בטעם של יום בהיר

מאת: אלון פרנקל

יוני אהב את הגלים. בצעירותו היה גולש לא רע בכלל, אבל זה שייך לעבר. היסטוריה עתיקה שהשליך, כפי שהשליך את שמו הקודם. גופו עדיין גמיש ושרירי, אבל השיזפון העמוק כבר דהה מזמן. כשפרס את המגבת על החול החם, הגניב מבט לעבר הגלים ונחר בבוז. גלי הים האדום נראו עלובים למדי ובכלל, כבר שנים שאין לו גלשן.

הוא הסיר את חולצת הטריקו והשתרע על המגבת. השמש חיממה היטב ולמרות השעה המוקדמת, החוף החל מתמלא אנשים והמולה. הוא הרכיב את משקפי השמש, השעין את הראש לאחור והתכונן להתמכר לשלווה. היום הראשון של החופש הגדול, חודשיים לפני שתתחיל שנה חדשה. די זמן לשכוח כמה תיעב להסביר על חוקי התרמודינמיקה או מהם גזים אצילים, בפני תלמידים מפהקים. אין ספק, חשב, החופשה לא הגיעה אפילו רגע אחד מוקדם מדי.

בחוף האילתי, קל היה להתמכר במהירות לחמימות הנעימה ולרחש הגלים. חיש מהר היו מחשבותיו  רחוק משם, באטלנטיק סיטי. תחת משקפי השמש הכהים, נעץ מבט חומד ברולטה המסתובבת ובז'יטונים הנערמים. פעם עגנו באילת ספינות קזינו של ממש, אבל הימורי האינטרנט הרגו אותן מזמן. לדעתו, האינטרנט רחוק מלהיות תחליף, אבל מי הוא שישפוט.

"היי, Baby, המקום הזה תפוס?"

קול מתוק להפליא, חשב, בעמדו בחליפה מחויטת מול הדילר. היגוי קליפורני, יא חביבי. נשמעת בלונדינית טבעית, רגליים ארוכות. בכל זאת, לא מיהר להסיט את משקפי השמש, לפקוח את העיניים ולהסתכל בנוף. הוא הרוויח בוכטות של כסף ברולטה ובדיוק התכונן להביס גם את הדילר, בשולחן הבלאק ג'ק. מלצר נושא טס כסף כיבד אותו בכוסית וויסקי וויילד טרקי ובלונדינית יפה כמו כוכבת קולנוע נשקה על לחיו, למזל. Billy honey, היא לחשה באוזנו ונראתה יפה כל כך על רקע האורות המבהיקים. האדרנלין זרם, קרקוש הקוביות המרוחק ותרועות השמחה של המרוויחים הגדולים, הכל ממש כמו הדבר האמיתי, כמו פעם…

"מה, אתה ישן?" הבלונדינית מהחוף צחקקה. "אתה מוכן לזוז ולפנות לי קצת מקום על המגבת?" ובאנגלית מתפנקת הוסיפה, "אני שונאת חול והחוף הזה כל כככךךך חולי…"

הוא פקח עין אחת ובחן את דמותה. לא רע, חשב, בת עשרים וחמש, שלושים גג. רגליים ארוכות, שיער מפואר, מסולסל אבל שחור, בלי טיפת בלונד. שפתיים אדומות וכולה לוהטת, יותר מהשמש בעצמה.

"מה איתך?" סנטה בו, "ככה אתה נותן לנערה לחכות?" היא חככה את כף רגלה בכתפו. "אתה מוכן לזוז ולפנות לי קצת מקום?" הוא פקח גם את העין השנייה והזמין אותה לשבת לצידו. אבל הוא שכח את עצמו ודיבר באנגלית. גרוע מכך, הוא הציג את עצמו בשמו האמיתי.

באישון לילה ידע בילי שסופו קרב. תחת שמי הכוכבים של מדבר יהודה, מעורפל מוויסקי משובח, הרשה לעצמו לקלל חופשי. באנגלית. לא היה כל טעם לנסות לשכנע את הבריון המגודל שזו טעות, להיתמם ולשאול מיהו בכלל בילי דִי. בהתחשב במצב, אפילו ראש בלטה מגודל שכזה, גדול יותר ממקרר, לא יקנה את הסיפור ששמו יוני בן שלום, צבר ישראלי למהדרין. בשקט בית הקברות של המדבר, המבטא הישראלי המושלם שיוני־בילי סיגל לעצמו היה חסר משמעות.

בילי קילל את עצמו על שהניח לשריל להשקותו עד אובדן חושים. הוא קילל את שריל או מי שלא תהיה, על שהפילה אותו בפח. את הבריון, המקרר החמוש, לא טרח לקלל. שליח חסר בינה וחסר שם, שנולד למלא פקודות. גבוה מבילי בשני ראשים ומשקלו מאה ועשרים קילוגרם, ההפך הגמור מבעל הבית. לואי הצנום, הברנש בעל ההומור המפוקפק והארנק המלא מאטלנטיק סיטי. הברנש שהלווה לבילי את הכסף שלעולם לא יוכל להחזיר.

המקרר לא טרח להורות לבילי להסתובב ולהפנות את הגב. הוא דרך את האקדח הכבד (שנראה בידיו כמו צעצוע) והתרחק כמה צעדים לאחור. לא עלה בדעתו להכתים את חולצתו החדשה בדם. חולצה יפה מארץ הקודש, מציאה שמכר לו בדווי אחד בבאר שבע. הדפס של שני גמלים והמילה סלאם בערבית.

