המימד האפור

מאת: תום (תומאסיו) אביחן רובינשטיין

1

הולדת החיים מסתיימת בהתנגחות עם אוויר העולם; ילדות ונערות החיים מסתיימות באובדן התמימות; הגבריות מתחילה בהיכנסות אל תוך הפורטל הקדוש, ומסיימת במוות או בהישרדות שנכשלה. אף אחד אינו יודע בוודאות מה נמצא בפורטל בקצה הפסגה, אך אין הדבר מונע מאיתנו להקריב את מיטב בנינו בשם נחת רוחם של האלים ובשם הגבריות הזכרית.

פעם בכל עשור, האלים פותחים בפנינו פורטל, כילד רעב הפותח את פיו למזון. אם הפורטל נזנח על ידינו, חרפה ומחלה גדולות נופלות על שבטינו, כדרכם של האלים להביע את זעמם על שלא מילאנו את צו רצונם. משילד או נער נכנסים אל הפורטל ולא חוזרים, יודעים אנחנו כי הילד נעשה לגבר, בין אם הוא חי ובין אם הוא מת. אימה גדולה נופלת על בנותנו, נשותינו ועל אמנו כאשר אהוב ליבן נלקח מהן על פי צו האלים, והן בוכות ומתפללות לשלומם של אותם קורבנות המוכיחים את גבריותם. מדובר בשילוב אכזרי בין חגיגה לבין יום אבל, שחלק חוגגים וחלק מתפללים ומתחננים לרחמים.

לאחרונה פורטל נוסף נפתח, לאחר שכבר חשבנו שאפשר להירגע. כל הנערים התאספו במעגל, שבתוכו הם נלחמים על כבודם ועל גבריותם. מי שנכנע יהיה בוש פנים עד יום מותו, ומי שמצליח להתגבר על כל נערי השבט, אחד אחרי אחד – זוכה להיכנס אל הפורטל האיום ולהתעלות מעל עצמו מנער לגבר. אלו אשר מפסידים בטכס זה ייחשבו כנערים עד יום מותם. זוהי המסורת ויש לכבדה. מי שמנצח מתבקש להגיע אל הבקתה שלי, של הצ'יף-שמאן, ומבקש שאתן לו ברכה לדרך הלא ידועה, תוך כדי שהוא משתחווה ומנשק את שולי גלימתי, כראוי לנתין המכבד את עצמו ואת שבטו.

הנער האחרון שהפך לגבר היה יושיטזו; אדם עם שמחת חיים עוצמתית והרפתקן מטבעו. לפעמים היה נראה כי שום דבר אינו מסוגל להפיל אותו, לא אגרוף לחזה ולא גסיסתם של אלו שחלו. גם אם צער רב היה בא אל משפחתו, יושיטזו היה מקבל אותו בדלתות פתוחות ובחיוך לבבי. אכן אדם מוזר היה, אך למרות שהיה מוזר הוא היה מכובד מאוד בקרב בני גילו. הוא היה מנהיג מלידה, ומי שלא ציית לו היה מתענה על ידי אחד מחבריו של הנער. אכן, הדור הולך ומתמעט לא רק בכמות אלא גם באיכות. נער עיקש וחוצפן היה, אך בכל זאת אהבתי אותו כשם שאני אוהב כל וכל איש מהשבט אותו אני מנהיג, שכן מאהבה באה הסמכות הבלתי מעורערת.

מדוע החלטתי לכתוב ביומני דווקא על יושיטזו? באותו הזמן יכולתי לכתוב על כל נער אחר שנעשה לגבר. בלילות האחרונים אני מקבל מסרים מהאלים על מצבו של הגבר, מה שלעולם לא היה קודם לכן. חרף חוכמתי עדיין אין בידי לפענח את המחזות המשונים שאני מתעמת איתם בשנתי. מה שכן אני יודע, הוא את אשר נמצא מעבר לפורטל. זה מטורף, שכן אף אחד בשבט מלבדי יודע מה נמצא בעולם שמעבר, ואין בכוונתי גם לספר לאף אחד, שאם כן היו חושבים אותי למשוגע והיו נוטשים אותי לנמרים תאווי הבשר שמעבר לעצים. גם אם מישהו בחוצפה רבה יחטט בדבריי וימצא את המגילה הזו, לא יעלה בידו להפיל אותי בשבי; אני תמיד מצויד ברעל.

