להציל את הרוע

מאת: שירה לוי

קצב פעימות ליבו של הבחור ששכב על הרצפה הואט אך בעיניו, אחת ירוקה והשנייה אפורה, היו ניצוצות, כאלה שללא ספק הביעו עדיין חיים. הוא שכב על הרצפה באפיסת כוחות. מבטו פונה כלפי מעלה, אל נקודה גבוהה אי שם. היה משהו מפחיד בעיניים האלו, חוץ מהעובדה שהיו שונות. אולי החיוך שהיה מרוח על פניו על אף הדם שנספג לאט לאט בחולצתו גרם לכך. לא היה ברור אם החיוך היה מרושע או כזה שבעצם הביע הקלה, או גם וגם. כשלושים איש היו מסביב, מנסים בינם לבין עצמם להבין מה אירע כאן ולענות על השאלה שאף אחד לא העיז לשאול. עיניי כולם הראו פחד אך בכל זאת נשארו עומדים מסביב להמולת האמבולנס וניידות המשטרה, שולפים את הפלאפונים שלהם ומתעדים כל רגע, כאומרים שלמרות הכל הסקרנות גדולה מן הפחד.

שערה של אנה ברגר, שחור מקורזל עד הכתפיים, היה אסוף בפקעת מתחת לכובע מנתחים. עיניה היו חומות ועורה היה בצבע מוקה מהפנט, תוצאת היותה בת להורים מעורבים. את כובע המנתחים לבשה לראשונה לפני 16 שנים בהיותה בת 24 בלבד. הוריה מעולם לא הראו התלהבות מבחירתה המקצועית, ואחיה יונתן, שהיה קטן ממנה ב15 שנה, היה קטן מדי כשקיבלה את החלטתה. אנה לא זכתה לתמיכה לה קיוותה אך זה לא מנע ממנה להגשים את חלומה. ובגדול.

אנה קרצפה את ידיה בסבון. לולא חלוק המנתחים היה ניתן לחשוב שהיא מנסה להוריד לכלוך עיקש. הוראות בית החולים דרשו מכל מנתח לקרצף את ידיו כחמש דקות לפחות לפני הכניסה לחדר הניתוח, שתי דקות יותר משאר בתי החולים בעולם, כאילו שתי הדקות הנוספות בכוחן להוסיף למוניטין של בית החולים. האמת שאף אחד חוץ מהצוות לא ידע על כך ככה שזה לא באמת שינה למישהו.

לפני כעשר דקות אמבולנס היה בדרכו אל בית החולים "ניסים ונפלאות" עם פצוע אחד במצב בינוני עד קשה. גבר כבן 35 עם פצע דקירה באזור החזה. הפרמדיקים שהיו בקשר עם בית החולים העבירו את כל הנתונים על הפצוע וחדר הניתוח כבר היה ערוך ומוכן לקבלו.

בזמן שאנה קרצפה את ידיה היא נהגה לזמזם לעצמה שניים משיריה האהובים ביותר, ככה ידעה בוודאות שחמש הדקות הקצובות עברו. היום אפילו להיזכר בשני השירים הקבועים לא הצליחה.

"ד"ר ברגר", קרא אורן אל אנה, המתמחה שבחרה להיעזר בו היום, והעיר אותה משרעפיה. אנה הסתכלה עליו, מבטה תוהה מאין הוא צץ פתאום. היא לא שמה לב שהיה שם איתה כל זמן שטיפת הידיים. "חמש דקות עברו", המשיך משראה כי ידיה של אנה עדיין מתחת לזרם המים. היא הנהנה אליו הנהון קצר כאומרת תודה וסגרה את הברז. מי שהכירה היטב ידע כי היא תמיד הכבירה במילים, גם כשלא היה צריך, אך הבוקר בקושי פצתה את פיה. אורן ושאר המתמחים תהו לפשר שתיקתה הלא אופיינית של ד"ר ברגר. אף אחד מהם לא העיז לשאול את אנה עצמה, כנראה מחשש שאנה תיתן בהם את אחד המבטים החודרים והידועים שלה. לא, אף אחד לא היה מוכן להסתכן.

בזמן שאחות חדר הניתוח הלבישה על ד"ר ברגר את הכפפות, השלב האחרון לפני שהניתוח מתחיל, שאלה אנה היכן המטופל. היא לא ציפתה לתשובה כי ידעה היטב שחמשת האנשים שנמצאים איתה לא יודעים יותר ממנה אבל היה חשוב לה לומר משהו וזה הדבר היחיד שעלה בדעתה. במקרים שמתמחה כזה או אחר עשה טעות, הוא היה מוצא את מבטה המוכיח והחודר של אנה, מבט כזה שלא היית רוצה להיתקל בו לעולם ונקרא בפי כולם בסתר "המבט החותך" אבל היום אנה הרגישה את מבטיה שלה בכל אחד. היא לא הייתה כתמול שלשום אך רצתה להראות לכולם שהיא בסדר אף על פי ששפת גופה שידרה את ההפך הגמור. שאלתה רק חידדה את היותה ממש לא בסדר.

