רוי

מאת: גל רוניס

קיוויתי שבחדר ההמתנה תשרור אווירה מרגיעה.

הלחץ העצום בתוכי שיתק את מחשבותיי. אני יודע שעוד כמה רגעים אפרד מחלק משמעותי מהזיכרון שלי, אפשר לומר שאני נפרד מכל הזיכרון שלי. הם אמרו שיישארו לי רק היכולות הבסיסיות ומכאן אצבור יכולות וזיכרונות חדשים.

כשאמרו לי שאני מוצב ב"טרויה", בכוכב המרוחק הזה, וששם אעבוד במכרה, לא הרגשתי כלום. לא חשש ולא סקרנות על מה שיהיה. ככה זה בדרך כלל, אני לא בנוי לפחדים ולסקרנות. אמרו שאעבוד במכרה, אוקיי. אבל אחר כך, כשאמרו שאני צריך להיפרד מכל מה שאני יודע ומכל מה שאני זוכר ולהתחיל לצבור יכולות מתאימות, פתאום זה הפחיד אותי. והרגש הזה של פחד היה לי חדש ומעיק. אני לא אמור להרגיש פחד. הם הפנו אותי למכון הזה בכדי שכאן יפרידו אותי מהעבר וילמדו אותי יכולות מתאימות ל"טרויה".

רציתי להירגע אבל חדר ההמתנה והשלטים שעל הקירות לא הועילו ורק העצימו את הספקות וההתלבטויות.

את קירות חדר ההמתנה עיטרו תמונות נוף של כוכבים אקזוטיים ומסכים ובהם הוקרנו סרטוני רובוטים אנושיים המדגימים ומתגאים ביכולות רגשיות. קצת אנכרוניסטי, חשבתי. רובוטים שצוחקים לבדיחות של אנשים, שמשחקים גולף ולפעמים גם מפסידים, שיושבים בבתי קפה אפלוליים ומחזיקים ידיים עם בני אדם ומראים מחוות אהבה. אנכרוניסטי. אז יש רובוטים אנושיים. אז מה ? ומה זה בכלל קשור למכון הזה ?

לצד התמונות והמסכים היו שלטי סיסמאות שבוודאי נכתבו בידי מומחה שיווקי מפוקפק: "זנח את הזיכרונות", "אין כמונו להפריד אותך מכל מה שהיית", "תסתכל אחורה ולא תבין בשביל מה". המפחיד מכולם היה השלט עם תמונת ידיים ורגליים כרותות ומתחתם הכיתוב "לומר שלום ולא להתראות לגוף הישן". אותי הם הפחידו. למרות שבעיקרון אני לא אמור לפחד מכלום, אבל השלטים האלה וחדר ההמתנה הקר הזה הפחידו אותי.

למקום קוראים "מכון פרידה". על השלט שבכניסה כתוב "מכון פרידה – שלום ולא להתראות". אני פה בכדי להיפרד מכל מה שאני יודע וזוכר. מכל מה שהייתי עד עכשיו. חייכתי במרירות כשנכנסתי. הכרתי פעם מישהי בשם פרידה. בחיריק. כן, אני יודע דברים כאלה, חיריק, צירה, סגול. לאישה נחמדה שעבדתי עבורה לפני שנים קראו פרידה. בחיריק. חייכתי כי נזכרתי שפרידה ההיא, שהכרתי פעם, אמרה לי ברגע של חולשת דעת ש"פרידה" פירושו שמחה באיזו שפה עתיקה. הצמרמורת שעוברת בי לא מבטאת שום שמחה. אז חייכתי. אירוניה.

בחדר ההמתנה לא המתינו הרבה לקוחות. למכון הזה שלחה אותי החברה עבורה אעבוד בטרויה, אלה שעבורם אני עוזב את המקום שבו הייתי כל חיי, נפרד מכל מה שמוכר לי ויוצא לשם, לכוכב המרוחק. הם, החברה, דואגים שאפרד מכל הזיכרונות שלי. "דף חדש", אמרו לי, "הכרחי לכך שתגיע לטרויה במלוא האנרגיה ותוכל להיות שם יעיל ומועיל". אחר כך הם הסבירו שאני צריך למחוק הכל ולהיפרד מהאני הישן שלי.

