בעין דור

מאת: מאיה לוי

גם אחרי שלושה חודשי הכשרה לשימוש בקסם אמיתי במסגרת פעילות צבאית, היו רגעים שבהם הייתי בטוח שאמצא את עצמי מתעורר מחלום ארוך ומשונה במקום רחוק מכל מה שהיה קשור ליחידת הקוסמים הצבאיים.

בסוף ההכשרה עמנואל ואני החלטנו שנשמור על קשר גם כשהוא יישאר בבה"ד לפקד על עוד הכשרה, ואני אעבור למפקדה ברמת הגולן עם שאר הצוות. אז קבענו להיפגש אצלו.

באופן טבעי, ידעתי מעט מאוד על מי שהיה המפקד שלי עד לפני שבועיים: בסוף ההכשרה הוא סיפר לנו שנולד בניו יורק ושעלה עם משפחתו כשהיה בן שמונה, ושהוא גר בירושלים. וזה היה כל מה שידעתי עליו. לכן, באופן טבעי, הכל בו הפליא אותי כשנפגשנו לראשונה מחוץ לצבא.

הייתי רגיל כל כך לראות אותו על מדים, עד שכמעט לא זיהיתי אותו כשקרא לי מרחוק כשירדתי מהאוטובוס בדרך אליו. נראה שהוא הופתע לא פחות לראות אותי בלבוש אזרחי, על אף שהכיר אותי הרבה יותר משאני הכרתי אותו.

"כמעט לא זיהיתי אותך," הוא אמר, ובחן אותי במבט נרגש, כאילו הפרידו בינינו שנתיים ולא שבועיים.

"גם אני. מזל שאתה ג'ינג'י." גיחכתי.

“חבל שאתה לא.” הקניט בחזרה. “שנעלה?”

“אחריך.”

הבית שלו לא היה גדול, אבל בכל זאת היה בו כל מה שבחור בן עשרים היה יכול לרצות בבית. הדבר הראשון והכי חשוב היה שהוא גר בעיר, בניגוד אלי. שנית, כשנכנסתי לבית בפעם הראשונה, הדבר הראשון שראיתי היה הסלון, שתפס את רוב המרחב בבית. היו בו שתי ספות ושולחן קטן, הרים על גבי הרים של ספרים מכל סוגה אפשרית, וחלון עצום שהשקיף אל כל העיר. היו בו גם מטבח קטן, וחדר שינה אחד שהיו בו יותר פוסטרים של סרטים ושל להקות רוק מאשר קירות.

"מה דעתך?" שאל, כשהתיישבנו לבסוף זה מול זה על הרצפה הקפואה בחדרו.

"אתה חי לבד." זו לא היתה שאלה. זו היתה קביעת עובדה.

"זה היה הבית של סבתא שלי כשהיא עוד באה לבקר. ההורים שלי ואני לא ממש מסתדרים בינינו." הסביר. "הם תמיד אהבו יותר את אחי הגדול. אני לא מאשים אותם."

לא הייתי בטוח מה לומר, אז החלטתי לשאול. "למה?"

"אולי בפעם אחרת." הוא חייך מעין חצי-חיוך ממתיק סוד, שלא הייתי בטוח איך לפרש.

"מצטער." ניסיתי להפיג את המתח שהשתרר פתאום.

"אל תצטער. שאלת שאלות מוזרות יותר בהכשרה." הוא צחק. "רוצה להקשיב למשהו?"

"אה, כן, בטח." משכתי בכתפיי. "תבחר."

הוא הסתובב לאחת המגירות בשידה שהיתה ליד מיטתו, ושלף משם אלבום אחד, שאותו הכניס לנגן הדיסקים שהיה על השידה.

יכולתי לזהות את האלבום הזה מתוך שינה: זה היה האלבום הלבן של הביטלס. האלבום האהוב עלי. אבא הכיר לי את האלבום הזה עוד כשהייתי בכיתה א', ואחר כך שרתי אותו בקולי קולות באנגלית משובשת במשך שנים עד שלמדתי את המילים. אני לא בטוח כמה פעמים הקשבתי לו, אבל זו כנראה היתה הפעם האלף, אם לא יותר.

אפילו לא הספקתי לחשוב מה רציתי לומר כשהוא כמו קרא את מחשבותיי והיסה אותי. " – אל תדבר." על פניו היתה הבעת רצינות תהומית, ועיניו הכחולות הגדולות כמו קדחו חורים בתוכי. "רק תעצום עיניים ותקשיב."

אז הקשבתי.

–

נפגשנו פעמיים או שלוש מאז אותה פגישה ראשונה. תמיד נפגשנו בימי שישי ליד התחנה המרכזית של ירושלים, כדי שאוכל להגיע הביתה לפני שנגמרה התחבורה הציבורית. הפעם הוא חזר משבועיים בבסיס, והציע שניפגש שוב בדירה שלו.

בחדר שלו, שוב נמלאתי פליאה מערימות הספרים ומהפוסטרים שקידמו את פניי מכל כיוון. כשנכנסנו לחדר הוא מייד התכופף לעבר שידת המגירות וחיפש בה משהו. כשמצא, הניף את הדבר אל על וקרא, “אתה חייב להקשיב לזה!”