דקה שלמה ונצחית עברה עד שהדלתות האחוריות של החדר נפתחו  ברעש מחריש אוזניים, הסימן הברור של כל הנוכחים להתחיל במלאכתם. אנה, שהייתה רק 1.62, כבר התמקמה על השרפרף שהגביה אותה בעוד כחמישה עשר סנטימטרים, ידה הימנית אוחזת באזמל, מחכה לפתוח את המטופל. אורן ועוד כשתי אחיות היו עסוקים בניקוי הדם ושטיפת האזור הפצוע, בעוד שאר העוזרים חיברו את המטופל למכשירים. תוך שלושים שניות הניתוח היה עתיד להתחיל. אבל אז הפצוע שב ופתח את עיניו, ממש כאילו קרא תיגר על המוות. למראה עיניו אנה התאבנה. כשעין אחת ירוקה והשנייה אפורה נועצות בך מבט זהו מבט שקשה לשכוח. אבל לא במקרה של אנה. את המבט הזה הייתה זוכרת בכל מצב, גם לו עיניו היו דומות, ידעה. מבט שהכיל שום דבר מלבד אכזריות. מבט שהסתכל עליה לא אחת באולם בית המשפט, מבט שבכל פעם שנתקלה בו הרגישה את חום גופה עולה לרמות שלא ידעה שהיא יכולה להכיל. אחמד ראג'יב היה השם של בעל העיניים השונות. שם שהיא כנראה תזכור לעד. לפני חמש שנים אחיה הקטן היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. באותו זמן ארור, בעוד חייו של אחיה נלקחו ממנו באכזריות על ידי ראג'יב אנה עמדה בחדר הניתוח ועשתה היסטוריה. קוצב הלב הקטן ביותר בעולם הושתל בהצלחה. אף אחד לא ידע כי לא הקוצב הוא שעשה את העבודה אלא היו אלה ידיה הקסומות של אנה. לו אותו מטופל היה תחת ידיו של מנתח אחר ההשתלה הייתה נכשלת, ללא ספק. אבל את זה רק אנה ידעה. היא מעולם לא שיתפה אף אחד בסודה, לא כי אהבה את יראת הכבוד שזכתה לה, אלא כי ידעה שאף אחד לא יאמין לה. לכל הפחות יחשבו שהיא משוגעת ואין בכוונתה לגרום לאנשים לחשוב עליה כך. לא שבאמת היה אכפת לה. ובכל זאת.

את הכוח העצום של ידיה היא גילתה כשהייתה בת 6, ילדה קטנה עם סוד גדול. ביגי, כלב האסקי בגודל בינוני, שהגיע אל המשפחה הרבה לפני שאנה הצטרפה אליה, נדרס על ידי אוטובוס. גלגליו הקדמיים של האוטובוס עלו על גופו הקטן של ביגי, משאירים מאחור חלק גדול מהפרווה הלבנה היפה שלו, יחד עם פיסות עור שחשפו את הלב הקטן עוד יותר של הכלב המסכן. אנה, שהייתה עדה לאירוע האיום מיהרה אל ביגי. כמות הדם הייתה עצומה אך עשה רושם שלא ראתה אותה כלל. החלק הפעור בגופו של ביגי וכמות הדם שהייתה על הכביש לא הותירו מקום לספק כי הכלב לא ישרוד. עד היום אנה לא יודעת מה הוביל אותה להניח את ידיה על ליבו של ביגי. היא לא באמת זכרה את מהלך הדברים אך את החום שנבע מידיה היא זוכרת עד היום. חום שללא ספק הוא שריפא את ליבו של הכלב. מיותר לציין שאף אחד לא האמין לה כשסיפרה זאת. תמיד הסתכלו עליה במבט משועשע, כזה שלא באמת היה משועשע אלא מאוס. "את כבר ילדה גדולה, אנה", אמרו לה הוריה בנימה עצבנית בכל פעם ששבה וסיפרה את פרטי המקרה. "את יודעת שאין דבר כזה קסמים", חתמו תמיד את הנושא. אבל הם טעו. ידיה של אנה באמת היו קסומות. היה בכוחן לתקן כל דבר חי שנגעה בו. אנה לא ידעה שביום מן הימים הסוד שלה יציל חיים רבים כל כך. כל מה שהייתה צריכה זה מבט אחד ויחיד במטופל. לאחר מכן תנועות ידיה היו אוטומטיות, כמו כאילו קיבלו חיים משל עצמן, יודעות בדיוק מה לעשות.

