גשם בירושליים

מאת: יוחנן ארם

אני עומד על חומה גבוהה וצופה בשקיעה. זאת השקיעה היפה ביותר שראיתי השמש צובעת את בתי האבן באדום זוהר שבוהק אל מול השמיים הכחולים . אני כל כך שקוע במחזה שאני קופץ כשכף  יד קטנה נוגעת  בכתפי אני מסתובב ורואה ילדה בערך בת תשע עם עור שחום וסימן מוזר על המצח. אני כאילו מתעורר מחלום ומתחיל להסתכל, מסביב אני רואה עוד כמה ילדים על החומה פתאום חלק מהם פשוט קופצים למטה אני כל כך נבהל הם הרי יפצעו או ימותו למה הם עושים את זה המוח שלי מתחיל לעבוד כמו מטורף ומה אם אני אפול? איך בכלל הגעתי לכאן למקום המשונה הזה ? מי זאת הילדה הזאת? הילדים האלה? אני בכלל אמור להיות עכשיו באוטובוס ביחד עם יעל בדרך לחוג אז מה אני עושה  פה במקום המשונה הזה ?? הלב שלי דופק כמו מטורף ומרוב בהלה אני מאבד איזון וכמעט נופל הילדה הקטנה אוחזת בי אני מסתובב אליה וצורח מה קורה כאן ? איפה אני? מי את??? תחושה נוראה אופפת אותי כאילו קרה משהו איום ונורא . הילדה מניחה יד  על המצח שלי , ביד שלה יש חום היא לא אומרת כלום אבל אני מרגיש  איך מחשבות אחרות נוצרות לי בראש מחשבות שאומרות שהכול בסדר וכך הדברים צריכים להיות . אני מנסה להיאחז במחשבות הקודמות בבהלה בצורך להבין מה קורה אבל כל אלה חומקים ממני. הילדה נותנת לי יד ואנחנו הולכים על החומה ומגיעים למעלית תחושת רוגע מוזרה עוטפת אותי. במעלית יש אתנו כמה ילדים אחד מהם בולט במיוחד הוא גדול יותר כבר נער שכמעט הפך לגבר שערו שחור וחלק ועיניו שחורות וגדולות הוא מסתכל לי ישר בעיניים חיוך גדול נפרש על פניו תחושת חמימות מתפשטת בתוכי. כהרף עין לשון של נחש יוצאת מהפה של הילדה הקטנה  ונוגעת בצווארו של הנער הוא מעווה את פניו וישר מסיט את מבטו. יותר הוא לא מסתכל עלי. אנחנו מגיעים לחדר ענק ובו מיטות רבות והרבה  ילדים מתרוצצים ,פתאום אני מרגיש כל כך עייף הילדה מובילה אותי למיטה שלי אני נשכב בה ונירדם מיד .