דיסק שלא ראיתי לפני כן, ועליו נכתב בכתב גדול המילה Jericho, ובתמונה, בכתב יד קטן ומרוח מעט, המילה "יריחו". לא הייתי מופתע שלא הכרתי אותם – עמנואל הכיר אמנים ולהקות שלא חלמתי להכיר וצלילים שאפילו לא ידעתי שקיימים. והידיעות שלו לא הוגבלו רק למוזיקה – בכל פעם שנפגשנו, קינאתי בו קצת יותר על הידע העצום שהיה לו בכל תחום בעולם, ורציתי רק להמשיך להקשיב לו. הייתי בטוח שגם אם ידבר על הנושא המשעמם ביותר עלי אדמות, הוא ייראה פתאום מעניין, כי דיבר בהתלהבות כזו שהרגשתי שחלק מהניצוץ בעיניו דבק גם בי.

"מה זה?" שאלתי.

"הצ'רצ'ילים. מכיר?"

הנהנתי. "אלה הם?"

"נכון מאוד."

"איפה מצאת את זה?" שאלתי.

"חבר מניו יורק שלח לי. רוצה להקשיב?"

"זו בכלל שאלה?”

הוא הכניס את הדיסק לרדיו דיסק החדש שהיה לו על השידה, והשליך את עצמו על המיטה הקטנה שלו. "עוד לא הקשבתי לזה." קולו היה חלש כל כך עד שבקושי נשמע.

"למה?"

"קיבלתי אותו בשבוע שעבר, ולא הספקתי להקשיב לו עדיין. חוץ מזה, חשבתי שיהיה נחמד לחכות לך.”

"לי?" התפלאתי.

"חשבתי שתאהב אותו.”

או אז החל האלבום להתנגן. לא ידעתי מה עמד לבוא, אבל כמו שכבר הספקתי ללמוד מהשיחות איתו, אלבום שטרם נשמע היה קודש הקודשים. אז נשכבתי על הרצפה לידו ועצמתי עיניים.

בשלב מסוים, קרו שני דברים במקביל: האחד היה שיר שהיה שונה מקודמיו. הוא לא דיבר על אהבה נכזבת, אלא על משהו שנשמע כמו סיפור על שני אנשים שעייפו מהאנושות, ועזבו את כדור הארץ למסע בחלל. לא הצלחתי להקשיב לכל המילים, אבל הוא העציב אותי מעט, וגרם לי להתגעגע למקום שלא הייתי בו מעולם, שלא הייתי בטוח מהו. הדבר השני היה שקצות אצבעותיו של עמנואל גיששו בעיוורון אחר קצות אצבעותיי.

“אפשר?” שאל בלחש.

קיוויתי שהאדמה תבלע אותי באותו רגע. שנאתי אותו כל כך, כי אהבתי אותו, והוא הכריח אותי לקבוע איזו מין אהבה זו היתה ולתת לה שם. אבל אנשים אמרו שהאהבה הזו שהוא רצה היתה סטייה, או מחלה, או במקרה הטוב סוד שהיה צריך להסתיר היטב. לא רציתי להסתיר יותר דבר מאף אחד, והייתי בטוח שהוא מכל האנשים יבין.

ובכל זאת, אחרי רגע ארוך של מחשבה, הושטתי לו את ידי. אפילו בלי לראות את פניו, ידעתי שחייך.

נשארנו כך עד סוף השיר, ולרגע הרגשתי כאילו היינו שנינו כמו אותו זוג שעזב את כדור הארץ, אל מקום בו לא היה דבר מלבדנו.

“איך קראו לשיר הזה?” שאלתי כשהייתי בטוח במאת האחוזים שהרגע המשונה שחלקנו חלף. התיישבתי וידינו ניתקו זו מזו.

הוא הרים את הדיסק מהשידה, וסרק את גב העטיפה בחיפוש אחר שם השיר. “ג’סטין ונובה.” הכריז.

“מה חשבת עליו?”

“זה היה מדהים. כמעט כאילו הייתי בעולם אחר.”

לא אמרתי דבר; שמתי את ידי בידו שוב, וחייכתי אליו בחזרה.

–

ככל שההכשרה התקדמה, התראינו הרבה פחות והתכתבנו הרבה יותר. לא הזכרתי אותו בבסיס ואת המכתבים ששלח שמרתי בין שני מזרונים, וכתבתי לו רק בשעות לילה מאוחרות, כשהייתי בטוח שאף אחד לא ראה. בשבתות שלא סגרנו, נפגשנו בדירה שלו בימי שישי בבוקר או במוצאי שבת. כשיצאנו החוצה שמרנו מרחק זה מזה כמעט כאילו הפריד בינינו היקום כולו. אבל המרחק בינינו לא שינה לי כלל, כי כשהייתי איתו הרגשתי תמיד בטוח.

עד אז היו לי רק שתי חברות, אי אז בתיכון, שנראה עכשיו רחוק שנות אור ממני. אבל הוא היה שונה מהן מאוד: בעוד הן היו נשיקות חטופות ושיחות משעממות על בית הספר, עמנואל ואני היינו הרבה מעבר לכל דבר שמילים או מגע יוכלו להעביר אי פעם. היו ימים שלמים שישבנו זה לצד זה בשתיקה והיה די בכך.

בערב חמישי אחד, אחרי שחזרתי הביתה משבועיים בבסיס, הוא התקשר אלי מטלפון ציבורי. לא היה לו קו טלפון בבית, והוא בכל מקרה העדיף לכתוב.

אמא ענתה לטלפון.

“יוני,” היא קראה מהמטבח. “מישהו רוצה אותך. חבר שלך מהצבא.”

לבי החסיר פעימה; ידעתי מייד מי זה היה.

"היי." הרמתי את הטלפון בחדר שלי בידיים רועדות מעט.