מהו אותו מימד שמעבר למימד הזה? מה שאני כן יודע לגביו, הוא שהכול שם אפור; האדמה, הקופסאות עם החורים, לבושן של הישויות המתגוררות שם, השמיים והחיות על הגלגלים – הכול נמצא בגוונים של אפור. משום מה אני יודע גם שהאפור הוא צבע המוות; צבע לא של המוות עצמו, אלא של המוות בזמן החיים. עם כל כך הרבה אפור, אני חושש שמדובר במימד בו כל תושביו הם מתים מהלכים, שכן הם מתים בעודם בחיים. רק עכשיו אני מצליח להבין את גודל האימה של הפורטל, של פיהן של הרוחות הקדושות. מדוע הרוחות המגנות והמדריכות אותנו, רוצות שנקריב נערים זכרים שיהיו להן למאכל?

ואשר ליושיטזו, אין הוא האדם העולץ וההרפתקן שהיה במימד הזה, במימד החיים. למען האמת, בקושי זיהיתי אותו כשהאלים הראו לי אותו בחזיונותיי. אין הוא יותר אדם שעיר המתגאה בגופו החשוף. כעת גם הוא כולו אפור. בגדיו, כובעו, מזוודתו, משקפיו – כולם אפורים כמו אצל כל אחד אחר במימד האיום הזה. משום מה אני חש דחף עז לחלץ אותו משם ולהביאו לחיק שבטו האוהב, לסלק ממנו את השדים האפורים האופפים אותו, אך האם אפשרי הדבר? האם זהו רצונם של אלים, להקיא אותו מקרבם המצחין והאפל? לא, אני זקן מדי; זקן מדי להיות גבר. אולי אילו הייתי גבר, הייתי אולי מצליח למצוא אותו ולהתחנן ממנו שיחזור… אבל האם יש בכלל דרך לחזור משם? אינני אוהב אותו במיוחד, אבל אני בכל זאת חש קשר עמוק אתו למרות שאף פעם לא הרבנו במילים. חייבת להיות דרך…

2

אני שונא את החיים שלי. אני שונא להיות גבר. מה כל כך נפלא בלהיות גבר? ברור שעדיף להיות גבר מאשר לשאת את הסבל הנשי, אבל הכול… הכול כל כך אפרורי ומנוכר. אני רוצה לחזור הביתה. אבל לעולם לא יהיה לי בית, כמו שהיה לי את השבט שממנו הגעתי למימד האיום הזה. כל מה שיש פה זה תעשייה אינסופית וקולות מוזרים של כלים מתכתיים. האם זוהי באמת המשמעות של להיות גבר? אח… אני כל כך מדוכא. אפילו הדירה שרכשתי לא נותנת לי את התענוג שהיה לי במימד החיים. האם אי פעם אדע אושר שוב? מה שווה כסף ועוד כסף אם אין אפילו זרזיף של הנאה? אילו ידעתי שכך הם החיים של זכר גבר, הייתי נותן לחבריי לכסח לי את הצורה בכוונה, ואפילו להיקרא ילדה קטנה, ובלבד שלא יהיה את הניכור של המימד הזה.

אלים! אלים! היכן אתם?! מדוע כלאתם אותי פה לנצח נצחים? למה-

"שקט!"

