חיה

מאת: אורלי נתן-צוברי

אם היית חיה, איזה חיה היית?  אני מסתכלת על השואלת בעודי מנסה להסתיר אנחה של אכזבה ויותר מכך, את הבעת הפנים שלי שכולה זלזול,  על כך שאחרי יותר ממאה שנות פסיכולוגיה עדיין השאלה הזו נשאלת בראיונות קבלה לעבודה. השואלת צעירה ממני, שיערה הבהיר חלק בצורה מחשידה ובזמן שאני משהה את תשובתי היא מסדרת את משקפיה  על אפה ולבסוף אחרי פרק זמן שנראה לה מספיק ארוך היא משתעלת קלות ומביטה בי.

ברור שיש לי תשובה מוכנה מראש, שנים חיפשתי את החיה שיכולה להגדיר אדם בצורה הכי פחות בעייתית. לא אריה,  כי אז יחשבו שאני רוצה לשלוט, לטרוף את הקולגות שלי בזמן שאני עצמי בכלל חושבת על רעמת השיער המדהימה שלו ועל כך שהוא  ישן רוב שעות היום, כמה קנאה יש לי באריה הזה, המטופח והישן.   בוודאי לא חתול מפונק, לא  כלב ההולך אחרי אדונו.   על נמרה בכלל אין על מה לדבר כי אישה חזקה עם ביגוד מנומר אוהבים לראות רק בשעות המאוחרות של הלילה ובטח לא במשרד הממשלתי שבו אני רוצה לעבוד. שום חרק שניתן למחוק במחי נעל וגם לא  דג שתקן. אפילו הדבורה שמייצרת דבש ומהווה גורם חשוב בטבע לא באה בחשבון כי היא עוקצת ומתה.

אם הייתי חיה, אני אומרת לה באיטיות הטבועה בי  ושאיני יכולה להסתיר, הייתי סוסה.

למה סוסה? היא מנסה להסתיר חיוך קטן ושבע רצון  של פסיכולוגית שזה מכבר סיימה לימודיה. מצד אחד זה בעל חיים אצילי, שמשדר עוצמה וביטחון מצד שני תורם את חלקו כעובד, אם זה כסוס רכיבה שיכול להוביל אדם ממקום למקום או סוס עבודה והוא גם  בעל חיים שיש בו הנאה כמו בתחרויות רכיבה. ואני מקווה שהיא קולטת שאני רומזת לה בעצם, שאני  יכולה להוביל תהליכים, שיש בי כוח ושאיני מפחדת לעבוד קשה בכל עבודה תוך שמירה על אישיותי הלבבית.  היא כותבת את דבריי במחברת ומכניסה לתיקייה גדולה בצבע אפור, שמי ומספר הזהות שלי כתובים עליה בטוש שחור ואני תוהה אם לא שמעו על מחשבים במקום הזה.  עשר דקות מאוחר יותר , לאחר שפרוייד נופח את נשמתו באופן סופי על כיסא העור המהודר עליו ישבתי , אני יוצאת מהחדר.

בקורות החיים שהגשתי ל"מכון הלאומי לאסטרטגיות  האמת והשקר"  כתוב שאני מתקשרת מומחית עם ניסיון של חמש עשרה שנה בתקשור עם שדים ורוחות מעולמות תחתונים וכתוספת אטרקטיבית מאוד למכון, אני גם מתמחה בהזרקת סם אמת ובקריאת אישונים. לתקשר עם רוחות למדתי כבר במסגרת השירות הצבאי שלי, הייתי במחזור הראשון של קורס חמע"ר, "חיילים מדברים עם רוחות" כי לשר הביטחון שכיהן באותה תקופה  היה חזון שאולי כדאי להכניס קצת תורת הנסתר בלוחמה באויבנו. הוא חשב שאם הרוחות יהיו לצידנו נהייה בלתי מנוצחים ואולי נוכל גם להפחית את תקציב הביטחון  ולחסוך ברכישת אמצעי לחימה, כי רוחות זה חינם ורובים  וכדורים לא.  בפועל היינו גם המחזור האחרון לאחר ששישה חיילים מתוך שמונת חניכי הקורס מצאו את עצמם מאושפזים בבית חולים למרפא הנפש עם התקפים פסיכוטיים ושמיעת קולות. רק זאביק ואני סיימנו את הקורס ומיד הוצבנו בתפקיד אפסנאים באחד מהבסיסים הכי משעממים במרכז הארץ,  עם אזהרה ושבועה בעל פה וחתימה  בכתב שלעולם לא נדבר על הקורס עם אף אחד בעולם. כשהשתחררתי מהצבא כבר ניצלתי את הידע שלי ותוך מספר שנים היה לי כסף לקנות בית  ואוטו. יכל להיות לי יותר, אבל גם אנשים כמוני, שהמקצוע שלהם לאתר שקרים יכולים להתבלבל לפעמים.

