חדווה
מאת: רן פרידנזון
עשרים שנה של חברות אמיצה כנגד כל הסיכויים מהדהדות עכשיו את הסוף הבלתי נמנע. עננים עצלים החלו מתמזגים זה בזה בשמיים באפור הזוי. עצי האקליפטוס הרגשניים השבירים החלו פוכרים אצבעות במבוכה. בלוריתו הירקרקה של השדה התבדרה במדקרות רוח רגעית. הבטנו זה בזו בלי אומר. היא הדפה את ידי קלות בראשה לליטוף אחרון אחר פסעה לעבר אופק הזיכרון. טיפות הססניות של גשם החלו מתנגשות בפיזור נפש במעילי. תחבתי את ידי בחוזקה אל כיסי המעיל מותח ומהדק אותו אל גופי וצעדתי בבוץ חזרה הביתה. לשניינו הייתה סלידה עזה מגדרות והשדה הירוק הזה היווה מפלט ומשאת נפש משותפת. כך גם הצטלבו דרכינו לפני שנים. הייתי ילד מוצק וחסון אך חולמני והדבר היה בעוכרי. כבר בגיל צעיר נכנתי בהבנה העמוקה שאלימות גורמת לכאב וסבל. הייתי קורבן להטרדות בלתי פוסקות מהילדים האחרים שלא הצליחו ליישב את הסתירה בין כוחי הפיזי לבין הימנעותי מתגרות ידיים. העדפתי תמיד לברוח מאשר להחזיר מהלומה אחת אפיים. הוריי ראו את מצוקותיי ורצו לשמח את ליבי. במעות המועטות שחסכו בעמל רב קנו לי זוג אופניים בצבע שחור מבריק להם תפרה אמי אוכף מרופד ומאחזי ידיים יפיפיים מיוחדים. אהבתי את האופניים האלה מאוד ושמרתי עליהם מכל משמר. כל אחר צהריים אחרי הלימודים הייתי רוכב עליהם ברחבי הישוב עד רדת החשיכה. לאחר שאבי התקין עליהן פנס עגול גדול וכסוף שזרח כמו כוכב, רכבתי גם בלילה ולא היה מאושר ממני.
בוקר אחד התעוררתי בבהלה. ישנתי עד מאוחר ולא נותר לי זמן להתארגן. "רק לא לאחר לשיעור לשון", חשבתי. בתנופה אחת לבשתי את מדי בית הספר, העברתי את פני ושערי בזרם מים קפואים מהברז, חטפתי את כריכי האבוקדו הטעימים שאמי הכינה לי ופרצתי החוצה, ספרי הלימוד הכבדים רוקדים בילקוט שעל גבי. הוצאתי את אופניי האהובים מן המחסן ודהרתי אל בית הספר, מגיע בדיוק עם צלצול הפעמון. קשרתי את האופניים אל העמוד בסככת הפח, ופרחתי אל הכיתה מתיישב במקומי קצר נשימה בשנייה האחרונה. הילדים הביטו בי מצחקקים לרגע ואז השתתקו מיד ונעמדו לברך את המורה בהכנסה. "בוקר טוב המורה רחל!", אמר התלמיד התורן וכולם איתו בעירבובייה קולנית.
היא סקרה אותנו קצרות במבטה ואחר אמרה" בוקר טוב תלמידים, בבקשה לשבת ולהוציא מחברות וספרים".
כאשר אתה רוצה לתאר בעל מקצוע כלשהו, חייט שרברב מוסכניק או מורה, מיד עולים בעיני רוחם של הרב, אותם המאפיינים לכל אחד מאלה. ובכן המורה רחל הייתה שונה. כאשר הבטת בה הייתה לך תחושה שהנה מתרחשת לנגד עינייך דרמת קולנוע גדולה מהחיים בשחור לבן. היה לה הילוך אצילי ושפת גוף כמו של קתרין הפבורן. שילובי הבגדים שלבשה על גופה הצנום היו מרשימים מאוד אם כי לא הגיוניים לעתים. ניגון קולה הייה כשל חליל סוף מרוחק העולה כחלום מעל ערפילי נוף ביצות קדמוני.
היא אהבה לצטט באוזנינו בלדות סקוטיות בכל הזדמנות וכך קרה שבמקום לשון למדנו אצלה בפועל אנגלית. תנך למדנו ממר יצחק המורה לגאוגרפיה. מר יצחק היה חד מענה וחד לשון ודבר לא חמק מעינו. מי שנתפס מפריע היה זוכה ממנו לכינוי מיוחד שרק איש ספר היה יכול לומר לך האם זכית לגנאי או לחסד.
