סידני למלבורן

אני לא בטוחה מה העיר אותי קודם, האינטרקום או הציפורים הארורות שמשחזרות מחזמות זמר מחוץ לחלון שלי, אבל אחד מהם העיר אותי.

ישנתי שינה טרופה וחסרת מנוח, אריג שחור ומחורר. בכלל לא הייתי אמורה לישון. לא כאן. אבל עם כמה שהמחשבה הזו מלנכולית, ועם כמה שהשתדלתי לא לחשוב אותה, זה לא שיש לי מקום טוב יותר לישון בו.

"בוקר טוב, מתוקונת", רועם קולה העליז של מינטה דרך האינטרקום, ואני בתגובה נוחרת ומעבירה יד במה שאמור להיות השיער שלי, אבל מזכיר יותר פרווה סינטטית מרוססת בספריי נגד חרקים. "זמן לקום!"

"לא ישנתי", אני רוטנת, כי אם אצליח לשכנע את מינטה, אולי אצליח לשכנע גם את עצמי שבאמת נשארתי ערה כדי לעבוד, כמו שהייתי צריכה. "אני פשוט צריכה אספרסו."

"ואני צריכה את ריאן ריינולדס בטוגה זהובה על מצע של שטרות חמישים ונרות ריחניים בריח לבנדר פצ'ולי… אבל זה לא קרה עד עכשיו." מעירה מינטה, מה שנראה בעיניי כשימוש מיותר לחלוטין באינטרקום. זו הבעיה עם מינטה. היא פשוט אומרת דברים כאלה, בלי להקדיש לזה מחשבה שנייה ובלי לקחת זמן כדי לתכנן את המשפט. כאילו תמיד היה ברור לה שהיא צריכה את ריאן ריינולדס בטוגה זהובה על מצע של שטרות חמישים ונרות ריחניים בריח לבנדר פצ'ולי. אף פעם לא אצליח להבין איך היא עושה את זה.

לא, מינטה לא קונה את זה, אז גם אני לא קונה את זה, ואין לי ברירה אלא להתמודד עם העובדה שנרדמתי במקום לעבוד ליל אמש, וזה אומר- עוד עבודה ביום האפרורי והקריר אליו התעוררתי. אז בהשלמה ממורמרת עם המצב, אני נתמכת במרפקי כדי לדחוף את עצמי מעלה משולחן הכתיבה עליו נמחץ פרצופי, ומשתדלת להתמודד עם העולם שמקיף אותי. נזכרת מי אני ואיפה אני ולמה לעזאזל אני קיימת.

ריילי בולדווין, חוקרת פרטית ממלבורן, אוסטרליה, במה אוכל לעזור.

"מה השעה?" אני שואלת, כי העולם נראה מעורפל מדי, עשוי מריחות מכחול וציורים בחול שהתנדפו עם הרוח, מכדי להבין ספרות על שעון הקיר מולי.

"זו לא שאלה של מישהי שנשארה ערה", מינטה מפילה כמה מילים- משתהה לרגע, ומרככת את גוון קולה. "אבל זה בסדר, ריילס. את לא היית צריכה להישאר ערה. פשוט קצת צורם לי שלא באת לישון אצלי, זה הכל. השולחן שלך לא יכול להיות נוח יותר מהספה שלי."

תתפלאי, אני חושבת, אך שומרת את כפיות הטובה שלי לעצמי. מינטה כל כך נדיבה איתי. והדירה שלה כל כך מסריחה. "הייתי צריכה." אני קובעת, משפשפת את עיניי בישנוניות ומתמתחת בכיסאי, רק כדי להרגיש שאני באמת ערה. "יש תבנית מאחוריי כל מה שקורה כאן. ואם עוד לא מצאתי אותה, משהו לא בסדר."  אני זורקת מבט מיואש אל אוסף גזרי העיתונים והתמונות המפוזרים על השולחן שלי בצורה כמעט אומנותית. אני לא מסוגלת להאמין שנתתי לעצמי להירדם. הייתי יכולה לפצח את העניין הלילה. "למה אנחנו עדיין מדברות באינטרקום?" אני מוסיפה, רק כדי שמינטה לא תגיב שום דבר על כמה שהאובססיה החדשה שלי מטופשת, ולמה אני צריכה אובססיה חדשה, ולמה אני צריכה להטריח את עצמי בזה כשיש דברים יותר חשובים לעשות. אני באמת לא רוצה להתווכח איתה אחרי שנמנמתי עם הלחי דבוקה למהדקי הנייר והעטים שעל השולחן שלי.

