האישה בארון

"שלום, חיים," אמרתי בקול רם. נכנסתי הביתה עם שקיות לארוחת הערב, טורקת את הדלת ברגלי, כרגיל. הדלקתי את האור בעזרת הכתף, פורקת את המטען על שולחן האוכל.

הילה לא ענתה. אולי היא עדיין ישנה. היא נהגה לישון הרבה, והיה קשה לפעמים להעיר אותה. היא העדיפה לישון כשלא הייתי בבית. מצאתי את זה רומנטי באופן מוזר. ואולי אני המוזרה.

סידרתי את המצרכים וניגשתי לארון שלה – ארון בגדים לשעבר, שהיה מכוסה בתמונות שלנו, לפני ההשתנות, כמו שקראתי לזה, חצי-מתלוצצת. "טוק טוק," אמרתי. "הגיע זמן לקום."

שמעתי רטינה. זה דמה קצת לכלב שנוהם מתחתית הגרון, אבל לא היה כדאי להתבדח על כך. ממילא ההומור שלי היה מגושם כמו סוס יאור בבריכת ילדים.

"את רוצה לצאת? אני מכינה לנו ארוחת ערב."

היא רטנה שוב. הייתי קצת חסרת סבלנות, אז פתחתי את הדלת בכל זאת.

הילה עמדה לה בתוך הארון, ידיה שלובות על מותניה, שפתיה מכווצות ונעצה בי מבט שהוא ההפך משבע רצון. היא נראתה חיוורת כמו ערפד. גם את זה לא היה כדאי להגיד בקול.

"היי." ניסיתי לחייך. "התגעגעתי אלייך."

היא יצאה החוצה, נעה באופן מכאני. חשתי גל של חמלה עולה בי, אבל התאפקתי לא לעזור לה. זה רק הרגיז אותה יותר.

"רוצה להתקלח? אני מזיעה כמו סוס."

היא נדה לשלילה. "אני לא מזיעה," אמרה. קולה היה מחוספס, כמו גיר על עץ.

"לאקי יו." נישקתי אותה קלות על השפתיים. היה להן עכשיו מרקם של קלמארי, ששנאתי, וריח של אוכמניות, שאהבתי.

"אני רעבה," אמרתי. אחזתי בידה.

"מה את אומרת." הציניות לא נעדרה ממנה. "את יודעת שאני לא יכולה לאכול."

"אני יודעת, בטח. חשבתי רק שאולי תשבי איתי. תארחי לי לחברה."

"ליצנית החצר שלך. שיגעון." היא עיקמה את שפתיה.

"הילה…" נגעתי בלחיה. היא הייתה קטנה כל כך לידי. אני גבוהה – מטר תשעים וארבע – ורחבת גרם, כך שאנשים פחדו להרים אליי מבט. אבל לידה תמיד הרגשתי כמו ילדה קטנה וחצופה. "את יודעת שאני לא אוהבת לאכול לבד."

היא נאנחה עמוקות.

"אני אכין לנו מרק בטטה וסלט תפוחי אדמה. הבאתי גם יין."

"יופי," אמרה באפס קול.

היא נתנה לי לבסוף להוליך אותה לחדר השינה ולהלביש אותה. זה היה תהליך ארוך ומייגע, אבל כבר נהייתי מומחית. השכבתי אותה בעדינות על המיטה וחלצתי ממנה את המכנסיים והחולצה. אז השחלתי שמלה מפוספסת בשחור ולבן מעל ראשה וקלעתי צמה משערה השחור, שתמיד הריח כמו עפר, לא משנה כמה חפפתי אותו. הגוף זוכר דברים. אז ליוויתי אותה לשולחן והחלפתי בגדים במהירות. המקלחת תחכה לאחר כך.

עזרתי לה להתיישב ליד השולחן – המפרקים שלה עדיין היו נוקשים והשמיעו קנאקים כשזזו. היא הניחה יד תחת סנטרה, פורשת אצבע אצבע בקפדנות, ובהתה החוצה מהחלון. ליבי נכמר עליה, אבל שמחתי שהיא כאן איתי, ולא במקום אחר.

"על מה את חושבת?" שנאתי לשאול את השאלה הזו, אבל המבט הנוגה שלה העיק עליי.

"אני האדם היחיד בעולם שיש לו שני ימי הולדת," אמרה בקול נטול גוון.

שתקתי וערבבתי את המרק. חסר מלח. "ככה את מקבלת יותר מתנות, לא? ברת מזל שכמוך."

"אומרים בת מזל."

"בואי נדבר על משהו אחר. בסדר?"

"בואי לא. אחרי הכל, בגללך אני כאן."

"בזכותי, רצית לומר."

"אל תחליטי בשבילי מה אני רוצה לומר."

"אני לא מחליטה בשבילך כלום. רק רציתי לגרום לך לראות את הדברים קצת אחרת."

"הא. וזה בדיוק מה שעשית. באופן טוטלי ובלתי הפיך."