את שני התארים האחרונים  קיבלתי לאחר עשר  שנים במקצוע  כמתקשרת באמצעות רוחות, כשהבנתי שכיום כמעט כל אדם שני לומד לתקשר עם רוחות ואם אני רוצה ייחודיות מקצועית אני חייבת עוד התמחויות. הזרקת סם אמת למדתי בקורס אינטנסיבי בבית ספר לרפואת האמת, שם אם לומר את האמת, נכשלתי פעמיים בגלל הפחד שלי ממחטים. רק בניסיון השלישי , לאחר אימונים בלתי מתפשרים שכללו הזרקות לעצמי הצלחתי לסיים את הקורס ואפילו בהצטיינות. הבונוס בעניין  ההזרקות היה שפיתחתי  עמידות לסם הזה ואת הסוד הזה אני שומרת היטב.

קריאת אישונים הייתה קלה יותר בגלל העזרה שקיבלתי מהרוחות עימן אני מתקשרת.

כשאני עם נבדק, ככה אנו קוראים לנחקרים שלנו, אני קוראת לרוחות שירחיבו במכוון את האישונים כך שאוכל לקרוא את מחשבותיהם ביתר קלות.

הנבדק שלא מודע לרוחות אבל חווה צמרמורות, קור והרגשה מוזרה של נגיעות בעורף וליטופים בזרוע מרחיב באופן אוטונומי את אישוניו בלי שליטה כך שאני יכולה להיכנס לתוכו אפילו בלי הזרקה של הסם.

כמובן שלא סיפרתי לאף אחד על העזרה הזו ומאחר ואני נחשבת למומחית מספר אחת בתחום אף אחד גם לא בודק איך אני מצליחה להרחיב אישונים כל כך מהר ובהצלחה רבה .

האמת היא שגם לאף אחד לא אכפת באיזה שיטות אני משתמשת כדי להגיע למידע. רוב המעסיקים שלי  הם "אנשי עסקים" , בהם גם עסקי ההימורים וההלוואות בשוק השחור. מבחינתם, אם הם מקבלים את הכסף שהנבדק חייב להם או את המידע שרצו להשיג ממנו, זו המטרה והם  לא צריכים לדעת מה הדרך להשגתה.  התשלום הנדיב מועבר ישירות לחשבון הבנק שלי בלי שנפגשנו בכלל ובלי לשאול שאלות.

אני עובדת בעסק העצמאי שלי כבר שנים, אבל לאחרונה נמאסה עליי הבדידות, נמאס לי שיש חודשים בהם יש לי הכנסות טובות ובאחרים לא. וכמו בכל עסק, גם לי קמו מתחרים וחקיינים צעירים ובשנה האחרונה מצאתי את עצמי חושבת שעבודה ממשלתית מסודרת יכולה להתאים לי בשלב הזה של חיי, שעות קבועות עם משכורת קבועה, עבודה עם אנשים, להיות חלק מצוות. אולי זה הגיל שלי ואולי זאת ההבנה שהגיע הזמן לשנות, להיפרד מהרגלים ישנים, מאורח חיים שלא מספק אותי  ומהשקפות ישנות ולהתחיל מחדש במקום חדש.

אני צועדת לכיוון הרכב שלי שמחכה לי בחניון פתוח,  אני לעולם לא חונה  בחניונים סגורים תת קרקעיים, גם אם אני נאלצת לחפש חניה במשך זמן רק או במרחק גדול מהמקום אליו אני מגיעה.  תמיד אני בודקת אם מישהו נכנס לרכב בזמן שחיכה לי  ורק אז כשאני מרגישה בטוחה שהכל בסדר אני נכנסת, מתניעה ונוסעת . זה הרגל של שנים והוא מתבקש מאופי העבודה המפוקפק שלי וגם קצת מההיסטוריה הפרטית שלי.   ברכב שלי,  עם המוסיקה שאני אוהבת ועם חלונות סגורים אני חושבת לעצמי שיחסית למכון לאומי אסטרטגי ,  ראיון העבודה היה חובבני מאוד.

