מכת בכורות

מאת: לילי מילת

עד שנתקלתי בקיר, לא הבנתי שנכנסתי לחדר הלא נכון. עד שהחלו סוגרים סביבי לא הבנתי שאיבדתי את מִילוֹא.  איך יכולתי להיות כל כך טיפשה? הייתי כל כך שקועה בהיסטריה הפנימית שלי עד שעברתי על הכלל החשוב ביותר, לעקוב. לעקוב אחרי מילוא ולא לפספס. המראה של הנערה הרצוחה בזרועותיו בלילה בלי ירח, בדיוק לפני חודש, לא הרפה ממני. אולי בגלל שהלילה יהיה גם הוא לילה בלי ירח. במקום להתמקד, במקום להגיע אל אלמוג ומהר ומיד ולא לתת לה לזוז ממני עד שהשמש תקיץ ואולי גם אז לא, ואולי בכלל לא. במקום זה, זו אני שעכשיו צריכה חילוץ. הם יבואו. מישהו מהם יבוא. הם תמיד באים כשאנחנו נכנסים למקום אסור.

החדרים האלה מוזרים. כשנכנסתי יכולתי להישבע שהיו רק ארבע קירות צפופים, כאילו נכנסתי למחסן. כשנתקלתי בקיר והרמתי את הראש, הבטתי ימינה ולפתע היה שם חדר ממנו התקדמו לעברי שני גברים בחליפות. הבטתי שמאלה ובחורה עם תספורת קארה פרועה וחייכנית, החזיקה ערימת ניירות בידה והסתובבה אליי. מולי במקום הקיר בו נתקלתי הופיע מטבחון וגבר בג'ינס וסוודר ורוד עמד ליד מכונת קפה תעשייתית ממתכת, שמשכה את עיניי וחשבתי. אולי היה זה סוודר סגול ואני רק זכרתי את הסוודר הוורוד שלבשה אלמוג בבוקר. שני הגברים בחליפה החלו לדבר בבת אחת ולשאול אותי מי אני.

הבטתי בהם, בבחורה המחייכת, שעכשיו נראה שחיוכה לא נוגע בעיניה, בגבר עם הסוודר שכבר הספיק להכין קפה ולהסתובב לעברי עם ספל מעלה אדים ביד. עקבתי אחר מסעם של אדי הקפה מעלה אל פניו של הגבר, ששערו האפיר בפאותיו כשתזוזה בחדר הימני התיקה את מבטי ובקושי הצלחתי שלא לפעור את עיניי כשמילוא הופיע. עיניו על עיניי והן משוחחות. שיחה של שברירי שניות.

"אל תגידי שום דבר"

"אבל…"

"אמרתי לך כלום. אף לא מילה אחת"

"אבל הם שואלים, איך אתעלם?"

"אני אענה. את, אף מילה"

הורדתי את עיניי, מובסת. אין טעם להתווכח. אין גם זמן.

כשיצאנו משם מילוא כיוון אותי לדלת הנכונה. דלת. הדלתות פה נראות כמו ארון קיר ענק שיש לו דלתות בגדלים שונים, בצבעים שונים ובלי ידיות. כל דלת נפתחת בלחיצה על מקום שונה. איך אפשר שלא להתבלבל? איך אני אמורה לזכור שהדלתות הסגולות הן המעליות ולא הדלתות הכחולות? מבעד לדלת הסגולה אליה הפנה אותי עכשיו מילוא היו ארבע קירות וכלום. הלחץ הגובר העיד שזו אכן מעלית. מילוא שוב נעלם והייתי לבד כשיצאתי מהמעלית למבנה מספר ארבע. הרעש של ההתאספות בקצה השני של הגשר והמחשבה על כך שתילקח ממני, החזירו אותי למציאות של ירח ריק ואלמוג. רצתי. חייבת להגיע אליה.

"שֶם?"

"ורד", ניסיתי לחייך ולא להסגיר דחיפות

"ורד.. ורד… ורד.. את לא מופיעה ברשימה", הכריז הסלקטור וכבר רצה לפנות מעליי כשמאחוריו הופיעה המחלצת משבוע שעבר. אין לי מושג איך הם תמיד מופיעים כשיש בעיה ואם זה ככה, למה בבעיה הכי חמורה, זו שבגללה אנחנו כאן, הם לא יכולים לעשות את אותו הדבר. "תן לה להיכנס, הטלפון שלה ברשימה, תסתכל ותראה", ניסיתי לסמן לה בעיניי שהטלפון לא איתי, שכחתי אותו ואת התיק שלי כשמיהרתי אחרי מילוא קודם, למצוא את אלמוג. בהיסח הדעת הושטתי יד לכיס האחורי שם שמרתי בדרך כלל את הטלפון וקפצתי כשהיד שלי פגשה במכשיר באותו רגע בו תיק הגב שלי הופיע על כתפיי. הסלקטור חייך כאילו אנחנו פתאום חברים טובים ונתן לי לעבור.