ד"ר ברגר הייתה היחידה בבית החולים עם 100 אחוזי הצלחה. לא אחת עברה השמועה שהיא פשוט מכושפת, יותר מקנאה מאשר פליאה. שמה של ד"ר אנה ברגר יצא למרחקים, הרחק מגבולות ישראל. רופאים מכל העולם חיזרו אחריה ללא הפסקה אבל היא דחתה את כולם בהתנצלות תמציתית, שומרת לעצמה, שלא כהרגלה, את סיבותיה.

לראשונה מאז ימי התמחותה אנה קפאה במקומה, אינה מסוגלת להתחיל את הניתוח. ידה הימנית האוחזת באזמל נשארה תלויה באוויר, כאילו כוח בלתי נראה מונע ממנה מלהתקדם. כולם בחדר ידעו כי מצבו של ראג'יב דרש נס. עיניהם מסתכלות על ד"ר אנה, כאומרים שאת הנס הזה אין בכוחה לעשות. ליבם יצא אליה. היא בוודאי חושבת על אחוזי ההצלחה שעומדים לרדת, עברה המחשבה במוחם של כל אחד מהם. אבל כמה שהם טעו. אחוזי ההצלחה של אנה לא עניינו אותה כלל. למען האמת קיוותה בינה לבין עצמה להיכשל. אם זה מה שדרוש בכדי שרוצחו של אחיה ימות אין לה בעיה להיות זאת שתהרוג אותו, או יותר נכון זאת שתמנע ממנו את שארית חייו. האם זה לא אותו דבר? שאלה את עצמה אנה. חייו של ראג'יב כבר כמעט אינם ולולא היא שעמדה מעליו הוא לא ישרוד, קרוב לוודאי שימות על שולחן הניתוחים הרבה לפני סיומו של הניתוח. כשסיימה את לימודי הרפואה אנה נשבעה את שבועת ההיפוקרטס, כמקובל אצל לומדי הרפואה. שבועה זו מחייבת אותה לטפל בכל אדם הזקוק לעזרה. אך האם ראג'יב נחשב לאדם? האם מי שנוטל חיים בכזו אכזריות ראוי להיקרא אדם? והאם בכך שתתן לו למות תהפוך גם היא לאכזרית? היא רצתה עוד קצת זמן בכדי להבין מה עליה לעשות אך היה זה זמן שלא היה לראג'יב, ידעה. ואולי זו בדיוק הייתה כוונתה. ברגע שהיא תחתוך ותפער את חזהו היא ידעה שחייו יינצלו אך עליו להיות עדיין בין החיים בכדי שזה יקרה. אורן היה זה שקטע את רצף מחשבותיה של אנה. "ד"ר ברגר אפשר להתחיל", ניסה לזרז אותה מבלי להישמע חצוף. אנה הנהנה כאומרת לו תודה, מתקשה להביט בעיניו של המתמחה שלה. האם בזה הרגע אורן הציל את רוצחו של אחיה או שמא אותה? כנראה שאת שניהם, נאלצה להסכים בינה לבין עצמה אנה. אנה הניעה את ידה הימנית האוחזת באזמל בהיסוס שרק היא הרגישה בו. היא הופתעה לגלות שאל החתך האופקי שפערה בחזהו של ראג'יב לא התלווה הנאה או עונג. ואז ידעה שעשתה את הדבר הנכון. כרופאה לא הייתה לא אפשרות אחרת, היא הייתה חייבת להציל את ראג'יב.

לאחר ארבע שעות שנדמו לאנה כהרבה יותר, היא סיימה את הניתוח בהצלחה. הקדחתנות שעבדה במהלך אותן שעות הייתה לא אופיינית לה. במהלך ניתוח, סבוך או פשוט, תמיד הייתה רגועה, הרי היא יודעת היטב מה יהיו תוצאותיו. אך הפעם למרות שידעה שתצליח קונן בה אי שקט. אולי הפחד לעזוב באמצע, אולי הרצון לצאת משם כמה שיותר מהר. כמה שרצתה לשכוח מי היא הדמות ששוכבת לפניה, היא לא באמת הצליחה. מדי פעם כשהתקשתה להמשיך מחשבותיה נדדו אל אחיה יונתן, האח היחיד שיש לה. האח היחיד שהיה לה. בן 20 היה במותו, ויישאר כך לנצח. לו היה חי, האם היה כבר נשוי? האם היו לה אחיינים? האם היה בוחר בתחום הרפואה כמוה? ועוד ועוד שאלות שלעולם לא תקבל עליהן תשובות. כמה הייתה רוצה להחליף את כוחה באחר, כזה שיאפשר לה להחזיר את אחיה אליה. "את יודעת שאין דבר כזה קסמים", חזרו אליה מילותיהם של הוריה. לא, קסמים כאלה לא קורים, נאלצה להסכים בצער.

