שלושה אתגרים

"יש לי מתנה בשבילך".

אני מניחה את שקיק המשי, שלתוכו דחסתי עשבי מרפא טריים, בתוך התרמיל הקטן שמונח על המיטה, ומסתובבת. היא עומדת בכניסה לחדר, מחזיקה בידה חפץ עטוף בבד צבעוני. היא מושיטה לי אותו ואני מרגישה איך לבי מזנק בקרבי. אני לוקחת ממנה את החבילה הקטנה, מתירה את קפל הבד, שולפת את הסכין מנדן העור השחור שלו, המעוטר בפיתוחים עדינים, ומעבירה בעדינות אצבע על הלהב, החד והמבריק עדיין כאלו חושל אתמול, ולא לפני עשרות שנים. אולי יותר. הידית נחה בכף ידי כאילו עוצבה במיוחד בשבילה. "את הסכין הזה קיבלתי מאמא שלי ביום שיצאתי לאתגר הפיזי, והיא מאמא שלה לפניה, שמונה דורות אחורה. אני יודעת שתשתמשי בו בנחישות ובחוכמה", היא אומרת, זוויות פיה רוטטות מעט כשהיא מחייכת. אני כורכת את זרועותי סביבה והיא מחבק אותי חיבוק חזק וארוך. ארוך ממש. "אני גאה בך מאוד מאוד", היא אומרת, מעבירה יד מלטפת על פני ואז מסבה מעט את ראשי ובוחנת את הקעקוע הטרי שמעטר את הצד השמאלי של קרקפתי, מעל האוזן והרקה. "שירין עשתה עבודה טובה", היא אומרת בסיפוק, משחררת אותי ומתפנה לבחור את התיק המונח על המיטה. "ארזת הכל?" היא שואלת, אבל שתינו יודעות שזו שאלה מיותרת, שזו רק עוד דרך אחת להביע את דאגתה לי.

אני בודקת את התיק בדיקה אחת אחרונה. יש בו מעט מאוד – כל הרעיון של האתגר הפיזי הוא לנתק אותנו מהנוחות של הבית. אני מתלבטת קצת אם להכניס את הסכין לתיק, ולבסוף בוחרת להשחיל את הנדן בחגורתי. אני מרימה את התיק, מכתפת אותו וזורקת באמא מבט אחד אחרון. היא מחייכת, ומושיטה לי עוד מתנה בלתי צפויה – עוגיית שוקולד קטנה. אני בוהה בה בתדהמה: פינוקים כאלה רואים במחנה השאיין רק לאחר נצחון צבאי מזהיר במיוחד. מאיפה היא השיגה את זה?! "יום הולדת שמח", היא אומרת ונושקת לי על קודקודי הקירח, במקום בו קיבלתי את הקעקוע הראשון שלי בדיוק לפני 12 שנים, בגיל שלוש.