אפילו לאנשים הגרים מעבר לקירות הבטון לא אכפת מסבלו של האדם, או מהאדם בכלל. אני יכול לפחות להסתפק בכך שאני גבר, למרות שאין זה סיפוק גדול במימד השולל הנאה ומעדיף במקום זאת תפוקה מקסימאלית. בדיוק מאותה סיבה אני כותב יומן זה, ולא רק כי אין לי חיים של ממש אחרי העבודה; לאף אחד אין "חיים" אחרי העבודה. כולנו נמלים. אפילו לא היה שום אדם שיברך אותי על הגעתי למימד זה. פשוט הגעתי וחייתי בקור של הסמטאות, עד שמצאתי עבודה והצלחתי בקושי רב לקנות את הדירה הזו, דירה אפורה של שני חדרים. למען האמת, משאני גבר כעת, אינני יודע עבור מה נותר לי לחיות. רק הגעגועים אל מימד החיים מהווים תחליף לשמחת החיים שהייתה לי בעבר. אני מרגיש כמו זומבי, ואינני יודע אם זה טוב או רע.

זוהי אשמתו של הצ'יף האידיוט. זוהי אשמתו שהוא בירך אותי בדרכי החדשה. הברכה לא עזרה בכלל. היה עליו להשקיע יותר מאמץ, העצלן השמן הזה, חושב שהוא מלך העולם. אני נוטה לחלום עליו לפעמים, למרות שקשה לי להיזכר באופן מודע את פניו. בחלום אחד הוא תלה אותי על צלב וכל השבט זרק עליי חול. בחלום אחר, הוא זרק אותי לנהר גועש שאין דרך חזרה ממנו. זוהי אשמתו שהוא בכלל ציית כמו עיוור לקולם של האלים. מיהם אותם אלים, יותר מאשר מפלצות הצמאות לדם אנוש? אני נוגד את האלים בכל ליבי, אך אין בליבי שנאה גדולה יותר מזו שאני רוכש לראש השבט שלי. עדיין אינני מצליח להבין את הקשר בין המימד הזה לבין הגבריות שהשגתי, שכן אינני מרגיש דבר חוץ מניכור שקט וממרירות קשוחה. האם זו באמת המשמעות של להיות גבר ביקום? אולי זו המשמעות של להיות גבר: להיות בורג קטן במכונה שלא אכפת לה ממך, ואדון לעצמך בדירה קטנה. מדוע אני כל כך אוהב את החיים האלו, למרות שבו זמנית אני מתעב אותם?

בין כה וכה, לא זכיתי לראות אף אחד מהאנשים שהכרתי בשבט, שהפכו לגברים. אינני מכיר במימד הזה עוד אנשים חוץ מהבוס שלי, המעריך אותי לפי התפוקה שאני מייצר ביום. האם אהיה כלוא פה לעד? קשה לי להודות, אבל נדמה לי שכן. לא עוד קולות החגיגה והמוזיקה הקצבית, לא עוד נשים יפות להתרועע איתן. הייתה לי אהבה במימד החיים, ולפני שנכנסתי לפורטל, הבטתי מאחוריי וראיתי את פניה הבוכיות. פניה זעקו אהבה, חום ומגע, אבל זה כבר שנים שאינני מרגיש שום דבר מזה. אין חיי חברה במימד זה, ואפילו לא אהבה. יש פה רק תפוקה ותעשייה. בשביל מה צריך כל כך הרבה משתיהן? אני מניח שהתשובה לעולם לא תהיה רלוונטית כל עוד אני מרוויח כסף מהן.

קול נשמע ממכשיר הנקרא "טלפון" בשפת אנשי המימד. הייתה זו פרסומת ממשלתית המכוונת אל רווקים כמוני, הקוראת ליציאה מהבית וליציאה עם בחורות. העניין במימד הזה הוא, שכמעט ומישהו אינו יוצא מביתו יותר מאשר אל העבודה ובחזרה. למה? כי לאף אחד לא אכפת, זה למה. לאף אחד לא אכפת מהאחר, אז למה שתצמח אהבה או רצון לאהבה? לממשלה עצמה לא אכפת מאהבה, אלא רק מעוד ידיים עובדות שיתנו עוד תפוקה ועוד כסף. כעת אני מבין שלהיות גבר משמעותו להבין באופן מפוכח את החיים. ובכל זאת – אינני יודע אם אפשר לקרוא למימד הזה מימד החיים, כמו המימד שעזבתיו בטיפשותי ובתמימותי. מה נמצא שם למטה, בכל מקרה? שם אפור לא פחות משאפור פה ב"בית". כעת אני יודע שאין לי בית של ממש, ושאולי לעולם גם לא יהיה לי. אני מרגיש עם זה שלם, משום מה.