בילי עצם את עיניו וקיווה שביקום מקביל הוא השכיל לנצל טוב יותר את התאים האפורים, שסידרו לו תואר בוגר מ-MIT בהצטיינות. הוא החליט להיפרד לשלום מחייו בשקט, בלי עוד קללות ובלי להתלונן. את הדייסה הזאת הוא בישל בעצמו. ואז צלצול של טלפון חתך את שלוות המדבר.

"הלו?"

עיניו של בילי נפקחו בתדהמה. צליל קולו של הבריון בגיל העמידה היה גבוה ומעודן, ראוי לנער צעיר שטרם בגר. הוא הקשיב והנהן, תקע את האקדח בחגורתו ואז קרב לבילי בצעד מהיר. אבק התרומם ובילי השתעל. בלא גינונים דחק את הטלפון לאוזני הקורבן שהזיע בקור המדבר. בילי איבד את שיווי משקלו. מהיר כברק לפת המקרר בצווארו, בכפו הענקית, וקירב את הטלפון. בילי הקשיב. הוצעה לו הצעה שלא יכול היה לסרב.

*

ג'ימי שכב ער בחדרו שבחווה המשפחתית במינסוטה ולא הצליח להירדם. בטנו נהמה כחיה מורעבת. סמוך לחצות הלילה נמאס לו. בשקט בשקט, חמק ממיטתו והחל להתגנב אל המטבח.

לאחר בית הספר עבד במטע והזיע לא פחות מהפועלים ששכרה סבתא. זרועותיו עדיין כאבו ממאמץ. לאחר שעות של טיפוס על סולמות, קטיף תפוחים ומילוי ארגזים, ביטנו נעשתה לבור בלי תחתית וכמה שאכל, לא שַׂבע. במיטתו, במקום כבשים, ספר חביתיות ועוגות. ואז נזכר בשאריות הפאי של סבתא, שהייתה לו כאם. סבתא רייצ'ל הסוערת, שהתנדבה פעם בקיבוץ מרום גולן וחזרה משם עם תשוקה עזה לתפוחים ותינוק בבטנה.

כשחלף במסדרון האפלולי, נישא על כנפי דמיונו, נעשה ג'ימי בן העשר לצלף החלל הגיבור. זרועותיו מתוחות קדימה ואצבעותיו – אקדחים. כל יד, אקדח קטלני, אימת הגלקסיה. הוא התקדם שפוף, צמוד לקירות, חרישי כמו הרוח. הוא שלח מבט ימינה ואז שמאלה ונצמד בגבו אל הקיר. בדיוק ברגע הנכון הסתער קדימה, כיוון, ירה ואז נשף על הקנה. העשן התפזר.

כשחלף סמוך לחדרה של סבתא ולדלת הפתוחה למחצה נעצר לרגע והנהן לעצמו בסיפוק. לפולשי מאדים אין כל סיכוי. באותו רגע השמיעה סבתו הישֵנה נחירה רמה. הילד, שצעד עקב בצד אגודל, קפא בדממה. ליבו פרפר כששמע את סבתו מתהפכת על משכבה, שיעול קצר והשקט חזר. ג'ימי, צלף החלל הרעב, נרגע המשיך במסעו אל המטבח.

טעם הפאי המתוק נמוג כמעט לגמרי, כשג'ימי התעורר. עיניו עדיין עצומות אבל המחשבות ערות לגמרי. כבר מזמן לא ילד ורחוק ממינסוטה יותר משאי פעם דמיין לעצמו, נאחז בקרעי חלום שחלם. מה זה היה? ניסה להיזכר וכמעט הצליח, אבל עשן החלום חמק. רק טעם קלוש של פאי על שפתיו, היה ואיננו עוד.

בליבו חש רעב כמו פעם, רעב וגעגועים. אבל לא היה זה רעב של ממש, העווית שאחזה בבטנו. האחרים אולי יוכלו לשכנע את עצמם, אבל ג'ימי לא היה כזה. לא היה מסוגל להערים על גופו שלו. כמה תמים היה אז. עוד לא חלפה שנה מהיום בו חשב שהבין, לפני שחתם ולפני השדרוג. ההחלמה לא הייתה קשה מדי, ממש כפי שהובטח, אבל איש לא גילה על הריקנות שלופתת את הבטן בכל בוקר, ריקנות שלעולם לא יוכל למלא.

ג'ימי פקח את עיניו ובאור הקלוש נעץ מבטו בתקרה האפרורית. לא נזקק לשעון בכדי לדעת שעדיין מוקדם. אין מה למהר. יש פנאי לכמה מחשבות, על מה שיכול היה להיות לולא סבתא חלתה ולולא מכר את החווה אחרי שנפטרה מהעולם. האם המטעים עדיין שם? בית החווה עומד על תילו? כמעט יכול היה לחוש בריחם המתוק של תפוחים מבשילים.

מבטו התערפל כשהביט בעצמו כילד, לועס בכל פה מהפאי המובן מאליו. ניסה להרגיש את הרוק ממלא את פיו, מספיג פירורים נימוחים. בחפץ לב היה מוותר על משכורת חודשית למען ארוחה נוספת, אבל הפה יבש. בלוטות הרוק התנוונו בחודשים שחלפו. בהשפעת החלל? בהשפעת השדרוג? הוא לא ידע. הוא פקח את עיניו, ניתק את המַטען, התמתח והעיף מבט על סביבותיו.