מיהרתי אחרי המחלצת שהוליכה אותי בין צפיפות האנשים, דרך המדרגות אל ארון קיר הדלתות הצבעוניות שבקומה השנייה. את דלת הארון הוורודה שמובילה לחדר המשחקים אני כבר מכירה ויודעת שאם יש לי סיכוי למצוא את אלמוג זה כאן עם הפעוטות, אהבתה הגדולה.

התכופפתי ללחוץ על הדלת הקטנה הוורודה. עיניי נורות לכיוון הפינה בה ישבה אלמוג בדרך כלל. חייכתי בהקלה כשראיתי את ענבר הקטנה ישנה בזרועותיה. התחלתי להתקרב אליהן אבל אלמוג נדה בראשה ושמה אצבע על שפתיה. לא רציתי לעזוב אותה. לא רציתי להפסיק להביט בה עד שיעלה האור הראשון של הבוקר. ידו של מילוא, ששוב הופיע יש מאין, על כתפי הזכירה לי שאסור לנו לתת לבנות לחשוד, בייחוד לא בלילה בלי ירח. סוניה, אחותו הקטנה ישבה בפתח והוא וידא איתה שתשגיח על הבנות. לא באמת היה צורך לוודא, אחרי מה שסוניה עברה לא סביר שתניח להן לצאת מהשגחתה וזה כל מה שביקשה לעשות. הרצח הראשון היה של האחות הגדולה שלהם וסוניה הייתה זו שמצאה אותה. מילוא אמר ובצדק שחשוב שתהיה לה תחושת מטרה, שחשיבות העבודה מחזיקה אותה שפויה. סוניה הנהנה לעברי ואני הנהנתי חזרה בתודה.

הגוֹזֶל מעין כרם, כך קרא לעצמו הרוצח ההזוי, השאיר הוראות כתובות למילוא, אחרי שרצח את שרה, אחותו הגדולה. למה דווקא מיען את המכתב למילוא זו הייתה שאלה שגם הוא לא הצליח לענות עליה וקרוב לוודאי שהתייסר רבות במחשבה שהרוצח הוא מישהו שרצה ברעתו ואחותו היא ששילמה את המחיר. אלו היו השערותיי בלבד כיוון שמלבד למצוא אותי באותו לילה, להסביר לי את הסכנה ולהביא אותי ואת אלמוג לקומפלקס הבניינים המוזר הזה, הוא לא דיבר על רגשותיו. הוא לא דיבר וגם לא הראה רגשות, פרט לפעם הראשונה שאבדתי באחד החדרים והוא החזיק אותי חזק מידיי והביט בי כמה רגעים יותר מידיי אחרי שמצא אותי. בהוראות שהשאיר הגוזל כתב שבכל לילה ללא ירח, תילקח אחת הבנות הבכורות מעין כרם. אם יש שני לילות ללא ירח באותו חודש, היא תילקח בלילה השני. אסור לאף בכורה לדעת על כך, אם תדענה, ייקח יותר מאחת בכל פעם. אחרי שרה נלקחו עוד שתיים ואז מילוא אסף את כל הבכורות מעין כרם, שמונה עשרה הבכורות שנותרו, למקום זה, שהיה בבעלותו. אולם אחרי הפעם האחרונה, בה נלקחה בכורה מתוך המבנה המוגן, הוא הנחה אותנו לא לסמוך על אף אחד פרט למחלצים אותם הכיר לנו ולא לדבר עם אף אחד חוץ ממנו על העניין. אני מעדיפה לקרוא לזאת שנלקחה בכורה ולהעמיד פנים שלא הכרתי את שמה או התיידדתי עם אמה, אני לא חושבת שאוכל להמשיך הלאה אם אתן להן שם. אז כשנלקחה הבכורה מכאן, אף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע, היא פשוט נעלמה כשהמחלצים יוצאים בעקבותיה וחוזרים בידיים ריקות. מילוא מצא אותה רגע אחד אחרי הנשימה האחרונה שלה. רגע אחד מאוחר מידי. מעולם לא ייחלתי למותו של איש. גם נגד הרוצחים המתועבים בהיסטוריה הייתי נגד עונש מוות. מי אנחנו שנהיה אלוהים? טענתי. אולם דבר אחד למדתי בחודשים האחרונים והוא כשחיי בתי על הסף, הלביאה שבי שולטת וכל מה שייחלתי לגוזל היה שימות, שימות, שימות.