"הילה." לא ידעתי עוד מה לומר. המרק בעבע. הנמכתי את האש.

היא קמה בחריקת איברים, פולטת קללה שבנסיבות אחרות הייתה גורמת לי להתגלגל מצחוק. בנסיבות הנוכחיות, זה היה קצת מבעית.

"לאן את הולכת?"

"איבדתי את התיאבון. זו בדיחה, כמובן. רק שהיא לא מצחיקה."

היא דידתה לסלון, השליכה את עצמה לספה והדליקה את הטלוויזיה. הקרינו בדיוק את "תינוקה של רוזמרי." לעזאזל המרק.

התיישבתי לידה וניסיתי לקחת את ידה בידי, אבל היא לא הגיבה. עיניה נותרו תלויות בטלוויזיה, בהריון המפלצתי המתקרב לקראת סופו. לחצתי על אצבעותיה העדינות, השבירות, מנסה לגרום לה לחוש כאב, משהו. אבל ברור שהיא לא תגיב.

היא הרי כבר מתה.

הכרתי את הילה לפני חמש וחצי שנים, בתור לקולנוע. הדייט שלה הבריז לה ברגע האחרון, ואני עמדתי בדיוק מאחוריה ובהיתי בכתפיים המעוגלות שלה ובשיער החלק שגלש על גבה, ואז היא הסתובבה אליי ואמרה, "היי, יש לי כרטיס מיותר. רוצה להצטרף אליי?" ונכון שתכננתי ללכת לדרמת אוסקרים אבל בסוף מצאתי את עצמי מחובקת איתה בסרט אימה סוג ב', ועד סוף השבוע כבר ידעתי שיש לה נקודת חן מתחת לטבור ואבא מת וצלקות מכדור רובה ששרט לה את הירך וחיבה נצחית לריבה עם טוסט. החלפנו הצהרות אהבה תוך פחות מחודש, חיפשנו דירות תוך שלושה, נפרדנו פעמיים – פעם אחת כשרבנו בגלל חתול שרצתה לאמץ ואני לא הסכמתי, ופעם שנייה כשמתה.

תאונת דרכים. נהג שיכור חצה באור אדום. היא נהרגה במקום.

במשך חודש ימים לא יצאתי מהדירה. פשוט שכבתי במיטה ותחבתי את הראש לכרית ונהמתי כמו חיה גוססת. רציתי למות, אבל יותר מכך, רציתי אותה חזרה. נזכרתי שוב ושוב בדרך בה הייתה מפתלת את שערי סביב אצבעה, באלגנטיות בה הייתה מושכת את מכנסיה מעל המותניים, בצקצוק שהייתה משמיעה בכל פעם שהחלב היה נגמר.

בפעם הראשונה שיצאתי מהדירה זה היה רק כדי לזרוק בקבוקים ואבנים על הבית של אותו נהג מנוול שלקח אותה ממני. גידפתי אותו בקול חזק יותר ממגאפון בכל קללה שידעה האנושות, עד שמישהו קרא למשטרה. בשאר הזמן רבצתי במיטה וחפרתי במזרון עד שהוא נקרע. לא התקלחתי. לא הלכתי לעבודה. ישנתי במגפיים ובמעיל – כל הזמן היה לי קר. אני לא מכחישה שהשתגעתי קצת. צרחתי על הקירות עד שהשכנים צרחו עליי חזרה. לפעמים מצאתי את עצמי עומדת בחדר הרחצה, מחזיקה סכין גילוח ומביטה בעצמי בראי, וזרזיף דם זולג על חזי העירום, מבלי שזכרתי איך הגעתי לכאן. לא הייתה תקופה נוראה מזו.

ואז התחלתי לחשוב על הצנצנת. לי ולהילה היה מנהג חצי רציני וחצי היתולי לקחת בראש כל שנה (ופעם אחת בליל כל הקדושים, כי היא הייתה פריקית של סרטי אימה זולים) צנצנת ריקה, לשים בתוכה פתק עם משאלה סודית ולקבור אותה בחצר, מתחת לעץ שיטה זקן ומעוקל. "הגרסה האתאיסטית של הכותל," נהגה לומר. זו בוודאי הייתה בדיחה שנרקחה במוח אפוף אלכוהול, אבל התייחסנו אליה ברצינות, בתור טקס פרטי שלנו שהיה כמו חידוש שבועות. למשל, היא כתבה פעם באחד הפתקים שהיא רוצה ילדה עם שם של אבן חן (טופז, או שוהם או משהו כזה) ומשקפיים, כי חנוניות זה משהו שצריך להתגאות בו. אני לא רציתי ילדים – הספיקה לי חברה שיודעת איך אני אוהבת להזדיין ואיך לשים לי יד על המצח כשאני מצוברחת ולחלוץ לי נעליים כשאני חוזרת הביתה גם אם אני אישה בוגרת ויודעת לעשות את זה בעצמי. זה היה משהו שנותר לא פתור, ואני, דחיינית מוצהרת, חשבתי שנתמודד עם זה בעתיד לא מוגדר כלשהו. בינתיים, יש את היום; למחר נדאג מחר.