“אם ענת תשאל אותך אם אתה רוצה לצאת לקצונה, מה תגיד לה?” הקול בצד השני הטיח בי.

יחידת הקוסמים הצבאיים הוקמה לפני שנים. לפי הסיפורים, תפקידה של היחידה היה להגן על מקומות שהכילו בהם קסם בעתות מלחמה, ולוודא שלשום צבא אחר לא היתה גישה לקסם משום סוג שהוא. אבל עכשיו לא עשינו הרבה. היינו כמו כל יחידה בצבא – שמרנו, עלינו לתורנויות, ומדי פעם יצאנו לסיורים ברמת הגולן.  תהיתי איך אחרי חודשיים שבהם עשיתי את אותם שלושה דברים יום אחרי יום, המפקדת שלי מצאה אותי מתאים לקצונה.

“זו שאלה מוזרה. אני צריך לחשוב על זה.”

"כן, או לא?" שאל.

"היא באמת עומדת לשאול אותי את זה?”

“אה, כן. חשבנו על זה כבר כמה זמן. אז מה דעתך?” חשבנו. הייתי צריך לדעת.

"שניפגש במוצאי שבת ונדבר ברצינות."

“האמת היא שחשבתי על מחר בבוקר.” הציע.

“אמא שלי בחיים לא תיתן לי לנהוג עד אליך."

"חשבתי לבוא אליך. לא הייתי אצלך אף פעם." הוא נשמע נעלב מעט. "וחוץ מזה, חשבתי שנטייל קצת באזור שלך."

"איפה?"

"עין דור?"

"אה, או-קיי." הכרתי כמה אנשים מהקיבוץ, ולא ששתי לפגוש אף אחד שהכרתי כשהייתי עם עמנואל. חוץ מזה, עין דור לא היה מקום מעניין כל כך לעומת מקומות אחרים בגליל התחתון, ותהיתי מה גרם לו לרצות לטייל דווקא שם. "אז מחר?"

"מחר." סיכם, וניתק לפני שהספקתי לשאול לשלומו – מחשבותיו נדדו למקום אחר, והוא מיהר אחריהן, כפי שעשה תמיד.

"אמא," קראתי. "אני לוקח מחר את המכונית."

"לאן?" שאלה.

"עמנואל בא."

"מי?"

"חבר מהצבא." אמרתי בנימה הכי סתמית שיכולתי לגייס. "אנחנו יוצאים לטייל בעין דור."

"אה, בסדר." היא קראה בחזרה. "תיהנו."

–

השעה היתה תשע בבוקר כשתמר העירה אותי. "יוני, עמנואל פה."

מצמצתי מספר פעמים, אבל לא הייתי מוכן לקום מהמיטה עדיין. "תגידי לו שיבוא להעיר אותי אם הוא רוצה להגיע היום לעין דור." מלמלתי מתוך שינה. תמר, אחותי הקטנה, היתה היחידה בעולם שידעה שיצאנו, אחרי שהשבעתי אותה שלא תספר לאף אחד. היא לא ראתה את עמנואל אף פעם, אבל  העובדה שאדם אחר ידע על קיומו מחוץ ליחידה היתה הקלה אמיתית בשבילי.

"אממ, הוא אומר שתבוא להעיר אותו," שמעתי אותה אומרת מחוץ לחדרי, וכעבור כמה רגעים התנפל עלי גבר בן עשרים בדגדוגים ובצביטות כדי שאתעורר.

קפצתי מהמיטה בבת אחת ונאבקתי להתכסות בשמיכה שוב ולחזור לישון. "תפסיק, משוגע אחד – " סירבתי לשתף פעולה עם תכנית שכללה יציאה מהמיטה לפני שתים-עשרה בצהרי יום שישי.

"נו, יוני, קום כבר." קיטר בקול ילדותי והתיישב על קצה המיטה.

"זה עשרים דקות מפה." רטנתי. "מה בוער לך להגיע לשם עכשיו?"

"יש יום יפה בחוץ ואני לא רוצה להפסיד אותו. חוץ מזה, מחר שבת. יהיה לך המון זמן לישון." הוא לא עמד לוותר עד שאקום, אז במקום להתיישב לידו, ניסיתי להתמתח על ברכיו בהפגנתיות חתולית-משהו. בתגובה, הוא החל להעביר את אצבעותיו בשיערי, שארך שוב. אולי הגיע הזמן שאקצר אותו, חשבתי. "בוא נצא לפיקניק. נכין דברים. זה יהיה כיף."

"טוב, נו.”

"לא הייתי אצלך אף פעם." אמר, וסרק את החדר במבטו. "החדר שלך ממש נחמד. הוא הרבה יותר גדול משלי. ומואר יותר." למרות מה שאמר, החדר שלי נראה לי פתאום עירום ומשעמם. במקום פוסטרים, היו בו תמונות שלי עם המשפחה ועם חברים, ועל המדפים היו גביעים מתחרויות הריצה של בית הספר, וכמה ספרים. פחדתי שלא ירצה בי יותר, עכשיו כשגילה שהייתי בחור משעמם מאוד בהשוואה לאיש העולם הגדול שהיה הוא.

"זה אבא שלך?" שאל כשעיניו נחו לבסוף על התמונה מהטיול בנחל תבור. "אתם דומים."

הנהנתי בחוסר רצון והשפלתי מבט מטה.

היום האחרון היה יום שבת הראשון של חודש יוני. באותו יום ניצחתי את אבא בתחרות הריצה הראשונה שלי אי פעם, והוא לא הפסיק להזכיר את זה כל היום. בלילה, הוא נתן לתמר ולי נשיקת לילה טוב ויצא.

