעה את הלשון בחלל הפה, מדמיינת את התחושה. היא מתחילה לקרוא את הסיפור ״לחם וחמאה״.

״העירייה הסבה מכולות למגורי סטודנטים וצבעה אותן בשלושה צבעים, של דגל הלאום, ומיקמה אותן בצפון העיר, ורק עם מעבורת אפשר להגיע אליהן. אבל השייט הוא בחינם, והוא קצרצר ויפיפה.

החבר שלו, רֶנִיר, גר באחד מהקונטיינרים הללו, והיה כבר כמעט צהריים כשהלכנו אליו, אבל אז נזכרנו שהוא בזמביה, או שבעצם ידענו את זה מראש, ולא יכולנו להיכנס לקונטיינר שלו, כלומר – לבית שלו, וגם לא מצאנו מפתח בשום "מחבוא" הגיוני שמישהו יחביא בו מפתח, ואת המפתח הרזרבי שהוא נתן לנו לא הבאנו איתנו מהדירה, וממילא זה לא היה חשוב לי, כי תיארתי לעצמי שאין הרבה מה לראות במכולה, ויכולתי לדמיין איך הבית נראה מבפנים. אז במקום זה הלכנו לאכול עוגת תפוחים עם כדור גלידה במקום אופנתי למדי שנמצא באמצע אתר תעשייה, אבל גם צופה למים. הייתה קצת שמש ואני הזמנתי אותו, כאות תודה על הימים הללו, ושתינו קפה ושוקו, וביקשתי הרבה קצפת, כי ממילא כבר עמדתי לעזוב.

במקום האופנתי למדי הזה היה חם, והתקרות היו גבוהות מאוד, וכל הקיר שפנה למים היה עשוי זכוכית, וחדרו פנימה קרני שמש חדות של צהריים, שגם האירו את המים, אבל ביחס למדינה שממנה באתי זה היה נראה כמו אחר צהריים. קרני השמש נתנו לי תחושה של קיץ, למרות שבחוץ היה קר מאוד ביחס למדינה שלי, אבל לא ביחס למדינה שלו. ופתאום הרגשתי קיץ, וממילא היה לי קיץ בלב, ואולי אפילו פתאום לא רציתי ללכת, אבל אני לא זוכרת. תמיד קל יותר להיות זה שעוזב מאשר זה שנשאר. בזה הוא צדק.

כשהלכנו על הרציף, בצפון העיר המתועש, אהבתי מאוד את התחושה הזו, של נמל צפוני, קשה יום, את התחושה שגרים שם אנשים קשי יום של נמל צפוני – אבל אני? אני לא אוהבת צפוני, וגם לא אוהבת קשי יום, ועדיין – כל כך אהבתי, כי אהבתי הכל כשהוא היה איתי. בשדה התעופה מישהו עקף אותי בתור, ואפילו את זה אהבתי, כי הוא היה איתי, למרות שכבר נסע. אבל את הנמל הצפוני, המתועש, של קשי היום, אהבתי במיוחד, את השמש הקרה שלו, ואני שונאת קר, ודווקא אהבתי מאוד.

הוא אמר לי שלפעמים הוא הולך לשם לבד, לנמל, אבל לא עובר לצד השני עם המעבורת, וגם זה היה באמת נחמד, כי גם אני, אמרתי לו, הולכת לנמל שבעיר שלי, ואני לא אוהבת לקחת איתי אף אחד, כי עם רוב האנשים לא טוב ללכת לנמל, אבל כשיש לך מישהו מיוחד אתה רוצה לקחת אותו לנמל שלך, חשבתי, והנה, גם הוא לקח אותי לנמל שלו, ואולי פעם גם אני אקח אותו לנמל שלי, שיש בו שמש אמיתית, חמה. אבל אז נזכרתי שבנמל שלי הוא כבר היה, לפני שהכרנו, ובעצם – כן הכרנו, אבל לא ככה, ובעצם – לא הכרנו מעולם. אבל בעיר הצפונית זה לא היה משנה. בעיר הצפונית הוא היה איתי, ושום דבר לא היה משנה יותר.

כשחזרנו ראיתי מעבורת מלאה באופניים, וחשבתי לעצמי שאולי בכל החיים שלי ביחד לא ראיתי כמות כזאת של אופניים, וזה הזכיר לי שהיום אני נוסעת.

ביום שבו נסענו לבקר את אמא שלו, ביקרנו אותה.