המגורים שקטים, רק מפוח המזרים חרישית אוויר מטוהר. שותפיו למגורים ישנו עדיין, שלווים ודוממים. ג'ימי, ראש צוות חופרים אלפא, מזג לעצמו מעט מים, תחב לפיו כמוסה וגמע. כעת הרגיש רענן יותר. העיף מבט בשעון היד מרובה הספרות. חום גוף 36.8 צלסיוס. הרכב הדם תקין. דופק 49 לדקה. שעה 5:02 שעון ארץ. מוקדם מכפי שסבר, אבל הגוף כבר מוכן לתנועה. הגיע הזמן להאיץ את הלב. פעילות, זה מה שנחוץ כדי לסלק מהראש את כל ה"אִילוּ" ואת מה שהיה. הגיע הזמן לקבל את מה שיש.

הוא שפשף את עיניו, שלח את ידו אל דרגש השינה המוקצף דמוי הקרש וקיפל אותו אל הקיר בנקישה. הסיר את חולצת הכותנה הדקה והשליך לתוך מכשיר הניקוי האישי שמיד ינקה, יבשם ויקפל. נופף בידו לעבר עינית המצלמה שפעלה 24/7 וזקר את אגודלו לאמור – הכל תקין. מי נמצא היום בחדר הבקרה, חשב, במרחק מאות אלפי קילומטרים, האם ניוט? וויטני? מריל? שלח ידו אל מיקרופון השידור ונמלך בדעתו. עדיין מוקדם, אין צורך להרעיש. ישוחח עם הבקרה אחרי שבילי ומייק יקומו.

בתנועה מורגלת הרים את ידו והעיר לפעולה חיישן תקרה סמוי. צג פלזמה התעורר לחיים. סימנים ירוקים הופיעו. מערכות קיום החיים תקינות. כבידה מלאכותית ב-92 אחוזים. סימני חיים, שלושה אנשים – תקינים. מערכת אחזור האוויר פועלת. מצברים טעונים. לוחות סולאריים מקוונים. שלמות מבנה המגורים 98.83 אחוזים. בחוץ הטמפרטורה מינוס 80. נשם עמוקות אוויר תפל, בלי טיפה של אבק. אין חדש במגורים הדחוסים כצוללת. שגרה של ירח.

פשט את מכנסי השינה הדקיקים, הטיל את מימיו בתא שבקצה המגורים ואז – התעמלות. סדרה של מתיחות, כיפופי גו, שכיבות סמיכה. הפעיל את ההליכון לקצב ריצה בינוני, מסלול משופע, 5 קילומטרים. עומק הקידוח הגיע אמש ל-18 מטרים, חשב בסיפוק, מהיר מהצפוי וטוב יותר מצוות ביתא. אם נמשיך בקצב הזה, לצוות של נילסן אין סיכוי להשיג אותנו. הוא נהנה לרוץ, אהב להרגיש את הזיעה קולחת ואהב לנצח.

"בוקר טוב, המפקד," היה זה מייק הרטנט הצעיר, שהחליף לא מכבר את וויליס שנשחק. מייק נראה קשוח יותר ובעל מזג תוסס, אבל אין לכך משמעות. גם וויליס התחיל ברגל ימין אבל לירח הוא כבר לא יחזור. מייק ניתק את המַטען, קיפל את דרגש השינה והצמידו אל הקיר. כעת התפנה די מקום להשתרע על הרצפה ולהצטרף לפעילות, כפיפות בטן מהירות.

"בוקר טוב," השיב ג'ימי בין שאיפה לנשיפה. "כשתסיים, תבדוק מה קורה עם בילי." הוא שאף בקול  והמשיך, "ב-6:00 אני רוצה אותו ער לגמרי. ב-7:00 אנחנו אחרי ביקורת ציוד, לבושים ומוכנים ליד הגברת הגדולה."

"אין בעיה המפקד, ב-7:00 אנחנו ליד המקדח."

ג'ימי קימט את מצחו. "אה… מייק?"

"כן, המפקד?"

"אני עדיין צריך להזכיר לך שזו משימה אזרחית? תזכיר לי מתי נחתת?" מגוחך, חשב, פשוט מגוחך.  "לא, אני לא באמת רוצה שתענה לי ותמחק את החיוך, אם לא אכפת לך. פשוט תפסיק כבר לקרוא לי המפקד, בסדר? רק ג'ימי. מר בייקר, אם אתה ממש מוכרח."

"כן המפקד, אה… סליחה, בייקר, אדוני… "

"ככה?" ג'ימי נאנח אבל שמר על פני פוקר, "אתה מתעקש? אז תן לי שלושים. אני הולך לשטוף את עצמי."

"אתה יכול לסמוך עלי, המפקד!"

"אל תענה לי. רק תמשיך לפמפם, ילד."

כמו כל דבר אחר שנדחס למגורים, גם המקלחון הפינתי היה קומפקטי ויעיל. המים המשוחזרים היו חמימים וג'ימי שרק לעצמו בעודו מסתבן. כשהתנגב, העיף מבט בדרגש עליו התכרבל האיש הטכני שלו. לא ייאמן איזה כושר שינה יש לבחור, חשב. "קדימה מייק, הזעת מספיק. קפל  את ההליכון וזרוק את בילי מהמיטה. אני רוצה אותו ער לפני שאני מדווח נוהַל בוקר, לחבר'ה מהבקרה."

בילי רכן לתוך מנועהּ של הגברת הגדולה. המהנדס גידף בכל השפות שהכיר. עד כה התקלות היו זוטות והוא התגבר עליהן על נקלה. הפעם זה לא נראה ככה. יצטרך להזמין מהמחלקה הטכנית חלקי חילוף ויעברו ימים, אולי שבועות, לפני שהללו יגיעו. אם בתחנת האספקה התאגידית שריחפה במסלול יחסרו החלקים המתאימים… הוא טלטל את ראשו בתוך הקסדה. לא רצה לחשוב על זה, אבל איך אפשר שלא? זה יעכב את המשימה וגרוע מזה – עוד פעם יחול עיכוב בחופשה. "merde! Una maldita máquina! Lousy technology! מכונה שרמוטה!"