עמנואל ידע עליו, מן הסתם. הוא היה חייב לדעת. אבל לא הזכרתי אותו יותר משהייתי צריך, כי בבית לא העזנו להזכיר אותו. אפילו בימי זיכרון, תמר ואני בעיקר הקשבנו לסיפורים, ואמא ישבה ושתקה.

הוא שלף מכיסו תמונה מקומטת ובלויה. בתמונה היו ילד קטן אדום שיער שחייך למצלמה חיוך מחוסר שיניים, ונער גבוה וגמלוני עם חיוך נבוך מעט, שניהם סמוקי לחיים ועטופים היטב במעילים בשלג של ניו-יורק.

הרמתי את עיניי אליו בהפתעה גלויה.

חלק אחד בי רצה לשאול למה לא סיפר לי עד עכשיו, והחלק השני רצה לברוח משם ולשכוח לחלוטין ממה שקרה בזה הרגע.

לקחתי את ידו בידי ואמרתי, "בוא נצא כבר."

–

בשעה עשר וחצי, כבר ישבנו במכונית של אמא, מוכנים ליציאה.

"נצא?" שאל בציפייה.

לא עניתי מייד. "אני חייב להבין משהו." אמרתי. כמעט יכולתי לשמוע את הזמן עוצר כשעמנואל נדרך פתאום. "למה דווקא עין דור?" לא האמנתי שרצה לנסוע לעין דור רק כי רצה לטייל. היה מוכרח להיות שם משהו שעניין אותו. הוא מיעט לצאת מירושלים – בעיקר כי לא היה לו רישיון נהיגה, אבל גם כי לא היתה לו סיבה לצאת מהעיר.

"יש שם משהו." הודה, אחרי זמן מה של שתיקה. "סוג של קסם אחר. קסם שהצבא לא מכיר."

"מה?" הרמתי גבה. "איזה מין קסם?"

"אתה תצחק עלי. אבל… סתם חשבתי, אולי…" הוא צמצם את עיניו כמו בניסיון להיזכר בדבר מה. "בעלת האוב בעין דור."

"בעלת אוב, עמנואל? ברצינות?" לא הצלחתי להאמין שהתכוון ברצינות למה שאמר, ובכל זאת הוא נשמע רציני לחלוטין. "זקנה מפוקפקת מסיפור מלפני שלושת אלפים שנה? לפי הפירושים היא סתם עשתה הצגה, אתה יודע. למדתי על זה לבגרות."

"זה לא סתם סיפור, יוני. זה התנ"ך." נזעף. "ומה אם יש בזה אמת?"

נזכרתי בערימות הספרים ברחבי הדירה שלו, ולא הצלחתי להבין איך הוא, שהיה במרדף מתמיד אחר האמת והידע, היה מסוגל להאמין לסיפור כזה.

"אולי תספר על זה למישהו מהיחידה? זה יכול להיות מעניין, לא?"

"לא." פסק. "הם יגידו שהכל שטויות. אני רוצה לבדוק בעצמי אם זה נכון."

"אני לא יודע. אם באמת יש שם קסם… זה נשמע לי קצת מסוכן. אתה לא חושב?" לא רציתי להגיד שהיה לי ניחוש מסוים למה בעלת האוב עניינה אותו כל כך.

"טוב, עזוב." הוא משך בכתפיו, מאוכזב מעט. "לא נלך. זה באמת מסוכן."

הוא הוציא מתיק הצד שלו קסטה, והכניס אותה לנגן שהיה במכונית. "זה בשבילך. רציתי שיהיה  לך עותק."

הקשבתי לאלבום הזה רק בפעם האחת ההיא, אבל זיהיתי אותו כמעט מייד. זה לא היה סתם אלבום; זה היה האלבום שלנו. ובנסיעה הזו לא היו שום בעלת אוב ושום קסם מוזר – היינו שוב רק אנחנו, ונסענו הרחק אל העולם האחר שחיכה לנו.

–

היינו שוב בדירה שלו בירושלים.

מאז עין דור לא התראינו הרבה, ורציתי לראות אותו כי כתב שלא הרגיש טוב ושקיבל שלושה גימלים בתחילת השבוע. אמא הסכימה שאסע אליו, כי שמחה לראות שהיו לי חברים בצבא, וכי הוא מצא חן בעיניה. השתעשעתי ברעיון שאולי יום אחד אוכל לספר לה עלינו.

הוא נראה נורא כשפתח את הדלת. כל הצבע כמו נעלם מפניו ואפילו האדום הבוער של שיערו נראה פתאום דהוי.

"היי – אממ – הכל בסדר?" שאלתי בבהלה מסוימת. " – אולי כדאי שתלך לישון, או תבקש עוד גימלים, או – "

הוא ספק-התיישב-ספק-קרס על הספה, כמעט כאילו לא היה בו מספיק כוח לעמוד. "לא ישנתי כל השבוע."

"מה קרה?"

"עשיתי טעות, יוני." קולו היה צרוד כאילו לא דיבר זמן רב.

ידעתי בדיוק מה עשה, והתאמצתי מאוד שלא להתפרץ עליו. "הלכת לחפש את בעלת האוב." פסקתי ביובש. לא הייתי בטוח מה הכעיס אותי יותר: העובדה שסיכן את עצמו, העובדה שלא סיפר לי, או העובדה שהכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שיעשה זאת, ולא עשיתי דבר.

"ומצאתי אותה."

