הזנב

מגיל  ילדותו המוקדמת זכר מאיר דיבורים אודות עצם הזנב.

הוא לא התייחס לזה בעניין כלשהו, אך עתה בימים האחרונים החלו הקצוות הפרומים להיטוות למארג אחד.

הוא היה טיפוס מדליק ונדלק, כלומר בעל טמפרמנט סוער. ידיו ורגליו מתנועעות יתר על המידה לצדיהן. הוא שורק בקלות, נע בראשו מצד לצד וכך גם בגופו- בקיצור, אי שקט כללי אופף אותו, והוא מדביק בזה את סביבתו.

יש מי שיאמר עליו, שהוא בעל רוח צעירה, מישהו אחר יגדיר אותו כהיפראקטיבי, תלוי במידת הקרבה והסימפטיה של הדובר למאיר.

הוא נישא לנורית בשל תכונותיה הרגועות והשלוות. הם נפגשו במסיבת ריקודים של גיל הטיפש עשרה, הוא נדלק עליה ומיד לאחר השירות הצבאי שלו הציע לה להינשא. נורית הייתה שרטטת בחברת עיצוב פנים ומעייניה היו נתונים לטיפוח ולנוי של הדירות עליהן הופקדה. בבית שלהם אך טבעי היה, שתקשט אותו בכל מיני אביזרי עיצוב, שחלקם הביאה ממקום העבודה וחלקם קנתה בהשראת עבודתה. לא היו לה דרישות גדולות מן החיים, היא התמידה ברוחה השקטה ואף התנגדה להביא ילדים לעולם כה אכזר, לדבריה.

כך חיו להם במהלך חמש שנות נישואין ברוגע מצמית.

מאיר כבר מצא עצמו מתחיל להתבונן לצדדים לעבר נשים כאלה ואחרות מחוסר גיוון, אזי היה נוזף בעצמו ואומר לאוזניו בלבד: "יה מאיר, לא יפה, לא מתאים כבר להתחיל בפזילה לצדדים" אך לאמיתו של דבר, כשפגש את תמר- היה בשל מאין כמוהו לבגידה.

בתקופה ההיא נפתח חוג ללימוד ריקודים סלוניים-זה היה עיסוק מתאים למאיר ולאופיו התוסס. הוא קיפץ ונהנה והתפרק תוך כדי תנועותיו לאלפי מאירים נוצצים- אי אפשר היה לא לחוש בנוכחותו. הוא בלט ביותר על הרחבה המרווחת  במקום. מישהי קטנה, לא מאיימת התחילה בדברי כיבושין אליו: "מותק, מה שמך?, אתה נראה כל כך טוב, ומחולל נפלא.." מלים שהיו כשמן לעצמותיו המפורקות.  מיהר להשיב לה: "מי את פרגית קטנה שכמוך, את בזבוז עלי אדמות.." בקיצור, הם הכירו ביניהם אגב הריקודים וחלוקת מחמאות זה באוזני זו באותו ערב, אף המשיכו מדי שבוע בשבוע בכל יום ג'.

נניח לזוג המתהווה ונעבור למאיר שלנו, והבעיה החדשה, שתקפה אותו. בתחילה התפתחה באיטיות, עד שצברה לה תאוצה וחיים משלה.

לאחר שיצא עם הקטנה כחודשיים ואף התעלס עמה באחד הערבים בביתה, שכן היא הייתה רווקה, מעוניינת ושוחרת טרף, חזר  מאיר הביתה עייף במיוחד.

זה מספר ימים חש עקצוצים בפי הטבעת, ואז נזכר בתופעת עצם הזנב, עליה דברה אמו פעם עם רופא המשפחה, כשהיה ילד. כעת סבר, שיש קשר בין מה שעקצץ אצלו, לבין התופעה.

בלילה ההוא חלם על שני גדיים משתעשעים באחו, משתובבים, כשזנבותיהם מתנועעים אנה ואנה בעליזות, מדי פעם מלחכים בהנאה את העשב הירוק,  כמו אדם רעב, היושב אל מול צלחת מלאה מעדנים מתמוגג ובולס.