אכן בית הספר שלנו ראוי היה שיונצח על מסך הכסף, זה היה מוסד מן הסרטים ללא ספק.
למרות כל הסחות הדעת אהבתי ללמוד והפקתי הנאה רבה מקריאה ומחיפוש אחר מקורת ידע חדשים.
חיכיתי בקוצר רוח שיום הלימודים יסתיים ואוכל לרכב על אופני אל האחו הירוק לשבת קצת בצל האקליפטוסים ללעוס גבעולי שומר ולקרוא.
ביוצאי מבניין המדעים אל סככת הפח רץ לעברי אייאודי צועק ומנופף ביידיו מצביע אל מעבר גבו.
"תברח מהר!", צעק,"עוג ומגוג מחפשים אותך!".
כאן דרוש הסבר בתרם אמשיך.
אייה אודי או בקיצור אייאודי היה הכינוי של ילד רזה ודקיק בשם גיא, שמר יצחק נהג לכנות בשל כך "גיא צלמוות". כמה שהוריו לא האכילו אותו הוא מעולם לא העלה אפילו גרם אחד במשקל. הוא היה עלה נידף ואפילו הילדים החלשים חשו גיבורים לידו והציקו לו. והוא היה סופג עד רגע בלתי צפוי מראש, שאז היה צועק "אייה!! אודייי!", והילד המציק היה מחוויר מיד ונס על נפשו בתרם תגיע אודי.
אודי היה הכינוי של ילדה בלונדינית נמוכת קומה ומהירת חימה בשם אודליה. רק גיא הורשה לקרוא לה אודי והוא עשה זאת בכל פעם שהרגיש מאויים, כלומר, לעתים תכופות מאוד. אודליה מסיבות השמורות עימה החליטה עוד בגן שגיא שייך לה והגנה עליו בחרוף נפש מאז. איש ודבר לא יכול היה לעמוד מול השצף קצף שלה כשפרצה כסופת חול מסתחררת להגן על בחיר ליבה ולאחר שנים מספר גם על ילדיהם המשותפים.
"מה קרה אייאודי?", שאלתי.
"עוג ומגוג שברו את האופניים שלך! והם אמרו שישברו גם אותך!", השיב מתנשף.
הרגשתי את הכעס עולה ומאדים בי ואת דמי רותח בקרבי.
פתחתי בשעטה אל הסככה מבלי לחשוב מה אעשה כאשר אגיע לשם ואיך אנהג.
קהל סקרנים התקבץ סביב סככת האופניים בחצי עיגול גדול ומריע, שבמרכזו פזורים שרידי מה שהיה עד לא מזמן האופניים שלי. על כל המהומה הזו ניצחו עוג ומגוג, כלומר עומר ומעוז, משל היו גלאדיאטורים בקולוסאום.
כאשר קרבתי הקהל עצר נשימתו, עומר בהה בי במבט אטום ממרום המטר תשעים שלו ומעוז חייך ברשעות. הוא אחז בימינו את כידון האופנים, מצמיד אותו ברגלו לקרקע ואז בסיבוב מהיר של שמאלו מלק ממנו את הפנס. הוא קד לקהל המריע ואז עומר הרים את שארית הכידון כופפו ושברו לשניים על ברכו.
"מדוע עשיתם זאת?", שאלתי בקול נמוך, "אין לי ריב איתכם".
נדמה שדברי שיעשעו אותם מאוד. הם החלו סוגרים עלי להתקפה תוך צחוק פרוע, המלובה בקריאות האספסוף סביב.
עצמתי את עיני לרגע חטוף ומיד פקחתיהן, ממלמל בלחש את שיר ההאיקו שלמדתי ממוסא זן:"צרות כמטס שפיריות".
שלחתי לפני את האגודל והאצבע של ימיני משל הייתי שולף סיכה נעלמה מן האוויר. חושיי הפכו מחודדים ודרוכים אך עם זאת חשתי שלווה מופלאה. יכולתי לשמוע את טיפות הטל מתכוננות לבוקר של מחר.
שני הפראים הללו התנפלו עלי יחדיו מנסים להלום בי במלוא כוחם אולם ללא הועיל.
הצלחתי במעין מחול צללים לתמרן את אגרופיהם שיחמיצו אותי ותחת זאת יפגשו את פניהם הם.
בניסיון נואש לאחוז בבגדיי התנגשו שניהם זה בזה ונפלו ארצה המומים וחבולים.
"הנה קיבלת ריב", אמר מעוז אוסף עצמו מן הקרקע אדום מכעס.