התעוררתי בבהלה. נרדמתי למרות שישבתי על כיסא נוקשה, נחושה בדעתי להישאר ערה עד אור ראשון למקרה שאשמע קולות חריגים מהחדר ליד, בו ישנו בכורותינו האהובות, לא לגמרי תמימות ולגמרי יודעות שלא נאמר להן הכל. כשאחת מהן שאלה למה רק בנות צריכות להישאר כאן בהשגחה, אמרנו שגם הבנים בהשגחה בחדר אחר וכשתיפתר הבעיה נחזור לבתים. כשאחרת שאלה למה אחותה הקטנה לא כאן, אמרנו שהיה צורך להפריד בין אחים, שלא יהיו ממשפחה אחת באותו מקום, כדי למזער את הסכנה בפגיעה ביותר מבן משפחה אחד. היה קשה. הן חכמות הבנות ואנחנו האימהות חשנו אבודות, רק הפחד מאיומיו של הגוזל נתן לנו את היכולת לשקר בהצלחה.

החלטתי להציץ על אלמוג עוד פעם אחת, גם אם זה להסתכן בלהעיר מישהי מהבנות, לא יכולתי יותר עם המחשבות שלא נתנו לי מנוח. הנה הפניקה עולה. בשניות זה קורה, האוויר לא מגיע, לא מספיק לי, למרות שאני יודעת שיש ממנו מספיק, שדבר לא השתנה באוויר פרט להבנה. ההבנה שאלמוג שלי לא במיטתה.

אלמוג

אני שומעת. כלומר, ברור שאני שומעת, לא נולדתי חרשת. התכוונתי שכשאני ישנה אני שומעת. למבוגרים יש עניין מטופש של לדבר בחופשיות כשהילדים ישנים, הם באמת חושבים שאף אחד לא שומע אותם. אני שומעת הכל ובברור, גם אם הם משוחחים למעלה, בחדרם הסגור ואני ישנה על הספה בסלון. בהתחלה חשבתי שאלו חלומות אבל מהר מאוד הבנתי שלא. בעיקר תוך כדי נסיעה ארוכה, כשישנתי במושב האחורי ואמא הייתה משוחחת בטלפון עם חברה, כשהתעוררתי הבנתי ששמעתי את כל השיחה. בשנים הראשונות זה היה נורא. אם הייתי נרדמת בעגלה בקניון, למשל, הייתי שומעת אינספור שיחות וקולות ובסופו של דבר הייתי מתעוררת בוכה. עם הזמן למדתי להפריד בין השיחות מתוך שינה, בעיקר אם מישהו היה מזכיר את שמי. אמא לא יודעת שאני שומעת. אני מספרת לה הכל, כל דבר קטן אבל לא את זה.

באותו בוקר, עוד לפני שהעירה אותי אמא, ידעתי כבר שאקום לעולם אחר. בלילה הגיע האיש הזה, מילוא ודיבר עם אמא על הגוֹזֶל. כבר כמה שבועות שנעלמות בנות ולא חוזרות. שמעתי את זה בלילות שישנתי ואמא הקשיבה לחדשות. פרט לכך שכולן בנות וכולן מעין כרם, לא היה שום מכנה משותף בין ההיעלמויות. בפעם הראשונה נעלמה מישהי מבוגרת, בפעם השנייה תינוקת ובפעם האחרונה נעלמה נערה בת חמש עשרה, בגיל שלי. באותו לילה הבנתי למה. מילוא סיפר לאמא על המכתב שהשאיר לו הגוזל, על לילה ללא ירח, בו תילקח אחת הבנות הבכורות ועל כך שאסור לאף בכורה לדעת על כך. אם נדע הוא ייקח יותר מאחת בכל פעם.

כשאימא העירה אותי התעוררתי בצרחה. פחדתי. פחדתי שאותו יצור ידע שאני יודעת. אמא חיבקה אותי ושיקרה כשאמרה שחלמתי חלום רע. ניסיתי להירגע בתוך החיבוק ואמרתי לעצמי שאף אחד חוץ ממני לא יודע שאני יודעת אז כל עוד זה יישאר ככה, אין סכנה.