אבל ברגע שנזכרתי בצנצנת, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. לילה חסר שינה אחד, שבו ישבתי במטבח ולגמתי יותר מדי ויסקי עד שהקירות התחילו לרקוד לי מול העיניים, ניגשתי לארון מעל הכיור שבו שמרנו מלאי של צנצנות ריקות (לשנים שכבר לא תבואנה), וכתבתי על פתקית שנחה על המקרר בעט נובע, באותיות עקומות וגדולות כמוני "בבקשה תחזרי הילה, אני מתגעגעת אלייך" ונעלתי אותו בצנצנת וטמנתי אותה ליד שאר הצנצנות, ידיי לחות מעפר ומדמעות. בבוקר התעוררתי עם כאב ראש מחריד ותחושה שהסטתי משהו ממסלולו, או כאילו נכנסתי למקום אליו לא הייתה לי זכות כניסה. לקחתי שני אספירין וניסיתי לחזור לשגרת יומי, שכללה בהייה בתקרה ושכיבה על הרצפה בגפיים פשוקות. אבל הלילה שבא בעקבות היום הזה שינה הכל.

לקראת חצות, בעודי מנסה להחליט מה לשתות (בלייק לייבל או גריי גוס) והאם סכין השף שלי חדה מספיק לדברים כמו שיסוף עורקים, נאמר, שמעתי דפיקה בדלת. רק אדם אחד שהכרתי דפק ככה – שתי דפיקות מהירות ואחת איטית. נדרשה לי שניה אחת לקום מהכיסא ועשר כדי לעמוד מול הדלת, מבוהלת ומסוחררת, אף שטרם שתיתי ולו טיפת אלכוהול. פתחתי אותה בזהירות, ושם עמדה הילה שלי, בכל רמ"ח איבריה המרוסקים. הייתי מתעלפת במקום, אלא שהיא התמוטטה לזרועותיי באופן שאחרת היה נחשב רומנטי, כי רגליה לא נשאו אותה (אני עדיין מתפלאת איך היא הצליחה להגיע עד לדירה מ… איפה שלא הייתה). חשבתי שזה חלום מטורף, וכבר היו לי כמה כאלה מאז התאונה. אבל היא הייתה ממשית, מוצקה וריחנית – היא הריחה כמו אדמה ועשבים מתים, והשאירה פירורי בשר ושערות על מפתן הדלת. גררתי אותה פנימה ונעלתי את הדלת.

נראה שהיא מזהה אותי, ולו חלקית. לא עצרתי לחשוב איך זה אפשרי בכלל, לא אז. חיבקתי אותה בכוח רב כל כך שהיא כמעט נמחצה למוות (שוב). ידיה נותרו תלויות לצדי גופה והיא לא הביעה כאב או אי נוחות. הנחתי אותה על הספה, עיניי רטובות ונדהמות. לא יכולתי עדיין לדבר, וגם היא לא.

לבסוף, היא דיברה, בקול חצצי וכמעט לא מוכר: "קר לי."

רק אז הבחנתי שהיא לבושה בתכריכים איתם נקברה. עורה היה חיוור וירקרק כאילו בילתה מתחת לאגם, ועיניה היו כהות כל כך שבקושי נראו אנושיות. לרגע תהיתי האם היא אל-מת שנשלח להעניש אותי על מעשיי. מיהרתי להביא לה את מעיל הפרווה שקניתי לה לפני שנתיים. שארית הלילה הייתה מעורפלת בזכרוני. אני זוכרת שניסיתי לדובב אותה, להבין מניין באה וכיצד, בשם אלוהים. הזיכרון שלה היה כבוי חלקית, כאילו ננעל בכספת מחוץ להישג ידה. רציתי להביא לה תה חם, אבל היא סירבה לשתות – רק מאוחר הבנתי שימי השתייה והאכילה שלה חלפו לנצח. במצבה החדש, היא לא יכלה לאכול, או לשתות (מצד שני, היא לא הייתה צריכה גם להשתין או לחרבן, אז היה לה יתרון על פני אנשים רגילים). השתמשתי במטפחת משי כדי לנקות את שיניה ולשונה, מה שריכך מעט את קולה המעוות ודמה מעט יותר להילה הישנה.

"אני לא זוכרת כלום," אמרה מאוחר יותר. "רק מין ברק שכאילו הבזיק לי בתוך העיניים. ואז השתעלתי בלי הפסקה. והרגשתי שמשהו לוחץ לי על החזה. ואז פתאום. מצאתי את עצמי הולכת ברחוב." ככה היא דיברה בהתחלה: בסטקטו של משפטים קצרים, קטועים, כאילו ניסתה להיזכר איך מדברים.