דווקא ה"אני הישן שלי" נראה לי בסדר גמור. פה, על כדור הארץ, הוא שירת אותי באמונה ושירת את כל מי שעבדתי עבורו. אבל החברה הסבירה שבטרויה התנאים אחרים. תיפטר מהכל. תיפרד מהכל. תתחיל מחדש. RESET.

לא ידעתי הרבה על טרויה אבל הם אמרו לי שאני יוצא במשלוח הבא וראוי שאתכונן. ידעתי שטרויה נמצאת בצביר כוכבים מרוחק ושהעבודה במכרות קשה. אבל אני לא חושש מקושי. אין אצלי קושי. או מסוגל או לא מסוגל, אין "קשה".

אני יושב בחדר ההמתנה ומחכה שתצא המזכירה הרובוטית ותכניס אותי אל מאחורי הדלת הלבנה. אני משותק. לא רואים את זה עלי. לא רואים עלי אף פעם את מה שאני מרגיש ולכן יש שמופתעים שאני בכלל מרגיש משהו. אבל אני מפוחד.

בחדר ההמתנה ישבו, מלבדי, גבר ואישה.

הגבר נראה מוטרד ומישש מפעם לפעם את רגליו. כשראה שאני מסתכל בו אמר בקול מתנצל: "אני נפרד מהרגליים האלה". הסתכלתי בו בלי להגיב והוא אמר שכבר מזמן הוא רוצה להיפרד מהרגליים האלה. הם הלכו אותי שנים רבות אבל זה כבר לא זה. שמתי לב שהוא אמר "הלכו אותי" ולא "הלכו אתי". אני שם לב לדברים כאלה.

אחרי שמישש שוב את הרגליים מעל לברך וטפח קלות על השוקיים, הוסיף שאין לו שום רגש אליהן, אל הרגליים, והוא נפרד מהן בקלות רבה. אבל הרעד הקל שהבחנתי בו בקולו השקט הוכיח אחרת.

אצלו אלו רק רגליים. הוא נפרד מהם ומתחבר לרגליים חדישות, עם יכולות עכשוויות. אולי הנוכחיות קצת כאבו לו ואולי שימשו אותו טוב ו"הלכו אותו" טוב, אבל בוודאי שלא שוחחו אתו בלילות ולא צחקו אתו כשהיה לו מצחיק ולא זכרו אתו דברים שקרו לו. אחרי שייצא מפה ישמח על רגליים חדשות. לא מוחקים לו זיכרונות.

רעדתי קצת אבל זה לא היה מורגש בכלל. אני חושב.

האישה, שישבה מולו, נראתה משועממת. היא הוציאה והכניסה דברים מתוך תיק מהודר, השתעשעה במכשיר כסוף המשמש גם לתקשורת וגם לשעשועים, בדקה את פניה בראי אלקטרוני ממודל חדיש ופופולרי בימים אלו ומפעם לפעם הסתכלה בחוסר עניין בסרטוני הרובוטים שריצדו על הקירות.

הגבר, בין מישוש רגליו לטפיחה עליהן, הסתכל בה ואז שאל אותה ממה היא נפרדת. היא אמרה בפיזור דעת "אני מתגרשת".

מתגרשת ? פה ? במכון הזה ? האיש היה מסוקרן. לא חשבתי שהם עושים פרידות מהסוג הזה, הוא אמר בשקט.

האישה הרימה את מבטה ואמרה, כאילו לעצמה, שהיא בעצם כבר התגרשה, כמובן שלא במכון הזה אלא במשרד הרשמי המתאים, אבל היא כאן כדי להיפרד מהזיכרון שלו.

האיש אמר שוב, הפעם בקול, שהוא לא ידע שהם עושים פה גם דברים כאלה. האישה משכה בכתפיים והמשיכה לעסוק בתיק ובתוכנו ומלמלה בקול: כן. עושים. זיכרונות, חלקי גוף, רצונות, פחדים. כל מה שאתה רק רוצה להיפרד ממנו. אחר כך הוסיפה בשביעות רצון שהיא כבר בדקה כמעט את כל היכולות שלהם. היא הרימה את מבטה, חייכה, הסתכלה עלי ואמרה: והיום אני נפרדת מהחלאה. לא רוצה לזכור שהוא בכלל היה פעם.

חייכתי בחזרה. בנימוס. אני תמיד מנומס. מאז שאני זוכר את עצמי. מחייכים אליך – חייך חזרה, כועסים עליך – כדאי שתבין למה.