ג'ימי עיווה את פניו והנמיך את עוצמת השמע בקשר. בילי נשמע זועף מהרגיל וזה לא מצא חן בעיניו. "בילי, עדכון באנגלית, בבקשה?" בילי לא שמע. הוא חשב על המנוחה שכל כך מגיעה לו. אי טרופי שטוף שמש, נערה יפה לימינו, קוקטייל צ'י צ'י קפוא עם מנה כפולה של וודקה בשמאלו. רוח, שמש, פכפוך גלים. לגימה הגונה מתוך כוס עם שמשייה קטנה. מי צריך יותר מזה? אולי המבורגר עסיסי או סטייק ומנה כפולה של צ'יפס, אם אי פעם ימציא מישהו דרך לבטל את הניתוח המזדיין…

"בילי, יש לך דו"ח מצב בשבילי?" המהנדס מצמץ. "אמרת משהו, ג'ימי?" קולו של ראש הצוות נשמע מרוחק באופן מתעתע. למעשה הוא עמד כשמונה מטרים מתחתיו, מכוסה אבק ירחי. האי הטרופי התפוגג ונעלם, גם הנערה והקוקטייל. המהנדס יישר את גבו, התמתח, טרק את מכסה המנוע הכבד בשתי ידיו והחל לרדת בסולם. "זה אבוד, ג'ימי," זעף המהנדס בשעה שנע בתנועות מגושמות למטה. אם היה לבדו, קפיצה קטנה מעבר למשטח הרמפה ולסולם הייתה פשוט מתבקשת. אבל כשג'ימי בסביבה זה בלתי אפשרי. חייבים לעבוד לפי הנהלים ולעזאזל עם אחת ההנאות הקטנות שיכולה להציע עבודה על הירח.

"בלי חלקי חילוף אין מה לעשות," המהנדס נשמע מדוכא כמו חתלתול רטוב, "יש יותר מעגלים שרופים מאשר חורים בגבינה שוויצרית." ג'ימי הנהן בתוך הקסדה הסגלגלה. זו לא הייתה הפתעה מוחלטת, צוות ביתא מושבת כבר כמה ימים בשל תקלות. אמש הודיעה ויקי מהבקרה שצוות גמא המיועד לא יגיע אחרי הכל. אין ספק, דרושה הערכת מצב מקיפה.

"מובן," חתך קולו של ג'ימי במערכת הקשר הפנימית. עיכוב מעצבן, אבל אלה החיים. ככה זה כשהציוד כולל גרוטאות מנאס"א ומהצבא, בתוספת חלפים מישראל, מתורכיה ומסין. "מייק, קפוץ למכולַת האחסנה וודא שהפאנלים הסולריים הרזרביים תקינים." הוא הרהר לרגע והוסיף, "ותעמיס על הזחלן את המקדחים הניידים." הוא טפח על גבו של בילי. "תתעודד בחורי. קפל את הציוד ותגיע למגורים. אני הולך לשחרר קיטור על הבטלנים מהבקרה.

מאוחר יותר, היה זה בילי שהגיע האחרון למגורים. מייק סייע לו להסיר את הקסדה ולאחר מכן להישלף החוצה מהחליפה המגושמת. "אל תיראה עגום כל כך, יקירי," קרץ לעברו, "הרווחנו כמה ימי חופשה בתשלום על הירח, מה רע?"

"חופשה בתחת שלי!" נהם בילי ונופף כמסלק יתוש טורדני. "מה אתה מבין, טירון חלל ירוק? דבר איתי אחרי שתבלה על האבן הזאת במשך חודשים רצוף, כמוני!"

"ששש… חבר'ה," נפנה אליהם ג'ימי מעמדת התקשורת. הוא טפח בכעס על האוזניות. "אנא מכם, יש הפרעות, קשה לשמוע!" טרם קיבל את האישור לכך שהודעתו נקלטה והובנה. חוץ מזה, אם יתפוס במקרה מנהל דרגה 3 ולא תורן נטול סמכות, יוכל לבקש אישור לביצוע חפירה משנית מבלי לחכות למחר.

"רוצה משהו לנשנש, בילי," שאל מייק בשפל קול והשליך לעבר המהנדס כמוסת מינרלים.

"אוי בחייך," נחר בילי, "תעשה לי טובה…" הוא השליך בחזרה את הכמוסה והתיישב בזעף על הדרגש, מול חברו לצוות. "אני טעון על לכאן," סינן והחווה לעבר גרונו תנועת שיסוף מהירה. "משחק שחמט מתאים לך?"

"עכשיו אתה מדבר, קשישי," אורו פניו של מייק, "חשבתי שאתה בדיכאון על אמת." הוא רכן לעבר תא אחסון קטן תחת הדרגש ושלף את לוח השחמט. בתנועה מהירה השליך לפיו את כמוסת המינרלים שהמהנדס דחה ובלע. עוד רגע וכבר הונח הלוח על ארגז כלים.

"תגיד, בילי," החווה מייק בסנטרו לעבר ראש הצוות שעדיין ניסה לייצב תקשורת עם חדר הבקרה, "מה הבוס זומם?"

"תעשה אחד ועוד אחד צוציק," בילי לא טרח להנמיך את הקול. "ג'ימי ביקש ממך לארגן את הזחלן, נכון?"