מאז, החזרה לשגרה הייתה כמעט בלתי אפשרית. אני עצמי נעתי בין אופוריה מטורפת (היא חיה! והיא חזרה אליי!) לבין חרדה משתקת: איך זה קרה? והאם היא תאבד לי שוב? מהר מאוד התברר לי שהילה הנוכחית הייתה שונה מאוד מהילה הקודמת: היא הייתה קמצנית במילים, מסוגרת ומרירה; תמיד נדמה שהיא נוטרת לי טינה על שהחזרתי אותה לחיים. היא לא נזקקה לאוכל או שתייה, וגם סירבה להתקלח – קינן בה חשש שמים יפוררו את עורה השברירי, ולכן נהגה להתנקות עם מטלית רכה. היא לא אהבה לישון במיטה – זה הזכיר לה את הקבר בו טמנו את גופתה (היו לי אלף שאלות על החיים שלאחר המוות, אבל היא לא יכלה – או לא רצתה – לענות על אף אחת מהן). כך שהתקנתי לה "מיטה" משלה – ארון בגדים שרוקן ממדפים, שבו נהגה להסתגר כשרצתה להתנתק מהעולם. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לעודד את רוחה – קניתי פרחים טריים מדי יום, הכנתי רשימות השמעה עם המוזיקה שהיא אהבה (פ. ג'יי. הארווי, לולה אבו נסאר), רכשתי לה שמלות יקרות שכמעט רוששו אותי – אבל זה השפיע רק מעט, אם בכלל.

סקס לא בא בחשבון – ועליי להודות שזה הכאיב לי קשות. בקושי הייתי מצליחה לשכנע אותה לשכב מחובקות במיטה לפני שהייתה מתלוננת על עצמות כואבות ואיברים רדומים. בדרך כלל היא הייתה מדדה חזרה לארונה ואני נותרת לבדי, מגורה עד כדי עצבים.

על לצאת החוצה לא היה מה לדבר, כמובן. לא הייתי מוכנה לחשוף אותה לעולם, ובעוד שתיעבתי את עצמי על השתלטנות שביטאתי כלפיה, חזרתי ואמרתי לעצמי שזהו כורח בל יגונה. אם יוודע שהיא בחיים, היא תהפוך לשפן ניסוי של מדענים, אנשי דת וכל גוף תקשורת מכאן ועד קטמנדו. לא הייתי מוכנה להיפרד ממנה. עד שסוף סוף קיבלתי אותה חזרה, אין סיכוי שאתן לעולם לקחת אותה ממני. היא עצמה לא הביעה רצון של ממש לצאת – היא פחדה לא פחות ממני להיראות בפומבי. אות הקין של חייה החדשים היה בולט גם לקשי ראייה.

קיוויתי שאם יעבור מספיק זמן, היא תחזור ותפתח כלפיי את אותה אהבה סוחפת שהייתה בה. לכן הייתי סבלנית למשוגותיה, לא הרמתי את הקול אפילו כשכעסתי, ואם התרגזתי בגלל דבר מה הסתפקתי בלנעוץ ציפורניים בעורי, או לצאת לסיבובים ארוכים, עד שרוחי תירגע. לפעמים היא הייתה עדינה יותר, קשובה יותר לדבריי, כאילו היא מזהה בי את מה ומי שהייתי בשבילה, ואז הייתה מניחה יד על מצחי, כאילו מודדת את חומי (או שזו הייתה קנאה שלי יש דם חם בעורקים? תהיתי לא פעם). מחוות קטנות כאלה נטעו בי את התקווה שהיא תחזור ותהיה הילה שלי.

עד שהגיעה מרגי.

יום ראשון בערב. הילה ישבה ליד הרדיאטור, מפתלת רצועת נייר על אצבעותיה. זה היה תחביב מוזר שלא הבנתי את פשרו. הרצועה עברה מאצבע לאצבע ואז מיד ליד, כאילו זה נחש מיניאטורי. לי זה תמיד הזכיר את גופה עטוף התכריכים, ונאלצתי להכריח את עצמי לא להעיר לה שתסלק את הדבר הזה ודי. ישבתי על הכורסה שמולה – החום שעלה מהרדיאטור היה בלתי נסבל, אבל נראה שלהילה הוא כלל לא מפריע. תמיד היה לה קר.

דפיקה בדלת. הרמתי את ראשי בבהלה מספר התשבצים. לא היו לי אורחים רבים – מאז מותה של הילה ניתקתי את מעט הקשרים שהיו לי עם אנשים. הביקורים היחידים שהדירה הזו ראתה היו של נערים מתרימים וכמה חסידי חב"ד, שסולקו ללא גינונים. העמדתי פנים שאני לא שומעת את הדפיקה, אבל הילה נשאה אליי מבט. "אולי תלכי לפתוח?"

משכתי בכתפיי. "מי זה כבר יכול להיות?"