אכלתי צלופח, ואת סבתא לא מצאנו בבית שלה. במרתף של דוד שלו היו מיליון מקלטי רדיו ישנים, ומכונית עתיקה, מגניבה, מטופחת להפליא. כל האנשים היו עצובים ושקטים, וגם היו להם סיבות טובות לכך, ורציתי כבר ללכת משם. זה היה בעיר אחרת, אפורה מאוד, ולא אהבתי להיות בה, אבל בכל זאת אהבתי, כי אהבתי כל דבר כשהוא היה איתי.

הוא היה בשבילי כמו לחם חם וטרי מרוח בחמאה. זה היה היום האחרון שבו ראיתי אותו, ואם הייתי אדם שמסוגל לומר שמשהו עצוב לו, הייתי אומרת שזה עצוב לי מאוד.״

פְרִידָה סגרה את הספר. ״לחם וחמאה״ הוא סיפור על פְּרֵידָה. היא מתעצבת, אבל רק לרגע. פרידה היא נערה שמחה מאוד, עם שמש פנימית חזקה, כאילו שהיא בכלל על מרקורי. היא לא יכולה להתעצב לאורך זמן. תכונה זו משחקת לטובתה בכוכב לכת עגום זה, עליו כולם נוגים בגלל הנסיבות שבהן הגיעו אליו. אפילו שמו בשפת הוריה הוא נוֹגָהּ, שפירושו אור, אבל אפשר גם לקרוא נוּגֶה, שפירושו עצוב. בדיוק כמו פְרִידָה ופְּרֵידָה..! ״מהר, מהר!! ימינה ונוס, שמאלה מארס, מהר!״ כולם מספרים, חוזרים על כך ללא הרף. רק ארבע עשרה שנים עברו. אתמול זה קרה. פרידה מהרהרת ב״לחם וחמאה״. היא לא חושבת שהסיפור מתרחש בתל אביב. כנראה בעיר אחרת. איזו? האם במדינה אחרת? כנראה שכן, כי תל אביב היתה עיר בישראל, שזו ארץ שבדגל שלה היו רק שני צבעים, היא יודעת, כחול ולבן, וזה לא מסתדר עם המשפט שמופיע בתחילת הסיפור. האם אבא ואמא יוכלו לזהות את העיר שבה מתרחש ״לחם וחמאה״? האם כדאי לשאול אותם? האם ישמחו להשיב, להיזכר, או שמא יתעצבו? פרידה מסמנת לעצמה מילים בסיפור שאותן לא הבינה. מה זה ״בזמביה״? מה זה ״צלופח״? איך שמש יכולה להיות קרה?

״אבין עת אשב

בדממת ונוס, אביט

בכוכב כחול.״

לא, לא אבין. חושבת פרידה. לא אבין לעולם. גם אם פתאום יישמעו אזעקות, כמו באותו יום על כדור הארץ, ונרוץ אל כן השיגור, ויצעקו ברמקולים ״ימינה מארס, שמאלה מרקורי! ימינה מארס, שמאלה מרקורי! מהר, מהר!״ אני לא אבין. כי בוונוס אין לי… מה אין לי..? פרידה מחפשת אחר המילים המתאימות בנבכי ראשה. אין לי את מה שההורים אמרו שאין להם פה – שורשים. הוריה הסבירו לה ששורשים הם כמו עורקים שמשתרגים מעץ ומחברים אותו אל האדמה, אבל פרידה לא כל כך יודעת מה זה ״עץ״. היא ראתה איור של עץ בספר, בשחור-לבן. אבא ואמא אמרו לה שחלקו התחתון עבה ומוצק, וצבעו חום, והוא נקרא ״גזע״. החלק העליון ירוק בדרך כלל (לפעמים הוא משנה צבע!), והוא מורכב מחלקים קטנים ורכים, שקצת מזכירים קרעים של דפים. הם נקראים ״עלים״. פרידה היא נערה עתירת דמיון. היא מצליחה בקלות לצייר בעיניי רוחה את צורתו ואת צבעו של העץ, אבל קשה לה להבין את התחושה, את המגע. זה לא בדיוק כמו לגעת בדף, הסבירו לה הוריה, זה מרגיש יותר חי, אבל לא חי כמו תלאביב, החתול, אלא משהו באמצע, בין דף לתלאביב, ככה הם אמרו. והשורשים? השורשים הם כמו חוטים שיוצאים מהגזע, והם נראים עדינים, למרות שהם חזקים להפליא. אם ככה, חושבת פרידה, אז יש בני אדם שהם כמו עץ, כי יש להם שורשים, והם מחוברים לאדמה, או למשהו, ויש בני אדם שהם לא כמו עץ – כמוני וכמו אבא ואמא – כי אין להם שורשים. ומה עם תלאביב? לחתולים יש או אין שורשים?