"אהה," הנהן מייק.

"הוא בוודאי מנסה לקבל אישור לגרד קצת את פני השטח באתר אלפא 2," הוסיף בחמיצות, "עד שיגיעו החלפים."

מייק גירד בראשו ובילי גיחך בלא חדווה. "לא קראת את חוזה העבודה עד הסוף, נכון? איתור מחצבים בזמנינו הפנוי מקנה לנו תוספת לבונוס. עכשיו קדימה, תתחיל לשחק."

גם בבוקר שלמחרת היה ג'ימי הראשון להתעורר. לאחר שצחצח את שיניו (הרגל יותר מאשר צורך),  הקים קשר עם הבקרה. לשמחתו לא היו הפרעות ובתום השיחה הפיקו פניו שביעות רצון גלויה. בשעה שהזיע על ההליכון השתפרה הרגשתו אפילו יותר. ב-6:00 העיר את חבריו. "קדימה, בילי, מייק, יש לנו עבודה לעשות. תשטפו פנים, אימון קצר, מקלחת ואז תדריך. וודאו טעינה ובדקו את החליפות. אנחנו יוצאים לאתר אלפא 2, לשחק בחול."

"יש זמן לארוחת בוקר, בוס?" ביקש מייק לדעת. כל עוד שירת בצי, שאלה כזאת הייתה מיותרת. טקס הארוחה וה-ויט"ה (ווידוא טעינת הבוקר) היו צמד בלתי נפרד. מסורת חדשה יותר מצלצול הפעמון כשעולה לסיפון קצין בכיר ובכל זאת, מסורת שכולם כיבדו. ג'ימי משך בכתפיו. "אתה יודע מה, בילי," המילים יצאו מפיו מאליהן, "הפעם תערוך שולחן לשלושה."

בתוך זמן קצר הסבו השלושה אל השולחן בחדר האוכל (למעשה, דלפק נירוסטה מתקפל). מייק, הראשון מבניהם שקיבל את טיפול ההסבה הגיע מצויד. הוא הניח ברוב טקס ובאמצע השולחן כד מים, שלוש כוסות ולמה עיקרית – שלוש פיסות נייר שגודלן כגודל אגרוף פתוח. בכל פיסת נייר התנוססה תמונה מצולמת, צבעונית ומלבבת.

"שנתחיל?" שמץ ההתרגשות נחבא בקולו של איש הצי הצעיר שהושאל לצוות. בלי לחכות לתשובה הסיע באצבעו על השולחן, לעבר ג'ימי, תמונה של פאי תפוחים מהביל. "ואתה, מה תרצה," שאל את בילי, "מרק או חביתה?" בילי עיווה את פניו. השטויות שהחיילצ'יק מספר להם בכל בוקר, כשהוא מנסה לשכנע אותם לקחת חלק במסורת צבאית מפוקפקת… נו, מילא, משך בכתפיו. מה זה כבר משנה? "חביתה." מייק העביר את חביתת הנייר הצהובה ולעצמו לקח את המנה הנותרת, מרק ירקות.

"אל תהיו כבדים," גיחך מייק למראה חבריו הישובים כבולי עץ. גם הוא התייחס לזה ככה בהתחלה, בזלזול. הוא הרצין. "אני לא צוחק. אחרי מספיק תרגול, זה הופך להיות טעים!" הוא התכופף לעבר המרק שלו, רחרח בקול וליקק את שפתיו. "בתיאבון, ילדים, אל תשאירו בצלחת…" ומיד החל לקרוע פיסות מהתצלום, מולל לכדורים ותחב לפיו. בילי פלבל בעיניו אבל החרה החזיק אחריו, קרע פיסות, מולל כדורים זעירים, הטיל לפיו ולעס. הוא הקפיד שלא לבלוע. זה לא מסוכן, ידע, אבל יוצר אי נוחות רבה בבטן ועושה חיים קשים מאוד לשאריות שהיו פעם מערכת עיכול נורמלית.

ג'ימי לגם לגימת מים שלאחריה הסתפק בפיסה קטנה וסמלית מהמנה שלו. הוא לעס שלוש לעיסות ואז ירק לתוך כפו פיסת נייר רטובה שהושלכה כלאחר יד למיכל האשפה. אבד לו החשק לכל העניין. "תסלחו לי," אמר, "אני שבע." הוא קם, פנה לארון החליפות ופתח את דלת הנירוסטה. קולו נשמע עמום כשרכן פנימה. "כשתסיימו עם המשח…" הוא השתעל לפני שהמשיך, "כשתסיימו לאכול, תבדקו את חליפותיכם ותתלבשו."

הוא שלף חליפת ירח, הצמיד אותה לנקודת עיגון בתקרה ואז וחיבר מחוון בגודל קופסת גפרורים. בשעה שהמתין לצפצוף המבשר כי החליפה שלימה טרק את דלת הארון ונפנה לחבריו, הלועסים עדיין. הוא השתדל לחייך וכבר השתוקק להיות בחוץ. יותר מהכל רצה באותו הרגע לנסוע לאתר, להיות עסוק, לעבוד. "לפני שאתם מתלבשים, אתם זוכרים לוודא שאתם טעונים עד הסוף. אני צריך אתכם רעננים, חזקים ומלאי אנרגיה. יש לנו עבודה לעשות."