דפיקות חלשות נשמעו מהדלת. אין לי רצון לדבר עם אף אחד, אבל אין לי דבר יותר טוב לעשות ב"חיים" שאחרי העבודה.

בפתח הדלת עמדה אישה נאה, וניסתה לפתות אותי על ידי פלירטוט. אני יודע מה היא רוצה; לא אהבה, לא חום, לא מגע – היא רוצה כסף, בדיוק כמו שאני ושכל אחד במימד זה רוצה כסף. כסף הוא האנרגיה הקוסמית המעוותת של המציאות הזו, ואם אין לך אותה, אתה מת לא כמו שאתה מת במהלך החיים, אלא גם לאחריהם.

"תישארי פה ואני כבר משלם לך," אמרתי לה ברצינות תהומית.

"מ-מה? אתה לא רוצה…?"

"לא, אני לא רוצה. קחי את הכסף שלי, ותעזבי."

הנערה שמחה שהיא לא הולכת לסבול בניגוד לרצונה, ועזבה. סגרתי את הדלת ונשארתי לבד עם המחשבות שלי.

אני מתוסכל. אינני יודע מדוע אני ממשיך לחיות. אולי עדיף…? לא, זה מפחיד אפילו לחשוב על זה. לפני שנכנסתי לחרדה קיומית, מצאתי את הספר הכי קרוב במדף והתחלתי לקרוא בו:

אינך מבין את זה, יושיטזו? אינך מבין שאתה כבר מת? לא יעזור לך לקחת את החיים שלך, כי אין לך חיים. בדיוק כמו זומבי, גם אתה מת בעודך בחיים. כשנכנסת לפורטל ההוא במימד החיים כי היית משוכנע שזה יעשה אותך לגברי, לא עלה בדעתך שאתה כעת יותר מגבר – אתה מת-חי נצחי. גם כאשר המימד הזה יישאב לתוך עצמו, הוא יירק אותך ואתה תישאר לנצח בריק הקיומי של היקום הגדול. כל יום יהפוך להיות בדיוק כמו אותו יום שהיה לפניו, כך וכך, לנצח. לא משנה מה תעשה, תמיד הזמן יחזור על עצמו, ומכיוון שאתה עברת דרך הפורטל הנורא של האלים הרעבים, כעת אתה הוא משרתם הנצחי. המעבר ממימד אחד למימד אחר חיסל את האפשרות שלך למות באופן טבעי, מכיוון שהתעסקת עם הזמן בעצמו… אינך מבין, יושיטזו? אתה נמצא בעתיד. השבט היקר שלך כבר מזמן לא קיים, כי הוא נכחד על ידי הצבאות האפורים של כוח הזרוע ושל התעשייה הבלתי נגמרת. כעת גם אתה בלתי נגמר. אנשים אשר מגיעים אל העתיד מהעבר, יישארו בהווה נצחי. כעת אתה יותר מרק גבר – אתה גבר בן אלמוות.

זרקתי בבהלה את הספר על הרצפה, ולקחתי ספר נוסף לקרוא:

למה עשית זאת, יושיטזו? למה עזבת כך את אמא שלך? אמך, שהביאה אותך אל אוויר העולם, שהיניקה אותך, שאהבה אותך ושגידלה אותך להיות לנער. למה היית כה נחוש להיות גבר? זה בכלל משנה מה יש מעבר לפה האלים? למה זה משנה אם יש לך את אמא שלך האוהבת אותך כל כך? הו, האם בני יחזור אליי? האם אזכה לשמוע את קולו וליהנות פעם נוספת מיופיו?