"אה, כי יש כאן לקוחה. אני מכניסה אותה."  מינטה אומרת, ונראה שהמשפט הרבה מאחורייה לפני שאני בכלל מסוגלת לפתוח את הפה. "אינטרקום סוף!"

"מה- לא- אל תכניסי אותה!" אני קוראת, ולא יודעת אם להעביר קודם יד בשיערי הסורר או ליישר את חולצתי המקומטת או להזדקף בכיסאי או לאסוף את פרוייקט האומנות הקטן שלי מהשולחן- אז אני פשוט מעיפה בתנועת יד מהירה את גזרי העיתונים מהשולחן שלי- ביחד עם עטי הפיילוט, הפתקיות שגרג השאיר לי על חשבונות לשלם, ופחית משקה האנרגיה הריקה שלי. נהדר. הלקוחה נכנסת כשאני רוכנת להרים אותה.

"בוקר טוב", אני מחייכת בתגובה לגבתה שמזדקרת אל אמצע המצח. אכן סיטואציה מתמיהה. "איך אני יכולה לעזור?" אני מוסיפה, מרימה את הפחית והעטים המפוזרים על הרצפה ומתרוממת בחזרה אל כסאי. עם שיערי הסתור והכתמים השחורים מתחת לעיניי, ספק אם אני נראית כאילו אני יכולה לעזור למישהו.

"אני מחפשת בלש פרטי להעסיק", היא מצהירה, ומתיישבת בכיסא שמול שולחני, מניחה לצד רגלייה את תיק המייקל קורס שלה, מתחרטת ומרימה אותו בחזרה אל חיקה. כאילו שהרצפה שלי רעילה.

"הגעת למקום הנכון." אני אומרת, מופתעת שאני בכלל מצליחה לענות משהו. המוח שלי עדיין מרגיש כאילו מישהו הפיל אותו לצניחה חופשית בתוך ערפל. "תתחילי בלספר לי מי את."

אני יודעת את השם שלה שנייה לפני שהיא אומרת אותו. אני מרגישה אותו צרוב בבשרי. אוקטביה ווילוביי.

"הבן שלי נעלם", היא ממשיכה, ואני משתדלת לא להחמיץ את פניי. הייתי מעדיפה לקבל הרבה יותר מידע עליה. אני רוצה שיהיה לי בסיס לפני שאשמע מה מביא אותה אליי- ולמה דווקא אליי. אני חייבת להודות שאני מופתעת; נשים כמוהה- עם תספורת שכאילו מבקשת לדבר עם מנהל המשמרת שלי, עם מעיל פרווה אמיתי, עם משקפי שמש שהיא מרכיבה על מצחה גם בתוך מבנה סגור- בדרך כלל מגיעות לדבר איתי על הבעלים החשודים-כבוגדים שלהן. זו מחשבה מאוד סקסיסטית, ריילס, אני מזכירה לעצמי

יש רק את הסיפור שלה, שהיא מספרת לי. ואת הסיפור שהיא לא.

"הוא בן 15. והוא ילד טוב, באמת, אבל איך הוא מגזים! הוא החליט שהוא גותי." היא רוכנת קדימה, זורקת אליי את המילה כאילו הייתה מידבקת, ואני משרבטת אותה בגדול על אחת מהפתקיות שגרג השאיר על השולחן שלי. הרבה הורים מתארים את הילדים שלהם כגותים כשלמעשה הם פשוט… מתבגרים כועסים. "והוא עושה טעויות של ילדים. את יודעת איך זה, עם כל ההורמונים שלהם. הוא חושב שאני נגדו. מכל האנשים- אני! אני היחידה שיש לו בעולם הזה, באמת. אני היחידה שאכפת לה מספיק בשביל לעזור לו להפוך למשהו. לא שהוא מעריך את זה. בכל מקרה, אני לא יודעת מה קרה."

"פנית למשטרה?" אני משחילה שאלה כשהיא שותקת לשנייה. הקול שלה צרוד והיא סוחטת כל הברה.

היא מסווה התפתלות של אי נוחות בכיסאה כשיעול. "לא, אני מעדיפה ש-"

"יש משהו לא חוקי מעורב, הא?" אני זוקרת גבה. "אל תדאגי. אני אשאל רק אם זה יהיה רלוונטי. העלית על דעתך שהוא ברח מהבית?"