אני פוקח את העיניים תחושה של שלווה עוטפת אותי אני מרגיש כאילו ישנתי שנים. מסביבי אני רואה ילדים בשלבי התעוררות שונים חלקם עדיין במיטה מתמתחים חלק כבר קמו ומתלבשים בנחת. אני קם ומתמתח , ילדה קטנה ניגשת אלי אני מזהה אותה מאתמול אנחנו הולכים ביחד למעלית ואז יורדים למטה לחומה. שוב אני רואה את המחזה המוזר מאתמול ילדים פשוט קופצים למטה תחושה איומה של פחד ממלאת את ראשי איך שכחתי אני בכלל  לא איפה שאני אמור להיות …מה זה המקום הזה? אני מרגיש את היד של הילדה על הכתף שלי  ומשום מה זה מרגיע אותי אני מסתכל מעבר לחומה אבל במקום לראות את הנוף אני רואה עכשיו דברים איומים אני רואה המון ילדים בכל מיני מצבים מפחידים אני רואה ילדים  סובלים ופוחדים חלקם נפגעים וחלקם איכשהו ממש ברגע האחרון ניצלים אני מתמקד רק בילדה אחת בערך בת  חמש בבגד אדום שבורחת מאימא שלה ורצה לכביש אני רואה את האוטו שעוד רגע ידרוס אותה פתאום אני רואה ילדה אחרת זזה במהירות עצומה ודוחפת את הילדה קדימה בשנייה האחרונה. מכוניות צופרות ורעש, האימא רצה בין המכוניות מחבקת את הילדה שלה ובוכה. אני שומע מרחוק את מה שנאמר שם. "גברת תשמרי על הילדה הפעם היה נס בפעם הבאה אולי לא יהיה". " איזה נס ואיזה נעליים אני חושב לעצמי זה  בזכות הילדה הזאת שעברה שם אבל איפה היא? אני לא רואה אותה בשום מקום . אני ממשיך להסתכל ולאט לאט אני מבין  . הילדים שפה על החומה הם הילדים שמצילים אותם הם ילדים מיוחדים עם כוחות על  שיכולים לקפוץ מחומה גבוהה ולא למות שיכולים לזוז הרבה יותר מהר מהרגיל ,אולי כל מי שמגיע לחומה זה בגלל שיש לו כוחות כאלה?  אולי גם לי יש הרי אני כאן . תחושה חזקה של בטחון אופפת אותי אני מסתכל ורואה ילד קטן יושב על אדן החלון ומנסה לפתוח אותו הנה אני אומר לעצמי אני אקפוץ אליו ואעצור אותו אם כולם יכולים גם אני יכול אני מתכוון לקפוץ אני באמת מתכוון גופי מכווץ ומוכן אך משהו כאילו מונע ממני פתאום אני פוחד ממש פוחד אני שומע קולות בראשי דורי אהוב שלי דורי אהובי בבקשה חזור אלי הקול נעים כמו מנגינה והוא מוציא ממני את כל הכוח פתאום העולם שמסביבי מתפוגג ואני מוצא את עצמי יושב בחדר עם חלונות שקופים.  הילדה הקטנה יושבת מולי מסביבנו רק שמיים.  המון רגשות מציפים אותי  פחד דאגה בלבול אבל בעיקר בושה ואכזבה אני מצטער אני אומר בקול רועד הדמעות חונקות אותי ואני בקושי מדבר ממש רציתי להציל אותו אני מצטער. הכול בסדר אומרת לי הילדה היא מניחה את ידה על כתפי ואני רואה גבר די מבוגר עם עיניים כחולות ממהר לילד תופס אותו ומוריד אותו למטה. אני מרגיש הקלה עצומה כאילו משקולת כבדה ירדה לי מהלב אני כל כך מותש רגשית אין לי כוח יותר אפילו אין לי כוח לפחד. אני מסתכל על הילדה שמולי מי את? מה זה המקום הזה? מה קרה לי?.