שיקרתי על החיה שאני. הם כל כך תמימים,  אני חושבת לעצמי , אם הם  לא זיהו את השקר הקטן הזה איך הם מזהים שקרים גדולים? שקרים הקשורים  לביטחון המדינה, שקרים של מועמדים לתפקידים רגישים שהם צריכים לאמת טרם  קבלתם לתפקיד. אם הייתי במקומם, הייתי מתנה את ראיון הקבלה בקבלת סם אמת, ככה הייתי בטוחה שהמועמדים אומרים רק את האמת. למרות שעליי גם זה לא היה עובד. מחייכת לעצמי שהצלחתי לעבוד על המערכת, אני נוסעת באיטיות הביתה, לא מתקרבת אפילו למהירות המותרת. לפתע גל של בחילה תוקף אותי, זה בטח הקפה ששתיתי בתחילת הריאיון, אפילו קפה אמיתי לא היה להם, רק גרגרים טחונים על בסיס סויה, שזו ההמצאה האחרונה  ולכאורה גם הבריאה ביותר  בתחום המשקאות החמים.  היום כמעט הכל על בסיס סויה ובטעם של סויה .

הנסיעה חזרה אל הכפר בו אני גרה, תמיד נעימה לי ואני פותחת חלון ונותנת לאוויר הקריר לחדור לתוכי , לפעמים אני מרגישה שאני נוסעת בתוך ציור עם שמיים תכולים ועננים קלים ולבנים שנהגתי לצייר  בתור ילדה. לא סתם בחרתי לגור בכפר, יש מעט אנשים, הבית שלי מבודד ומוגן ואין אדם זר שנקלע בטעות למקום, כי לכפר הזה מגיע רק מי שרוצה להגיע.

אבל הבחילה שלי מתגברת והאוויר הקריר לא מצליח להרגיע אותי או את הרעידות שתוקפות אותי. האם קפה גרוע יכול להיות שיקול בבחירת מקום עבודה? המחשבה הזו שעוברת בי לא מצליחה להעלות בי חיוך, אבל לא בגלל שאני חושבת שלא הצחקתי את עצמי אלא בגלל ששרירי הפנים שלי קפאו. אחרי מספר שניות בעודי מנסה להבין מה קורה לי,  התחלתי  לאבד  תחושה גם ברגליים. בבת אחת אני עוצרת את האוטו בצד, יוצאת מתוכו, הולכת שתי צעדים וקורסת על הגב  לתוך הצמחייה שבצד הדרך. הצמחייה לא גבוהה מידי,  אני מסתכלת סביבי, הכל ירוק , אפשר לראות למרחוק גם בלי להרים את הראש ואין נפש חיה באזור מלבד חיפושית אדומה שמטפסת לי על כף היד וממשיכה לדרכה.

חשופה לגמרי מחוץ לבית שלי, מחוץ לאוטו שלי, על הגב בלי יכולת תזוזה אני מבינה שלא סתם הקפה היה מגעיל, סביר להניח שזה סם אמת מתמוסס, סם שרק שמעתי עליו אבל מעולם  לא השתמשתי בו.

סם מתמוסס נחשב לפיתוח הטכנולוגי האחרון בתחום, משתמשים בו כשיש מספיק זמן להיות עם הנבדק, כי לוקח לו שעתיים לפעול בעוד שהזריקה פועלת באופן מיידי. מצד שני, הוא כל כך חזק, שאין אף אדם שיכול לנצח אותו, כולל אני. יכול להיות שהם ידעו שאני עמידה לסם בזריקות?  אולי הם יותר טובים ממה שחשבתי, בגלל זה התיקייה  הייתה גדולה, מעניין מה עוד יש להם עליי….

השמיים עדיין תכולים  והעננים קלים כנוצה אבל המחשבה שלי מתערפלת.  לא שתיתי את המרק  אדוני המדריך, שפכתי אותו לעציץ, אני שונאת מרק כרוב…..אני קרעתי את המחברת של נחמה, היא אמרה לבנות בבית יתומים  שאני מוזרה….הסימנים על הגב שלי זה סימנים של הצלפה ממקל ולא בגלל שנתקעתי בגדר תייל……לאבא שלי אין טרקטור…..אני אוהבת את הצבע האדום…אני לא יודעת בכלל מי זה אבא שלי…. זאביק  גנב לי את כל החסכונות וברח מהארץ….סמכתי עליו….כן, אני עדיין אוהבת אותו…..כן זה דפוק…..גם לשקר לגבי חיה זה דפוק…..

ואז אני רואה אותו, לא ברור לי איך הוא הגיע לפה ומתי ולא ברור לי כמה זמן אני כבר שוכבת ככה בתוך העשב. בהתחלה אני רואה את הנעליים שלו, עומדות לצידי שחורות ומצוחצחות מעליהם מכנסיים מחוייטות, שחורות גם הן ובהמשך אני רואה גם את גב היד שלו עם טבעת נישואין מנצנצת.

השמש מסנוורת אותי אבל אני מרימה את המבט למעלה, הוא גבוה, אני לא רואה את הפנים שלו אבל מנימת הקול שלו ברור לי שהוא רציני ובטוח לא מחייך.