כשסיימה אנה את החלק שלה אמרה לאורן לסגור את המטופל. מבלי לומר עוד דבר אנה יצאה מחדר הניתוח בצעדים כבדים, נמנעת מהחיוכים ומחיאות הכפיים הסוערות של כולם לנוכח עוד הצלחה שלה. הצלחה מקצועית או כישלון אישי, לא ידעה בדיוק להגדיר את זה. בתוך תוכה ידעה כי עשתה את הדבר הנכון אבל בכל זאת הרגישה מועקה, ועם רגשות, תמיד אמרה אנה, שלא מתווכחים. מאז אותו יום ארור בו שמעה את הבשורה האיומה על אחיה נפער בתוך ליבה חור, חור עמוק שידיה הקסומות לא יכלו לרפא. היא חיכתה שהזמן יעשה את זה אבל עשה רושם שהחור בתוכה רק הלך וגדל.

ברגע שיצאה אנה מחדר הניתוח נשימותיה היו עמוקות, ממש כאילו ניצלה זה עתה מטביעה. מסדרון בית החולים היה מלא אנשים אך אף אחד לא באמת הקדיש תשומת לב לאנה, כולם היו עסוקים בעניינם, ממשיכים אל מחוז חפצם מבלי לראות אותה כלל.

"הכל בסדר?", שאל קול גברי את אנה. בכל זאת מישהו ראה אותה. הוא היה גבוה וחסון, ידיו היו כידיו של מי שבילה דרך קבע במכון כושר, מוצקות ושריריות. שיערו היה קצוץ כתספורת צבאית, ניסיון כושל להסתיר את התקרחותו המוקדמת אך למרות זאת הוא היה נאה. פניו היו שלוות ועיניו שידרו רוגע למרות ידו שהייתה חבושה, והגופייה שלגופו שהייתה מוכתמת בדם טרי.

"אני אייל," הציג את עצמו כשראה את אנה נאבקת להסדיר את נשימותיה. הוא המשיך לדבר, כמנסה להרגיע אותה. אייל ידע כיצד לגרום לאנשים להירגע, היה בו משהו שאף אחד לא ידע להסביר, אפילו לא הוא עצמו. דבריו לא הגיעו אל אנה אך קולו הצליח לחדור בעדה, גורם לנשימותיה לחזור אל סדרן.

"נפצעת", היה כל מה שהצליחה לומר.

"יכול היה להיות יותר גרוע", אמר לה בחיוך. אנה הצליחה רק להנהן וגם זה בקושי. אייל קלט את מצוקתה האילמת של אנה לכן המשיך וסיפר לה מבלי שנשאל מה הביא אותו לבית החולים. "פיגוע דקירה", אמר והרים את ידו החבושה כמדגיש את התוצאות. "אבל את צריכה לראות איך נראה הבחור השני." ניסה להתלוצץ ולא ממש הצליח. אייל המשיך לגולל את פרטי האירוע בפני אנה אך כעת לא שמעה לא את דבריו ולא את קולו. אחמד ראג'יב. פיגוע דקירה. אחיה יונתן. הכל צף אל מול עיניה העצובות. איך תסביר לאיש שעומד מולה שהיא הצילה את אותו מפלצת שאחראית לפציעתו? לפחות רק נפצעת, הייתה אומרת לו-לו בא אליה בטענות. טענות על מה? על שעשתה את עבודתה? הדו שיח שניהלה אנה עם עצמה התחיל להתיש אותה. היא רצתה לשבת, לנוח, לישון אבל השאלות ששבו וצפו לא נתנו לה מנוח. מעולם לא חשבה שתיאלץ לראות את ראג'יב שוב, בטח לא שתציל את חייו. האם בכך שהצילה את חייו הצליחה גם לסלוח לו? תהתה. לא ולא. ספק אם תוכל לסלוח לו אי פעם. או לעצמה. על שהצילה את ראג'יב, על שלא יכלה להציל את אחיה, על שלא הצליחה להיפרד ממנו. לפעמים אנה ניסתה להעלות בדמיונה את תווי פניו המוכרים של אחיה יונתן. היא פחדה להודות, גם בינה לבין עצמה, שפניו הלכו והיטשטשו, הפכו פחות ופחות מוכרים. פניו כבר לא היו ברורים כמו בשנה הראשונה. השנייה. השלישית. הזמן אילץ אותה להיפרד. ואת זה עדיין לא הייתה מסוגלת לעשות.