"תבדקי ותגלי." היא משכה את רצועת הנייר, שעכשיו נראתה מסולסלת כמו תלתל.

"תיכנסי לארון." הדפיקה נשמעה שוב, חסרת סבלנות. "אי אפשר שיראו אותך ככה."

היא קמה בגולמנות, ועשתה את דרכה בצעדים פרנקנשטייניים. קיוויתי שעד שתגיע לארון המבקר הלא רצוי יסתלק, אבל זה לא קרה. וידאתי שנוח לה בפנים ומיהרתי אל הדלת. פתחתי אותה כדי סדק צר.

"שלום! אני מרגלית, אבל את יכולה לקרוא לי מרגי. אני השכנה החדשה שלך."

השפלתי מבט. מולי עמדה ילדה בת אחת עשרה, אולי, אוחזת סלסילה עם עוגיות טחינה ובראוניז. היא הייתה דקה כמו עיפרון והרכיבה משקפיים עבים כל כך שהתפלאתי איך היא מחזיקה את ראשה זקוף.

"זה בשבילך! עוגיות טעימות שאני ואמא הכנו. חינם."

קיבלתי את הסלסילה בחשדנות-מה. "תודה, ילדה."

"בבקשה!" היא ניסתה להציץ מעבר לכתפי, למרות שפקפקתי אם היא יכולה בכלל לראות משהו עם המשקפיים הללו. "אני אשמח לבוא לבקר מתישהו, אם תרצי. אני גרה בדירה תשע."

הידידותיות המופרזת שלה לא שכנעה אותי. "נראה. שוב תודה." וסגרתי את הדלת לפני שהספיקה להוסיף משהו.

"מי זו הייתה?" שאלה הילה כשחילצה את עצמה מהארון.

"שכנה חדשה וקשקשנית." הצגתי את הסלסילה לראווה. "קיבלנו נשנושים לארוחת הערב, מסתבר."

"היא נשמעה כמו ילדה." הילה נשמעה סקרנית באמת ובתמים.

"היא באמת ילדה." לקחתי עוגיה אחת אל פי. היא הייתה רכה ונימוחה. הצטערתי שהילה לא יכולה ליהנות ממנה.

הילה נראתה שקועה במחשבות, אבל אני כבר שכחתי מהילדה הקטנה. קיוויתי שלא נרקאה אותה שוב – וטעיתי. אוי, כמה טעיתי.

בערב הבא, כשחזרתי מעוד יום מתיש של סידורים, עצרתי לפני שפתחתי את הדלת. להפתעתי, שמעתי קולות מדברים בפנים. הטיתי אוזן, תוהה (ומקווה) האם זו הטלוויזיה. אבל לא, זה היה קולה של הילה ו… עוד קול. עם מי היא מדברת?

נכנסתי פנימה, והקולות נדמו. הילה ישבה בסלון עם מרגלית, אותה ילדה קטנה מאתמול. קפאתי במקומי. הילה מעולם לא הרשתה לעצמה להיחשף כך לאף אדם אחר. מה לעזאזל היא עושה?

מרגלית הפנתה אליי את ראשה. שמתי לב שהצמה שעל ראשה זהה לזו של חברתי היקרה. "שלום!" אמרה. "אני מרגי. הייתי כאן אתמול. את בטח זוכרת אותי."

"כן." העברתי מבט אל הילה, מבקשת הסבר באלם.

"שיחקנו חי-צומח-דומם. הילה ממש טובה בזה! היא ניצחה אותי פעמיים, אבל אני ניצחתי שלוש פעמים. אכלנו את כל העוגיות, אבל אל דאגה, אני אאפה חדשות. אני טובה באפייה, ובחשבון. יו, אני כזו שוויצרית! מתנצלת, מתנצלת."

הילה צחקקה ונתנה לה ליטוף קל על הראש, שעורר מיד את קנאתי. עמדתי שם, כבדה ורגוזה. מרגי כנראה חשה שהיא לא רצויה, כיוון שמיד נעמדה וסילקה פירורים מחולצתה. "אני צריכה ללכת," אמרה. "אמא שלי מחכה לי, אי אפשר להזניח אותה." היא נופפה להילה לשלום, ואז לי, בפחות עליזות.

"תבואי שוב," אמרה הילה.

"בשמחה," אמרה מרגי לפני שנעלמה.

פניתי אל הילה. "מי זו? מה היא עושה כאן, לעזאזל?"

"מארחת לי לחברה. מה לא בסדר עם זה?"

"כן, אבל…" התקשיתי להודות בכך, אבל נראה שהילה… מה המילה? פורחת. נראה שאפילו העיניים שלה זהרו קצת. "היא לא שמה לב ל… מצב שלך?"

"ראית את המשקפיים האלה? אני לא חושבת שהיא רואה משהו בכלל."

התקשיתי להאמין בכך. "על מה דיברתן, בכל אופן?"

"שום דבר מיוחד. הא ודא. היה נחמד לפטפט סתם כך, לשם שינוי."