היא מביטה בי בהלם לרגע- נראית פגועה רק מעצם השאלה. אבל אני לא מתחרטת ששאלתי. "שיברח מהבית! לא בא בחשבון. יש לו כל מה שילד היה יכול לחלום עליו. ואני קונה לו את כל הבגדים המטונפים שהוא רוצה מהוט טופיק. שלא תחשבי שאני לא משתפת פעולה עם האופנות החולפות המטופשות של-"

"את בטוחה שהוא לא ברח מהבית", אני חוזרת, והיא מהנהנת בנחישות. "טוב, מה את כן חושבת שקרה?"

"אם הייתי יודעת לא הייתי נמצאת כאן, לא?" היא מצחקקת בעצבנות. "זה די ברור לי שמישהו פגע בו, כמובן."

"למה זה כל כך מובן?" אני שואלת בעדינות.

"יש אנשים מסויימים שמקנאים בי. זה מגיע עם הצלחה", היא מחייכת, אך מעיפה מבט מהיר סביב החדר, כדי להדגיש שאני לעולם לא אבין את זה. "ואני אפילו לא יודעת איזה מן אויבים הוא השיג לעצמו. הוא לא מספר לי כלום, את יודעת."

"אז היית אומרת שהקשר שלכם בעייתי?" אני מרימה את עיניי אליה, והיא מסיטה את מבטה במהירות.

"אם כן, זה רק כי הוא לא משתף פעולה. אני עושה כל מה שאני יכולה." היא מבטיחה, ואני כנראה נראית ספקנית, כי היא ממהרת להפטיר: "אבל מה זה פה? לא באתי בשביל טיפול פסיכולוגי, באתי כדי שתמצאי את הבן שלי."

"בהחלט." אני אומרת. נדמה כאילו החדר נעשה צפוף יותר ויותר ככל שאני מבלה יותר זמן עם אוקטביה ווילוביי. היא משרה אווירה לא נעימה, ולרגע אני צריכה להזכיר לעצמי שאני חוקרת פרטית ולא מלצרית שהיא צועקת עלייה כי הרוטב על הסלט שלה אבל היא ביקשה אותו בצד. "אמרת שקוראים לו…?" אני מוסיפה, כי אני מבינה שאפילו לא שאלתי מה השם של הילד. היא אולי באה לדבר עליו, אבל אוקטביה מדברת בעיקר על עצמה.

"אלכסנדר ווילוביי. אלכסנדר ג'וליוס ווילוביי, אם את רוצה לדייק." היא מתנפחת בגאווה רגעית, לפני שהיא וודאי נזכרת על מי אנחנו מדברות ושוקעת בחזרה בכיסאה. "את חושבת שתהי מסוגלת למצוא אותו?"

"טוב, אני אצטרך עוד כמה פרטים, אבל זה בהחלט משהו שאני מסוגלת לעשות", אני מכחכחת בגרוני, מקווה שאני נשמעת בטוחה בעצמי יותר ממה שאני מרגישה. "זה זמן טוב לשאול אותך- מה מביא אותך דווקא אליי?"

"אני באמת מופתעת מכמה מוזנח המקום- לא הבחירה הטבעית שלי", היא אומרת בלי שמץ של בושה, אבל למען האמת, היא צודקת. "קיבלתי את השם שלך כי שמעתי שאת מומחית ב… מקרים על טבעיים." היא לוחשת את סוף המשפט כאילו הוא גחלים לוהטות. שופכת את הגחלים הלוהטות אל שולחן הכתיבה שלי.

"לא ציינת עד עכשיו שזה מקרה על טבעי", אני מזכירה, ומזדקפת, כי זה בהחלט נעשה יותר מעניין.

עכשיו היא בהחלט זעה באי נוחות בכיסאה. "כן, יש את העניין הזה… אלכסנדר יודע לעשות דברים קצת… יוצאי דופן. כמובן שדרשתי ממנו לא לדבר על זה עם אף אחד. אפילו לא איתי- מה אם זה מסוכן? אז אני לא לגמרי בטוחה מה הוא יודע לעשות, אבל זה ככה מאז שהוא ילד קטן. וחשבתי, צריך להיות לזה חלק בהיעלמות שלו, לא?" היא עוצרת לשנייה בשביל לצחקק באי נוחות. "את מקבלת הרבה מקרים כאלה, נכון? זה נורמלי?"