הוא התעורר במצב רוח רגוע בחסות החלום הנעים, ואז חש שוב באיזו פעילות סביב פי הטבעת. הוא פטר זאת בינו לבינו "כנראה שוב חטפתי תולעים".

הוא החליט לפנות לרופא המשפחה ולדווח על אי הנוחות שלו: "דר, אני מרגיש עקצוצים, או יותר נכון גירודים, שמפריעים לי להתרכז בעבודה, אני מניח שאלה התולעים, שהיו לי לפני שנתיים ושבו, כנראה שוב".  הרופא השיב לו בסבלנות מקצועית: "כדאי שנבצע בדיקת צואה קלה ונדע, אין מה  לנחש או קי.?" בינתיים שב מאיר הביתה ומשם ניגש למקום עבודתו. הגירוד גבר והביאו למצב, שלא יכול היה לשבת במקומו. מאיר לא היה יכול עוד להתאפק, וברגע שנכנס לביתו, נטל את המראה שבאמבטיה, ישב על האסלה ובחן מקרוב את האזור הבעייתי. הוא לא ראה כל תולעים, או דבר אחר אף לא באמצעות זכוכית מגדלת , שהצטייד בה מראש.

דאגתו הלכה וגברה. רוחו סרה מעליו, הוא נהיה קצר סבלנות וחיכה מאונס עד יום ג' הבא על מנת לפרוק מעליו את המתחים בחוג הריקודים .

בבית התנהל בצורה סוערת מהרגיל, לא ישב במנוחה לרגע, רק התהלך בעצבנות  מחדר לחדר באי שקט רב. אפילו נורית המרגיעה לא יכלה להשקיטו, או להרגיעו ותהתה, מה יש לו?

ביום ג' לאחר שנפגש עם תמר והם שכבו, הוא החליט לפנק עצמו ולהישאר ללון בביתה פעם אחת ולא עוד! הוא ניחם את מצפונו בתירוץ, כי חוץ מזה הינו בעל נהדר לאשתו.

בבקר  כה התעצמה התופעה, עד כדי שניגש  מיד לחדר האמבטיה להתקלח ולבחון את גופו מקרוב ביתר שאת. אשר נגלה לעיניו היה בלתי צפוי בעליל. בקצה פי הטבעת השתלשל תחילת קצה של זנב קט, שעיר, אך ברור לעין, זה היה זנב מובהק, לפי הגדרה מילונאית. פלא, שמאיר לא התעלף, אלא משהו חזק החזיקו בפנים ומנע ממנו קריסה מידית. אמו זכרה לברכה, תמיד התגאתה בו ושיבחה אותו על כוחות הנפש שלו בטירונות, כשחברים שלו התמוטטו. הוא שתה את כוס הקפה בעמידה ויצא בטריקת דלת את הבית, כמי שרודפת אחריו סערה. בחוץ צייצו האנקורים בעליזות, שהציקה לרוחו, שהייתה זועפת גם כך.

בעודו נוסע במכוניתו, חשב במהירות: נהייתי משהו מפלצתי, מה אומר לנורית, שזה עונש שמגיע לי על זנוניי? נהייתי מפחיד את עצמי, לא אנושי, חיה ואדם יחדיו! לא, יותר חיה מאדם, כי הזנב הוא האיבר שהתנוון באדם.

חבל שאמי כבר איננה בין החיים, הצטער, הייתי שואל אותה, מה בדיוק פירט לה הרופא דאז, כשהייתי קטן בעת הביקורת אצלו.

הוא היה מודאג קשות, כיצד יסיר את הנגע מיד, וכיצד יעשה ניתוח בלי שנורית תדע, וכן גם ההיא הקטנה לא תדע?