האישה נראתה מעודדת מהחיוך שלי וראתה בכך אות להמשך השיחה והיא שאלה אותי מה אתי. בשביל מה אני כאן.

שאלה טובה, חשבתי.

פרידה מיכולות. שתקתי קצת ואחר כך הוספתי: ומזיכרונות.

האיש שאל אותי למה אני נפרד מהזיכרונות ואני משכתי בכתפיים. ראיתי קודם איך שהאישה שממול עשתה כך כתשובה לא מחייבת וזה מצא חן בעיני. אני לומד דברים כאלה מהר.

אבל זה לא הספיק לאישה והיא אמרה: "בכל זאת. אתה ? למה אתה צריך להיפרד מהזיכרונות ?". היא הדגישה את המילה "אתה" ואני הבנתי למה. אני מבין מהר.

רציתי לענות לה ולהסביר אבל הדלת הלבנה בדיוק נפתחה ומישהי מסוגננת, רובוטית נחמדה, יצאה ופנתה אל האיש שישב וטפח בעצבנות על רגליו ואמרה לו שיבוא אחריה.

הוא קם ממקומו הסתכל אלי ואל האישה ואמר "נפרדים, אה ?". זאת הייתה בדיחה בכדי להפיג את הפחד שלו אז השמעתי קול צחקוק חלש והאישה צחקה בקול. תזהר על הרגליים, היא אמרה. חשבתי שזה לא יפה לומר לו כך כשהוא פוחד. הרגשתי את הפחד בצליל הקול שלו ובהליכה המסורבלת שלו אחרי הרובוטית הנחמדה. אני טוב בזה, בלהבחין. אבל לא אמרתי לאישה כלום. אני גם לא אומר דברים שיכולים להישמע לא נעימים.

אני עוזב לטרויה, אמרתי לה פתאום.

טרויה ?

מקום בצביר הכוכבים שגילו לאחרונה.

נו ? היא שאלה

אז אני נפרד מכל מה שאני כאן כדי להתחיל מההתחלה שם. זה אמור היה להיות הסבר למה אני נפרד מהיכולות והזיכרונות.

האישה הסתכלה בי בסקרנות רבה. תגיד, טרויה זו לא העיר הזאת עם הסוס שהתחבאו בו הלוחמים ? הלנה היפה ? ואהבות ומלחמות ?

כן. עניתי. הייתה פעם עיר כזאת בכדור הארץ והיה סוס טרויאני. כתב על כך משורר בשם הומרוס. אבל הטרויה הזאת, שאני נוסע אליה, אלו מכרות של עפרות מוליבדן באיזה כוכב. מוליבדן זו מתכת, הוספתי בכדי להסביר, אני מודע לכך שאנשים לא יודעים דברים. אחר כך אמרתי שנדמה לי שהחברה קוראת למקום טרויה כי עובדים שם מתוך כלי רכב סגור כמו הסוס ההוא מהסיפור כי בחוץ מסוכן וצריך לעבוד מתוך הכלי הזה. כנראה בגלל האטמוספירה שם. לא שהיא רעילה, כי עם זה אפשר להסתדר אבל התנאים של הטמפרטורה והגזים באטמוספירה ממיסים כל דבר.

היא אמרה שזה לא נשמע לה מקום נחמד לגור בו. משכתי בכתפיים. חשבתי שמשיכת הכתפיים זה משהו מצוין שלמדתי היום וחשבתי גם שבטח אני אפרד גם מהידע הזה עוד מעט.

אני רואה שאתה זוכר. את סיפורי המיתולוגיה. היא חייכה פתאום. למה לשכוח ? למה להיפרד ?

שאלה טובה. שאלה מצוינת. הפרידה הזאת תשכיח ממני את כל הסיפורים שצברתי, את הלימודים שלמדתי, את ההיסטוריה של היצורים שבעולמות שקראתי עליהם. את היכולות שלי להתנהג ולדבר עם אחרים. תמהתי אם הם יודעים להשאיר משהו בזיכרון או שאתה נפרד מהכל וזהו. שלום ולא להתראות.

אפשר. היא אמרה לי.

הסתכלתי בה בשאלה. והיא צחקה.