הוא נקש באצבעותיו פעמים ומיד החלו להקבץ משני עבריו שוחרי מדון נוספים.
למרות שמוסא זן הדריכה אותי כמיטב יכולתה וכישרונה הרב, נראה כרגע שכפות המאזניים נטו לרעתי. הם חסמו את נתיבי הבריחה האפשריים והחלו צרים עלי מכל כיוון. גם לו רציתי לא הייתי יכול להתמודד פנים אל פנים מול רבים כל כך.
"השמש מפזרת צבעים והעיניים מלקטות אותם", עלו בי פניה העזות הצנומות חרושות הקמטים של מוסא זן "המוח שלך, התודעה שלך היא האמן המסדר הכל על בד המציאות. יש לך הרבה מאוד השפעה וכח על השתלשלות הענינים. השתדל למצוא את הקצב הנכון עבורך במסיבה הגדולה הזאת".
"אבל אני לא יודע לרקוד", הקשתי במבוכה.
מוסא זן צחקה אלי שערה הארוך הלבן כשלג מעטר כגלימת מלכות את הסרבל הצבאי הישן שלבשה.
"אתה בסדר גמור בחור", אמרה מתניעה את האופנוע הענק העתיק שלה "אל תחמיר עם עצמך כל כך".
"אתה זבוב או דרקון?" שמעתי את קולה מבעד לטרטור האופנוע המתרחק בענן עשן ואבק.
"איך אמצא את הקצב שלי בתוך כל הבלגן הזה?", חשבתי בעוד עוג ומגוג וחבורתם מקיפים אותי ולועגים.
"הסימפוניה הזאת מחרישת אוזניים", ניסיתי לעודד את רוחי.
לפתע הס הושלך בכל.
כולם עצרו והקשיבו.
גרגור מתכתי קצוב נשמע מתגבר והולך כמו איזו מכונה מעופפת מתכתית חלודה הקרבה מן האופק.
הגרגור הלך וגבר ובהתקרבו נדמה היה שנוסף לו גם הדהוד משונה.
בן רגע הרחבה התרוקנה. איש לא חפץ להמתין ולראות איך יפול דבר. נותרתי לבד על עומדי אוטם אזני בידיי עוצם עיניים בחוזקה.
הגרגור עטף אותי סביב משל הייתי חלק מנזיד מבעבע של שבט פראי, ואז פסק באחת.
"הכל בסדר עכשיו. אתה יכול להרגע", הרגשתי שמושכים בשרוולי.
הבטתי למטה אל צידי ופערתי פה בתימהון.
"שלום לך, שמי בקופריקסית עתיקה היה טיפיטיפיטיפוטיפוטל אבל אתה יכול לקרוא לי חדווה".
"בשם כל הנרקיסים והבוגונביליות מה את ואיך הופעת כאן פתאום?", שאלתי כשיכולת הדיבור חזרה אלי.
"אז כמו שהצגתי את עצמי קודם ידידי בן האנוש חסר הקשב, שמי חדווה, ואני ישות קסומה", אמרה בטון מורתי.
"כמו כן אם יורשה לי להוסיף, ממש לא הופעתי התממשתי צצתי או קפצתי", היא אכן הוסיפה "אלא הלכתי לאט ובצורה מחושבת כמו שכל בני התרבות נוהגים מימים ימימה, עד אשר הגעתי הלום".
"ובכל זאת", הקשתי בחוסר נימוס זהיר "איך הצלחת לעבור בהליכה את כל האנשים האלה מבלי שהרגישו בך?".
חדווה פסעה לאחור שני צעדים ונתנה בי מבט בוחן.
"בבקשה", אמרה והושיטה לי שרוכי נעליים, שעון יד ומפתחות.
"היי!", קראתי "זה שלי!".
"על לא דבר", ענתה.
"אתם בני האדם כל כך מלאי חשיבות עצמית.
אתם יכולים להתבונן שעות בעיניים עצומות, מבעד למשקפת שבורה, בקצה ציפורן של הליופאגוס, לקבוע נחרצות שזהו אוטובוס ולפתח תאוריות מדעיות מדהימות מכל זה."
"מההה?", גמגמתי.
"זה לא משנה כרגע. בבוא הזמן תבין".
"זמן זה דבר מצחיק", אורו פניה הירקרקות,"זה מזכיר לי את אחד השירים המפורסמים ביותר של המשורר הידוע מציקלומקאן".