בלילה, כשרר שקט בחוץ ואנשים הלכו לישון למיטותיהם, כמו הציפורים על העצים, ועמם גם נורית, הוא החל לצ'וטט באינטרנט כדי למצוא משהו על התופעה, וכן להתעניין בכל הרשתות, אם יש לו שותפים לגורל דומה, הסובלים מהתופעה כמותו. עיניו כבר  הלכו להיעצם, אך הוא לא הרפה, עד שמצא אדם נוסף באוסטרליה בעל זנב קט, אדמוני בדומה לזה של הקנגורו בארצו. כאילו הזנב מתאים עצמו לנסיבות שסביבו.

האוסטרלי התלהב למצוא אח לצרה ויחד שוחחו עד השעות הקטנות של הלילה. הם ניסו לטכס עצה, מה ניתן לעשות וממה זה נגרם וכד'. כמו-כן חלקו את הדאגה המידית, מה לומר לבני משפחתם הקרובה ובאיזה עיתוי?

מאיר נרדם על המקלדת, כשאור היום הקיץ אותו משנתו הטרופה. נורית, שלא ידעה דבר, שאלה אותו מודאגת:" מה קרה לך, למה נשארת כל כך מאוחר ער בלילה, מה קרה בעבודה, שמציק לך? אני כבר רואה בעיניים שלך, שמשהו מטריד אותך".  הוא חייך חיוך מאולץ וענה לה בלאקוניות: "לא רק ענייני עבודה שוטפים, אבל לא קלים ,שפתאום צצים בגלל ביורוקרטיה מעצבנת". באותה עת החליט, כי עליו להתנער מתמר הקטנה בתואנה של מחלת מין מדבקת ולהרחיקה מעליו לצמיתות. תמר נשמעה כועסת ואף רטנה כנגד המצב: "אז מה, ככה גומרים גברים עם אישה, וכי לא הייתי נשארת למענך ללא סקס, אתה חושב?" הוא המהם משהו לא ברור, ולא טרח לענות לה. פשוט טרק את השפופרת, השיבה על כנה והלך לענייניו הדחופים.

מאיר בייאושו קבע שוב תור אצל הרופא בתקווה להיוושע ממנו במהרה.

הימים היו ימי הקיץ, מאיר הרהר בלבו, כיצד בכלל יכול הוא לחשוב על עונת הרחצה, או על בגד ים? כיצד יופיע עם "חבילה" במכנסיו, שאינה דומה לשום דבר אנושי טבעי? הוא החל להתמלא קנאה בסובבים אותו, החיים בשלווה, נהנים מהקיץ, מבגד ים, אביזר כה פשוט בעצם ואשר מאיר לא יכול ליהנות ממנו במצבו הנוכחי. הוא שאל עצמו, מדוע נזכר בדיוק בפינוקיו? ברור, אף ענה בלבו.

כשהגיע לרופא שלו, החליט, שישפוך לפניו את לבו וידווח אחד לאחד, מה עובר עליו כולל התערטלות ללא סייג, על מנת להמחיש לבודק עם מה עליו להתמודד.

הרופא, שהיה בגיל העמידה, אדם מיושב בדעתו, חישב להתפלץ למראה, שנגלה לעיניו, אך היה עליו לשמור על קור רוח כיאה לרופא מנוסה ומדופלם. הוא הגיב לבסוף במילותיו המקצועיות: "אנו פוגשים לאחרונה כל מיני תופעות חולות, אשר מוסברות בעיקרן על רקע זיהום האוויר, או תזונה לקויה, כתוצאה מגידולי חקלאות באוויר מזוהם, או בשל כימיקלים המרוססים על פירות, ירקות וכל מה שגדל. כל זה מצטבר נגד האדם ,שלא לוקח בחשבון, שהכול בא לו כבומרנג נגדו."

הוא נשך את שפתו התחתונה בהיסוס והמשיך:" נעשה מספר בדיקות, נבחן את התופעה מקרוב, אתייעץ עם הרופא באוסטרליה, שמצאת באינטרנט את החבר לצרה , ונפרה זה את זה במידע עד שנפטור אותך מזנב זה."  מאיר שמע בקשב רב והרגיש התקף רעד גדול בלתי נשלט בשריריו.

