נשבע?

מאת: אשיה עוגן

בעת שהגברים צדו בהרים הרחוקים, נשותיהם נשארו בבתיהם, מטפלות בילדים, מבשלות, דואגות לשלום בעליהם.

אמנם אצילים הם המלאכים, אך כאשר חשים בסכנה עלולים להפוך לחיות תוקפניות ביותר.

סלינה ישבה במרפסת על כיסא נדנדה עתיק, מחזיקה את בנה, ליאו, הישן בחיקה. היא שוחחה בשקט עם חברתה, אוליביה.

"לעולם לא אבין מדוע הם רוצים להורגם," אמרה.

חברתה חייכה בשלווה. היא שקלה את תשובתה בעת הביטה בשמי הלילה המעוננים.

"אני חושבת," אמרה," שהגברים נמצאים במצוד אחר כבוד."

"והם מוצאים זאת בהרג המלאכים?"

אוליביה הנהנה בשקט, מקשיבה לקול הרוח הקרירה המנשבת בעשבים היבשים.

"ובכל זאת," המשיכה," זה אכזרי. לקחת את חייו של יצור מלכותי כל כך רק בשביל מעמד."

סלינה ליטפה את שיערו השחור של בנה. "כמה מלאכים נותרו יתומים מהצייד." היא הנידה בראשה. המחשבה הייתה מזעזעת להורה.

"עדיף לא לחשוב על זה," אמרה אוליביה. " זה לא נוגע לנו."

 

אוליביה נופפה לחברתה לשלום.

בעודה צועדת לביתה, מהרהרת בשיחתה עם סלינה, שמעה קולות באים מהיער. היא לא הצליחה להבין מה הקולות אומרים, אך הם נשמעו במצוקה. היו כמה קולות גבריים, לעתים נקטעים על ידי תחנוני קול נשי. יבבות תינוק נשמעו ברקע.

למרות מה שראשה דרש, אוליביה החלה לצעוד בכיוון הקולות.

לא הספיקה לצעוד עשרה צעדים לפני ששמע זעקה של האישה והקולות הגבריים נדמו.

אוליביה צעדה מהר יותר, וכשהגיעה למקום בו העצים התחילו והעשב נפסק, ראתה באור הירח גוף אישה מכונפת מוטל על האדמה ודמות תינוק לידה. התינוק לא נראה פצוע, ולא בכה למראה אמו המדממת. היא הייתה יפיפייה, עם תלתלים זהובים ועור חיוור כשל בובת פורצלן. כנפיה הגדולות מגוננות על התינוק. הן יכלו להיות לבנות כשלג, אם לא היו מוכתמות בדמה.

היא עדין הייתה בחיים, אך לא היה דבר שאוליביה יכלה לעשות כדי לעזור לה, היא רק הסתכלה על המלאכית הגוססת בחוסר אונים.

היא כרעה אל התינוק, כששמעה את אמו קוראת אליה. היא הסתובבה להתבונן בה, עיניה היו פתוחות מעט והסתכלו הישר על אוליביה.

"קחי אותו," אמרה, ואוליביה דממה. "בבקשה," התחננה." קחי אותו."

אוליביה לא אמרה דבר, רק הסתכלה בתינוק הישן ובאמו.

"יהרגו אותו בכפר," הסבירה. "אני מצטערת, אני לא יכולה." עיניה מלאו עצב פתאומי וצורב, כי כל מה שרצתה לעשות באותו רגע היה לקחת את המלאך הקטן, שכנפיו עוד לא צמחו, ולהחביא אותו בביתה.

"הם לא," חזרה ואמרה המלאכית. "בבקשה, לא לתמיד, רק לארבע עשרה שנים. אז החזירי אותו לכאן." הדיבור דרש  ממנה לרכז את כל הכוח שנותר בה, וכל מילה העבירו בגופה כאבי תופת." אז הוא יוכל לדאוג לעצמו."

"ארבע עשרה שנים זה הרבה זמן, "אוליביה הנידה בראשה בחוסר אונים. "אני אפילו לא יודעת את שמו."