האתגר הפיזי הוא האתגר הראשון מבין שלושת האתגרים – הפיזי, המנטלי והרגשי – שלוקחות על עצמן בנות השאיין בהגיען לגיל 15. זהו רגע השיא של ההכשרה הקפדנית שקיבלנו, ובאופן טבעי עיני השבט כולו נשואות אלינו. מי שצולחת את האתגר הראשון, שנמשך שבוע, שבה אל השבט וממתינה כמה זמן  – זה יכול לקחת כמה ימים או כמה חודשים  – עד לאתגר השני, האתגר המנטלי. האתגר השלישי, הרגשי, נערך ביום שלמחרת, ולאחריו יוצאות בנות השאיין לשירות ביחידת העילית של הרפובליקה, בה הן לוקחות על עצמן את המשימות המורכבות ביותר – מאבטחה אישית של בני משפחת המלוכה, דרך ריגול ועד משימות התנקשות. בגיל 35, אחרי 20 שנות שירות, הן חוזרות למחנה השאיין ורשאיות לבחור אם לקחת על עצמן תפקידי הוראה, הדרכה ואימון לבנות שאיין הצעירות, או להמשיך את השושלת. מי שבוחרת להמשיך את השושלת נלקחת למחנה המרביעים ובוחרת לה מרביע פוטנציאלי. היא שבה לשבט כשהיא הרה. אם נולד בן  –  הוא נלקח אל חצר המלוכה ומשתלב בתפקידי המשק. אמי הרתה וילדה שלושה בנים לפני שילדה אותי, בגיל 41 ואחרי שאף אחד לא האמין שזה עדיין אפשרי. הם נלקחו ממנה ביום בו נולדו, אני זכיתי להישאר. זכיתי להדרכה הצמודה שלה, לעצות ולהכוונה, לסיפורי מורשת הקרב מהשנים שלה בשירות, כמתנקשת שהסכין שלה שיסף את גרונם של למעלה משלוש מאות אויבים, מבית ומחוץ, או אפילו סיפורים עתיקים יותר, על גבורתן של אימות-אימותינו. בצנעת ביתנו, כשאף אחד לא ראה – זכיתי גם לחיבוקים ונשיקות ולמילות אהבה, שנחשבות בקרב השאיין לטאבו חמור. עכשיו רגע הפרידה מתקרב. אחרי האתגר השלישי אצא אל השירות שלי ולא אראה אותה עוד. אני יודעת שאני ברת מזל. מערכת היחסים שלנו נחשבת ליוצאת דופן אפילו בקרב בנות השאיין שגדלות אצל אימהות מבנות השבט, שלא לדבר על בנות הסותאי, שנבחרות מקרב הפרולטורים בגיל שנתיים. הן חיות איתנו, מתאמנות איתנו, מקעקעות את ראשן כמונו – אם כי בניגוד אלינו, הן אינן קירחות באופן טבעי ונאלצות לגלח את שערן – ולוקחות את האתגר בגיל 15, בדיוק כמונו, מאז שנהיה ברור שהאתגרים שבשירות גובים מחיר כבד יותר ויותר, ושאם השבט לא יפתח את עצמו לבנות מבחוץ הוא יאבד. אבל מובן שאין מה להשוות בין יכולותיה של בת סותאי, ולו המוכשרת ביותר, לאלו של בנות שאיין.

 


 

האתגר הפיזי נחשב לאתגר הפשוט מבין השלושה, וגם היחיד שאת פרטיו מספרים לנו מראש: נובי, מפקדת הכיתה שלי, קושרת את ידי בחבל מאחורי גבי, מכסה את ראשי בשק יוטה ומכניסה אותי לרכב שמתחיל לנסוע מייד. הרכב מיטלטל, נוסע במעגלים, חוזר אחורה ואז נוסע שוב, כדי לבלבל אותי. אני משתדלת להיות רגועה ושרה לעצמי בראש, שוב ושוב, את "ליל ירח כסוף", שיר הערש שאמי שרה לי בכל לילה לפני השינה. רק כשהייתי גדולה מספיק גילתה לי את הערך המוסף: אורכו של השיר ארבע דקות בדיוק. כל בית נמשך דקה אחת, ושני הפזמונים – חצי דקה, ובאמצע הפעם החמישים ושבע, בדיוק כשעמדתי להתחיל את הפזמון השני, הרכב נעצר. אני מחשבת במהירות: נסענו במשך ארבע שעות כמעט. אני מושלכת החוצה מהרכב, ועד שאני נעמדת, משתחררת מכבלי ותולשת את השק מפני הוא כבר נעלם, ואני נמצאת לבד ביער. יש לי שבוע למצוא את דרכי בחזרה.

היומיים הראשונים עוברים עלי בקלות יחסית: אני מצליחה למקם את עצמי ביחס למחנה, וצועדת בקצב משביע רצון של כחמישה עשר קילומטרים ביום – לא מהר מדי, כדי שלא אתעייף, לא לאט מדי כדי שאספיק להגיע במסגרת הזמן שהוקצב לי. אם לא אספיק  – דלתות המחנה ינעלו בפני, ואני אודח מהשירות, אופקר לגורלי ואאלץ למצוא את עצמי בקרב הפרולטרים. אין בושה גדולה מזו. בנות רבות העדיפו ליטול את חייהן. במהלך היום אני ניזונה מפירות יער ומפטריות שאני בוררת בקפידה, ובערבו של היום הראשון אני מצליחה לצוד ארנבת, אותה אני צולה על מדורה, ושומרת את בשרה גם למחר.