שמעתי קול בכי נשי. סגרתי את הספר והקול נפסק. אני מתחיל להרגיש שאני מאבד את שפיותי בהדרגה. החרדה רק עלתה והעפתי את הספר מהחלון ולקחתי ספר נוסף:

הגבר – מיהו הגבר, ומהו רוצה? שנים על גבי שנים גברים מתדיינים על זהותם הספציפית כגברים, אך אין תשובה ברורה, המוסכמת על ידי כל. גבריות ונשיות הם סך הכול תוצר של תרבות ושל נורמות, ואין מדדים אוניברסאליים כדי להבדיל בין מה נחשב גברי ולהיפך. אתה מבין, יושיטזו, לכל תרבות יש מבחן גבריות משלה, אך זה לא אומר שמי שעובר אותו הוא גבר. הוא יכול להיחשב לגבר, על ידי החברה, ובאותו הזמן ייתכן שחברה אחרת הייתה רואה אותו בתור ההיפך הגמור מגבר. כן הדין לגבי נשים. הפורטל שעברת דרכו סך הכול מסמל את המעבר שלך מנערות לגבריות, כפי שהדבר נראה בעיני השבט בו גדלת וחונכת. מדובר בסך הכול בדברים מאוד-מאוד סובייקטיביים. האם היית לובש גרביונים אילו היו נראים בעינך כמסמלים גבריות? בעבר הרחוק-רחוק זה אכן היה נחשב לא רק לגבריות, אלא לשיא הגבריות. האם היית מוכן ללבוש גרביונים כמו שהיית מוכן לעבור דרך פורטל אל הלא נודע, בכרטיס לכיוון אחד? סלח לי אפוא על דבריי, אבל אני חושב שאתה פתי. פתי גמור, למעשה. אם היו אומרים לך שלהיות גבר זה לקפוץ מצוק הנמצא על שדה קוצים רעילים, האם היית עושה זאת? למה, בוודאי שהיית עושה! כי אתה רוצה לחשוב את עצמך לגבר, נכון? נכון? פוי! אדם גברי לא היה צריך להוכיח את עצמו כדי להיות לגבר, כי אלו שצריכים להוכיח את עצמם, הם חסרי אותה תכונה אותם הם מבקשים להוכיח. אדם עם תכונות גבריות היה מרגיש את הגבריות בתוכו כמו שדייג היה מרגיש את הדג בחכתו; את ההרגשה הבולטת, השופעת, האיתנה והשלווה, שהיא הרגשת הגבריות. האם אתה בולט? האם אתה שופע? איתן, אולי, שליו? לא, יושיטזו, אתה אף אחד מאלה, ומכאן שאינך גבר.

התסכול הלך וגבר בי, וצעקה גדולה נשמעה מפי, אותה ליוו קולות של דפיקות ושל סירנות.

3

"איפה אני? מה זה המקום הזה?"

"שלום, יושיטזו. אני הוא תומאסיו רובינשטיין. קרא לי תאר"ש, ברשותך, או יותר נכון – מאסטר תאר"ש. אני הוא האדון של המימד האפור, הוא מימד המתים-חיים. אני גם אחראי להיווצרות של הפורטל, של "פי האלים" כפי שהדבר נקרא בפיכם. כל מי שחי במימד האפור, לעולם לא יוצא ממנו. זאת משום שאפילו לא די במוות קליני בשביל להימלט ממימד זה. זהו מימד העתיד. כן, כן. בזמן שלי, העולם היה הרבה פחות אפור, ואפילו היו בו כמה גוונים ססגוניים, גם אם היו הם מעטים. העולם של העתיד הוא המימד האפור. הריקנות, הניכור והאפרוריות הם הערכים אשר ישלטו בעולם, ויעשהו למימד בו אתה נמצא כעת. אין בריחה מהמימד האפור אשר ימשול באדמה וברקיע של העולם ממנו אני משדר לך דברים אלו. אני גם לבשתי את דמות הצ'יף של השבט שלך, ובדמותו פיתיתי אותך ואת בני גילך לעבור דרך הפורטל כעדות לגבריותכם. שוב, גבר אמיתי לא צריך עדות שתפצה על הריק הפנימי השואב את כוח חיים."