רציתי שתרחיב קצת יותר, אבל היא זייפה פיהוק ואמרה שהיא עייפה. חשתי כאילו הרצפה מתחילה לרעוד מתחתיי.

קיוויתי שהילדה לא תבוא יותר, אבל זו הייתה תקוות שווא. יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי את הילה שרה. שרה, לכל הרוחות. היא הבריקה כוסות קריסטל שקנינו במבצע לפני שנתיים.

"מה קורה לך? ממתי את שרה?"

היא הסבה אליי מבט מהיר, מבויש. "סתם התחשק לי."

חשד ניקר בתוכי. "זו הילדה ההיא, נכון?"

היא השיבה לי מבט שליו. "ואם כן, אז מה?"

"זה לא מוצא חן בעיניי."

היא משכה בכתפיה והמשיכה לזמזם מילים בקולה הטנורי, היפהפה. זה היה Down By The Water, השיר על אם שהטביעה את בתה.

מרגי החלה לבוא כל יום כמעט. מצאתי עצמי במצב מביך – לא יכולתי להכחיש שמצב רוחה של הילה משתפר; היא בילתה פחות זמן בארון, החלה לרקום מפיות ואפילו ניסתה לגרור אותי לריקוד משותף בסלון. אלא שמצבי שלי החל להידרדר. חשתי שמרגי דוחקת אותי לעמדה שולית וחסרת חשיבות. כל הנסיונות שלי לגרום להילה להעלות חיוך על דל שפתיה נחלו עד כה כישלון חרוץ, ואילו בחברתה של הילדה היא נהייתה פתוחה, סבלנית ומשעשעת באופן שטרם חזיתי בו עד כה.

"מי היא, בכלל? מה אנחנו יודעות עליה?" שאלתי ערב אחד. צפינו ב"בייבי אריזונה" של האחים כהן, והילה גזרה את ציפורניה הארוכות – מלאכה שפעם אני הייתי מופקדת עליה. בלעתי מילים מרות.

הילה משכה בכתפיה. "הבת של השכנים החדשים. מהקומה למטה."

"אז למה היא באה לכאן כל הזמן? מה אנחנו, משפחה אומנת?"

"היא אומרת שאמא שלה לא בבית רוב הזמן. אבא שלה מחוץ לתמונה. מה זה מפריע לך? אני גם ככה כל היום לבד ולא יכולה לצאת לשומקום. תפסיקי לחפש צללים בכל מקום. היא נחמדה והיא מחבבת אותי. ואני אותה."

יותר ממני? חשבתי אבל לא אמרתי. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת את התשובה.

לפעמים מרגי הייתה מביאה עימה מתנות קטנות, אבל היה ברור שהן מיועדות להילה. הילדה הייתה מנומסת וידידותית כלפיי, כמובן, אבל הרגשתי שהיא כזו רק כדי לרצות את הילה. היא הייתה מוקסמת ממנה (ברור – מי לא?) ונתנה לי צדפים צבועים בתכלת וארגמן, אבנים צבעוניות ואוסף נוצות שחיברה לפרצוף חייכני. שנאתי אותה בכל ליבי.

הקנאה חלחלה לתוכי כמו רעל. הילה נעשתה חיונית יותר ויותר, וכל מה שדיברה עליו היה הילדה; מרגי כזו חכמה ומרגי יודעת כמה זה 2213 כפול 54 ולמרגי יש ידיים עדינות וטעמת את העוגיות האלה? כי מרגי הכינה אותן ולעזאזל כבר לא יכולתי יותר. הייתי חייבת להיפטר ממנה. אני זו שהביאה את הילה מהמתים; אני זו שראויה לתשומת ליבה ולאהבתה. לא הילדה הקשקשנית הזו, שרובצת כאן יום וליל כאילו אין לה בית.

תפסתי אותה לשיחה ערב אחד, אחרי שנפרדה מהילה בסדרת ברכות וצחקוקים שהעלו את חמתי. הילה הלכה להחליף בגדים (היא החלה לישון איתי במיטה שוב, אבל ביקשה שלא אגע בה – היא לא יכלה לסבול את עורי, או משהו כזה). "תקשיבי, ילדה, את לא יכולה לבוא לכאן יותר."

"למה?" שאלה בתמימות. עיניה היו ענקיות מאחורי המשקפיים.

"הילה… היא חולה. ואת מעייפת אותה. כל הזמן את כאן, עושה לה כאב ראש. מספיק."

"באמת? דווקא נראה לי שהיא מרגישה טוב יותר כשהיא איתי." לא הייתה שום התרסה בקולה, מה שהרתיח אותי אף יותר. לחצתי על כתפה באזהרה.

"את מקשיבה לי? אני לא רוצה שתבואי יותר. נקודה."

"אבל למה?" תמיהה, כאב. לא יכולתי לשאת את זה.

"קדימה, תלכי מפה."