בילי היה מהנדס מצוין ובכל זאת, תיקון הגברת הגדולה התעכב. יומיים תמימים הסתובב ג'ימי סביב הגברת הגדולה והרמפה המגביהה, כמו דבורה סביב פרח. חוסר יכולתו להועיל שיגע אותו, בשעה שהמהנדס הבריג או ריתך או שימן. רק כשלא יכול היה לסבול עוד את שפע גידופיו של בילי (שהתגברו במיוחד כשטיפס בסולם והציץ מעבר לכתפו, בשעה שעיין בשרטוטים), החליט להסתלק. גם הוא היה עצבני, אבל רק אחרי שסגר מאחורי גבו את מנעל האוויר במגורים קלט מדוע. יום השנה מתקרב. היום בו רייצ'ל הלכה לעולמה.

"מייק, בוא ותן כתף, עזור להשתחרר מתוך החליפה…"

המגורים היו שקטים. רק המפוח שהחל לפעול ניסר בחלל. ליבו של ג'ימי ניתר. "מייק, אתה מתקלח?" בוודאי שלא, הרי ממחזר האוויר חזר לפעילות לפני רגע קצר, כשנכנס… אבל איפה הילד הזה יכול להיות? הדאגה התחלפה בכעס. הרי הבהרתי לו היטב שאם אתפוס אותו פעם נוספת מטייל בחוץ שלא בתפקיד… מה הוא חושב לעצמו?! ג'ימי גידף בקול כשסיים סוף סוף להשתחרר מהחליפה הכבדה. הוא חושב שהוראות אזרחיות שוות פחות מפקודות?! הוא פתח את הדרגש והתיישב באנחה. חייבים לנער אותו, לפני שיקרה אסון…

הוא בלע כמוסת מינרלים ושטף אותה במעט מים. נטל לידיו את ענבי זעם בכריכה קשה, שהחל לקרוא עוד בסבב הקודם וטרם סיים. הסימנייה הייתה נעוצה עדיין בין הדפים. הוא פתח את הספר ואז סגר בחבטה. איך יכולתי לשכוח? תהה בפליאה, הרי מייק עזב… ביום הקודם הגיעה מעבורת במיוחד לכבודו. קרפט הזקן בעצמו שלח להביאו בחזרה לאימא אדמה. לא משעמם לו, לבחור – גם חייל, גם כורה ירח, גם דוגמן של פרסומות. נער הזהב של הבוס בכבודו ובעצמו. אם מייק לא היה מספר, לפני שנפרדו בלחיצת יד סמוך למעבורת, לעולם לא היה מאמין. אבל זו עובדה, אוטוטו הופכים את השדרוג למוצר אזרחי. אלוהים, הוא הניד בראשו, מי היה מאמין…

תיאוריו של סטיינבק, תלאותיהם של החקלאים בשנות שפל הגדול, עוררו בג'ימי זיכרונות שלא תמיד קיבל בברכה. אך סמוך ליום השנה לפטירתה של רייצ'ל, הזיכרונות שטפו בין כה וכה.

כשהגיע לבית החולים, עדיין בבגדי עבודה, חש כשרוי בחלום. שום דבר לא נראה מוחשי. חומרי החיטוי סחררו את ראשו וכמעט האמין כי דמיין את הכל, החל בשיחת הטלפון שהגיעה אליו לאסדת הקידוח מפועל החווה שהכיר מילדות.

צ'סטר סיפר כי רייצ'ל אושפזה בשל כאב בטן. זה נשמע כל כך מופרך. רייצ'ל? בבית החולים? בגלל קלקול קיבה? אבל בכל זאת, חשב, היא כבר לא צעירה. מצד שני, תמיד שנאה בתי חולים והתרחקה מהם כמו מאש. אולי זה משהו רציני?

כרטיס הטיסה כבר הוזמן כשהצליח לבסוף להשיג את סבתא בטלפון. "בשביל קלקול קיבה קטן אתה רוצה להגיע לכאן, מניו מקסיקו?" גערה בו. היא בהחלט לא נשמעת חולה, חשב, ובכל זאת משהו צבט בליבו.

"בשביל מה לך להגיע הנה?" התעקשה, "האנשים שלך זקוקים לך. מי ישמור על החיים שלהם אם לא אתה? את הסבתא הזקנה שלך יהיה לך עוד מספיק זמן לבקר…"

בבית החולים כבר לא יכלה רייצ'ל היקרה להסתיר. זה היה ברור, עוד לפני ששוחח עם הרופא. אפילו עיוור יכול היה לראות עד כמה רזתה וכמה חיוורת תחת שיזפון עורה.

מעולם לא ידע כיצד נודע להם, בתאגיד, על רייצ'ל החולה. ממנו לא נודע להם, לא כאשר טלפנו וגם לא פנים אל פנים. שניים מהם הגיעו ערב אחד, בחליפות, אל החווה. מתוך נימוס בלבד הזמין את שליחיו של קרפט פנימה והניח להם לדבר. הם לא הלכו סחור סחור. אמרו מה שאמרו והלכו. הוא הבהיר שהפרויקט הכרייה הירחי שלהם באמת נשמע מעניין. אבל הוא עסוק מאוד בימים אלה, ו"תודה רבה שקפצתם לבקר".

הכסף היה טוב, אין ספק בכלל, אבל את המחיר לא היה מוכן לשלם. לעזוב את מיטת חוליה של סבתא הגוססת ולהמריא לירח? בשום פנים ואופן לא. באותו הזמן, כלל לא נתן דעתו לטופסי ההסכמה שהשאירו אנשי התאגיד, לפני שהסתלקו.