פרידה מאמצת את מוחה ככל יכולתה, היא רוצה להרגיש גזע או עלה או שורש בכף יד, באצבעות! היא רוצה להרגיש לחם וחמאה בפה! כשנשמעה האזעקה אבא ואמא ישבו בבית קפה, שזה מקום שנמצא בחוץ, בחוץ! אנשים היו מסתובבים בחוץ! פרידה מעבירה את ידה בתסכול על דופן הזכוכית של ביתה. בחוץ! אנשים היו יושבים במקום כלשהו בחוץ, ואנשים אחרים היו עוברים לידם, ואולי אפילו מדברים איתם, והיו כל מיני מקומות שמכרו בהם דברים יפים ומעניינים, ״חנויות״ קראו להם, והיו הרבה מקומות שאנשים היו יושבים בהם ואוכלים, ״מסעדות״ קראו להם, כל כך הרבה סוגים של אוכל היו! וגם לכל ארץ היה אוכל משלה, ובכל מסעדה היה אוכל מארץ אחרת! איך אפשר להרוס עולם כזה..? פרידה קופצת אגרופיה בכאב מהול בזעם. הסנטר שלה רוטט. השיער שלה בצבע כתום והוא חלק מאוד. הוא מגיע עד לאמצע גבה. היא הייתה רוצה לרוץ בחוץ, ושהשיער שלה יתפרע ברוח. היא לא יודעת בדיוק מה זו רוח, אבל היא יודעת שרוח גורמת לדברים לזוז. היא רוצה לזוז, היא רוצה שדברים יזיזו אותה! רוח. פרידה רוצה להיות אמנית, כמו פרידה קאלו, אבל לצייר רק בצבע כחול. היא הייתה רוצה שיהיו לה שורשים. היא לא יודעת בדיוק מה זה אומר, אבל היא הייתה רוצה כאלה. היא מרגישה שזה דבר טוב. פרידה רוצה להיות אמנית, ולצייר שורשים בצבע כחול. למרות שהיא חושבת שצבעם של שורשים הוא חום, כמו צבעו של הגזע, בכל זאת אצלה בראש שורשים הם כחולים. תלאביב! איפה אתה? פרידה קוראת. לאן הוא הלך? תלאביב, בוא!

פרידה חושבת על ״לחם וחמאה״. לא על האוכל, אלא על הסיפור. מה זו, בעצם, פְּרֵידָה? פְּרֵידָה היא דבר נורא, כנראה, כי כולם נהיים כל כך עצובים. האם פְּרֵידָה זה לומר ״שלום״ למישהו, או למשהו, ולא לראות אותו שוב לעולם? או שאולי ישנן גם פרידות קצרות, שהן לא כל כך עצובות, או אפילו לא עצובות בכלל? ואולי, בעצם, אפשר להיפרד לשלום גם ממשהו שלא אוהבים? כי אם ככה, אז פְּרֵידָה יכולה להיות גם דבר טוב! אבל פְּרֵידָה שבה אומרים ״שלום״ למשהו שאוהבים ואחרי זה לא נפגשים יותר לעולם – זה בטח עצוב נורא! כמו ב״לחם וחמאה״. או כמו הפרידה מכדור הארץ. אבל אולי לפעמים רק חושבים שמשהו הוא פרידה, שהיום זה היום האחרון, ובעצם טועים? ואולי להפך – אולי יש יום שחושבים שהוא לא היום האחרון, אבל אחרי זה מתברר שזה כן היה? האם זה נחשב לפְּרֵידָה? פְרִידָה חושבת שזה לא נחשב לפְּרֵידָה, אבל היא לא יודעת להסביר מדוע היא חושבת ככה. זו בטח הרגשה איומה, כשנפרדים לתמיד ממשהו שאוהבים. תחושה אפלה, ריקה, שוטפת את פְרִידָה כמו גל, מכאיבה לה בבטן. זה מפחיד אותה פתאום. האם ככה מרגישים בפְּרֵידָה? אם כן, זה נורא! היא רוצה לאחוז בזנבו של תלאביב חזק-חזק. לפתע ברור לה לחלוטין מהו שורש. זנבו של תלאביב הוא שורש. תלאביב, בוא מהר! איפה אתה?