המלאכית לקחה נשימה אחת אחרונה, וכשהאוויר עזב את ריאותיה, משפתיה יצא השם, "גבריאל." ובזאת עצמה את עיניה ולא אמרה עוד דבר, משאירה את אוליביה לבדה, בוכה, שבורה מההחלטה שעליה לעשות.

 

כשחזר בעלה, קאל, מההרים, שלושה שבועות לאחר מכן, כשהוא נושא חמישה זוגות כנפיים בידיו, הובילה אותו אוליביה אל חדרם, שם ניצבה מיטה קטנה. בעלה הסתכל עליה בתמיהה.

"אמו נרצחה," אמרה ." היא ביקשה שאדאג לו."

קאל התקרב אל המיטה והרים את התינוק, שהביט בו בעיניים גדולות. הוא התחיל לחייך, אך הרגיש את גבו של התינוק והרגיש שתי בליטות, שהיו גדולות מכדי להיות שכמות, וחיוכו נעלם כלא היה. המלאך הקטן פרץ בצחוק מהמגע, ואוליביה לקחה אותו מידיו של בעלה. היא הביטה בחשש בפניו של קאל, שלא אמר דבר ונראה כשוקל את מהלכיו.

כשעברו כמה דקות ולא אמר דבר, אוליביה החלה לחשוש. " קאל, מאז שהיינו ילדים רצינו להיות הורים."

"עם ילדים משלנו, כן," ענה בעלה." אבל אוליביה, זה מלאך. אנשי הכפר יהרגו אתו ברגע שיראו אותו."

אוליביה נתנה לתינוק לשחק עם אצבעותיה. "אנחנו אנשים אהובים בכפר, " אמרה ," וכולם מרחמים עלינו. הרי אני לא יכולה לשאת תינוק, וזאת ההזדמנות שלנו." כשקאל לא ענה, המשיכה ,"אולי ההזדמנות היחידה שלנו."

קאל הסתכל על אשתו, שנראתה כאם הנושאת את ילדה היקר. הוא הסתכל על התינוק, ששיחק בחולצתה.

"מה שמו?" הוא שאל לבסוף.

אשתו חייכה והסתכלה על המלאך הקטן. ," אמו קראה לו 'גבריאל'."

קאל לקח כמה נשימות רועדות, אך לבסוף, חייך אל אהובתו, חיבק אותה בזהירות והניח את ידו על ראשו של גבריאל. "אני אודיע שחזרתי ממסע הצייד האחרון שלי."

אוליביה חייכה מאוזן לאוזן והסכלה בגאווה על בעלה, ואז על בנם.

"זה רק לארבע עשרה שנים," הוסיפה. " אמו ביקשה להחזיר אותו אז למקום בו מצאתי אותם."

קאל חייך בשקט. " אז כדאי שנהפוך את השנים האלה לחיים הכי טובות בחיים שלנו."

 

ביום למחרת, הציגו אוליביה וקאל את גבריאל למועצת הכפר. בתחילה, הם התנגדו לרעיות בפה אחד.

"אתם לא יכולים לצפות מאתנו לקבל את האויב אל הכפר," אמר ראש המועצה, קני לואיס.

"הוא רק תינוק," התעקשה אוליביה. "אנחנו נגדל אותו כילד אנושי רגיל."

"ומה יקרה כשיצמחו לו הכנפיים?" דחק חבר אחר. "מה יקרה כשהוא יפגע באחד מילדי הכפר?"

מלמולי הסכמה נשמעו ברחבי החדר.

פניה של אוליביה התעוותו בזעם. "המלאכים מעולם לא ניסו לפגוע בנו. אנחנו צדים אותם במשך שנים והם לא עושים דבר." היא עצרה להסתכל על כל איש ואישה מסביבה ואז המשיכה. "אמו של התינוק הזה נרצחה בידי בני אדם. היא לא ניסתה לפגוע באף אחד, ועכשיו היא איננה והשאירה אותי לדאוג לבנה. וחוץ מזה, המלאכים חזקים כל כך שכל אחד מהם יכול לגבור על עשרה גברים. אם הם היו רוצים במותינו הם היו עושים זאת ממזמן."

דבריה הותירו את החדר בדממה מוחלטת. הנשים הסתכלו על בעליהן וילדיהן. חברי המועצה התייעצו בלחש.