ואז, ביום השלישי, תוקפת אותי נקבת יגוב. חיה איומה זו, הכלאה גנטית בין יגואר לדב גריזלי, הונדסה כדי להגן על גבולות הרפובליקה מאויבים חיצוניים, אבל יצאה משליטה כבר מזמן והמעקב אחר הפריטים הופסק. זו שתוקפת אותי אינה גדולה במיוחד, אבל נחושה להחריד, והיא מתנפלת עלי משום מקום כשאני עולה בוואדי רענן, מפילה אותי לקרקע ונועצת את שיניה ברגלי. הן שוקעות בבשרי עד העצם לפני שאני מצליחה להשתחרר בבעיטה, להסתובב, לבעוט בה פעם נוספת ולזנק על רגלי. היא נוהמת ומתנפלת עלי שוב, אבל הפעם אני מוכנה, שולחת יד אל נדן החגורה ושולפת את הסכין בדיוק בזמן. נקבת היגוב מזנקת לכיווני שוב, ואני משליכה את עצמי אחורה תחתיה, מרימה את ידי עם כיוון הנפילה ומשסעת את בטנה, מלמטה עד למעלה. שאגה אדירה נשמעת ואני נשטפת בדם ובחלקי פנים לפני שהיא מתגלגלת ממני, מפרכסת קצת, שואגת שוב ומשתתקת. לבי הולם בטירוף. אני שוכבת על האדמה הרבה מעבר לזמן הנחוץ לפני שאני מתיישבת, בקושי רב, וקורעת רצועה מחולצתי על מנת לעצור את הדימום. ידי רועדות ואני נזקקת לכמה ניסיונות כדי להשתלט על עצמי. כשאני מתרוממת בסופו של דבר על רגלי, ומתחילה ללכת, אני מבחינה בסיבה לתקיפה: שני גורים המציצים אלי ממאורה נסתרת, שהשביל הוביל אליה בדיוק. הקטן יותר מנומר, ולשני פרווה שחורה ונוצצת כמו לאמו. זו אשמתי, אם כן. פספסתי את הסימנים. באותו יום אני עושה עיקוף של כמעט חמישה קילומטרים כדי להגיע לנחל. הכאב ברגל פועם בחוזקה ומקשה עלי את ההליכה, אבל אני לא מסוגלת לוותר על האפשרות לשטוף את עצמי ולהתנקות. את המחנה שלי אני מקימה על הגדה, והנחל מפנק אותי בדגי סלמון שמנמנים, שבכלכול נכון יספיקו לי עד סוף האתגר. אני רוקחת לעצמי תרופה מרגיעה מעשבי מרפא שלקחתי איתי בתרמיל הקטן – בחירה די לא שגרתית, עוד טיפ קטן ומעולה של אמא – שאני מערבבת עם בוץ טרי מהגדה. אני לוקחת לעצמי רגע קטן כדי להרהר בה לפני שאני מורחת את המשחה על רגלי, מהדקת סביב תחבושת ונרדמת כמעט מיד לאחר מכן. למחרת אני קמה במצב הרבה יותר טוב.