"טוב, ומה קרה אז? מצאת גם את אח שלך?" פלטתי מבלי לחשוב פעמיים.

השתררה שתיקה ארוכה מאוד. הוא קם בכבדות וסגר את הדלת מאחורינו, בעוד אני נשארתי נטוע במקומי.

"נו, אז מצאת אותו?" חזרתי, הפעם בקול תקיף יותר.

"אני יכול – אני יכול להראות לך."

"להראות לי?" זה היה קסם מסובך ומסוכן, והשתמשו בו לעיתים רחוקות מאוד, ורק באישור מיוחד. הוא כנראה למד אותו בהשלמה החילית, אבל – הוא תמיד דאג להזכיר לנו בהכשרה שוב ושוב – השימוש בקסם מחוץ ליחידה היה אסור בתכלית האיסור. לא הבנתי אותו.

"תן לי את היד שלך."

"עמנואל, אני לא חושב שמותר לנו – "

" – אתה מפחד?"

"לא." שילבתי את ידי על חזי. "אבל זה בכל זאת קסם." הופתעתי שהאדם שלימד אותי שהקסם היה נשק לכל דבר, היה מוכן להפר את החוקים בקלות רבה כל כך.

"אמרתי לך. זה קסם שהצבא לא מכיר עדיין."

"למה שלא פשוט תספר לי מה ראית?"

"יוני, אתה סומך עלי?"

כן, רציתי לומר, אבל לא יכולתי – ולא הצלחתי לומר גם שום דבר אחר. במקום זאת, הושטתי לו את ידי באי רצון. ידו שלו היתה קפואה והרגשתי כאילו טבלתי במי קרח. רציתי לקחת אותה בחזרה אלי, אבל הוא נאחז בה כאילו חייו היו תלויים בכך.

הסלון נעשה מעורפל פתאום, ובמקומו היינו בחורשה קטנה בקצה הקיבוץ. נדמה שהחושך והקור במקום הזה היו על-טבעיים. הדבר היחיד שהפר את החושך היה כדור בדולח שבתוכו ריחפו ערפילים בעצלתיים. הכדור זהר כמו ירח קטן, והאיר אישה זקנה ובחור צעיר.

"את בעלת האוב." אמר עמנואל.

"ואתה עמנואל קניג." השיבה בעלת האוב, שהיתה זקנה ומקומטת כל כך שנראה כאילו ישבה באותו המקום מול אותו הכדור במשך שלושת אלפים שנה.

"באתי לבקש ממך משהו."

"לא אוכל לתת לך את מבוקשך."

"למה לא?" שאל.

היא חייכה חיוך שחשף עוד יותר קמטים בפניה, ושיווה לה מראה של רוח רפאים. "אתה רק בן תמותה, ונשמתך לא תוכל להחזיק בתוכה את השער."

"את לא יודעת למה אני מסוגל."

"אל לך להתערב במוות, עמנואל קניג." הזהירה אותו.

אבל עמנואל לא הקשיב לאזהרתה, ולקח את הכדור בידו. "הראה לי את אחי." ציווה על הכדור, ואור מסנוור בקע ממנו. היה עלי למצמץ כמה פעמים כדי להסתגל לאור.

מולנו עמד כעת גבר צעיר שזהר בערפל המשונה. זיהיתי אותו מהתמונה שהראה לי. הוא חייך, אבל עיניו הסגירו גם אכזבה ממעשיו של אחיו הצעיר.

"אל תחפש אותי," הוא אמר. "אני בסדר. לך מכאן, לפני שיהיה מאוחר מדי. המקום הזה לא בשבילך."

אבל עמנואל לא הרפה מאחיזתו בכדור. "תחזור," הפציר באחיו.

"אני לא יכול."

עוד פרץ של אור מסנוור. הפעם, תמונה מוזרה צפה ועלתה באור המוזר – עמנואל עמד מולנו, ולראשו כתר שנראה עתיק כמו הזמן עצמו. אך בחזהו היה חור שחור, שכמו הלך והתרחב ואיים לכלות כל מה שנקרה בדרכו. רק אז עמנואל השליך את הכדור מידו, כאילו נכווה מאש חיה. העולם חזר להיות חשוך וקר.

"הוזהרת." התרתה בו בעלת האוב. "לך ואל תשוב."

ובבת אחת, הכל חזר לקדמותו. היינו בסלון, ועמנואל עדיין נראה כמו צל של עצמו.

"זה מפחיד." אמרתי מבלי לחשוב. "תראה מה זה עשה לך."

"זה לא קשור בכלל, אני סתם קצת מצונן, זה הכל.”

"קצת מצונן?" חזרתי אחריו. "אני לא יודע מה זה, אבל אתה חולה, עמנואל. אתה חייב לספר למישהו."

"בשביל שמישהו אחר יגיד שהוא גילה את זה?”

"מה זה משנה אם זה אומר שתבריא?" הטחתי בו בזעם הולך וגובר.

"אתה צודק," הוא הנהן, ולרגע חשבתי שיכולתי להיאנח בהקלה – אבל ברגע הבא התבדיתי. "זה לא משנה, אתה מבין? עם הקסם הזה… תאר לעצמך, יוני – תחיית המתים!"

אלוהים ישמור. חשבתי בליבי. הוא היה משוכנע כל כך בצדקתו, שלא היה מוכן להקשיב אפילו לאחיו המת. "אתה צריך להירגע עכשיו. אני אלך."

"אתה לא מבין – אם נוכל להשתמש בו לטובתנו – " הוא המשיך למלמל.