אבל כפי שחששתי, הילה שמעה את השיחה הזו. וזה לא עצר בעדה – הן החלו להתראות מאחורי גבי. כאילו זו קנוניה של ילדים שמעשנים סיגריות מאחורי דלת נעולה או מתמזמזים בפארק נטוש. מצאתי רמזים לכך – זיק בעיני הילה, צלחת עם פירורי עוגיות על השיש, ריח קל של מסטיק פירות שמרגי נהגה ללעוס. הכעס גאה בי יותר ויותר. אני לא אשב כאן ואתן להילה לברוח לי שוב. פעם אחת הספיקה לי.

קראתי בשמה בקול צרוד מעט. היא הפנתה אליי מבט מעורפל.

"נמאס לי מהילדה הזו," אמרתי בבוטות.

נראה שציפתה לכך. "למה? תסבירי לי." היא שילבה זרועות על חזה, זוקרת סנטר. "עד שסוף סוף טוב לי, עד שאני קצת מאושרת, את רוצה לקחת את זה ממני?"

"כן, אבל – את כבר לא מתייחסת אליי כמעט! נותנת את כל תשומת הלב שלך למרגלית הזאת. את אמורה להיות מאושרת איתי! מה עשיתי שזה מגיע לי?"

"מה עשית? הבאת אותי מהמתים, זה מה שעשית! הפכת אותי ליצור שלא יכול לבוא בין בני אדם, או לאכול, או לעשות אפילו סקס! כל דבר נורמלי נמנע ממני, בזכותך." היא הגתה את המילה כאילו הייתה מצופה רעל. "והיא לפחות לא מתייחסת אליי כמו לצעצוע שבור. אני לא רכוש שלך שתוכלי לבחור מתי ובפני מי להציג אותי. רק איתה אני באמת מרגישה חיה. כאילו זו ילדה שלי-"

"חתיכת כלבה!" הטחתי אגרוף בקיר, מותירה בו סדקים דמויי שורש. חטפתי מעיל והסתלקתי משם, מתעלמת ממבטה הנדהם. נשענתי על הדלת מבחוץ, מקווה לשמוע אותה קוראת בשמי, מתחננת לסליחה, לחיבוק חם שימחה את הכל. אבל שום דבר לא בא. ביליתי שלוש שעות איומות בשיטוטים בעיר שהצחינה מדיזל ושיעמום, אצבעותיי קפוצות, שיניי חורקות.

אני כבר אטפל בילדה הזו, חשבתי. אני אדבר עם אמא שלה. איפה היא אמרה שהיא גרה? דירה תשע? ניגשתי לדלת הסגורה. דפקתי כמה וכמה פעמים. לא היה מענה. הצמדתי אוזן לעץ הישן. כלום. לא רדיו מהמהם, לא אם עייפה, לא כלום. חשבתי על כך שכלל לא הבחנתי בדיירים חדשים לאחרונה, אז מתי מרגי עברה הנה? תחושה מבשרת רעות החלה לבעבע בבטני. התקשרתי לבעלת הבית וביקשתי לראות את הדירה, מעמידה פנים שאני לקוחה פוטנציאלית. היא הגיעה כעבור חצי שעה, מרוטת שיער ובעלת תווי פנים חדים כשל תן.

כפי שחשדתי – הדירה הייתה ריקה. ניכר שאיש לא גר שם זה זמן רב. לא היה בה דבר פרט למאוורר ישן ומכוסה אבק וערימה של גללי עכברים בפינה מרוחקת. מה לעזאזל קורה כאן? איפה מרגי מתגוררת? האם כל מה שסיפרה על עצמה היה שקר?

החלטתי לשמור את זה לעצמי, לפי שעה. לחכות עד שהילה תצטנן; היא בוודאי לא תקשיב לי עכשיו.

בפעם הבאה שבאה מרגי לבקר, כבר הייתי מוכנה. תכננתי לחשוף את השקר הקטן שלה מול הילה. אבל היא הקדימה אותי. כאילו ידעה מה אני עומדת לומר.

"אמא שלי לא בבית." היא דיברה בקול נמוך, שונה מהקול העולץ ומנפץ-האוזניים השגור שלה.  "אני לא באמת גרה שם. הרבה זמן חיפשתי אותה. אבל תמיד כשאני מסתכלת בראי הוא ריק, וזולגות עליו דמעות."

לא הבנתי את הנונסנס הזה, אבל להילה זה לא היה אכפת. היא אימצה אותה לחיבוק שמחץ את מה שנשאר מליבי. "את יכולה להישאר כאן, מרגי. את לא צריכה לישון לבד. אף ילדה לא צריכה את זה."

"סליחה, אבל לא הסכמתי לזה." השתדלתי לדבר ביישוב הדעת, אבל הרגשתי שאני במרחק שנייה אחת מפיצוץ.