אני מגיעה אל השער הדרומי של המחנה ביום השביעי בשעה 18:00, שש שעות לפני תום האתגר. נבחרת המדריכות עומדת ומחכה לי בשער, בזרועות שלובות ופנים חתומות. נובי פוסעת קדימה. "סטית מהדרך", היא אומרת לי, "היית אמורה להגיע לשער המזרחי". היא מושיטה שתי ידיים חזקות, אוחזת בזרועותי ובוחנת אותי מלמעלה עד למטה, מבטה מתעכב על הרגל הפצועה. "התמודדת איתה יפה", היא אומרת לי, משתופפת על ברכיה ובוחנת את הפציעה. "קמומיל ואזוב?" "קמומיל, ריחן והרדוף נחלים", אני אומרת, ורואה את גבותיה מתקשטות בהפתעה. היא מתרוממת. "מאוד לא שגרתי", היא אומרת, ושולחת מבט אל אמא, שעומדת בצד, נפרדת במעט מהמדריכות, וממתינה בסבלנות. אמא מטה את ראשה בהנהון זעיר, נובי משיבה לה בניד ראש ומשיבה את מבטה אלי. "השלמת את האתגר הפיזי בהצלחה", היא אומרת. "הוכחת יכולת מרשימה לשרוד בטבע, לכלכל את עצמך, לנווט ולהתמודד עם הסכנות האורבות בו. האתגר השני שלך יערך בעוד שלושה ימים. עד אז, את משוחררת". נובי מסתובבת והולכת ואני מביטה בה בהפתעה, ואז מעבירה מבט אל אימי, שנראית גם היא מופתעת. נדיר שהאתגר השני מגיע מהר כל כך. אני ניגשת אל אמא, שמברכת אותי לשלום בקרירות. "עקבתי אחרייך במהלך האתגר. עשית עבודה… משביעת רצון", היא אומרת, מסתובבת ומתחילה ללכת. אני צועדת בעקבותיה, יודעת שאת החיבוקים והמחמאות  – כמו גם הניתוח המדוקדק, הביקורת וההצעות לשיפור – אקבל כבר בבית.

 


 

את שלושת הימים הבאים אני ואמא מעבירות בהכנה לקראת האתגר המנטלי. מעט מאוד ידוע עליו בהשוואה לאתגר הפיזי – רק שהוא משתנה ומותאם באופן אישי לנבחנת, שהוא דורש טקטיקה ויכולת אנליטית חדה ושהוא אורך יום אחד בלבד – ולכן היא משננת איתי נוסחאות כימיות ותאריכים היסטוריים ("זה כדי לתרגל את המוח שלך"), מאכילה אותי אגוזים מסוגים שונים ("זה בריא לבניית התאים ולזיכרון") ופותרת איתי חידות הגיון ומשחקי מחשבה. בלילות אנחנו אוכלות בצוותא ארוחת ערב ומדברות על נצחונות צבאיים היסטוריים, על משימות ריגול שהניבו מידע קריטי ועל משימות התנקשות בהן חוסלו אנשי מפתח בקרב אויבי הרפובליקה. בלילה האחרון היא מספרת לי על המבצע בו הערימה על השומרים, הסתננה לחדרו של נסיך הכתר הסוני ורצחה אותו בשנתו. אני מכירה את הסיפור הזה – הוא נלמד אצלנו בשיעורי טקטיקה – אבל אני נהנית להקשיב לה מספרת אותו, לראות את עיניה מתמלאות ברק ואת גופה שב להתנועע בחן נערי כאילו היא שוב בת 19, מבוגרת ממני בארבע שנים בלבד. כמו תמיד, אני רוצה לשאול אותה שאלות שאסור לשאול: האם אי פעם הטילה ספק במשימה שקיבלה? האם פחדה? איך זה מרגיש, לשסף את גרונו של אדם ולהרגיש את החיים נוזלים ממנו ולדעת שאת עשית את זה? כמו תמיד, אני לא שואלת אותה דבר.

 


 

אני נלקחת אל בניין האימונים הראשי, מקבלת מלווה מבוגרת שאינני מכירה – ככל הנראה מדריכה חדשה – ונכנסת אל אחת מהמעליות התת קרקעיות. זהו הבניין בו נעשית מרבית פעילות ההכשרה של בנות השאיין, הוא מתנשא לגובה של שבע קומות סולידיות מעל הקרקע וחפור לעומק של כמעט קילומטר אל תוך האדמה, ויש בו כל כך הרבה קומות ומסדרונות ומדרגות והסתעפויות שאם אין לך מפה מפורטת אין לך באמת אפשרות לעקוב, ולא פעם בנות הלכו פה לאיבוד במהלך השיעורים. המקום ערוך לשמש גם כמקלט לבנות השאיין במקרה של מתקפה אטומית. אנחנו יוצאים מהמעלית בקומה שאינני מכירה, והמלווה שלי מכניסה אותי לחדר קטן, ממלמלת "בהצלחה" ויוצאת. אני מביטה סביבי. בקיר שמולי יש שתי דלתות, ומולי מונח שולחן שעליו מונחים שני חלוקי נחל חלקים, אחד שחור ואחד לבן. אני בוחנת אותן, מבולבלת: זה האתגר?