"אני לא מבין? באמת? תסתכל על עצמך, חתיכת מטומטם!” קולי הפך לצעקה ממש, ונלחמתי בדחף להרביץ לו. "זה היה ממש מסוכן ואפילו לא חשבת לספר לי!"

" יוני – " במבט מאוכזב הוא לקח שוב את ידי, ומשכתי אותה בכוח כאילו היה מוכה צרעת.

"אני לא עומד לספר לאף אחד." הבטחתי לו. "אבל אם אתה מתכוון להתעסק בדברים האלה, אני לא רוצה שום חלק בזה." יצאתי מביתו וטרקתי מאחוריי את הדלת.

–

הייתי צריך לדעת שהוא ילך אליה. הייתי צריך לעצור אותו; לעזור לו. אבל פחדתי מדי, וכעסתי עליו, ולא רציתי לדבר איתו. כעסתי לא רק כי סיכן את עצמו והסתיר את זה ממני, אלא גם כי העז לעשות משהו שרציתי כל כך לעשות, ולא יכולתי. אבל זו לא היתה תחיית המתים – זו היתה אנוכיות.

אחרי הפעם ההיא, לא התראינו ולא דיברנו זה עם זה במשך שלושה שבועות. זו היתה תחרות של כבוד. התגעגעתי אליו, אבל לא הייתי מוכן לוותר לרגע על הגאווה שלי ולשאול לשלומו. בינתיים, תהליך הקצונה התקדם, והייתי מיועד לצאת לבה"ד 1 בהקצאת מאי, כך שביליתי את רוב הזמן בנסיעות מחוץ לבסיס, וכשהייתי בבסיס סוף-סוף, הייתי קבור עד מעל לראש במבחנים ובהכנות, ובקושי היה לי פנאי לחשוב עליו.

עד שהגיע למפקדה בתחילת חודש מרץ.

כשחזר, הוא נראה נורא אפילו יותר, כמו צל שהזקנה העלתה באוב – לא מת, אבל גם לא בדיוק חי. רציתי לספר למישהו על עין דור, אבל יותר משרציתי לעשות זאת בעצמי, רציתי שהוא יעשה זאת.

חלפו עוד שבועיים שבמהלכם חלפנו אחד על פני השני בבסיס בשתיקה רועמת. עד שבשמירה אחת ביום חמישי לפנות בוקר, הוא נשבר לבסוף.

"היי." לבי ניתר ממקומו כששמעתי שוב את קולו, אבל לא התכוונתי להסגיר זאת בפניו.

"למה אתה כאן?" סיננתי מבלי להביט בו. הזמן שעבר מאז עין דור לא שיכך את הכעס שלי.

"נמאס לי קצת מהבה"ד. מה שלומך?" הוא שאל, והדליק לעצמו סיגריה.

"לך מפה."

"הבאתי לך תה." הוא הניח על השולחן הקטן שהיה בעמדה ספל תה רותח.

"אתה עדיין מתעסק בכל השטויות האלה, לא? כמה עוד פעמים הלכת לעין דור? בעלת האוב כבר הסכימה ללמד אותך משהו על תחיית המתים, או מה שזה לא היה?" שאלתי בארסיות מבלי לצפות לתשובה.

“יוני – " הוא התחיל לומר, אבל לא התכוונתי לתת לו להמשיך.

“ – ואחרי כל זה אתה חושב שאתה יכול להגיע למפקדה ולצפות שלא אכעס עליך כי הבאת לי תה."

"לא." הוא נאנח. "לא ציפיתי שלא תכעס. אבל… אתה יודע. אנחנו עדיין… ביחד. לא?"

זו היתה הפעם הראשונה מזה חמישה שבועות שראיתי אותו באמת. מקרוב, הוא נראה חולה אפילו יותר. הכחול בעיניו דהה, אם דבר כזה היה אפשרי, ומבטו היה מתוסכל וחסר מנוח. "אני לא יודע. מה דעתך?"

הוא הנהן במין חצי-חיוך.

"אני מנסה לעצור את זה. באמת. אבל זה רק הולך וגדל." אמר.

"מה זה?" שאלתי, ובליבי היתה הקלה. האמת, סוף-כל-סוף.

"הפתח. אני ממש מסוגל להרגיש אותו." הפתח – זה שדיברה עליו בעלת האוב, שמוכרח להישאר סגור. האם הוא היה הפתח עכשיו? "ככל שהוא גדל, הוא שואב לתוכו יותר ממני."

"אפשר לסגור אותו?"

"אני לא יודע. אבל יש שם דברים, מאחורי החור הזה. המתים. והם רוצים… לצאת." רעד קל עבר בגופו, ופניו הקודרים התקדרו עוד יותר. "זה רק עניין של זמן."

"אלוהים ישמור, עמנואל." הוא באמת התעסק עם משהו שאף אחד לא הכיר – שאף אחד לא היה אמור להכיר. זה היה קסם אפל שלא יכולנו לשלוט בו. "אתה אידיוט."

"אני יודע." הוא לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה שלו, ואז כבש את פניו בידיו. "אני מצטער."

ופתאום ההבנה הכתה בי. הפתרון היה פשוט כל כך, והיה ממש מתחת לאף שלנו כל הזמן הזה.

"בוא ניסע לעין דור!" קראתי. עד שחזר, לא הייתי מוכן לוותר עליו כל כך מהר. “מחר!”

"אתה בטוח?"

"זו בכלל שאלה?"