לבסוף, הסתובב ראש המועצה אל אוליביה וקאל. "מה אתם מציעים שנעשה?"

אוליביה הסתכלה על בעלה ולאחר מכן על התינוק הישן בחיקה. "תנו לנו לשמור על גבריאל," היא אמרה. "אני מבטיחה שלא יגרום שום בעיות," היא נתנה לראש המועצה מבט נחוש. "כמובן," המשיכה, "יהיה אידיאלי שנפסיק את ציד המלאכים, אך איני מצפה להפסיק מסורת כל כך ארוכה ביום אחד."

קני לואיס הסב את מבטו מאוליביה לגבריאל. "ומה יקרה כשישאל מדוע הוא שונה מהילדים האחרים?"

"נענה לו בכנות," השיבה אוליביה, "אין זה בכוונתנו לשמור אותו לנצח."

"ומה אם לא תרצו להיפרד?"

אוליביה שקלה את דבריה. "זאת לא החלטה שלנו."

עברו כמה רגעי שתיקה לפני שראש המועצה דיבר שוב. "בסדר גמור," אמר, "יהיה מעניין לראות איך זה יסתדר, אך הצייד יישאר כהרגלו."

אוליביה חייכה בשקט אל בעלה. "תודה רבה, אדוני."

 

כמעט תם הזמן.

השנים חלפו מהר כל כך.

קאל פתח את דלת הכניסה לביתו, וראה נער נושא חמישה שקים. "ליאו," אמר, "כבר חזרתם מהיער?"

הנער הנהן. "לא היו הרבה תותים השנה, אבל התפוחים," הוא הראה לקאל שני שקים מלאים, " היו כל כך הרבה שלכל אחד יש שני שקים."

קאל לקח את אחד משקי התפוחים. "שנה שעברה היה רק חצי שק."

ליאו חייך ומשך בכתפיו, "המזל מאיר לנו פנים." הוא סימן לקאל להתקרב כדי שיוכל ללחוש משהו באוזנו.

"הבאתי גם שק של פטל בשביל גבריאל."

קאל הסתכל על הנער ופרע את שיערו. "לא היית צריך."

ליאו חייך בשובבות. "תחשוב על זה כמתנת יום הולדת מוקדמת."

פניו של קאל נפלו כשאמר זאת. הוא הניח את ידיו על כתפיו של הנער. "תקשיב ליאו-"

אך הוא לא הספיק לסיים את דבריו, כי קול משק כנפיים נשמע באוזניהם.

"ליאו!" קרא גבריאל בעודו נוחת על שביל הגישה לבית. "חזרת."

עברו כמעט ארבע עשרה שנים מאז שלקחו אותו אוליביה וקאל תחת חסותם. הוא גדל להיות נער יפה תואר עם שיער מתולתל וזהוב כמו של אמו המנוחה, ועיניים כחולות ותמימות. באביב ובקיץ יוצאים להם נמשים לטייל על גופו. הוא חיבק את ליאו בכוח.

הנער האנושי חייך למראהו, "גבריאל," הוא צחק, "קשה. לנשום."

המלאך שחרר את אחיזתו. " סליחה," אמר והעביר יד בשיערו. " איך היה ביער?"

"היה טיפה קשה למצוא את המטעים," סיפר ליאו, "אבל נחש מה?"

"מה?"

"פגשנו כמה מלאכים בדרך שעזרו לנו."

עיניו של גבריאל נפערו וחיוכו התרחב, אם זה היה אפשרי. זה אף פעם לא נראה שחיוכו יוכל להתרחב כשהוא עם ליאו. אבל הוא תמיד גדל. "באמת?"

ליאו הנהן. "הם אמרו שהם מחכים למלאך אחר."

גבריאל הביט על היער, " נקווה שהם ימצאו אותו."

אוליביה, שבינתיים הצטרפה לבעלה על המדרגות, החליפה מבטים מודאגים עם קאל.

"צריך לספר להם לפני היום הולדת," אמרה, ובעלה הנהן בהסכמה.

"ניתן להם רק עוד כמה ימים," אמר.