קוראים לי קאלי ואני אחראית על תחנת ההצלה כאן בירושליים. זה רק כאן בירושליים אני שואל? . לא אומרת קאלי יש הרבה תחנות כאלה בכל העולם ועדיין ,אנחנו אף פעם לא מספיקים להציל את כולם . והילדים שכאן אני שואל אותה הכוחות המיוחדים האלה איך הם קיבלו אותם? הילדים שכאן אומרת קאלי הם הילדים שלא הצלחנו להציל . פחד ממלא אותי אז גם אותי לא הספקתם להציל? אני שואל בקול רועד ?  חשבנו שלא  אבל הנשמה שלך עדיין לא מוכנה לוותר היא עדיין נלחמת . אז מה יקרה עכשיו אני שואל? עכשיו אתה תחזור היא אומרת לי הכול מסביבנו מתחיל להתפוגג  וגם קאלי הדמות שלה הולכת ומיטשטשת רגע אני אומר לה חכי. הנער במעלית שחייך   אליי זה שפגעת בו למה עשית את זה? הוא ניסה לשכנע אותך להישאר וזה אסור כל נשמה מחליטה לעצמה .להתראות דורי אומרת קאלי לפני שהיא נעלמת לגמרי …. אני פוקח עיניים כל כך כואב לי כאילו חצי מהגוף שלי בתוך תנור ואני לא יכול להוציא אותו. רופאה צעירה קוראת ריקי בואי הוא התעורר היא ניגשת אלי ומתחילה להתעסק עם הצינורות שמסביבי הדלת נפתחת ואימא שלי נכנסת לחדר פניה חיוורות כל כך. דורי היא לוחשת לי ומתיישבת לידי אהוב שלי חזרת אלי. אני מנסה לחייך אבל לא מצליח הכאב יורד ובמקומו אני מתחיל להרגיש ריחוף ועייפות אני מספיק לראות את אבא שלי בפתח הדלת להרגיש את ידה של אמי בידי ואז אני נרדם . בתוך החלום מופיעות לי דמויות משונות ילדים שקופצים מהחומה ילדה בבגד אדום רצה באמצע הכביש  פתאום אני רואה שזאת אחותי גלי אני קורא לה אני חייב להציל אותה אני מושיט יד ולא מגיע אני כל כך מפחד בבהלה אני מתעורר לתוך כאב נורא אני שומע שאגות כמו של חיה פצועה ולוקח לי שניה להבין שזה הצעקות שלי. רופא ניגש אלי הוא שם לי יד על המצח . בוא נגביר לו את המינון אני שומע קול של אישה צעירה לא אומר הרופא השני זה הכי הרבה שאפשר.  הרופא מניח בזהירות משהוא קר ואני מרגיש איך זה מקל מעט הכול כל כך מטושטש דורי שלי אני שומע את קולה של אמי
. היא יושבת לידי אני שומע אותה מדברת עם הרופא
וכשהוא הולך היא מחזיקה בידי ומדברת אלי אני אשמור עליך דורי שלי אל תדאג אני לא אעזוב אותך לרגע אתה שומע אותי? עיניה קרובות לעיני אני מהנהן אימא שלי  מחייכת בהקלה אז אתה כן מבין אותי אתה מצליח לשמוע אותי אני כל שמחה. חוץ מהכאב אני לא מרגיש כלום אני לא מצליח לחשוב על כלום הכאב נוראי אני מתעורר ונירדם לסירוגין. ברקע אני שומע את סבתא ואימא ואת אבא. את הרופאים שבאים ומתעסקים עם הצינורות שמסביבי הכאב עולה ויורד לפעמים הוא חלש יותר ואז אני מצליח ללחוץ את היד של אמי או לעשות מין עווית חיוך כזאת לדבר אני לא מצליח אני מנסה אבל המילים לא יוצאות . כשהכאב חזק זה נורא אני פשוט רוצה למות רוצה לא להיות לא אכפת לי העיקר לא להרגיש את זה יותר . אני מנסה להגיד לעצמי להיות חזק לא לוותר בשביל אימא בשביל אבא אבל אני לא מצליח זה פשוט יותר מידי.