את ימיה האחרונים ביקשה רייצ'ל להעביר בחווה. הרופאים סירבו בכל תוקף. אין שום סיכוי שתחזיק מעמד בתלאות הדרך, טענו. ואז הגיעה ההצעה לטיפול ניסיוני, ייחודי, במימון התאגיד. טיפול דומה למדי לזה שיהיה על ג'ימי לעבור, לו רק יחתום ויצטרף לחלוצים של ההווה – כורי הירח, הנועזים והאמיצים.

קרפט בעצמו טלפן והסביר באופן ציורי ולא כל כך מדעי. קודם כל שולפים את הקיבה. אחר כך שולפים את המעי והופ – הופכים אותך לטיפוס חשמלי. זה לא הליך שגרתי כטיפול לסרטן הקיבה, הודה, אבל יש כאן סיכוי בשביל רייצ'ל. ובכל אופן, גרוע יותר כבר לא יכול להיות.

נשיא תאגיד קרפט והסנטור לשעבר וורן קרפט האב, חיכך את ידיו בהנאה. באולם הקולנוע הפרטי, כשהודלקו האורות, הוא לא מיהר לשתף את מלחכי הפנכה שישבו סביבו בגזר הדין. מה יש? שיזיעו קצת.

הוא אף פעם לא חשב בקטן והפרסומות החדשות שלו בהחלט הוכיחו זאת. זינוק נוסף בדרך לפסגה. כן, יום אחד עוד יגיע לנשיאות, בראש האומה הגדולה בעולם. אבל אין זאת אומרת שצריך להיחפז. הכל צריך להתבצע בזמן הנכון. כך היה גם כשקנה את קרן אור אנרגיה נקיה בע"מ, החברה הישראלית המבטיחה. היה ברור שהרכישה תשתלב נפלא בכל עיסוקיו האחרים וגם שמה החדש Ray Of Light ROL – היה הברקה שלו. ברגע שהטכנולוגיה מבית היוצר של ROL הבשילה, חוזים עם הפנטגון נחתמו. כבר אז תכנן את השלב הבא. לפי כל הנתונים, כעת גם התנאים הסביבתיים כמעט הבשילו. מחירי החיטה ממשיכים לזנק. מחירי המזון בעולם שוברים שיאים. הרגע הנכון ממשמש ובא, הפריצה הגדולה באמת. השוק האזרחי.

"אני מאשר," אמר ביובש לאיש שישב לימינו, אֵרוֹן ורשבסקי, סמנכ"ל השיווק. ואיך לא יאשר? הרי הוא בעצמו היה מעורב בתכנון האסטרטגיה הפרסומית. מיטב חיילי ארצות הברית, יפים ויפות, צעירים וצעירות, בוגרי השדרוג, צולמו לטובת תשדירי ה"לפני" וה"אחרי". מחוף לחוף יופיעו החיילים, בטלוויזיה, בקולנוע ובאינטרנט. הם ילבשו בגדים אזרחיים כמובן, בגדי ים.

מאות מיליונים יצפו בגופם המשודרג, כשהם נטענים באנרגיה חשמלית נקיה, היישר מהשמש. ולא רק בארצות הברית תוצע האפשרות לומר שלום ולא להתראות להמבורגר ולסטייקים, לתירס, לשעועית. לכל אזרחי העולם תוצע האפשרות לוותר על כל הג'וקים או הצפרדעים ואלוהים יודע מה עוד, שאוכלים בקצה השני של העולם.

זה עדיין הדהים אותו, בכל פעם מחדש, כשצפה בתשדיר שבו הופיע החייל החביב עליו. מבחוץ, שום סימן לכך שמערכת העיכול הוצאה כמעט במלואה. גוף שרירי, חסון, שופע בריאות.

זה לא יהיה רע בכלל ששמו יירשם כך בהיסטוריה. קרפט, האדם ששחרר בבת אחת את האנושות – גם מרעב וגם ממגפת ההשמנה. איך ניסח את זה מייק, שהתבקש לדבר חופשי למצלמה – "מאז השדרוג אני ישן שלוש שעות בלילה ומרגיש בריא מתמיד. אפילו נזלת לא חטפתי או התכווצות שרירים, יותר מ-3 שנים!"

אבל היו אלה הדברים הבאים שאמר, שנבחרו להיכנס בהבלטה לקמפיין המרכזי: "אני אומר לכם, לכולכם," מייק חייך בעונג ישר למצלמה, "אני נהנה מהטעינה. אני מרגיש לא סתם שָׂבֶעַ אלא ממש מסופק. בימים אלה, אני לא יכול בלי הטעם של אור טרי על הבוקר!"

*

מעבורת החלל נחתה ברעש ודוממה מנועים. צבעה הכתום העיד על כי השתייכה לאותו זן נדיר של כלי רכב חלליים בבעלות פרטית. בילי וג'ימי ירדו מהמעבורת לאיטם, אך בכוחות עצמם. צוות הקרקע מיהר אליהם ואחרי לחיצות הידיים והטפיחות על השכם ליווה את השניים למרפאה. הבדיקות הורו כי הכל נורמלי, שם דבר שמעט מנוחה טובה לא תסדיר. הכל התבצע במהירות ובדייקנות. טכנאי הטעינה הבכיר, הרופא ושתי האחיות שקיבלו מתאגיד קרפט את משכורתם היו מהטובים ביותר שכסף יכול לקנות.

זמן קצר לאחר שההמולה סביבם שככה, התרווחו שני כורי הירח על כורסאות נוחות בשער לחלל (הכניסה לנושאי תג בלבד). למעט ארבעה טכנאים לבושי לבן וצוות קרקע רעשני בסרבלים, המקום היה ריק.

"מה תזמינו, רבותי?"