 

השניים שכבו בין העשבים הגבוהים על גבם, ליאו משחק בנוצותיו של גבריאל.

"תגיד," אמר.

"מה?"

"מה אתה רוצה ליום הולדת שלך?"

גבריאל לא אמר דבר למשך כמה דקות, רק הביט בשמיים הבהירים. הוא הסתובב להביט בחברו.

" אני אחשוב על זה."

הם המשיכו לשכב שם בדממה, מקשיבים רק לנשימות אחד של השני.

"היי, ליאו?"

הנער הפנה את ראשו אל המלאך בשאלה.

"זוכר את הפעם ההיא שנרדמנו כאן והתעוררנו כשהיה כבר חושך?"

ליאו גיחך. " היינו בני חמש," הוא אמר, " שלחו אחרינו משלחת חיפוש."

שניהם חייכו על הזיכרון.

הם עשו זאת הרבה. העלו זיכרונות מפעם. כשהיו קטנים, או רק כמה שבועות קודם.

"היי, גבריאל?"

המלאך הסתובב אל בטנו, והסתכל על ליאו בשאלה.

"זוכר את היום הולדת שלי כשהייתי בן 13?"

פניו של גבריאל הרצינו. " הבטחת שלא תצחק עלי."

ליאו צחק בכל זאת. " אבל זה מצחיק," אמר. " כל כך נלחצת שלא מצאת לי מתנה שנישקת אותי? זה קורע."

גבריאל קבר את פניו בידיו. " תפסיק!"

"נראה לך?" ליאו הרים את פניו של גבריאל. "לעולם לא."

"זה היה הרגע הכי מפחיד בחיים שלי."

ליאו גיחך. " יותר מהפעם שנפלנו מצוק?"

"הרבה יותר," השיב גבריאל. "זאת הייתה הפעם הראשונה שעפתי, אז זה היה כיף."

"דבר בשם עצמך."

הם העבירו שעות כך.

השמש החמימה על פניהם, העשב הרטוב מסביבם.

הם יכלו להעביר נצח כך, בלי דאגות, רק שניהם, בלי אף אחד אחר.

"גבריאל?"

אך הם לא היו לבד בעולם.

"כן, אמא?"

"איפה אתה?"

הוא נעמד והבריש את חולצתו, שהייתה גדולה עליו בכמה מידות. "כאן," הוא אמר.

"ליאו אתך?"

גבריאל משך את ליאו לעמידה.

"צהריים טובים, גברת בטסון."

"צהריים טובים," השיבה אוליביה, "כדאי שתחזרו הביתה, " אמרה.

הנערים הסתכלו אחד על השני, ובחוסר רצון ניכר, הלכו עם אוליביה לביתם.

 

אוליביה, קאל וסלינה ישבו מסביב לשולחן האוכל בבית משפחת בטסון.

באוויר עמדה שתיקה מעיקה. אף אחד לא חשב שהיום יגיע שבו יצטרכו לספר לנערים את מה שהסתירו מהם זמן כה רב.

"אנחנו מספרים להם היום," אמרה אוליביה. "הם צריכים זמן לעכל את זה."

השניים האחרים הנהנו בהסכמה, אך אף אחד מהם לא היה נלהב להביא את האמת לשולחן.

לבסוף קאל קם מכיסאו. " אני אקרא להם."

הוא הלך לחדרו של גבריאל שם ראה את בנו ישן על חזהו של חברו. ידיו של ליאו עוטפות את גבו של גבריאל ברכות. הם נראים כה שלבים ביחד, וקאל לקח כמה שניות, רק לתת להם עוד כמה רגעים של תמימות.

אך לבסוף, הוא צעד לכיוון המיטה, התיישב על קצה המזרן, לקח נשימה עמוקה וניער קלות את הנערים.

"גבריאל?"

המלאך פתח את עיניו באטיות והביט בקאל בשאלה.

"אנחנו רוצים לספר לך ולליאו משהו."

גבריאל התיישב במקומו ושפשף את עינו בעייפות. הוא שם את ידו הלבנה על כתפו של ליאו, שהתעורר כמעט מיד. גבריאל הטה את ראשו אל הדלת, וליאו הנהן בהבנה.