"לא מוכר מה?", הנהנה בעצב"חבל. שיריו לקחו אותי תמיד הכי רחוק שאפשר.הרי האומנות היא כלי הרכב של הנפש וההשכלה היא אדרת המלכות של המחשבה. כמאמר הפילוסוף מתכונקל".
"אשמח לשמוע", אמרתי מנסה לפייסה" אין כמוני חובב שירה".
"אני תמיד אומרת: השתדל כמה שיותר ללבוש דבר מה נאה ולנסוע אל מקום מעניין", ניכר בה שהיא מחייכת.
"נחשפתי אל האוצר הזה פעם כאשר הייתה לי כניסה חופשית אל הארכיב הגדול", נזכרה.
"שריד ליצירתו הענפה של מציקלומקאן מצוי בכתביו של מתכונקל החכם אשר ציטטו כך:
צנונית אדומה לבנה,
בשדה של תירס.
זיתים, זיתים,
בשדה חיטה.
והזמן,
רהוט כאנקור,
מנתר, מנתר
כמו נחל
כמו נחל שיכור.
עורב מסביר פנים,
יונה נעימת הליכות.
זה מציע גבינה,
וזו אבקני פריחות.
והים גלים גלים.
והחול גרגרים.
והשועל משתעל
ומסתלק עם הענבים."
השמש החלה תולה צללים ארוכים ליבוש מענפי העצים סביב. פיהוקי אריה אדרים החלו בוקעים ממני ועפעפי כבדו מאוד.
"אני רק… מנמנם לרגע", התאבכו מילותי ונסתלסלו כעשן מתפוגג ושינה עמוקה נפלה עלי.
"זה בסדר", ענה כהד קולה המרוחק"אני כאן".
בעצם, היום כאשר אני מנסה לסדר את הדברים בזיכרוני, בהחלט יתכן כי אני מבלבל בין "האחו הירוק" שהיה כינויו של מגרש הספורט של בית הספר, לבין האחו שלי אשר היה שטח ירוק רחב ידיים, עטור עצי אקליפטוס וברוש, בין בתי הישוב והשטחים החקלאיים אשר סבבו אותו.
הספרים שקראתי בשקיקה נטמעו בי והפכו לחלק בלתי נפרד ממני.
הייתי קורא בספר, מתכרבל במילותיו, משל היו שמיכת פוך רכה ונרדם. עלילתו הייתה מתווספת לעלילות הספרים שקדמו לו, יחדיו יוצרים סלט ירקות עסיסי.
פקחתי עיניי. חדווה אמרה שאני ישנוני וביקשה שאחזיר לה ספר שהשאילה לי לפני זמן מה.
ניערתי מעלי עלים יבשים שנשרו על בגדי בזמן שישנתי וקמתי ללכת. מה רבה הייתה הפתעתי: אופניי היו מונחים לצידי שלמים!.
מיד עליתי ורכבתי כרוח סערה הביתה. האופניים דהרו כמו סוס מערבונים עולות, יורדות חותכות אל דרכי קיצור מעיפות אל על רגבי בוץ ואבק.
בכניסה למכולת השכונתית הקטנה, הצמודה אל חנות הירקות הבחנתי באופנוע ישן. משהו משונה בו לכד את מבטי. עצרתי בצידו בחריקה וסקרתי אותו מקרוב. כן, זה האופנוע של מוסא זן, אבל הוא נראה שונה משזכרתי. נקי מדי, מבריק מדי. מוזר מאוד.
נכנסתי אל המכולת של מוישלה. "מוסא?", קראתי מהסס בינות מדפי קופסאות השימורים הארגזים והשקים שנדחסו בחלל הצפוף.
"רק יחצקל הספר היה קורא לי מוסא ואני די חששתי ממנו. טוב הייתי בן חמש אז", ענה מוישלה הזבן מיישר משקפיו הקטנים על קצה חוטמו ומביט בי מעליהן.
"לא לא…", גמגמתי מתנשף "הייתה גברת…".
"נו בוודאי", הפטיר אחרי מוישלה "תמיד זו הגברת.
אף אחד לא שואל מה איתי. מה שלומי. אולי אני צריך עזרה.לא לא. רק מה שלום הגברת ומה עם הגברת. אין פלא הרי היא מפורסמת. זמרת אופרה. הופיעה אפילו בלה סקאלה בזמנו. מעריצים מבקשים ממנה חתימות כל הזמן. ואני מה ביקשתי בסך הכל? כוס תה עם נענע וסוכר שיהיה לי קצת מתוק. הלכה ולא חזרה. ריבונו של עולם!".