"נורמלי בקטגוריה של מקרים על טבעיים? כן, למה לא", אני מפטירה, בעיקר כדי להרגיע אותה. אני צריכה להיות לבד. אני צריכה לחשוב על זה לבד. "טוב, תודה שבאת. אני אתחיל לעבוד על זה."

"זהו?" היא זוקרת גבה.

"אצור איתך קשר אם יהיו לי עוד שאלות", אני מבטיחה.

אני אפילו לא מחכה שתצא מהדלת לפני שאני מדליקה את המחשב שלי.

כשאני מרימה את עיניי ממנו, השמש נמצאת במרכז השמיים. אפילו לא שמתי לב שהיא יצאה, או נפרדה ממני, אבל זה בסדר, כי יש לי קצה חוט.

בלוג השירה של אל ווילוביי.

אני קוראת למינטה דרך האינטרקום, והיא נכנסת למשרדי בצהלות, שיערה הצבוע סגול כתם בוהק כנגד עורה הכהה. "והיא בחיים! הייתי בטוחה שחזרת לישון."

"בהחלט לא. מצאתי את הבלוג של אל." אני אומרת. "את יכולה לסדר לי קפה? בבקשה? לא אכפת לי אם תשפכי לי אותו על הפרצוף. פשוט… קפה."

"אני אגיד לגרג להביא", מינטה מרימה את הכיסא שמעברו השני של השולחן ומתיישבת לצידי. בדרך כלל היא תענה משהו על זה שאני לא משלמת לה מספיק בשביל שתהיה המזכירה שלי, אבל מינטה יודעת לזהות את מצב הרוח הרציני-עבודה שלי, ולהתנהג בהתאם. "אני לא אשקר, צוטטתי באינטרקום כל השיחה. האישה הזו נוראית!"

אני נותנת הנהון קטן בלי להסיט את מבטי מהמחשב. "שימי לב לפוסט הזה." אני אומרת, ומחווה בידי אל אחד מהפוסטים העגומים יותר של אל (אם כי כולם, למדתי, עגומים).

5 סיבות למה היום הזה היה היום הכי גרוע בחיים שלי:

1. נפלתי במסדרון, וכולם ראו. לא אכפת לי מהנורמיז הרגילים, אבל גם אוון הסתכל.

2. קיבלנו בחזרה את המבחנים במתמטיקה. נכשלתי. שוב.

3. ואם זה לא מספיק גרוע, המורה שלי לקח אותי לשיחת נזיפה על ההברזות. הוא אמר שהוא יגיד לאוקטביה.

4. כאילו שכל זה לא מספיק, ג'נה החליטה שנמאס לה שאני חופר לה על הבעיות שלי והיא רוצה שניקח הפסקה. איך אנשים שאפילו לא יוצאים לוקחים הפסקה?

5. אבא שלי יצר איתי קשר.

"המממ, זה מעניין. אבא שלו." אני מכווצת את מצחי. "לא הספקתי לשאול את אוקטביה לגביו."

"זה לא יפתיע אותי אם הוא לא בתמונה", מינטה נושפת בבוז. "בכל מקרה, ת'יאו התקשר כשישנת."

"בלי ת'יאו." אני מזהירה. קיוויתי שהמוח שלי עדיין עייף ועסוק וטרוד מכדי להתרכז בשם ת'יאו, אבל טעיתי, כמו תמיד. "אני חושבת."

"היי, זה לא הוגן שאני המזכירה שלך רק כשזה נוח לך שאהיה. הוא רצה להזכיר לך שקבעת להגיע אליו היום בערב לקחת את הדברים שלך. את תספיקי?"

"אני אספיק", אני אומרת, ובולעת גוש תועה בגרון שלי. אסור לי גוש בגרון. אסור לי מחשבות, במיוחד לא על ת'יאו.

אני משתדלת להתרכז במשימה שמולי במקום; למצוא מידע אודות אבא של אלכסנדר (או אל, כפי שהוא ככל הנראה מכנה את עצמו). אחרי פרק זמן שנע בין דקות לשעות (שבו גרג כנראה הספיק להגיע, כי מצאתי קפה על השולחן שלי, ובלעתי אותו בלגימה ארוכה), יש לי שם.

מונטגיו ווילוביי.

 

הייתי ילדה שגדלה ליד תחנת רכבת.

העולם היה פשוט למדי אז. היו אנשים טובים, או אנשים רעים, וזהו. האנשים שנופפו לשלום בחזרה מן הרכבת, והאנשים שהתעלמו.