"אלמוגי, אנחנו צריכות לנסוע לכמה זמן. קרו דברים ומילוא כאן בא לעזור לנו במקום החדש". לא ניסיתי לשאול אילו דברים קרו ולא ניסיתי להעמיד פנים שאין לי מושג. כן העמדתי פנים שהחלום הרע והעייפות של הבוקר הם אלו שבגללם אני שקטה. קמתי  להתלבש ואמא אמרה "לא, מתוקה, הבגדים שלך ארוזים". כשהמשכתי להתקדם לכיוון המקלחת הוסיפה, "אנחנו צריכות לצאת. עכשיו". שתקתי. יריתי חיצים בעיניי. אני לא אוהבת לצאת ככה, עם השיער הפרוע שלי. רק בשביל לארגן אותו אני קמה רבע שעה קודם. אמא, שבדרך כלל מציקה לי עם שאלות כשהיא מרגישה שאני כועסת, שתקה גם היא ואם מישהי מאתנו חשבה שהשתיקות האלו מוזרות, העדפנו לא לומר דבר. לקחתי את המעיל שהושיטה לי ויצאתי החוצה.

אלמוג

גופה הקטנטן של ענבר נרפה בזרועותיי. ידעתי שהיא נרדמה. אני אוהבת שהיא נרדמת ככה, יושבת עליי, אני מחבקת אותה ולמרות כל ההמולה מסביב היא מרגישה מוגנת ובטוחה איתי. היא גם לא מסכימה שאף אחד מהקטנים האחרים ישב עליי יותר מידי זמן. כשזה קורה היא יושבת בצד, קרוב אליי ומחכה. לא עזבתי את ענבר. הלילה אין ירח ואין סיכוי שאשאיר אותה לבד. תכננתי להישאר ערה ולשמור עליה עד שיקיץ הבוקר. 'אני אגן עלייך קטנה', הבטחתי למרות שלא ביקשה. ענבר ושאר הפעוטות הן הדבר היחיד שטוב כאן. אם לא היו, היה מרגיש פה כלא, כי כך מתנהגים לכלואים. אסור לצאת מקומפלקס הבניינים העצום הזה. כבר חודשיים שלא ראיתי אדמה, עצים ופרחים. כשהגענו לכאן באותו בוקר עם מילוא המקום נראה לי מרתק. ארבעה בניינים מחוברים זה לזה בגשרים, קיר דלתות שנראה כמו ארון ענק, הדלתות ללא ידית וכל אחת נפתחת לעולם אחר. אם אתה לא מכיר אז אין סיכוי שתדע אם נכנסת לשירותים או לאולם ספורט. זה לא היה תלוי בגודל הדלתות אבל כן היה תלוי בצבע שלהן ובנקודות הלחיצה לפתיחה. למשל, הדלתות האדומות היו חדרי השינה המשפחתיים, הכחולות היו משרדים והצהובות חדרי השירותים והמקלחות. אני אהבתי את הדלת הוורודה שהיה צריך להתכופף כדי ללחוץ במקום שפותח אותה לאולם המפגש של הקטנטנות.