הם יצאו מהחדר וישבו אל השולחן.

אוליביה אילצה חיוך על פניה. "ישנתם?"

הנערים הנהנו, עדיין עם רגל אחת בחלומותיהם.

"מה פשר הכינוס?" שאל ליאו.

המבוגרים הסתכלו אחד על השני, כל מבט אומר 'אני לא עושה את זה'.

גבריאל וליאו גם כן הביטו אחד בשני, אך מבטיהם אמרו דברים אחרים.

"אנחנו, " סלינה פתחה. " אנחנו צריכים לספר לנו משהו."

"את זה כבר הבנו," אמר גבריאל.

"יום ההולדת שלך מגיע בקרוב, " אמר קאל. "אתה תהיה בן חמש עשרה."

שני הנערים הסתכלו עליו במבט מפקפק.

"מה אתם רוצים להגיד?" שאל גבריאל.

"אנחנו כבר לא ילדים," הוסיף ליאו.

אוליביה עצמה את עיניה. "אתם כבר מכירים את הסיפור על איך מצאתי את גבריאל."

הנערים הנהנו. סוף סוף מישהו מתחיל לדבר כמו שצריך.

"ובכל זאת," המשיכה," לא סיפרנו את כל הסיפור."

גבריאל הטה את ראשו בשאלה.

"כשמצאתי אותך, אמך עוד הייתה בחיים."

גבריאל הביט בה בבלבול, " אבל אמרת שהיא מתה. "

"והיא באמת מתה לאחר כמה דקות."

דממה חזרה להשתרר בחדר.

אוליביה המשיכה. " היא דיברה אלי," היא אמרה, "ביקשה ממני שאקח אותך."

"וזה מה שעשית," אמר ליאו. הנערים עדיין לא הבינו במה בדיוק מדובר.

"אך היא גם ביקשה שאחזיר אותך."

עיניו של גבריאל נפערו במבט שקרוב יותר לאימה מהפתעה. "מה זאת אומרת?" הוא דרש.

" היא אמרה להחזיר אותך אל המלאכים בעוד ארבע עשרה שנים."

"שזה בעוד חודש," הוסיף קאל. " ביום ההולדת שלך."

הנערים לא הביטו אחד בשני. הם הסתכלו על הוריהם בחוסר אמון.

"רגע, " אמר ליאו, " כשהיינו ביער, המלאכים אמרו שהם מחכים למישהו. הם לא התכוונו ל -"

"כן," קטעה אות אמו. " הם מחכים לגבריאל."

"חשבנו שיהיה מוטב שנספר לכם לפני התאריך, " הסבירה אוליביה. " שיהיה לכם זמן להיפרד."

בלי להגיד דבר, גבריאל קם מהשולחן, לקח את ידו של ליאו והם יצאו מהבית.

ההורים הסתכלו אחד על השני.

"טוב," סלינה אמרה, " ניתן להם זמן. "

 

גבריאל סחב את ליאו בתעופה, פניו ריקים מהבעה. בתחילה , ליאו חשב שהוא לוקח אותו לחלקת העשבים, אך הם חלפו על פניה.

"אה, " אמר, "גבריאל, לאן אנחנו עפים?"

אך גבריאל לא ענה. הם המשיכו במעוף בדממה.

הרוח הייתה קרירה והצליפה את שיערו של ליאו בפניו. הם חלפו מעל הבתים, אנשים נופפו אליו והוא נופף בחזרה, מתוך נימוס.

הם נחתו במקום כלשהו  ליד היער.

ליאו הבריש את חולצתו וניסה, ללא הצלחה, לסדר את שיערו.

"אוקי," אמר," עכשיו אתה מוכן לספר לי מה זה המקום הזה ולמה אנחנו כאן?"

גבריאל עמד עם גבו מופנה אל ליאו, ראשו שמוט, כנפיו עוטפות אותו כמו שמיכה. "הם מכירים את חלקת העשבים," הוא אמר בקול רועד," ואני לא רוצה שימצאו אותנו."

ליאו התקרב ונעמד לפני גבריאל והרים את ראשו. עיניו הבהירות נראו רטובות וכהות מבדרך כלל.