אני מרגיש קל כל-כך ושלם כלום לא כואב לי אני הולך בקלילות חצי מרחף כנראה ככה מרגישים כשהולכים על הירח. פתאום אני שומע צחוק מוכר אני מסתובב ורואה את גלי אחותי הקטנה ואת סבא שלי הם משחקים תופסת חתולים מין תופסת מוזרה כזאת שהם המציאו ביחד. אני עוד זוכר כשהייתי יותר צעיר הייתי מצטרף אליהם. מוזר לאן נעלם הכאב? אני חושב לעצמי אולי זה אומר שאני כבר לא חי עצב עמוק ממלא אותי המשפחה שלי אחותי הקטנה. שוב לא הייתי חזק מספיק הכאב ניצח אותי הכאב הנורא הזה. אתה עדיין חי אני שומע קול לידי אבל בקושי , אתה עדיין נלחם קאלי עומדת לידי. אני מסתכל על קאלי במבט מבולבל אז אני כמו רוח רפאים עכשיו? כמו בסרטים? קאלי מחייכת חיוך קטן כן היא אומרת זה די דומה וזה גם די כיף יש כל מיני דברים שאתה יכול לעשות בדיוק כמו בסרטים באמת? אני שואל בהתרגשות כמו מה? לעבור דרך קירות להזיז חפצים ?. אני יכול גם להזיז ילדים להציל אותם כמוכם? לא אומרת קאלי מה היית עושה אם כן היית יכול? התשובה ברורה לי הייתי נשאר ושומר כל הזמן על אחותי הקטנה לא הייתי נותן לשום דבר רע לקרות לה כנראה זה מה שהיו עושים כל הילדים על החומה ואז מי היה שומר על שאר הילדים אני מבין את זה ורוצה להגיד לקאלי שאני מבין אבל היא נעלמה פתאום היד שלה חוצה את הקיר ואני שומע אותה אומרת לי בוא תנסה. אני נכנס לתוך הקיר ההרגשה כל -כך מוזרה כמו ללכת בחוץ כשיש רוח חזקה. אנחנו משוטטים בבית החולים כל כך הרבה רגשות דחוסים לתוך המקום הזה צער וכאב ופחד ותקווה ושמחה וייאוש והתרגשות כמו סלט של רגשות ובתוכו הולכים האנשים בחלוקים הלבנים ומנסים להרגיע ,לסדר, להסביר ,לנחם וגם לרפא. פתאום אני שומע קול מוכר אני מזהה את הקול של הרופא הצעיר שמטפל בי קולו מלא תקווה "היא תצא מזה אני שומע אותו אומר היא מתאוששת את יכולה להיכנס אליה עכשיו ". אני רואה שהאישה שדיברה עם הרופא הצעיר היא בעצם אימא של יעל שנסעה איתי  לחוג. בכלל לא חשבתי עליה מאז אפילו לשנייה ברור שגם היא נפצעה היא ישבה לידי. אנחנו נכנסים לחדר . הרופא הצעיר מחליף ליעל תחבושות . אני רואה שכל היד הימנית שלה מלאה בכוויות ייקח זמן עד שהיא תחזור לנגן בפסנתר . אימא שלה מחבקת אותה ובוכה אני מסתכל על הפנים של יעל ואני מרגיש את הכאב שלה דומה לכאב שחשתי אני השריפה האיומה הזאת. אבל למרות זאת יעל ערה ומחייכת היא מדברת בקול חלש אבל משהוא במבט שלה רואים שיש סיכוי שהיא תהיה בסדר שהיא תצא מזה. מזל שלפחות אותה הספקתם להציל אני אומר לקאלי. .