"מפלצת! מדוע יצרת את המימד האפור? מדוע הובלת אותי ועוד רבים מבני עמי כצאן לטבח?!"

"ראשית כל, לא מדובר אך ורק בבני עמך, יושיטזו היקר. מדובר בהרבה עמים אחרים במימדים שונים. אני מרכז את כולכם במימד האפור כדי ללמד אתכם את האימה הצפונה בעתיד; האימה, שמקורה לי בי, אלא בהתפתחות האנושית המשולבת עם תאווה לחומריות. המימד האפור הוא העתיד אותו אני מוצא הכי סביר, ולכן יצרתי אותו, בזכות הכישוף המילולי – כדי להזהיר את מי שצופה בכם בנוגע לעתיד הקרב ובא; עתיד, בו לאדם לא יהיה אכפת מרעהו אפילו אם הוא בן משפחתו. המימד האפור הוא הסיוט האנושי שייווצר על ידי המין האנושי בכבודו ובעצמו. אתם אינכם אלא אסירים הלכודים על ידי הכישוף שלי."

"איזה כישוף?"

"הכישוף של המילה הכתובה. כל אשר נוצר על ידי המילה הכתובה נשאר לכוד תחת הסורגים שלה, מבלי כל אפשרות לצאת החוצה. כך גם אתה, יושיטזו. השבט שלך, החיים שלך, השם שלך – כולם שייכים לי. בזכות השעבוד שלך אליי, העולם אולי יידע לאן הוא צועד. הוא צועד לעידן שאין יותר אפור ממנו; עידן הנשלט על ידי מכונות מאשר על ידי הלב האנושי; עידן של בדידות, של מלנכוליה ושל אדישות כמעט מוחלטת. כמו שאין בריחה מהמימד האפור, כך אין בריחה מהעתיד שהאנושות תכפה על עצמה בעיוורונה!"

"אז כל חיי, כל קיומי, היו לאשליה. אם כן, גם אני הוא אשליה. מאסטר תאר"ש, בבקשה ממך, תגאל אותי מהמימד האפור. אני אעשה כל דבר כדי שתחלץ אותי מהגיהינום האפור שבנית לי! המסר שלך עבר! עבור מה עוד נותר לי לחיות, מכשף ארור?!"

"החיים הם לא עבור משהו, כפי שנהוג לחשוב. החיים חיים כי הם חיים. החיים חיים משום שאתה אוכל, שותה וישן. אלה התנאים המקיימים חיים, ושעבורם יש חיים. זהו מעגל המשלים את עצמו, אתה רואה. כבר לא נותר כל כך עבור מה לחיות, יושיטזו. זהו העידן של היום; כאשר אנשים יבינו את התובנה המאכזבת הזאת וישתחררו מאשליותיהם של משמעויות נעלות, יבוא המימד האפור למשול על הכול; אין בריחה ממימד זה גם כשמתים. תחילתו של המימד האפור הוא בלתי נמנע. גם אם אתה מרגיש מצוין ועליז, אין הדבר מסלק את הריק הגדול המצוי בכל. משמעות איננה אלא מטרה חולפת, וכשהיא מוגשמת, יש משמעות אחרת לרדוף אחריה. אלו הם החיים של האשליה. המימד האפור הוא המימד של ההתפכחות.

"אני רואה שאתה מסתכל עליי בעיניים המשדרות אימה וטרור. אלו היו העיניים שלי, יצירי. מן התוהו ובוהו תתחיל שלוות המתים של המימד האפור. לעולם לא תוכל לחזור, בלאו הכי, אל מימד החיים. אדם גברי הוא אדם מפוכח.

"החיים שייכים לעבר. הגיע העידן של המוות בזמן החיים."

צרחת אימה.