אני מרימה בזהירות את חלוק הנחל השחור, והדלת השמאלית נפתחת. אני ניגשת אליה, יוצאת אל מסדרון קצר ואטום המתעקל ימינה, שבסופו במה קטנה, אני מטפסת אליה ומוצאת את עצמי במעין מרפסת תצפית, מצוידת בכורסה מרופדת ונוחה למראה ומשקיפה על חצר פנימית מקורה וגדולה. בצידה השני של החצר מרפסת תצפית זהה, בה נפתחת עכשיו בדלת ואל החדר נכנסת אולה, ראש מסלול ריגול, מלווה בצוות המדריכות. היא מתיישבת על הכורסה שבצד שלה, וצוות המדריכות מסתדר מאחוריה. כולן בוחנות אותי בריכוז. אני משפילה מבט אל החצר. במרכזה ממוקמת רצפה מרובעת מרוצפת, המחולקת ל-64 ריבועים קטנים יותר, בשחור ולבן. סימנים קטנים, מספרים ואותיות לטיניות, כתובים לאורך ולרחוב הטורים והשורות. שחמט, אני מבינה. האתגר המנטלי הוא משחק שחמט. אבל היכן הכלים?

דלת מסורגת נפתחת בחצר וארבע טורים מסודרים של אנשים, מלווים בשומרות בנות שאיין, פוסעים אל החצר, ומסתדרים על שתי שורות המשבצות המנוגדות בלוח, פניהם פונים אלה לאלה. אלה שבשני השורות הקרובות אלי לבושים בשחור. בשורה האחורית הם לובשים כובעים המסמלים את תפקידיהם, וחמושים בכלי נשק שונים: קשת לצריח, רומח לפרש, חרב לרץ. את כלי הנשק של המלך והמלכה איני מצליחה לזהות. יש שם תערובת של גברים ונשים, שניים או שלושה מקועקעים כבני השאיין אבל לשאר מאפיינים ברורים של פרולטורים. הדבר היחיד שמשותף לכולם הוא אזיקון הפלדה הסגור על צווארם. אסירים. אני לא מצליחה לראות את השחקנים שעומדים בשורה הקדמית, ומעיפה מבט אל הצד הנגדי של הלוח, אל החיילים הלבנים שבשורה הקדמית. ילדים. המבוגר ביותר נראה כבן עשר. הצעירה לא יכולה להיות בת יותר משלוש. הם חמושים בפגיונות קטנים. על מה נעצרו? גניבת לחם? ניסיונות בריחה אל היערות?

אולה מכחכחת בגרונה. על אף המרחק, קולה נשמע חד וברור בחצר כולה. "7D ל-5D", היא אומרת, ולאחר כמה שניות ילד כבן חמש, מהוסס, פוסע שתי משבצות קדימה ונעצר. אחת השומרות שבחצר מסובבת שעון חול גדול, והמדריכות כולן נועצות בי מבט. "2D ל-4D", אני אומרת, וילדה כבת שבע פוסעת מבין השורות שלי ונעמדת מול הילד, חוסמת את דרכו. אולה, בתורה, מזיזה רץ. אני מגיבה בפרש. היא מקדמת חייל נוסף ואני מזיזה לכיוונה את הרץ הימני שלי, מבלי לתקוף עדיין. אני מהוססת. מה יעשו כשיגיע הזמן לתקוף?