–

השעה היתה כבר שעת ערב מאוחרת כשהגענו לעין דור. הכל היה חשוך, למעט אורן של הכנסיות על פסגת הר תבור. במרחק קראו ציפורי לילה זו לזו. פחדתי ממה שעמד לבוא, אבל הייתי חייב לפחות לנסות.

החניתי את המכונית בחניון של הקיבוץ, ומשם עמנואל הוביל את הדרך, כשהוא אוחז בידי כדי לא לאבד אותי בחשכה. בפעם האחרונה שנגעתי בידו, היא היתה קפואה, וציפיתי שתלך ותקפא עם הזמן והמרחק שהצטברו בינינו. אבל היא היתה חמה ורכה כמו שזכרתי אותה תמיד, והרגשתי בטוח שוב לצדו.

בעלת האוב ישבה בדיוק במקום בו היתה בחזיון המוזר שהראה לי עמנואל – בקרחת יער קטנה שהחושך היה בה אפל יותר והקור קר יותר. רק כדור הערפל שלה זהר בלבן והאיר את פניה באור הרפאים שלו.

"עמנואל קניג." אמרה בקור.

"עזרי לי."

"אפילו רציתי, אינני יכולה." היא הישירה אליו מבט קפוא ונוקשה.

"לא נכון.” התערבתי. "את היחידה שיכולה לעזור לו עכשיו. הוא ימות בלי עזרתך.”

"הדרך היחידה לסגור את הפתח היא המוות."

לא העזתי לחשוב את המילים שאמרתי באותו הרגע. "ואם הוא ישאיר את השער פתוח? מה אז?"

"תחיית המתים." השיבה בפשטות. "אבל הוא לא יהיה אלא גוף ללא נשמה, והמתים נשמה ללא גוף."

"חייבת להיות דרך," התעקשתי ובעטתי באבנים תחתיי בתסכול. "ואת יודעת אותה. עזרי לו." אם לא לו, אז לי. התחננתי בלי מילים.

"הוא אבוד, יהונתן שמיר."

"הוא לא אבוד," דמעות עלו בעיניי. "הוא לא אבוד ואת יודעת את זה."

"הדרך היחידה היא המוות." חזרה.

"עזרי לו." הדמעות הפכו לבכי של ממש, וטשטשו את ראייתי ואת מחשבותיי. אבל עמנואל הניח יד על כתפי ולחש, "זה לא משנה. צדקת. אני אידיוט."

ההליכה בחזרה למכונית היתה ארוכה ושקטה מדי. על אף שעדיין החזקנו ידיים, לא יכולנו לדבר – כל אחד היה סגור במחשבותיו ובפחדיו שלו מהעתיד לבוא. כשהגענו למכונית, מחיתי את הדמעות ובקול חנוק הצעתי שיישן אצלי הלילה. הוא הסכים, והתחלנו לנסוע. על אף המוזיקה שבקעה מהרדיו יכולתי לשמוע גם אותו בוכה.

–

בחודש האחרון, ניסינו מאוד שלא להיראות זה לצד זה. הוא דאג שלא לשבץ את עצמו באף משימה ששובצתי בה אני, ולאורך כל שעות היום החלפנו בינינו רק חיוכים ידידותיים וברכות שלום או בוקר טוב. רק בשמירות הלילה היה מגיע לבקר אותי בעמדה ולמצוא יחד דרכים לסגור את השער. בשעות האלה הוא גרם להכל להיראות כאילו לא היה זה עניין של חיים ומוות – או משהו שהיה גרוע יותר ממוות. זו היתה רק חידה מהנה שניסינו לפתור כדי להעביר את השמירה. אבל האמת היתה שהוא הלך ונעלם מיום ליום, ואני עמדתי לעזוב.

הייתי מוכן לתת כל סיכה וארון בעולם כדי להישאר – לא יכולתי לעזוב עכשיו, כשהחור בליבו רק הלך וגדל. אבל כל החיפושים העלו חרס, ואפילו מעט קסמי הריפוי שידעתי, או הקסמים המתקדמים יותר שניסה ללמד אותי, היו רק משככי כאבים בשבילו. ככל שעבר הזמן, נעשינו בעיקר עייפים ומתוסכלים, ואפילו לא היינו קרובים לפיתרון.

את השבת האחרונה שלי במפקדה סגרנו יחד. עליתי לשמירה משמונה עד שתים עשרה בלילה. זו היתה השמירה האחרונה שלי, ולמחרת הייתי אמור לחתום על טופס טיולים יוצא מהבסיס ולהזדכות על ציוד. אז אחרי השמירה האחרונה, הלכנו לחדר שלי. רגליי היו כבדות תחתיי כשהלכנו לחדר, ולמרות שאף אחד לא היה בו מלבדנו, דיברנו בשקט.

"אז אתה באמת עוזב." אתה באמת עוזב אותי, היה מה שבאמת רצה לומר.

"כן." נאנחתי.

"עכשיו אני קצת מצטער שהמלצתי עליך לקצונה." הוא צחק מעין צחוק מריר שהסתיר מאחוריו הרים של תסכול.

"ניפגש כל סוף שבוע. אני אנסה לעזור. אני מבטיח."

"הם… אמרו… שיש מקום… שאוכל לחיות בו." אמר, מהורהר שוב.  הם; המתים.

"ואתה עומד להקשיב להם?” הרמתי גבה. אחרי כל הניסיונות להציל אותו, הוא באמת התכוון להקריב את עצמו למתים מרצון?

"אני עוד יכול לסמוך עליך, נכון?"