לא היו בעיות כמו שכר דירה, או נערים רגזניים נעלמים שעליי למצוא, או חבר שמחבל לי בחקירות. היו פשוט השמיים, ורעש  גלגלי הרכבת כנגד המסילה, והחצץ תחת רגליי, ואני.

הייתי ילדה שגדלה ליד תחנת רכבת, והעסיקה את עצמה בבהייה ארוכה באנשים, בניסיון לדמיין את הסיפור שלהם. ואם הסתכלתי מספיק זמן- זמן רב כל כך שנדמה כאילו הגב שלהם נתפר לגלגלי העיניים שלי- הייתי יכולה לדעת אותו. הייתי יכולה להרגיש אותו זורם בדמי, כאילו הם לחשו לי אותו באוזן, וביקשו בצחקוק נבוך שלא אגלה. ואף פעם לא גיליתי

"יש לך מייל מוזר בתיבת הדואר, ריילי."  מעירה מינטה, היא יושבת בכיסא הלבן מול השולחן שלי, משתדלת לעבור על המיילים שלי תוך מריחת לק כחול מטאלי. כשהיא נוגעת במסך הטלפון, הוא מתלכלך מהלק, והיא מקללת. אני מגחכת. מינטה יכולה להיות נוראית כשהיא פותחת את הפה. אני לא יכולה להיזכר באיך שהיא קראה למורה המשגיחה במבחן בספרות אי שם בכיתה ט' בלי לצחוק. ואני נזכרת עכשיו, אז אני צוחקת. "מצחיק אותך, כלבה?" היא מתגרה. "תבדקי את המייל הזה. הוא מחשיד!"

הוא באמת מחשיד. אני פותחת את המייל על המחשב שלי, והלב שלי מדלג על פעימה. קצת כמו ההרגשה של לפספס מדרגה כשיורדים. צניחה קטנה, לב פועם- ואתה בסדר. "מונטגיו ווילוביי." אני מקריאה את שם המוען, נשענת בכיסאי כדי להסתכל טוב יותר, כדי לוודא שאני לא טועה. "לעזאזל. מה הוא עושה פה?"

"זה נשמע כמו שם של מארח שלא יכניס אותי למסעדת מישלן." מינטה מעירה.

"זה אבא של אל!" אני קוראת. "לא יכול להיות. איך הוא הגיע אליי? מה הוא רוצה?" שאלות מסוג אלה לרוב נענות ע"י המייל שהוא שלח לי- ואני פותחת אותו.

סידני למלבורן.

04:25.

בהצלחה!

"זה המייל הכי מוזר שראיתי, בהפרש, ואני הייתי חלק מכמה תרמיות נסיך ניגרי ממש ססגוניות." מינטה אומרת. לא הספקתי לשים לב שהיא קמה ממושבה, אבל עכשיו היא קוראת את המייל מעבר לכתף שלי, והלק המטאלי מלכלך את חולצתי המקומטת.

"סידני למלבורן." אני מקריאה, מהורהרת.

סידני למלבורן היה החלום שלי. סידני למלבורן היה השאיפה הגדולה ביותר שלי במשך ארבע שנים. סידני למלבורן היה המחשבה בעזרתה ניחמתי את עצמי כשדברים נעשו קשים מדי.

סידני למלבורן…

סידני למלבורן זה קו הרכבת שהוציא אותי מקהילה מנומנמת, ממעטה של שתיקה, אל התחלה חדשה. אל חיים חדשים.

אל ריילי בולדווין, חוקרת פרטית, במה אוכל לעזור?

זה הקו שאני ומינטה לקחנו ביום סיום הלימודים שלנו. ממש באותו יום. כשהאפטר פרטי התחילה, כבר היינו על הרכבת. הרחק מההורים שלי, הרחק מבית הספר, הרחק מאנשים שקוראים למינטה אוריינטלית ומסוד שלי שנדרש להישמר. הבטחנו אחת לשנייה כשהכרנו שנעזוב, ועזבנו.

כדי להקים משרד חוקרים פרטיים, שכרגע הייתה בו חוקרת פרטית אחת ומנהלת אדמיניסטרטיבית (לא מזכירה!).

סידני למלבורן.

"למה הוא יודע על סידני למלבורן?" אני מקמטת את מצחי. "מה הוא מנסה להגיד?"

"למה התכוון המשורר?" מינטה תוהה בקול רם, אבל אני כבר עסוקה ברעש מקשי המקלדת תחת לחישות נועזות של אצבעותיי, מחפשת את התחנות של קו הרכבת סידני למלבורן.