"א-מוג… א-מוג", שמעתי אותה קוראת לי וחייכתי. אני אוהבת שהיא יודעת את שמי וגם את הדרך שלה לקרוא לי. החיוך שלי נמחק בשנייה שהבנתי שהיא קוראת לי בבכי. "ששש.. ילדה קטנה", אמר קול שנשמע לי מוכר אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה, "א-מוג לא יכולה לשמוע אותך כאן". כשהקול אמר את שמי בלעג, נזכרתי. אף פעם לא אהבתי אותה וענבר עוד יותר. היא צרחה בכל פעם שסוניה התקרבה אליה. "עכשיו שזה רק שתינו כאן, בואי נסיים את זה יפה. אני לא רוצה דמעות, זה סתם מעצבן אותי ואת לא רוצה לעצבן אותי. חחחח… את דווקא כן רוצה לעצבן אותי אם את רוצה להישאר בחיים אבל את לא יודעת את זה נכון ילדה קטנה? אני רוצה את הפחד שלך, אני הולכת ליהנות מהפחד שלך כל-כך, כל הלילה, ולפני שהלילה יגמר, גם את תיגמרי. בּוּ-הוּ!", ענבר צרחה וסוניה צחקה, "הנה, זה לא היה קשה נכון ילדה קטנה? זה לא כייף שמפחידים אותך נכון? אני אקח אותך לגיהינום לפני שתלמדי בכלל איך מפחידים אחים קטנים. בכורה נבלה. את לא עושה עליי רושם, תבכי, תבכי עוד, העיקר שתפחדי. טוב שאני לוקחת אותך עכשיו, לפני שתגדלי ותהרסי את החיים של האחים שלך", סוניה צרחה וההד שנשמע הזכיר לי את הדלת הצהובה שנכנסתי אליה בטעות ביום השלישי שלי כאן. אני לא זוכרת באיזה בניין מהארבעה זה היה אבל אני לא אשכח כמה מפחיד היה המקום הזה, עם ריח טחב וצינורות שחורים עם פסים צהובים שנראו כמו הפלכית שראיתי בסרט טבע. ניסיתי להזכיר לעצמי שהיא לא תוקפת אלא אם מאיימים על הקן שלה אבל כל מה שזכרתי הוא שהצרעה הזאת ניזונה מפגרים והצהוב הזה שבהק על השחור נראה כאילו עומדת להתקיף אותי להקה כזאת של צרעות. מילוא הופיע משום מקום והוציא אותי משם, חוקר אותי איך הצלחתי להיכנס לשם, זה מקום חסום ושלא אעז לעשות זאת שוב. כאילו שהתכוונתי. אידיוט. הסיבה היחידה שלא קראתי לו כך בפניו היא אמא. אני רואה איך היא מסתכלת עליו, אני יכולה לקרוא את אמא גם אם תעצום עיניים. בסך הכל מילוא היה איש טוב אבל כשהוא בלחץ לא נעים להימצא בחברתו וכאן היו לו הרבה סיבות להיות לחוץ, סיבות של בכורות נעלמות.

"א-מוג, א-מוג, א-מוג", התעוררתי עם בכיה של ענבר מהדהד באוזניי. סוניה. היא לקחה אותה כשנרדמתי. לא טרחתי לנעול נעליים, עם גרביים לא ישמעו אותי על רצפת הברזל, בייחוד אם אני רוצה לעבור בין בניינים. אני חייבת למצוא את הדלת השחורה. זה היה טוב שהצטרפתי לאמא בהליכות הבוקר שלה בחופשים, היא לימדה אותי ללכת בצעדים קטנים ומהירים. עכשיו כשלא יכולתי לרוץ ולהרעיש הודיתי לה בליבי וניסיתי את בניין שלוש. חשבתי לא להתחיל דווקא מהראשון, זה ודאי יהיה מזל אם דווקא שם תהיה הדלת. זה לקח זמן. יותר מידיי זמן לחצות את הגשר מבניין ארבע לשלוש. לאכזבתי הרבה זה לא היה המקום. לא היה לי זמן לעצור, להסדיר נשימה. הקריאות של ענבר הדהדו בראשי. הגעתי לבניין שתיים כשריאותיי גדושות ואוזניי צורחות למראה הדלת השחורה. לא עצרתי לחשוב מה בכלל אעשה מכאן, לא היה לי זמן לזה. הושטתי יד ללחוץ על הדלת למעלה. היא לא נפתחה. לחצתי בצדדים, למטה, דפקתי עליה, הלמתי באגרופיי והיא לא זזה. הסתובבתי בייאוש ונשענתי על הדלת בגבי, מנסה לחשוב מה לעשות כשקרו שני דברים. האחד, מילוא הגיח בריצה מולי והשני, נפלתי על הישבן שלי ישר לתוך קן הפלכית. ברגע הקצרצר שהיה לי נזכרתי שזה מה שקרה בפעם הראשונה שמצאתי את עצמי כאן. "תראי, תראי, הגיע הדבק שלך", היה מה ששמעתי לפני שסוניה תפסה אותי מהאוזן וזרקה אותי באוויר. נחתי על הרצפה המאובקת והטחובה, מזל ששוב הישבן המסכן שלי ספג את המכה כיוון שאחריו הראש שלי חבט באחד הצינורות השחורים צהובים, משמיע הדהוד צורם. ענבר צרחה ואני מיהרתי להזדקף ולחפש אותה. היה קשה לראות אך הצבע הצהוב זרח מספיק כדי לראות את צלליותינו.