זו הייתה התבטאות של  חרדה עצומה, כי נזכר, שמא הטבע חנן אותו בתכונות זנב לטאה, שיש לו כושר עמידות גבוה ובכל פעם שנקצץ אותו, הוא גדל מחדש… הרופא הזריק לו זריקת הרגעה. הוא נרפה.

נשוב לבחון את הישות החדשה, הזנב: אכן הוא היה שעיר למראה וכבר היה לו אורך ממוצע כשל זנב שועל ממוצע. הזנב היה נראה תמים פרט לעובדה, שמקומו לא היה טבעי. בימי החורף הידלדלה מעט הפרווה ובימי האביב עבתה. מאיר היה בתחילת התופעה לא נרדם בלילות, הוגה ושוקל את מצבו החדש, יש והיה יוצא להליכה וכלבי השכונה ניגשו לרחרח אותו מתוך פמיליאריות, הוא בעט בהם, כי ידע את הסיבה. אולם ידוע, כי גם פלא אינו מעורר התפעלות אחר שלושה ימים, על כן הוא החל מסתגל לבעיה, עד כמה שזה הפליא אותו עצמו. וכי יש לי ברירה בכלל, תהה.

מאיר חשב על חייו לאורך השנים, על בגידתו, על אשתו נורית המקסימה וחש, שלא קבלה ממנו את היחס הראוי ממנו כלפיה. פרפורי מצפון החלו לנקוף אותו. בהשוואה לתמר, מצא פתע את סגולותיה של רעייתו הנאמנה והמסורה, את חביבותה הנעימה והאימהית, איך הציעה את מיטתו באהבה כה רבה.  התחשק לו לשוב אליה, אל חיקה בתום ובאמת.

כשקנה שמפו בחנות בעלי חיים באמצעותו התכוון לחפוף את הזנב, איתרע מזלו ושכח להסתירו. עתה ידע, כי הגיעה העת לשתף את נורית בבעייתו האנומלית.

בערב ההוא לפני לכתם לישון, הוא פנה אליה בעיניים כלות ואמר: "יש לי משהו חשוב לשתף אותך, אבל תבטיחי לי, שתקבלי זאת בהבנה יתרה, והעיקר אל תצחקי לי לאיד". נורית התיישבה בכורסתה בסלון והסכיתה לדבריו בעיניים סקרניות. ומאיר המשיך: "אגש ישר לעניין,  החל לצמוח לי זנב, אל תיבהלי, אך אני מת לספר לך על זה כבר חודש. לצערי, הרופא אישר, לאחר בדיקות, שנעשו על רקמה, שנלקחה מהאזור, שיש בו גן לטאתי, המצמיח עצמו מחדש, לכן הסרתו לא תפתור דבר".

נורית החלה לפרכס במושבה. היא נתקפה גועל, סלידה והתמלאה מחשבות איומות על מפלצתיות בעלה והמשתמע מכך. היא הבינה בדיעבד כל מיני התנהגויות מסויגות של מאיר בייחוד בבגדיו המרושלים הרחבים על מידותיו, שהחל להעטות על עצמו בחברה, והתרחקותו הפיזית ממנה.

אולם כיון שהייתה טיפוס כה רחום, מיד נמלאה רגשות חמלה, דאגה ורצון להעניק לו תמיכה ממאגר כוחותיה הפנימיים, באומרה לעצמה, "מתי אם לא עכשיו אתמוך בבעלי? כעת הוא זקוק לי יותר מתמיד! " אז שאלה אותו תוך כדי גישוש זהיר: "אולי בכל זאת נסיר את הזנב מדי כמה זמן ויהיה לך שקט מספר חודשים עד הצמיחה מחדש? " זו הייתה הצעה נבונה. מאיר חש, כיצד עולות הדמעות  ומציפות את עיניו. הוא  היה אסיר תודה לנורית שלו הנאמנה וחשב, כמה בורך  והתברך בה. בו ביום קבעו מועד להסרת הזנב וכך התמידו כל חצי שנה, שהוא משך הצמיחה מחדש, בסך הכול הוא לא מת בגלל הזנב, רק נותח. הן רעייתי היא ממש פרח, הרהר.