"הנח לריבונו של עולם בשקט. עשית לשנינו כבר כאב ראש",אשה מבוגרת מטופחת למדי הגיחה מפאתי החנות כוס וצלוחית קטנה עם עוגיות בידיה.
"הנה התה שלך אהובי", אמרה לזקן "וגם משהו מתוק ממני", היא חייכה אליו במבט והוא החזיר לה חיוך.
"אתה בעניין האופנוע?", פנתה אלי לבסוף.
"כן", השבתי.
"נסה אצל מנשה כאן, זה התחום שלו", הצביעה אל חנות הירקות הצמודה.
"תודה לכם", נפנפתי לזוג לשלום ויצאתי.
מנשה הירקן היה אחיו התאום של מוישלה. חיצונית הם היו דומים כמו שתי טיפות שמן זך וטהור. בני בלי גיל שכאלה.לו עמדו איש ליד אחיו מבלי לומר דבר, אדם זר היה מתקשה להבדיל ביניהם. אך באופיים הם היו כמעט הפכים גמורים אחד של השני.הם תמיד התווכחו בקולי קולות על כל דבר. אבל היו מתפייסים מיד אחר כך ועשו הכל יחדיו. טוב כמעט הכל.
בחנות הירקות הייתה המולת שוק. אנשים דיברו ביניהם בוררים להם פירות וירקות. אחר, ניגשו אל דוכן המכירה לשקול להתמקח ולשלם לבסוף את המחיר הקבוע. בנו של מנשה היה טרוד על החשבון עם הלקוחות בעוד מנשה דיבר בצד עם גבר מזוקן עוטה צמיד ושעון יד מצועצעים.
סקרתי את המתרחש בזריזות וצעדתי ישירות לעבר מנשה. האיש המזוקן אסף מן הדלפק צרור מפתחות ומספר מסמכים. הוא מלמל משהו בקול נמוך, הניח לרגע ידו על כתפו של מנשה ויצא את החנות.
מנשה נראה אבל וכפוי ראש.
"זהו זה. אי אפשר יותר להתחרט או להתמהמה. הדבר נעשה".
יצאתי מחנות הירקות. האופנוע עדיין חנה שם בכניסה כחידה עתיקה ללא פותר.
עברתי דרך טורי ממטרות המתיזות אגלי מים לכל עבר, מרוות את צימאונם של עצי התפוז. קרני השמש נשברו בן לאלפי צבעים. להק שפיריות במופע לוליינות גמע מן הטיפות תוך כדי מעוף. הרגשתי כמו מצביא עטור ניצחון המתקבל בכבוד מלכים בראש מצעד.
רטוב כולי, העמדתי את אופניי בצד שוקת האבן בכניסה לביתי, ופרחתי אל חדרי.
שלפתי ממדף הספרים העמוס ספר מרוט בכריכת עור, והמדף קרס תחתיו ברעש.
הבטתי לרגע בחורבן סביב. אסדר אחר כך חשבתי.
קור הרחיף את עצמותי לרגע. זרקתי על עצמי מעיל, טמנתי את הספר בכיס הפנימי הרחב שלו ורצתי החוצה.
"הכל בסדר?", שמעתי את אמי קוראת אחרי.
"עוד מעט ארוחת ערב".
"בסדר,אני מיד חוזר", עניתי בקול תוך כדי ריצה.
דהרתי חזרה אל האחו הירוק. התעכבתי כבר יותר מדי.
חדווה עמדה שם זורחת בירקרק משונה באור השקיעה.
"אנו היצורים הקסומים לא אוהבים לחכות. למענך חרגתי ממנהגי", אמרה.
"אני מתנצל מקרב לב על שחיכית לי. לא יודע למה ואיך לקח לי שעה לחזור", שחתי לה נבוך, מושיט לה את הספר.
"לכם בני האדם באמת אין מושג ירוק מה? חלפו עשרים שנה", אמרה מביטה בי ארוכות.
כשראתה שאני בהלם מוחלט קרבה אלי את ראשה כברכת פרידה.
"להתראות ילד", לחשה.
אז עצמה עיניה ואמרה בקול צלול:"מטס שפיריות".
גשם החל לרדת לפתע. היא החלה לפסוע כמה צעדים ונעלמה.
לאופניים לא היה זכר. התחלתי לצעוד חזרה הביתה ראשי עמוס מחשבות.
"סבא קום הסרט נגמר", הרגשתי מושכים בשרוולי.
פקחתי עיניי. אולם הקולנוע החל מתרוקן לצלילי מוזיקה עליזה בעוצמה בלתי אפשרית.
על המסך המואר מלמעלה רצו הכתוביות.