סוניה. אף אחד לא חשד בסוניה, כיוון שגם את אחותה הבכורה לקח הגוזל. בהתחלה לא היה לי נעים שלא אהבתי אותה אבל לא משנה כמה ניסיתי, משהו בה הרגיש רקוב. רקוב היא מילה קטנה הבנתי עכשיו. "קחי אותי", אמרתי לה, "את לא צריכה אותה, גם אני בכורה", מאוחר מידיי גיליתי את הטעות שעשיתי. "את יודעת על המכתב הא?", זאת לא הייתה שאלה וסוניה נשמעה די מרוצה. "אם את יודעת זה אומר שאני אקח שתיים הלילה, אז טוב שהגעת א-מוג", אמרה בקול מתועב, מלכלכת את שמי שכל-כך אהבתי כשענבר הגתה אותו.

היא קשרה אותי כמעט מספיק קרוב לענבר אבל לא מספיק כדי שאוכל לגעת בה ולהרגיע אותה. האצבעות שלי הגיעו עד סנטימטר בלבד משלה. הצרחות של ענבר נחלשו אך לא פסקו. זה היה קשה לשמוע, כאילו חייה נשאבים ממנה עם כל צרחה. סוניה המשיכה להפחיד אותה במשך שעות, פעם אחת מבהילה אותה כשהיא מגיעה מאחוריה וצועקת באוזנה, פעם כיסתה את עיניה ופיה עד שחשבתי שעוד רגע תמות מול עיניי ונראה לי שכך היה אם לא הייתי אומרת לסוניה בלעג המסווה את הפחד העצום שחשתי "חכמה על קטנים סוניהל'ה?", מה שזיכה אותי בסטירה מצלצלת מבורכת. מבורכת כיוון שאחריה נשמעו נשימותיה המהירות הקטנות של ענברונת.

"משחקת אותה חכמה הא?", אמרה.

"לא משחקת אתך במיוחד", עניתי בקרירות, "אין לי סבלנות לילדות קטנות ומעצבנות כמוך", הוספתי. התחלתי להבין את העניין. אם לא ענבר אולי הייתי מוצאת מקום בליבי לרחם עם סוניה. כל מה ששמעתי כשישנתי, המידע על אחותה שנעלמה והנקם שבעיניה לימדו אותי על ההתעללות שעברה.

"למי קראת ילדה קטנה ומעצבנת?!", שאגה לי באוזן ואני עניתי בשקט, "לך".

סוניה צרחה כמו מטורפת וענבר צרחה כבר ללא קול. השתדלתי לא להביט בצלליתה, לא רציתי להישבר עכשיו. הבוקר כבר חייב להגיע, אנחנו כאן כבר שעות. זה הרגיש כמו ימים. עדיין לא ידעתי מה יהיה ואיפה מילוא? הוא היה ממש לידי כשנפלתי לכאן. אולי גם מילוא עצמו קשור לכך? חשבתי לפתע בפחד, הוא וסוניה נגד אחותם ואחיות בכורות?

השקט הפתאומי שנפל על סוניה הפחיד אותי יותר מהצרחות המטורפות שלה. היא חשבה וזה לא טוב שהיא חושבת וידעתי שזה לא טוב שהיא חושבת כיוון שהיא נעמדה לי מול הפנים עם שיניים זוהרות ומרוצות.

"את חושבת שאת חכמה, בכורה מסריחה שכמותך. נראה אותך חכמה, נראה אותך יושבת ככה בשקט כשאקח את נשמתה של הקטנה. יש לי כבר מספיק פחד ממנה, היא יכולה ללכת. תגידי שלום לענברונת הקטנה שלך", היא צחקה כשנפלטה אנחת פחד ממני. "תפסתי אותך א-מוג, כולם חושבים שאת כזאת טובה ומטפלת בילדים הקטנים. אני מכירה בכורות כמוך, כולכן אותו זבל. מחייכות ליד שולחן האוכל ודוקרות עם סיכה את הרגל של האחות הקטנה שלכן, רק כדי שהיא תבכה כאילו בלי סיבה ויכעסו עליה וישנאו אותה. בכורות שמתנדבות להקריא סיפור לאחות הקטנה ומספרות לה איך תגיע המכשפה לקחת את נשמתה כשהבוקר יעלה. כן, כל הלילה הייתי נשארת ערה, פוחדת, מי מפחדת עכשיו שרה? את איזו נשמה המכשפה תיקח עכשיו שרה? כן, עכשיו את בוכה, עכשיו את מבקשת סליחה, עכשיו זה כבר לא יעזור לך, אמא לא כאן להגן עלייך, לומר איזו ילדה טובה יש לה, איזו אחות טובה ואיך היא תמיד מטפלת באחותה הקטנה. אמא מתה ועכשיו גם את תמותי ותלכי אליה ותספרי לה את כל מה שעשית!", האצבעות של סוניה החלו להתהדק סביב צווארי. לא ידעתי איך לעצור אותה, היא בכלל לא הייתה כאן, היא הייתה עם אחותה שרה, ככל הנראה הרצח הראשון שלה. שמעתי את ענבר קוראת לי "א-מוג", שוב ושוב בלחישה, שאין לי מושג איך הצלחתי להתמקד בה על פני הצרחות של סוניה. גם אם זה הדבר האחרון שאעשה, רציתי להשאיר משהו לענבר ממני והתחלתי לשיר, אם אפשר לקרוא לזה שירה, אבל הוצאתי מגרוני מה שיכולתי. השיר שאהבה להירדם לצליליו, צוואתי האחרונה, "אמא.. שרה לגוזל… שיגדל…", האצבעות של סוניה נרפו לרגע בו המשכתי לשיר "הנה.. הגוזל שלי, ..הגוזל של אמא" ושוב התהדקו על צווארי.