את התשובה אני מקבלת מיד. אולה מזיזה את הרץ שלה אל משבצת עליה עומדת חיילת שלי והוא ניגש אליה, שולף את חרבו ועורף את ראשה בתנועה חלקה. אני נרתעת בבעתה. גופתה של הילדה קורסת לארץ בעוד ראשה מתגלגל כמה משבצות הצידה. השחקנים שעל הלוח נותרים דוממים. האזיקון ככל הנראה מנטרל אותם, או שאולי סוממו. שלושה פרולטורים במדי שרתים ניגשים אל הגופה. שניים מפנים אותה. האחר מעביר סמרטוט. פחות משלושים שניות לאחר מכן הלוח כבר נקי ומוכן לצעד הבא. הצעד שלי. כובד משקלו של האתגר נוחת עלי פתאום. במלחמה יש קורבנות, אני משננת לעצמי את הסיסמה עליה חזרנו בשיעורי טקטיקה. את לא יכולה לתכנן אסטרטגיה מוצלחת אם תתחשבי בקורבנות. אני מעיפה מבט בשעון החול, מרוקנת את מוחי מרעש, מתרכזת, בוחנת היטב את הלוח ומזיזה את הפרש שלי למשבצת בה עומד הילד שפתח את המשחק. הפרש מניף את הרומח שלו ומשפד את הילד. במלחמה יש קורבנות. במלחמה יש קורבנות. במלחמה יש קורבנות.

המשחק נמשך. אולה משסה חייל פשוט בפרש שלי. אני בתגובה לוקחת לה רץ. היא מריצה את המלכה שלה קדימה ואני מצליחה, בשני סיבובי הטעייה, לאגף אותה עם רץ וצריח. חייל נוסף שלי נופל, ואחריו עוד אחד, ואז לוקח פרש שלי את הצריח הימני של אולה. שני השחקנים הם בני שאיין, וכשהפרשית מקבלת את הפקודה היא פונה אל השחקן המגלם את הצריח ומצדיעה לו בהצדעה של בני שאיין. הוא משיב לה הצדעה, והיא יורה חץ מדויק בליבו, מחכה שיתמוטט ופוסעת אל המשבצת שהתפנתה. הם בהכרה מלאה, אני מבינה בהפתעה, כשאולה מקדמת חיילת, ילדה פרולטורית בת חמש בערך, אל חייל שלי. הילדה נעמדת מול החייל, שולפת את הפגיון שלה, אבל ידיה רועדות ואני מבחינה בדמעות שזולגות מעיניה. היא מנסה לשלוט בעצמה, לעצור את הרעד, ולא מצליחה. השומרות מזדקפות. הילדה מנסה. אני רואה שהיא מנסה, אבל הסכין נופל מידה. אולה מסבה את ראשה אל עבר השומרות ומהנהנת אליהן הנהון קטן. אחת השומרות מרימה קשת ומיידה בחייל שלי חץ.

שעה וחצי לאחר מכן מכניעה המלכה שלי – באמצעות מזרק מורעל – את המלך של אולה. השרתים מנקים את הלוח בזמן שהשומרות מצעידות את השחקנים שנותרו עומדים – ביניהם גם הילדה הבוכיה, ששרדה איכשהו – אל מחוץ לחצר. אולה ממתינה בסבלנות עד שהחצר תתרוקן. "השלמת את האתגר המנטלי בהצלחה", היא אומרת. "הוכחת יכולת לתפקד תחת לחץ, ניהלת את המערכה שלך בחוכמה תוך הפגנת יכולת אסטרטגית מרשימה, נהגת בזהירות ובקור רוח אבל לא חששת להקריב קורבנות למען המטרה. האתגר השלישי והאחרון יערך מחר בבוקר, ומייד לאחריו תילקחי אל הבסיסי המבצעי שלנו, להערכה ולשיבוץ לקראת תחילת השירות שלך למען הרפובליקה. עד אז, את משוחררת". היא קמה מהכורסה ופונה לצאת, המדריכות האחרות בעקבותיה. גם אני קמה, מתמתחת ומסתובבת. אמי עומדת בפתח המסדרון, מחייכת חיוך קטן.

 


 