לא נרחיב על גבי הנייר את ההנאה של הצמד שלנו בעת שצמח הזנב לפני הסרתו- מה עשו בו בהתעלסויות במיטה, ומה לא עשו?

הנייר  שלנו היה מסמיק מבושה. מעניין, חשבה לה נורית, איך שיער הפרווה בזנב נותר רך ופלומתי, על אף קיצוצו בקביעות, וזה מה שהנעים לגופה בהיותה במגע עמו. מעבר לתופעה, הצטיינה נורית בחוסן נפשי נדיר, ואף ראתה בסיטואציה העכשווית עם בעלה הזדמנות להידוק והעמקת הקשר הזוגי ביניהם בראייה של שותפות גורל אחרת.

מאיר לעומתה, לא ראה טעם לספר לנורית על בגידתו הלא רחוקה. זה היה בעיניו מיותר וחסר חשיבות בהתחשב בקשר הנפלא, שהיה להם עתה.

הוא מחק את ההיא מזיכרונו כמו שמסירים אבק מרהיט, והעדיף לראות זאת עתה כחלום מתוק, שגז מהעולם.

לאחר כשלוש פעמים של ניתוח להסרת הזנב, חשב לעצמו מאיר, במה יוכל להפיק תועלת מהזנב ולא רק להשלים עם קיומו בצורה כה סטואית. הוא פנה לעצת נורית כהרגלו, שכן סמך על תבונתה הטבעית. אף הפעם נורית לא אכזבה אותו. "מעניין" שיתפה אותו, "ראיתי השבוע בערוץ ג'יאוגרפיק תוכנית על ברדלסים ויכולתם המיוחדת לרוץ. ואתה יודע בזכות מה? בזכות זנבם, הוא מהווה עבור גופם גם איזון וגם מדחף, כך הם מתגברים את התאוצה ונחשבים לבעל החיים המהיר ביותר מבין כל החיות! מה דעתך, שתופיע בגלוי עם זנבך, אכין מעין לולאה במכנסיים שלך, שתשמש לזנב פתח יציאה כדי שיתפקד בדומה לזנב הברדלס, בטוח, שתצטרך להתאמן בחצר הבית, אך אין לך מה להפסיד" חתמה בכך דבריה הנבונים. מאיר חכך בדעתו מספר  רגעים, כי פירוש המעשה היה להיחשף קבל עם ועדה על הנגע שבו. אולם כעבור זמן קצר אמר בלבו: "נהפוך את החיסרון ליתרון" וכך הסכים באופן עקרוני להירשם לתחרות, המתקיימת ביישוב אחת לשנה בקרב בני גילו, הוותיקים, שהקימו את המקום.

מהרגע שנפלה ההחלטה, התמסר מאיר לאימונים בחצר ביתם, אכל אוכל מזין ומחזק והחל לחיות לאור היעד החדש, שהציב לעצמו. אלה היו ימים טובים, מלאי תקווה ושמחת חיים. לא היה אכפת לו כלל מהזנב, הוא נעור מחדש לעתיד אופטימי, בקיצור נתמלא אנרגיה חיובית, מעצימה.

ברור היה לכל שיזכה בתחרות, היה לו יתרון של מהירות על פני המשתתפים האחרים. בנוסף לזכייתו במדליה במקום הראשון, זכה להערכה חדשה ואחרת, על אומץ לבו להופיע בציבור, כמות שהוא, ללא הסתרה וללא כיסוי.

נורית, כמי שהשילה שנים רבות מעל עצמה, נראתה קורנת ושופעת עזוז לצד מאיר.

הפרידה ממאיר הקודם לוותה בהנאות מעולם אחר ומופלא, שסיפק ריגושים חדשים, כאילו היו זוג בירח דבש- הם חשו כבראשית ימיהם המשותפים, כפרח הנורית המלבלב בשולי הסתיו.