אלמוג

אני שומעת. גם כשאני מתה אני שומעת. אני שומעת את ענבר בוכה, אני שומעת בליל של קולות אנשים בוכים וצועקים. אני לא מצליחה להפריד את הקולות. זה בדיוק כמו שהייתי קטנה ונרדמתי בעגלה בקניון. צעקות, מילים, אין משמעות, לא מבינה מה אומרים. ככה זה כנראה בגיהינום. אני רוצה להתעורר, רוצה שזה יפסיק. אי אפשר להתעורר מהמוות. אני חושבת על ענבר ובוכה. חושבת על אמא ודמעות שקטות, ארוכות, נושרות.

"תשירי שרה, למה הפסקת לשיר?", סוניה שאלה אותי כששקעתי במוות. היא קראה לי בשם אחותה הגדולה.

"מילואי, שרה לא מתעוררת", בכתה סוניה ובאופן מוזר החלה לשיר את השיר ששרתי לענבר לפני שעטפה אותי החשכה, "אמא שרה לגוזל… שיגדל, שיגדל. הנה הגוזל שלי, הגוזל של אמא".

בכי חלוש של ענבר הקטנה שימח אותי. ענבר לא מתה. ענבר לא מתה. שמעתי אותם, ערבוביה של קולות מנסים לשדל אותה לעזוב אותי, שהיא צריכה ללכת ואני אבוא עוד מעט. בסופו של דבר הבכי הקטן שלה התרחק עוד יותר עד שנעלם. עכשיו שמעתי עוד בכי, בכי גדול. מישהו בוכה ומדבר איתי. מילוא. הוא מתחנן לפניי שאחזור, שלא אלך, שלא יצטרך להחזיר אותי מתה לורד. אוי אמא. הוא אמר שהוא אוהב אותנו וחזר וביקש שאסלח לו. בכיתי. רציתי גם לאמא. רציתי חיבוק של אמא. רציתי לומר לו שהוא זה שמסכן, עם אחות אחת מתה ואחות שניה שרצחה אותה. ענבר. אמא. אמא שלי.

ורד

השקט העיד שמילוא הגיע. רציתי מאוד ולא רציתי כלל לראות. רציתי לראות שזו לא אלמוג ולא רציתי ממש לראות שזאת היא. את השקט החליפו בכי וזעקות. ממקומי האסוף בפינה, הרמתי מבט וראיתי את נעליו מלאות בוץ, מתקרבות. המשכתי לטפס עם עיניי על מכנסי הג'ינס שמילאו אחרי צו אופנה רחוקה בחיים רחוקים ונקרעו מאליהן. הדבר הראשון שראיתי זה את השיער. אם לא היה נותר דבר מגופה והייתי צריכה לזהותו, הייתי מזהה אותה על-פי שיערה. השיער שכל כך אהבתי והיא שנאה. השיער האינסופי שאפשר להתחבא בתוכו. השיער שגם שנבער באש נרות השבת כשהייתה בת ארבע, לא ניכר בו דבר והוא אף לא נתן ללהבה לחדור את קרקפתה. פניקה. את האוויר הזה לעולם לא אוכל לנשום במלואו. זה לא עוד התקף חרדה, זה לא עוד מיצג שווא שרואות עיניי הפוחדות, זה לא עוד הרצון שלי לחיות, זאת אלמוג שלי. אפשר להתחרש משקט, אפשר להתעוור מלראות ואפשר גם למות מלחיות. מבעד לעיוורון ראיתי טיפה מחליקה על אגודלו של מילוא ונושרת אל הרצפה. חזרתי על עקבותיה שהובילו ללחי שנשענה על ידו של מילוא ועלו מעלה אל עינה. מהמקום בו יצאה הדמעה, באו עוד. האוויר מעולם לא היה קשה יותר לאיסוף, מעולם לא היה חיוני יותר עבורי מאותו רגע ומעולם לא חשבתי שאשמח כל כך לראות בעיניה של בתי דמעות.