בילי סקר את המלצרית בעיון, מלמטה למעלה. גם היא ענדה תג משלה. לא רע, חשב, בהחלט לא רע. "בשביל מה הרשמיות, מותק? זה ג'ימי ואני בילי. עכשיו כולנו מכירים, מירנדה. שם יפה, מירנדה, את מהסביבה?"

כשמירנדה היפה מסן חוזה, קליפורניה, התרחקה והלכה להביא את המשקאות, ליווה אותה מבטו של בילי עד שהגיעה לדלפק הבר.

"התגעגעת הביתה, אה?" התחייך ג'ימי.

"אין לך מושג עד כמה," נאנח בילי וליטף במבטו את מירנדה, כשהחליפה כמה מילים עם הברמן המשופם והפפיון הנלווה.

"אין לי מושג, לפי דעתך? אז תקשיב לי טוב – מחר אני מתקשר למשאבי אנוש ומודיע להם שאני לא מחדש את החוזה. החלטתי. זה היה הסבב האחרון שלי."

עברו כמה שניות עד שבילי תפס.

"מה זה?! אתה פורש? סופית? אין יותר התלבטויות?"

"סופית," ג'ימי נשמע נחרץ. "זוכר את החווה שדיברנו עליה?" עיניו נצצו, "אז אני קונה אותה. מספיק לי עם הירח והחלל."

באותו הרגע מירנדה חזרה.

"הנה המשקאות שלכם," אמרה בחביבות, "זה בשבילך, בילי, מי אננס טרופי מועשרים וזה בשבילך, ג'ימי, מי תפוח מינרליים."

השניים הודו לה והיא התרחקה והחלה לפנות כוסות וצלחות מלוכלכות מאחד השולחנות.

"תקשיב לי, ידידי," קרץ בילי, "היא שמה עליך עין…"

ליבו של ג'ימי היה טוב עליו. בלי לחשוב הריק בלגימה אחת מחצית הכוס מי תפוח צלולים. שגיאה קשה, הבין מיד כשנשנק והשתעל והצרבת עלתה בגרון.

מרחוק, נשאה מירנדה לעברו מבט מודאג.

"לאט־לאט, חביבי," אמר בילי, "אתה לא רוצה לפלוט כמו תינוק על השולחן של מירנדה החביבה, נכון?"

ג'ימי פרץ בצחוק. עוד שגיאה טיפשית. השיעול גבר.

מירנדה החביבה מיהרה לעברו ומפית בד בידה. הוא קיבלה בתודה והספיג את זוויות פיו.

אט־אט הרגיש כיצד שלפוחית הנוזלים מתרוקנת והצרבת התפוגגה.

"זה לא יהיה אותו הדבר בלעדיך," אמר בילי, "אבל אתה יודע – גם אצלי בראש עוברות מחשבות."

"מחשבות?"

"כן, מחשבות. עוד שניים שלושה סבבים ודי. אחר כך, חופשה ארוכה ואז…"

"אי טרופי, בחורה בכל יד?" ג'ימי פרץ בצחוק ובילי הזדעף לרגע.

"אני מדבר איתך על משהו רציני. אחרי הבילויים באי הטרופי. שרטטתי כמה שרטוטים וערכתי כמה חישובים…" הוא רכן קדימה והנמיך את קולו, "אני הולך לפתח הליך מבטל. זה יהיה באופן חלקי, כמובן, אבל אני מרגיש שאני יכול לעשות את זה…"

"ברצינות? אתה יכול?"

בילי הנהן, "כל מה שאני קורא כבר חודשים, ביולוגיה, רפואה, ביוכימיה, חשבת שזה רק בגלל השעמום בלילות הארוכים, נכון?"

ג'ימי לגם, בזהירות הפעם, מבטו מרותק.

"תבין, זו לא רק הלעיסה שחסרה. מה שמטריד אותי זו השמועה שההתקנים לא באמת עצמאיים!"

"בחייך! תהייה רציני, אתה קונה את השטויות האלה, שהם יכולים לכבות או לקצר את השקעים שתקעו לנו, מתי שמתחשק להם?"

"תחשוב מה שאתה רוצה. אתה מכיר אותי, אני לא ילד שמתרשם בקלות משמועות. אבל תחשוב בעצמך…" בילי הביט ימינה ושמאלה לפני שהמשיך.

"כשהפיתוח היה צבאי והמשתמשים היו כולם חיילים של הדוד סם, פלוס כמה חברים טובים מתאגיד קרפט לא הייתה לי סיבה לחשוש, נכון? אבל עכשיו? אחרי שקרפט מוכרים בכמויות לאזרחים? בכל העולם? אתה באמת חושב שהממשל יאפשר למכור לכל העולם התקנים שהפנטגון הזמין, עם יישום צבאי ברור, בלי תוכנית גיבוי להשבתה מרחוק?"

את שאריות המשקה סיים ג'ימי בשתיקה, מביט בבילי מסלק הצידה או כוסו ומשרבט דבר מה על מפית נייר. ברקע התנגן שיר נושן ובו שדות התותים הנצחיים כמו החלל, כמו הזמן. כשהסתיימה המנגינה, האוויר התבהר פתאום. ג'ימי הריק את הטיפות האחרונות והניח את הכוס על השולחן. למשמע נקישת הזכוכית בעץ, הרים בילי את עיניו ומבטיהם הצטלבו. שנים של מגורים משותפים, עבודה משותפת, חיים משותפים בחלל הצר במגורי ירח. הכל כבר נאמר. כאיש אחד קמו על רגליהם ולחצו ידיים. כמה טפיחות על השכם וזה היה הכל.