אפשר להשאיר חלק מהזיכרון. אני מכירה את המכון הזה. היא שוב צחקה. כן, אני יודעת שזה מפתיע אותך שעניתי בלי ששאלת אבל אני יודעת לשמוע את מה שאחרים חושבים. זו יכולת אנושית לא רגילה שנולדתי אתה. זאת אחת הסבות שהתגרשתי, ידעתי יותר מדי על מה שהוא חשב.

אז אפשר, היא המשיכה. הם יכולים להשאיר לך מה שאתה רוצה ולדאוג שתיפרד רק ממה שאתה רוצה. אחר כך היא הפסיקה לחייך ושאלה אם אני בכלל יודע ממה אני רוצה להיפרד ועם מה אני רוצה להישאר.

אז זהו שלא. אני לא יודע.

דואגים לי ומחליטים עבורי כמעט הכל. גם עכשיו, כשאני יושב פה ומחכה אני עושה זאת כי החברה אמרה לי.

שתקתי. אני שותק כשאני נבוך ולא יודע איך להתקדם בשיחה.

אז איך בכלל הגעת לכאן ? היא הכניסה את כל החפצים לתיק והסתכלה בי בעניין.

אני הולך לעבוד שם, בטרויה. והחברה שאני עובד עבורה, חברת המכרות, אמרה לי שאני צריך להיפרד מהכל ולבנות מהתחלה. תיפרד ממה שאתה, הם אמרו, ואנחנו כבר נבנה אותך מהתחלה, יכולות מתאימות, זיכרונות מתאימים, כישורים חדשים.

רעדתי קצת. זה קורה לי לפעמים כשאני נבוך ומוטרד.

ואתה חושש ? היא שאלה. היא הדגישה שוב את המילה "אתה" כאילו שנראה לה מוזר שאני אחשוש.

כן. מאוד. פרידה זה כמעט כמו למות, חייכתי במרירות. להיפרד גם מהזיכרונות וגם מכדור הארץ.

האישה התבוננה בי בעיון וראיתי שהיא רוצה לשאול משהו שמציק לה. גם לי יש כישורים כאלה, לדעת מה האנשים רוצים לעשות. כישורי ההבחנה שלי די טובים.

מה ? שאלתי. חשבתי שזה אולי לא מנומס אבל שאלתי בכל זאת.

היא משכה בכתפיים ולא ענתה.

ישבנו ושתקנו כמה רגעים ואז היא אמרה בשקט שהיא לא ידעה שבמכון הזה מטפלים גם בכאלה כמוני.

כמוני ? שאלתי, יודע בדיוק למה היא מתכוונת.

אתה יודע, היא אמרה. חשבתי שאצלכם זה מטופל אחרת. באיזו מעבדה או בית חרושת. וגם לא חשבתי ש.. ואז היא שתקה.

ידעתי למה היא מתכוונת. וגם אני שתקתי. בנימוס.

על אחד המסכים הראו רובוטית נאה מגישה אוכל לאדם מבוגר שמסתכל עליה בחיבה. והיא מניחה את היד על כתפו ומלטפת את ראשו והוא נראה כל כך שמח. מרוצה. אוהב.

נזכרתי איך פעם, לא מתוך כוונה, אהבתי רובוטית נאה. קראו לה הלן. היכולות שלה היו מיוחדים. היא חייכה והקרינה חיבה עצומה. וזה עשה לי נעים. אני זוכר שחשבתי אם ככה מרגישים אנשים שמתאהבים, כמו שאני מרגיש כלפי הלן. הלנה היפה. אחר כך היא נעלמה לי. הבעלים שלה לקח אותה לאיזה מקום שונה או עבודה אחרת והיא נעלמה לי בלי שניפרד. אני זוכר אותה עד היום. אני טוב בלזכור דברים. אבל את הלן אני לא רק זוכר. כמובן שאני זוכר את השיחות שהיו לנו ואת הטיולים שלנו מסביב לשכונה בה שנינו גרנו. אני זוכר שהיה לי מאוד נעים לטייל ולדבר אתה. לא כל כך ידעתי, בהתחלה, להבין מה זה נעים. אחר כך ניתחתי את המצב והבנתי שזה היה נעים. ובאופן מביך, פעם, כשהידיים שלנו נגעו ונפגשו והחזקתי את היד שלה למשך צעדים רבים, חשבתי כמה זה נעים וכמה אני אוהב את זה. והמחשבה ההיא הייתה לי חדשה. אני לא רק זוכר. אני מתגעגע.

מוזר. אמרה האישה מולי.