אפילוג

אלמוג

"אני חושבת שזה זמן טוב לספר לכם גם סוד משלי", אמרתי לאמא ומילוא. כבר חצי שעה שהם מתפתלים בניסיון לספר לי ולהסביר לי מה שידעתי מזמן. כבר כשהתחיל כל העניין עם הגוזל ראיתי שלאימא יש עניין במילוא וההתפרקות של מילוא ביום בו הציל אותי אישרה לי שהרגשות הדדיים. אולם הוא לא יודע ששמעתי את כל מה שאמר כשהייתי מחוסרת הכרה.

סוניה אושפזה במתקן כליאה רפואי. מילוא נחקר על-ידי המשטרה ויצא זכאי. אני עברתי מדורי שיממון עד שסיימו עם הבדיקות הפולשניות ווידאו שאני תקינה וכשהוכרז שלא נשקפת לנו יותר סכנה, שוחררנו. שמחתי לחזור לביתנו בהרי ירושלים הקרירים. האוויר הרגיש לי יותר נקי מאי פעם ובירכתי על הקור שחדר את עצמותיי והזכיר לי שאני חיה. רק אמא לא נתנה לי לנשום בלי שתהיה שם לנשוף עליי עוד מדאגתה. היא חושבת שאני לא יודעת שבכל לילה הייתה יושבת על כיסא מחוץ לחדרי ומסרבת לעזוב למרות הפצרותיו של מילוא שגם כך הרגיש כאילו כל זה היה באשמתו. מהרגע בו השתחררנו הוא בעצמו לא שחרר ולא עזב אותנו. בבוקר הגיע עם מאפים ובלילה נפרד מאתנו ונסע עד קצה החלקה, ישן או לא ישן בטנדר שלו. כשחזר וראה את אמא על כיסא ליד חדרי, הוא ישב על הרצפה לידה. לקח להם שבוע, לא ברור בסוף מי שכנע את מי אבל הם עזבו סופסוף ויכולתי לישון טוב יותר. כלומר, עד שעברו לחדר של אמא.

עכשיו הם ישבו מולי בסלון, מחכים ומתוחים. "גם לי יש סוד", אמרתי להם שוב.

"אוי לא", אמא תפסה את ראשה בשתי ידיה, "אני לא חושבת שאעמוד בעוד חדשות רעות אלמוגי". הראש שלה היה שמוט ולא ראה את החיוך הקטן שלי שגרם למילוא להרים גבה בשאלה ולסמן לאמא להביט עליי.

"מה את זוממת אלמוג?", מדהים איך ברגע עברה מאישה מאוהבת במילוא, לאמא מיואשת ולמחנכת כיתה, שזה בעצם מה שעשתה לפני שסוניה השתגעה ולקחה איתה חיים של אחרים.

"אני שומעת", אמרתי להם בתוכחה משועשעת.

"יופי ואני רואה", אמרה אמא, "אני לא מבינה מה כל כך מצחיק גברת צעירה? אנחנו יושבים ומספרים לך משהו חשוב ואת מוצאת לך זמן להתבדח". מילוא הניח יד מרגיעה על של אמא. אהבתי את זה אצלם. הם נהגו לדבר הרבה במחוות. חבל שלא עשו ככה בלילות, חשבתי וגלגלתי את עיניי.

"עכשיו כשמילוא עובר להתגורר כאן באופן קבוע, אני חושבת שזה זמן טוב לעדכן את שניכם שכשאני ישנה, אני שומעת הכל, ה-כל", סיימתי בהדגשה. לא חשבתי שפנים יכולות להחליף כל כך הרבה צבעים. מעניין. חייכתי, אמרתי לילה טוב ועליתי לחדרי. הלילה הזה אשן בשקט מוחלט, אני בטוחה.