אמממ אממ אמממ הוא אומר, ילדה שקרנית סקרלט…. אנחנו מכירים? אני מצליחה למלמל שאלה בסיסית. את לא מכירה אותי אבל אני מכיר אותך היטב, עקבתי אחרי העבודה שלך במשך שנים, כך שאת יכולה לדמיין עד כמה  התלהבתי כשראיתי את קורות החיים שלך אצלנו.  וכמה אני מאוכזב, הקול שלו מתחזק , מאוכזב, שהעזת לשקר במבחן קבלה למכון הלאומי! אני רוצה לומר שלא שיקרתי אבל הסם מוציא ממני דברים אחרים, כן… שיקרתי, שיקרתי על החיה, אבל זה שקר קטן .

אין שקרים קטנים אומר הגבוה ודורך לי  על כף היד , לא ממש כואב לי, אולי הסם מקהה את התחושה. את כנראה לא מבינה את המהות של המכון הלאומי לאסטרטגיות האמת והשקר, אנחנו לא רק מחפשים את הלקוחות הרגילים שלך, אלה שגנבו או לא החזירו חוב או מחביאים מידע, אנחנו במכון שואפים להכחיד לגמרי את השקרים כדי שנוכל לחיות בשקט בעולם שכולו אמת . בחברה שקופה שבה ניתן  לסמוך אחד על דברי השני, לתת אמון מלא בכל אדם, גם בזרים. לתת לעצמנו להירגע ולא להיות דרוכים כל הזמן כי אולי משקרים לנו. תחשבי על עולם כזה סקרלט, פוליטיקה נקייה, סחר נקי, הכל נקי.

ואיך נעשה את זה? איך נגיע לעולם נקי   אם מישהי  ששואפת להיות אחת משלנו משקרת?  לפעמים זה הכרחי לשקר אני עונה לו במאמץ רב, מתקשה לנשום, לפעמים צריך לשקר כדי לחיות, לשרוד.  אף פעם לא שיקרת? אני שואלת בכאב .  לא, הוא אומר בטון שקט ,לא צריך לשקר, צריך רק לנשום כדי לחיות. הוא שותק שנייה ואז ממשיך לדבר בשקט,  קחי לך נשימה עמוקה  ואשאל אותך שוב את השאלה מראיון העבודה : איזה חיה את?  "אני סוסה… אני סוסה "הקול שלי נשמע כמו בהזייה רחוקה. את לא סוסה, הוא אומר בשקט ויורד אליי. "אני סוסה" , עדיין מתעקשת להחזיק בחיה שאימצתי לי.

הפנים שלו קרובות לשלי, הוא מלטף לי בעדינות את הלחי, אני מנסה לחשוב אם אני מכירה אותו , אולי הוא משקר שאני לא מכירה אותו . לא יכול להיות שיש מישהו שאומר אמת כל הזמן.  הידיים שלו ממשיכות ללטף לי את הלחי בעדינות. איזו חיה את? הוא שואל שוב .

אני מסתכלת אליו, עיניי דומעות , אני נאבקת בסם. מוכנה להודות בפשעים שלא ביצעתי, מוכנה להודות בכל מה שיבקש ממני,  רק לא לומר מי  החיה, לא רוצה לומר מי החיה.

הוא מלטף אותי שוב  , הנשימות שלי הופכות רגועות יותר , הוא  מסתכל לי ישר לתוך העיניים, העיניים שלו ירוקות , הוא בטוח נמר.

"אני צב! אני צב! אני צועקת חזק ובקול. אני צב….

"צב" , הוא חוזר אחריי, מעניין מאוד.   איטי ובתוך שריון,  מוגן בתוך עצמו, עושה דברים בצורה שקולה ומדודה.

לא רע , הוא אומר ואני יכולה לראות  את המחשבות שלו רצות בתוכו במהירות.  היה קשה להודות באמת ? הדמעות שלי יורדות במורד הפנים ואני לא יכולה לנגב אותן גם כי אני עדיין משותקת וגם בגלל שהרגל שלו עדיין דורכת לי על היד.

אני מרגישה שהדמעות ממשיכות לרדת ואני לא יכולה לעצור אותן ואני מרגישה את השריון שלי  מתנפץ ואני רואה את הרסיסים שלו , חיבורים קטנים וגדולים של עצמות וחוליות שהיו חלק ממני מאז לידתי , מונחים ליד הרגל של האיש הגבוה . אני לוקחת נשימה עמוקה, סוגרת את העיניים שלי, נותנת לקרני השמש ללטף את פניי ולרגע קט אני מרגישה משב רוח נעים חולף לידי.

אין לי בעייה עם צב אומר הגבוה ומסיר את רגלו מעל כף ידי, את יכולה להתחיל לעבוד  בשבוע הבא .