באותו לילה אמא מוזגת לי כוס יין אדום – פינוק אסור בתכלית האיסור, מי שנתפס כשהוא צורך חומרים משני תודעה מכל סוג שהוא דינו מאסר – ואנחנו מתכרבלות במיטה שלה ומדברות. היא מספרת לי דברים שלא סיפרה לי מעולם: על מערכת היחסים הקשה שלה עם אמא שלה, שנהגה להכות אותה במקל עץ בכל פעם שלא הצטיינה מספיק בלימודים לטעמה. על שומר נארובי שחור ויפה תואר שהיה המאהב שלה במשך שלוש שנים, בעת שהסתננה במשימת ריגול אל חצר המלוכה בה הוצב, "זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זה אהבה. את היית הפעם השנייה," היא אומרת. וגם על האחים שלי אנחנו מדברות. לאחרונה, סיפרה לי, הצליחה להתחקות אחר גורלם של שניים מהם. אחד מהם הוא הקונדיטור הראשי בחצר המלכות. האחר מהנדס בכיר במחלקת הסייבר של צבא הרפובליקה. היא נשמעת גאה באמת ובתמים כשהיא מדברת על זה. אנחנו נרדמות מכורבלות יחדיו במיטתה. כשאני מתעוררת למחרת בבוקר, רקותי הולמות ולשוני יבשה ומחוספסת, אני מגלה שהיא כבר יצאה, ושלא הספקנו לדבר בכלל האתגר השלישי.

 


 

על האתגר הרגשי לא מסופר לנו דבר. גם השומרת שמלווה אותי אל החדר בו הוא נערך שומרת על שתיקה. אני הולכת אחריה, מחשבותיי פזורות. בתום האתגר אעזוב את ביתי, אפרד מאמי ומכל מי שאני מכירה ואצא מפה אל עתיד לא נודע. שנות ההכשרה שלנו הכינו אותנו, אמנם, לרגע הזה, ובכל זאת אני מרגישה חרדה קטנה מקננת בחזי. בעוד אנחנו פוסעות בעוד מסדרון ואחריו בעוד אחד, אני מנסה לכבוש אותה. לעשות את מה שעשיתי אתמול: לרוקן את מוחי מכל מחשבה, לנשום עמוק, להתרכז. אסור לי להגיע לא מוכנה. אני מגייסת את כל הכלים שרכשתי במהלך שנות ההכשרה הארוכות שלי, וכשאנחנו מגיעות בסופו של דבר אני כבר כמעט מאופסת וכמעט בשליטה. השומרת מורה לי על הדלת, מסתובבת והולכת בלי לומר מילה. אני פותחת את הדלת. החדר קטן, יש בו שני כסאות ושולחן אחד, עליו מונח הסכין שהיא העניקה לי, ספון בנדן העור השחור. היא עצמה יושבת בכסא שפניו אל הדלת. היא מחייכת אלי, אבל זוויות פיה רוטטות מעט. אני מתיישבת מולה בשמחה. "נעלמת הבוקר לפני שהספקנו להיפרד", אני מתחילה לומר, ואז קולטת את הבעת פניה ונעצרת. אני בוחנת שוב את החדר, אותה, את הסכין שעל השולחן. אני מבינה. "לא", אני אומרת.

היא מחייכת אלי שוב, מרימה את ידה אל צווארה ומצביעה על הנקודה המדויקת בה פועם הוריד, חי וחזק. "אם את רוצה לגרום נזק מהיר, זו הנקודה הטובה ביותר", היא אומרת בקול יציב. "הקורבן שלך יהיה מת עוד לפני שיגיע לקרקע."

"לא", אני חוזרת. "אני לא אעשה את זה. הן לא יכולות להכריח אותי. את לא יכולה להכריח אותי."

"בוודאי שהן יכולות", היא עונה.

"אבל למה.." אני מתחילה לשאול, אבל השאלה קופאת על שפתי. אני יודעת את התשובה. ניתוק פיזי. ניתוק מנטלי. ניתוק רגשי. בסכין הזה אני אמורה לחתוך את החוט האחרון שקושר אותי אל המקום הזה. אחריו לא יהיה שום דבר שאני אוהבת, שום שאכפת לי ממנו ושום דבר להפסיד. לא תהיה שום משימה שתהיה איומה מדי. אני אהיה הנשק המושלם. "לא", אני אומרת שוב. אבל כבר יודעת שזה חסר סיכוי.

"כשהגעתי לאתגר הרגשי שלי חתכתי לאמא שלי את הבטן, ולא את הצוואר", היא אומרת. "שנאתי אותה, רציתי שתסבול. הוצאתי לה את המעיים ועמדתי לידה וצפיתי בה גוססת והרגשתי סיפוק אדיר. רק בימים האחרונים הבנתי איזה מתנה עצומה היא העניקה לי כל השנים האלה. אני מצטערת, ילדה שלי, שלא יכולתי להעניק לך את אותה המתנה. אכזבתי אותך, אני חוששת. הייתי חלשה. העדפתי את האינטרס שלי על פני זה שלך. ידעתי הרי טוב מאוד לקראת מה את הולכת".