"למה הדמעות?"

גבריאל מחה אותם עם כף ידו. " לא יודע, ליאו, " אמר בקול שהיה מאוד קרוב לכעס. " אולי בגלל שכרגע אמרו לי שבעוד חודש, אני צריך לעזוב את הבית שגדלתי בו, את האנשים שגידלו אותי ודאגו לי מאז שהייתי תינוק ו-".

הוא לא סיים את המשפט. הוא נפל אל ברכיו על האדמה הרכה. ליאו קרע לידו.

" זה לא אומר שאתה חייב להפסיק לראות אותם," אמר.

גבריאל לא ענה.

" אתה יכול לבוא לבקר, נכון?"

גבריאל לא ענה.

"גבריאל?"

המלאך נשען על בן האנוש, אך לא אמר דבר. הוא היה מקובץ לתוך עצמו, עיניו עצומות, פיו קפוץ, רגליו אחוזות בידיו, מוצמדות לחזהו.

ליאו גם כן לא אמר דבר. הוא משך את המלאך אליו, עטף את כנפיו בידו האחת והצמיד את ראשו אל חזהו, בדיוק אל המקום בו ליבו פעם.

"יהיה בסדר," אמר, וליטף את שיערו הזהוב של המלאך.

"אני לא רוצה לעזוב."

ליאו הסתכל למעלה, אל השמיים.

" לא נראה לי שיש מישהו שרוצה שתעזוב."

הם נשארו בדממה למשך כמה שניות, דקות, שעות.

זמן נמחק מהתודעה כשם היו עטופים אחד בשני.

"אותך יהיה הכי קשה לעזוב."

ליאו הסתכל על חברו, עיניו עדיין עצומות, אך לא דומעות יותר.

"אני אמצא דרך להמשיך לראות אותך, גבריאל," הוא הבטיח. " לא אכפת לי מה צריך לעשות בשביל זה."

גבריאל הרים את ראשו והביט בפניו השזופות של ליאו. "נשבע?"

ליאו נשק לראשו ולחץ אותו קרוב לגופו.

" נשבע."

 

אוליביה התהלכה במעגלים בסלון. עברו כמה שעות מאז שבנה וליאו יצאו מהדלת, וכבר התחיל להחשיך.

"הם לא בחלקת העשבים," היא מלמלה לעצמה.

"אולי?"

"איפה הם יכולים להיות?"

"אוליביה?"

אוליביה הרימה את ראשה להסתכל על בעלה, שהושיט לה כוס תה. היא לקחה את הכוס מידו. "תודה."

קאל הסתכל עליה בדאגה. " הם יהיו בסדר."

"אבל מה אם הם לא יהיו?"

קאל הניח את ידו על כתפה. " הם לא רוצים שימצאו אותם, זה הכל."

אוליביה הנידה בראשה. "מה אם זו הייתה טעות לספר להם?"

"זה עדיף מלא להגיד כלום ושלא יהיה להם זמן להיפרד."

הם התיישבו על הספה בסלון, אוליביה הניחה אל ראשה על כתפו של קאל.

"הם לא יוותרו אחד על השני בכזאת קלות," היא אמרה. "צריך להבהיר זאת למלאכים שייקחו אותו."

קאל הנהן בהסכמה.

לפני שהם הספיקו להגיד דבר נוסף, דלת הכניסה נפתחה, ושם עמד ליאו, נושא את גבריאל בידיו.

"סליחה על השעה המאוחרת." הוא אמר.

"אין דבר," השיב קאל. "לפחות חזרתם בשלום."

הנער הנהן ופנה אל חדרו של גבריאל.

הוא הניח את המלאך על מיטתו, נזהר לא להעיר אותו.

הוא נראה כל כך שלו, אין שום זכר לצער והכאב ששכנו בפניו מוקדם יותר באותו יום.

ליאו העביר את גב כך ידו ברכות על לחיו של גבריאל, והניח את שפתיו באותו המקום. הוא מעולם לא חשב שיגיע יום ובו יהיה צריך להיפרד מגבריאל, לא בעוד הרבה שנים.

והוא מעולם לא דמיין שזה יהיה כל כך כואב.