הנהנתי, על אף שלקולו התגנבה כעת נימה שהיתה בו גם כשהעלה את הרעיון לנסוע לעין דור, שעכשיו הפחידה אותי מאוד.

"בעלת האוב היא לא כמונו. היא השומרת בשער. היא לא חיה ולא מתה. אז אם אוכל ללמוד להיות כמוה… אולי…" הוא השתתק, ומחשבותיו נדדו למקום אחר. אחרי זמן מה, הוא דיבר שוב. "מחר בבוקר אלך; הם יראו לי את הדרך לשם."

לא הבנתי אותו. הוא נשמע מרוחק שנות אור ממני כשדיבר. “לאן תלך?” שאלתי.

“אין לי מושג.  אני פשוט צריך ללכת  ולראות.”

"אני לא יודע. אולי נספר למישהו וזהו?"

"לא. מישהו עשוי להיפגע."

"זה כבר פוגע בך." ובי, רציתי להטיח בו. ואתה עדיין לא רואה.

"אני מוכרח לנסות." התעקש. "זה הדבר האחרון שעוד לא ניסיתי."

"בבקשה אל תעשה משהו מטומטם." נאנחתי בקול וחיבקתי אותו.

"אני אוהב אותך." הוא לחש. "מאוד."

נשארנו חבוקים במשך רגע ארוך לפני ששב לחדרו.

לא הצלחתי להירדם באותו לילה. חלמתי על האור סביב עמנואל, ועל הכתר שהיה לראשו בעין דור, ועל החור השחור שהלך וגדל וכילה אותו לאט-לאט.

למחרת בבוקר, הייתי בטוח שאמצא אותו בחדר האוכל או באחד המשרדים, ושיחזור לאיתנו כאילו עין דור לא היה מעולם. אבל הוא לא היה שם. הוא לא חזר גם כשסיימתי להזדכות על הציוד אחר הצהריים, אז נאלצתי לעזוב בלי להיפרד ממנו בכלל. בנסיעה הביתה בקושי הצלחתי לנשום מרוב חרדה.

בסוף אותו שבוע, קיבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה. לרגע קטן, לפני שעניתי, קיוויתי שאשמע אותו מהצד השני של הקו. "הגעתי לבית של יהונתן שמיר?" שאל קול זר וסמכותי, שזיהיתי רק בקושי, מהפעמים הבודדות ששמעתי אותה מדברת בבסיס. היא נשמעה מודאגת.

"מדבר."

"יהונתן, מדברת יעלה נתן." ידעתי למה מפקדת היחידה בכבודה ובעצמה התקשרה אלי, ובכל זאת התמלאתי שוב באותה חרדה משתקת שתקפה אותי בנסיעה הביתה. "עמנואל נעדר כבר ארבעה ימים. הוא יצא מהבסיס ביום ראשון בבוקר, ולא חזר מאז. אני יודעת שהיית חשוב לו, ו… רציתי שתדע."

–

סיום קורס הקצינים שלי היה אמור להיות אירוע משמח. אבל לא הצלחתי לשמוח כששני האנשים שרציתי יותר מהכל שיראו אותי לא היו שם. אבא שלי מת כבר אחת-עשרה שנים, ועמנואל עדיין לא חזר. מאז שנעלם האשמה ניקרה בי כל הזמן. הוא נעלם בגללי, כי לא היה לי מספיק אומץ לומר לו לא.

ואם לא היה די בכך, ברגע שיצאתי משערי בה"ד 1, יעלה נתן קראה לי. היא נראתה מוטרדת ממשהו, ואפילו לא חייכה אלי כשהתקרבתי אליה וסימנתי לאמא ולתמר לחכות לי. "מצאנו אותו," היא אמרה. "בגלגל רפאים."

גלגל רפאים היה קרוב למפקדה; הוא לא הספיק להתרחק הרבה. קיוויתי שזה היה סימן טוב. "הוא בסדר?" שאלתי בטמטום.

היא נדה בראשה לשלילה, וקולה נשבר כשדיברה לבסוף. "הוא… מת, יהונתן. אני מצטערת."

הרגשתי כאילו מישהו כיבה איזה מתג בתוכי ברגע שאמרה שהוא מת. "איך?"

"זה בדיוק מה שתחקור בהשלמה החילית שלך. ניפגש ביום ראשון בשעה עשר במקום הקבוע. משם נלך יחד."

הנהנתי, והרגשתי כיצד גוש עצום של מועקה טיפס במעלה גרוני ואיים לחנוק אותי. כל מה שהדחקתי מאז עין דור הכה בי עכשיו שוב, ורציתי כל כך לבכות – אבל לא יכולתי. לא הצלחתי להרגיש דבר.

–

"חיילצ'יק, בוא תראה את זה." אמר חייל המילואים מיחידת איתור הנעדרים שהתלווה אלינו. לא רציתי לראות את מה שהוא רצה להראות לי, ונעתי באי רצון מובהק לעבר המקום בו עמד. לפני שראיתי את הדבר שהוא הצביע עליו, שאפתי את אוויר נובמבר הקפוא מלוא ריאותיי, כאילו עמדתי לצלול למים עמוקים. במובן מסוים, זו באמת היתה צלילה.

למראית עין הוא היה בריא ושלם, ולא היו עליו שום סימני פגיעה. אבל הוא היה במקום אחר, שלא יכולתי להיות בו איתו. על פניו היה אותו חיוך מסתורי שהתנוסס עליהן תמיד, ועיניו עדיין הפצירו בי שלא לספר לאיש את הסודות שחלקנו בינינו.

אז לא סיפרתי.