לא אנחנו הצלנו אותה אומרת קאלי זה אתה. היא מניחה יד על כתפי ואני רואה את כל מה שקרה כמו בסרט. אנחנו יושבים באוטובוס ואחרי כמה דקות נשמע פיצוץ ענק אני אפילו לא זכרתי את זה אבל אני ממש נשכב על יעל מכסה אותה עם הגוף שלי  . אני מרגיש הקלה ושמחה לפחות כל המצב הזה שלי  זה לא לחינם.   לפחות הצלחתי להציל את יעל . אנחנו יוצאים מהחדר הרופא הצעיר עומד בחוץ עם הרופאה הצעירה שמטפלת בי הם מדברים בשקט. המצב שלה השתפר אומר הרופא היא מתחזקת מיום ליום מדהים ההתאוששות הזאת איך אצלך? לא טוב אומרת הרופאה הוא לא מגיב לשום גירוי וגם החום שלו עלה יכול להיות שמתפתח לו זיהום. ברור אומר הרופא עם כזאת כמות של כוויות רוב הסיכויים שזה מה שיקרה וחוץ מזה פגיעה כזאת קשה אני לא יודע אם לא עדיף….אל תגיד את זה אומרת הרופאה במהירות אסור לנו לחשוב ככה צריך לעשות כל מה שאפשר. אני אבדוק אותו עוד פעם אחת אחרונה לפני שנצא להפסקה. עינב בבקשה כבר בדקת שלוש פעמים גם ככה בקושי יש לנו זמן…אני נכנסת אומרת הרופאה בשקט הרופא הצעיר נאנח ומחכה לה. אנחנו נכנסים ביחד אתה. כל כך מוזר לראות את עצמי מהצד אני במיטה עם מיליון צינורות שמחוברים לגוף שלי רוב הגוף שלי חבוש ד"ר עינב בודקת ,בינתיים הכול תקין היא אומרת בוא  נלך להפסקה. ד"ר עינב וד"ר בר יוצאים ואנחנו נשארים בחדר אני לא יכול להפסיק להסתכל על הגוף שלי הוא ניראה כל כך שביר מרוטש.  פתאום קאלי נעלמת ואני מתעורר מכאבי תופת . הוא ער הוא ער אני שומע את אבא שלי צועק בהתרגשות הוא פתח עיניים אימא ואבא שלי נכנסים לחדר גם סבתא שלי נכנסת אימא ואבא נותנים לי ידיים. " דורי גיבור שלנו אומר אבא תהיה חזק ילד אל תוותר אני מביט בהם אני כל כך רוצה להגיד להם שאני אוהב אותם אבל אני לא מצליח אני מרגיש את המגע העדין של אמי ביד ואני לוחץ קצת על היד שלה שתדע שאני איתה אמי מחייכת אלי,. הכוחות שלי אוזלים הלחיצה הזאת הערות כאילו הרמתי הר אני נכנע לתשישות ועוצם עיניים. השקט בא פתאום גדול וסמיך ועוטף אותי ברכות.

דר עינב  הולכת במסדרון ההורים של דורי קמים לקראתה עיניהם מלאות בתקווה בפחד…"אני כל כך מצטערת עשינו כל מה שיכולנו הוא נילחם כמו אריה אבל לא הצלחנו להציל אותו." אימא של דורי מתמוטטת לתוך הידיים של בעלה הם כושלים בדרך לכיסא הקרוב . אימא של דורי בוכה בלי הפסקה הבכי הזה כבר לא יגמר אף פעם פשוט בשלב מסוים לא יהיו יותר דמעות בעלה נתי יושב עיניו כבויות השתיקה שמתחילה עכשיו תמשך גם היא שנים רבות. איש גבוה עם שיער ארוך ניגש אליהם זה אח של נתי  הוא מקים אותם. הוא כל כך גבוה שהם נראים לידו כמו זוג ילדים אבודים. הוא עוטף אותם כל אחד תחת זרוע אחרת והם עוזבים את בית החולים.