"בחייך, נגה," אמרה הילה. "אולי תפסיקי להיות קרבן קנאי ופגוע לרגע אחד ו-"

"לא, לא, לא! נשבר לי!" קמתי בתנופה. "אם היא נשארת, אני הולכת. הבנת אותי?"

הילה נותרה שלווה, מלטפת את גבה של מרגי. כאילו אני לא שם. כאילו אני זו שמתה ועברה מן העולם, וכולי רק צל חסר משמעות.

"ככה? בסדר גמור, שתיכן. בסדר. שיהיה לך בהצלחה לשלם שכר דירה ולגדל ילדה שלא שלך בכלל. לעזאזל עם הכל." תכננתי שהמילים יישמעו רועמות, כענק תקוף חימה, אבל הן יצאו מפי מגומדות ובוכיות. אחזתי בדבר הראשון שהיה על השולחן, מתכוונת להשליך אותו בזעם על הקיר – זו הייתה מחרוזת אבנים צבעוניות שמרגי הכינה להילה במתנה, עוד אחת מהמתנות הקטנות והבלתי נגמרות שלה.

מרגי. מרגלית. אבן חן.

ואז זה הכה בי פתאום. הצנצנת של הילה.

רצתי למטה, יורדת במדרגות שתיים-שתיים, שערי מצליף בגבי כשוט. הירח הציץ מאחורי עננים אפורים. היה קר ולא הייתי לבושה בהתאם. השלכתי את עצמי תחת ענפיו הכפופים של עץ השיטה הזקן. חפרתי באצבעותיי במקום בו אני והילה טמנו לפני עידן ועידנים את משאלותינו הכמוסות. מצאתי את הצנצנת שלי, ודחפתי אותה הצידה. הצנצנת שלה רבצה מעט מאחוריה ומתחתיה, כמו גלוסקמה מיניאטורית. פקקתי את המכסה באצבעות רועדות. הפתק נפל לידי בלחישה רכה.

ילדה חכמה עם משקפיים ושם של אבן חן.

איבדתי את היכולת לנשום לרגע. הכל הסתחרר סביבי כאילו הייתי על גלגל ענק.

מרגי – מרגלית – היא המשאלה הסודית של הילה. היא בתה המדומיינת. אלא שהיא אמתית לחלוטין. איך זה קרה? ולמה רק עכשיו? לא היו לי תשובות. לא ידעתי בכלל מהם החוקים, אם יש חוקים במעשי השטן הללו. לראשונה תהיתי, בעודי כורעת בברכיים כואבות מעל חור באדמה, האם ניתן להפוך את מה שעשינו. להשיב את מרגי אל הלא נודע, לסלק את ידיה הקטנות מעל אהובתי. אולי כל מה שדרוש הוא לשבור את הצנצנת, או לקרוע את הפתק. חשתי, בצלילות שלא חשתי זה חודשים, שזה יעבוד. שהמהות המאגית של המשאלה טמונה בגשמיות הסמלית שלה. לא יכולתי לדעת בוודאות, ובכל זאת, ידעתי.

אני יכולה להעלים את מרגי, חשבתי בקדחתנות. הצצתי מאחורי כתפי, כמו לוודא שהילה לא שומעת את המחשבה הזו. ואז הילה תשוב ותהיה רק שלי. מיששתי את הפתק, סוקרת את כתב ידה החינני והרהוט שלה. אבל אז מה? היא תשוב להיות קודרת וזעופת פנים, מתהלכת בבית בהאשמה שקטה כגלימה שחורה. היא תחשוד בי, ואני לא אוכל להכחיש. מעולם לא יכולתי להסתיר ממנה דבר. שמטתי את הפתק חזרה לצנצנת.

או שאני יכולה לשים לה קץ. להרוג אותה וזהו. לסיים את המערבולת הבלתי אפשרית שנדחקתי לתוכה מכוח משאלה ילדותית. לא עוד הילה, לא עוד מרגי.

אבל מה יהיה איתי? מה יהיה עליי? אולי מוטב לסבול בשניים מאשר לחוד. כבר הגעתי פעם עד שיגעון כשמתה לי בראשונה. האם האושר שלי חשוב פחות?

ליבי הלם בחזי חזק כל כך שציפיתי למצוא סימני אגרופים על עורי הקפוא. עקביי לחצו על ישבני כסכינים. מה אעשה עכשיו, בשם אלוהים? מבטי חלף בין הצנצנת שלי לבין שלה. חתול יילל מבין הצללים. הירח הסתלק. תחליטי כבר וזהו, אל תבזבזי זמן בהתלבטויות, חשבתי. הרגשתי כאילו כל איבריי הפנימיים גועשים, מאיימים לפרוץ החוצה. מה את באמת רוצה?

עצמתי עיניים. נשפתי לאט אוויר קר. ואט אט שלחתי יד לצנצנת הקרובה אליי. אחזתי בה בעוצמה שסדקה את הזכוכית. חשתי בדם שכיסה את אצבעותיי.

שלום, חיים, חשבתי.