 

החודש עבר כהרף עין, ויום ההולדת של גבריאל היה רק שלושה ימים לפניהם.

ליאו דיבר אתו הרבה. הם הלכו ברחבי הכפר, שיחקו עם הילדים הקטנים, דיברו עם המבוגרים וניסו להתעלם מהזמן שהולך ואוזל.

הם הלכו הרבה לחלקת העשבים והעלו יותר זיכרונות  מבדרך כלל, מנסים לשמר את הזמן שהיה להם ביחד. לנצור אותו לעד בזיכרונם.

הם נרדמו בשקיעה כדי לראות כל זריחה בכל יום שבא.

אך הזמן לא יכול לעצור. הוא הולך לאט כשרוצים שיעבור מהר, והוא עף כשרוצים שיישאר.

ביום האחרון שלהם, ליאו וגבריאל לא יצאו מהחדר. הם לא זזו מהמיטה. הם שכבו שם, אחד מכורבל אל השני ולא אמרו דבר. לה היה מה להגיד. הזמן תם.

בשקיעה, אוליביה נכנסה אל חדרו של גבריאל, ובלי להגיד דבר, הנערים יצאו מהחדר. שיערם היה פרוע ועיניהם היו אדומות, כתפיהם שמוטות בכניעה.

אוליביה הביאה סל מהמטבח.

"הכנתי עוגת תפוחים, כמו שרצית," היא אמרה.

גבריאל אילץ חיוך על פניו ולקח את הסל.

קאל וסלינה חיכו לשלושתם מחוץ לבית. חמשתם צעדו בדממה לעבר היער בדממה.

 

חמישה מלאכים חיכו בקו העצים, שלושה גברים ושתי נשים. הם הסתכלו על בני האנוש הצועדים לכיוונם, ועימם צועד אחיהם.

כשהיו במרחק כמה צעדים אחד מן השני, עצרו בני האנוש, והמלאך עימם.

אחת מהנשים הושיטה את ידה ועל פניה נח חיוך עדין. גבריאל לא לקח את ידה. הוא הסתכל על המלאכים שמולו, בני מינו, אחיו ואחיותיו. אך לא ראה בהם משפחה.

הוא הסתובב אל בני האנוש, המשפחה שלו, מבטיהם נפולים. הוא התקרב אל הוריו ועטף את ידיו מסביב לעורפם. הם החזיקו אותו והיה להם יותר קשה לשחרר ממה שהם ציפו.

אוליביה הניחה את ידה על לחיו ונשקה למצחו. הם חיכו חיוכים עצובים אחד אל השני.

גבריאל עבר אל סלינה, שהייתה כמו אם שנייה בשבילו. היא מחתה את דמעותיה וחיבקה אותו בכל כוחה. היא ליטפה את גבו וכששחררה, הביטה בפניו פעם אחת ארונה לפני שהסיטה את מבטה אל הרצפה.

כשגבריאל עמד מול ליאו, לא ידע איך להגיב. הם הסתכלו אחד על השני למשך דקות שדמו כמו נצח, לפני שנמסו אחד לתוך השני.

פניו של גבריאל נקברו בחזהו של ליאו, ידיו לופתות את גבו. ידיו של ליאו ליטפו את ראשו של גבריאל, ראשו שלו קבור בכתפו של המלאך. כנפיו של גבריאל עטפו את שניהם.

הם נראו כיצור אחד.

המלאכים ובני האדם כאחד הסתכלו על הנערים.

כשליאו שחרר את גבריאל מאחיזתו, הם המשיכו להסתכל אחד על השני. ידיו של המלאך נחו על צווארו של בן האנוש, שידיו נחו על מותניו של המלאך.

גבריאל קירב את פניהם ונשק ברכות לשפתיו של ליאו.

אך עברה רק שנייה והם התקלפו אחד מן השני.

"נשבע?" שאל המלאך.

"נשבע." השיב בן האנוש.

ובזאת, גבריאל פנה אל המלאכים, לקח את היד המושטת לפניו, והמריא עם אחיו וחיותיו.

מבטיהם של בני האנוש נישאו להביט בהם, לפני שנעלמו אל שמי הערב המחשיכים.