אני עומד על החומה הגבוהה גשם כבד  יורד . כבר קפצתי ממנה כל כך הרבה פעמים שהפעם הראשונה הזאת שבה פחדתי לקפוץ היא זיכרון רחוק. הזמן פה עובר אחרת. קאלי ואני מדברים הרבה היא מלווה אותי פה ומסבירה לי על העולם החדש הזה. אין באמת חוקיות ברורה איזה כוחות אתה מקבל חלקנו מהירים מאוד חלקנו חזקים יותר ממש כמו גיבורי העל כמו סופרמן . מצחיק לחשוב שזה קיים במציאות . אני למשל מהחזקים ולמרות הכול אם הייתי יכול לחזור ולהיות ילד רגיל הייתי מוותר על הכוח הזה בשנייה. הגעגוע ממש חזק . באחד הימים קאלי לקחה אותי לשבעה שלי ראיתי מקרוב את הצער העצום של המשפחה שלי את אמי היפה יושבת כל היום באותה פינה אצלי בחדר עיניה ריקות מדמעות ומרגש.  את אבי שכרגיל מעמיד פני גיבור מארח ומשוחח ומתנחם.  אני כל כך דומה לו, כלומר הייתי דומה לו תמיד מעמיד פנים שהכול בסדר משתדל כמה שפחות להדאיג אחרים. אבל הכי שובר אותי זה לראות את אחותי הקטנה אני רואה מחפשת אותי , כשאף אחד לא רואה היא עדיין מדברת איתי. "דורי אני יודעת שאתה מתחבא בבית אני נכנעת  ,ניצחת. תצא דורי בבקשה תצא" "אני מצטערת שלקחתי לך דברים ולא החזרתי סליחה דורי אני לא אעשה את זה שוב בבקשה תחזור". אני שומע את שיחות המבוגרים בסלון את הוויכוחים . "מה שווה הניסיון הזה לעשות שלום  אם כל כך הרבה  ילדים שלנו מתים". "מתי זה יגמר כבר?"  "אתמול היה עוד פיגוע מה יהיה?" ומצד שני "חייבים להמשיך עם השלום זאת התקווה היחידה" . אין לי כל כך מושג מי צודק אבל אני רק יודע שהמבוגרים הם אלה שאמורים לשמור עלינו. אני מקווה שההחלטות שהם מחליטים שם בממשלה קשורות גם לרצון הזה של לשמור עלינו על הילדים ולא רק ברצון להגשים אידיאל כזה או אחר. קאלי לידי אנחנו יושבים על אדן החלון בגשם. יש לך הזדמנות להיפרד ממשהו אחד היא אומרת לי . אני חושב שזה די מבהיל לראות רוח אני לא בטוח שזה ממש יעזור להם עכשיו אני אומר בעצב. אתה לא פתאום מופיע מולם סתם ככה אומרת קאלי אתה יכול להיכנס לחלום של אחד מהם. ואני ישר יודע לחלום של מי אני הולך.

גלי יושבת על נדנדה  בגן המשחקים. זה שתמיד היינו משחקים בו ביחד היא מתנדנדת לאט עיניה נעוצות ברצפה. אני בא בשקט מאחוריה ומתחיל לנדנד אותה קצת יותר חזק היא מסתובבת בהפתעה עיניה מוארות כשהיא רואה אותי דורי דורי תנדנד אותי יותר חזק עוד יותר אני מנדנד אותה כל פעם הנדנדה עולה יותר ויותר גבוה כמעט נוגעת בעננים . אני עוזב את הנדנדה ועומד על ענן מולה כך שאוכל לדגדג אותה בכל פעם שהיא מתקרבת אלי היא צוחקת באושר באחת הפעמים אני תופס אותה ומחבק אותה. הנדנדה נעלמת אנחנו יושבים על הענן אני עוטף את הפנים הקטנות שלה בידיים שלי. איפה היית דורי ? היא שואלת אותי . עכשיו אני גר כאן אני אומר לה אני יכולה להישאר אתך? לא גלי את נשארת עם אבא ואימא הם אוהבים אותך כל כך. אבל אני אוהבת אותך דורי אותך הכי בעולם דמעות ממלאות את עיניה. סליחה שהכעסתי אותך דורי סליחה שלקחתי לך דברים בלי רשות סליחה. אני מחבק אותה חזק אני לא כועס עלייך על כלום אני אומר לה אני אוהב אותך הכי בעולם ותמיד אשמור עלייך ותבוא לבקר אותי עוד פעם? בטח שכן אני אומר לה . הנה יש לי משהו בשבילך אני מוריד את הצמיד שקנינו בחופשה באילת ושם לה אותו על היד הקטנה שלה. תמיד כשתתגעגעי אלי תסתכלי על הצמיד ותזכרי כמה אני אוהב אותך וכמה כיף היה לנו ביחד. אני נושא אותה בידי ומניח אותה במיטה שלה היא ישנה ומחייכת תוך כדי שינה. אני חוזר לגשם