"אנחנו יכולות לברוח," אני אומרת לה. "נגנוב נשק, נצא מהבנין, נצא ליערות ו.."

"ומה?" היא אומרת. "נחיה ביער, בין היצורים המהונדסים? ניטמע בין הפרולטורים? ננסה לחצות את הגבול? תוך כמה זמן יתפסו אותנו? שבוע? חודש? את ראית אתמול מה עושים לאסירים מדרג פחות. מה יעשו לדעתך למי שנחשב לבוגד ברפובליקה?"

אני מטלטלת את ראשי בפראות. "חייבת להיות דרך אחרת", אני אומרת. היא מחייכת אלי, קמה, עוקפת את השולחן, מושכת אותי לעמידה וחופנת את פני בשתי ידיה. הן חמות ויבשות. גם עכשיו היא בשליטה מלאה. "פשוט תעשי את זה מהר," היא אומרת, שולחת יד ומנגבת את זוויות עיני. אני מבחינה עכשיו, בהפתעה מסוימת, שאני בוכה. בפעם האחרונה שבכיתי הייתי בת ארבע ודרכתי על מסמר בחצר. אמא הושיבה אותי על שולחן המטבח, שלפה לי את המסמר מהרגל בעזרת פינצטה והסבירה לי בסבלנות שאצלנו לא בוכים.

"איך זה ייתכן שאת כל כך רגועה?" אני שואלת אותה, שולחת יד ומנגבת בגסות את לחיי. חולשתי מעצבנת אותי, אפילו עכשיו, במצב הזה.

היא מושכת בכתפיה. "תמיד ידעתי שזה מה שהולך להיות", היא אומרת. "השבט נוהג ככה מאז שנוסדה הרפובליקה. זוהי טובת הכלל: הבת מקבלת שלב קריטי בהכשרה שלה. מהאם נחסכת ההזדקנות עם כל התחלואות שהיא מביאה איתה: אובדן השליטה על הגוף ועל הראש, חוסר יכולת לתרום למבנה הכלכלי של החברה, תלות באחרים. אני רואה את הפרולטורים גוססים ומתים, רועדים במיטותיהם, ללא שליטה על הסוגרים שלהם ובלי יכולת לזהות אפילו את האנשים הקרובים אליהם ביותר. זה מוצא מכובד לעין ארוך, האמיני לי."

אני בוכה בלי שליטה עכשיו, והיא מחבקת אותי וטומנת את פני בצווארה. ידה טופחת על גבי טפיחות מרגיעות, קצובות, כמו שנהגה לטפוח כשניסתה להרגיע אותי כשהייתי קטנה. כשאני נרגעת היא משחקקת אותי בעדינות מחיבוקה, מרימה את הסכין ומושיטה לי אותו, כשהניצב פונה אלי. "סיימתי כבר את כל הסידורים שלי," היא אומרת. "אמרנו כבר את כל מה שהיה לנו לומר, לימדתי אותך את כל מה שאני יודעת. אין לי ספק שאת תביאי לי גאווה, לי ולרפובליקה. אנא ממך, יקירתי. עשי זאת מהר".

רגע, אני רוצה לצעוק, אבל אני עוד לא מוכנה. יש לי עוד כל כך הרבה שאלות לשאול אותך. אבל כשאני מביטה בה אני מבחינה שוב ברעד בזוויות שפתיה, ורואה את המסיכה שלה מתחילה להיסדק. אם אמשוך את הרגע אמנע ממנה את הדבר האחד בו היא נאחזת כרגע – השאיפה למות בכבוד. אני נושכת את שפתי בחוזקה, שולפת את הסכין מנדן העור, מעבירה את קצות האצבע על הלהב, מרימה את עיני ומתבוננת עמוק אל תוך עיניה של אמא.

"אני אוהבת אותך", אני אומרת לה.

אני מניפה את הסכין.