כן מוזר, עניתי.

אף פעם לא חשבתי שאתם מרגישים, היא אמרה.

גם אני לא, אמרתי וחייכתי. אבל עובדה שכמעט כל יום אני זוכר את הלן, הלנה היפה. ואני מעז להגיד שאני אפילו מתגעגע לשיחות ולטיולים ההם.

שתקנו שוב. ואז האישה הסתכלה בי כאילו היא חוקרת את מה שאני. צחקתי ואמרתי לה שנראה לי שהיא חוקרת אותי וזה מיותר כי עוד כמה זמן אני כבר לא אהיה אני כי כל הזיכרונות ייעלמו ואני אפרד ממה שאני עכשיו. גם השם שלי יעלם, הוספתי, ויקראו לי באיזה מספר סידורי בתוך הסוס הטרויאני כורה המוליבדן בכוכב הרחוק.

אני מבינה שאתה חייב, היא אמרה. לא הבחנתי אם הצליל בקולה משתתף בצער או פשוט מביע הערכה.

חייב ? כן, כנראה שאני חייב. פה אין לי יותר מה לעשות. מי שעבדתי בשבילו מת. וכשחזרתי למשרד ההשמה הם פשוט נתנו לי את העבודה הזאת.

האישה נענעה בראש.

ואין איזו מעבדה ששם יכולים להוסיף לך את היכולות שתצטרך שם בטרויה ? היא שאלה. למה צריך להיפרד ? מכל מה שאתה היום ?

אולי היא צודקת, חשבתי. בטוח שיש לחברת המכרות איזו מעבדה או בית חרושת שבו הם יכולים להתחבר אלי ולהוסיף לי את כל הידע שאצטרך שם בטרויה. למה אני צריך בכלל למחוק את הזיכרונות ? פתאום זה הרגיז אותי וההרגשה הזאת הייתה לי חדשה. אף פעם לא התרגזתי לפני כן.

מה ברצינות ? האישה הצטחקה, אף פעם לא התרגזת ? זה מוזר. כמעט שלא עוברת שעה בלי שאני מתרגזת. היא שוב צחקה. הבנתי האישה צחקנית. צחקתי גם, כי זה באמת קצת אירוני. אני מצוין בלהגיב למחוות של בני אדם. והיכולת הזאת של האישה לדעת מה אני חושב לא הפריעה לי בכלל. חשבתי שבני אדם אחרים בוודאי מוטרדים מהאישה הזאת שיודעת מה שהם חושבים. אני לא.

ישבנו ושתקנו שוב. היא חזרה לחטט בתיק שלה ואני המשכתי להתרגז. אהבתי להתרגז.

פתאום נפתחה הדלה והרובוטית הנחמדה יצאה בהליכה מכנית וישרה והתקרבה אלי. חשבתי שהם היו יכולים לשפר את ההליכה שלה שתיראה פחות גמלונית. תמיד יש לי רעיונות כאלה, לשיפור דברים, אבל לא תמיד אני אומר אותם. האישה צחקה כי היא ידעה מה אני חושב ואמרה לי בקול שאני צודק. הרובוטית לא שמה לב אליה והסתכלה בי.

רובוט 5243 לוכסן 7 ? היא שאלה כאילו שהיא לא יודעת. הנהנתי. חשבתי שעדיף אם היא הייתה קוראת לי בשם שיש לי, רוי, ולא במספר הזה שהחברה נתנה לה ושאתו כנראה אחיה בטרויה ממחר.

היא אמרה שאבוא אתה לחדר 2. שם יעדכנו לך את הגרסה. ההזמנה של חברת המכרות מוגדרת היטיב.

פחדתי. הסתכלתי על האישה. המבט שלה היה מלא השתתפות. ואז היא אמרה לי שאגיד להם שישאירו לי את הלנה היפה.

נענעתי בראש. כן. זה יהיה נחמד לא להיפרד מהזיכרון והגעגוע להלנה. תמיד אוכל לחזור אל הזיכרון של הלן שם, בסוס הטרויאני, כשאכרה מוליבדן.

משכתי בכתפיים והלכתי אחרי הרובוטית.

אני לא בטוח שהם יקשיבו לי אם אבקש. ההזמנה של החברה מהמכון הזה, "מכון פרידה", מוגדרת היטיב. והם לא מקשיבים לנו. לרובוטים.