קו הרכבת אליו נשאתי עיניים כשהייתי ילדה קטנה שגדלה ליד תחנת רכבת.

"קאמפבל טאוון, מיטאגונג, בוורל, מוס ווייל", אני מתחילה למנות את התחנות סופרת אותן על אצבעותיי.

"היי, אכלנו שם דונאטס, זוכרת?" מינטה מחייכת. אני זוכרת. אני זוכרת את הציפוי הוורוד על שלי. אבל כרגע, כל מוחי ומחשבותיי ותודעתי ונשמתי תלויים בין פסי הרכבת של סידני למלבורן.

"בנדנון, גולבארן, גאנינג, יאס ג'נקשן, הארדן-"

"הארדן." מינטה קוטעת את דבריי. ואת חוט המחשבה שלי. אני מתאפקת לא להרביץ לה.

"כן, אני יודעת, המבורגר מעול-"

"לא. כאילו, כן. אבל שם נעלם הבחור ההוא, לא?" היא שואלת, והחשק להרביץ לה מתחלף ברצון לחבק אותה.

"כן." אני פוסקת. "את חושבת ש… לא, אין סיכוי. או שיש?" בעודי ממלמלת לעצמי, אני אוספת בידיים רועדות את גזרי העיתונים המפוזרים שלי. פרוייקט אומנות קטן, מורכב משברי סיפורים על אנשים נעלמים. שמיכת טלאים של רוחות. "כן, זו הכתבה הזו. הארדן: צעיר נעדר, משאיר מאחוריו מכתב מסתורי. זה האחד שדיבר על זה שהוא יכול לתקשר עם פטוניות. את יכולה להסתכל איפה קרו המקרים האחרים?" אני שואלת. מינטה אוספת לידייה כמה מגזרי העיתונים.

"בונדאנון, קשישה מדווחת על פעילויות על טבעיות- ונעלמת."

"מיטאגונג, המשטרה מבקשת את עזרת הציבור במציאת בן 8 שמשפחתו טוענת כי יש לו יכולות מיסטיות."

"יאס ג'נקשן, הסנאפ האחרון: נערה מעלה לחשבון הסנאפצ'אט עדכונים על 'כוחות מיוחדים', ונעלמת כעבור מספר שעות. משפחתה מבקשת את עזרת הציבור במציאתה."

אנחנו מקריאות, ולכמה רגעים, אני לא יכולה לעשות כלום מלבד לבהות במינטה, ובגזרי העיתונים, ושוב במינטה, ושוב בגזרי העיתונים. "ב-בואי נסדר אותם לפי הסדר של התחנות", אני מצליחה לבסוף לגמגם.

וזה הגיוני. זה מכעיס, כמה שזה הגיוני, ואני לא מאמינה שלא הצלחתי לפתור את זה עד עכשיו, ואני לא מאמינה שנרדמתי במקום לפתור את זה. התאריכים מתאימים לסדר תחנות הרכבת.

סידני למלבורן.

"מה זה אומר?" מינטה שואלת, בסופם של כמה רגעים בהם אף אחת מאיתנו לא מסוגלת להגיד כלום.

"זה אומר שהבחור הזה- אבא של אל- מעורב בשתי חקירות שלי. הוא חייב להיות. את לא מבינה, מינטה? הוא יודע שלאל יש כוחות. ובדיוק כמו כל האנשים האלה, אל נעלם. הוא קשור לזה." אני מעסה את רקותיי בניסיון להתרכז, המחשבות בראשי מאיימות ליצור פיצוץ מאפיסת מקום.

"אבל למה שהוא ירצה לפגוע בבן שלו?" מינטה שואלת.

"אנחנו לא יודעות שהוא פגע בו. אנחנו לא יודעות שמישהו ניסה לפגוע באף אחד מהאנשים האלה, רק כי הם נעלמו." מחשבות, מחשבות, מחשבות. חוצות את תודעתי כמו כוכבים נופלים. אני נאחזת באחת.

הפוסט של אל.

"הפוסט של אל! הוא הזכיר שם שאבא שלו ניסה ליצור איתו קשר. תבדקי ממתי הוא", אני פוקדת, בעודי משרבטת על הפתק עליו שירבטתי מוקדם יותר היום, לצד שמו של אל, את שמות התחנות בהן דווחו מקרי היעלמות, וסדרן.

סידני סנטרל עד קוטמנדרה.

"הפוסט מלפני תשעה ימים", אומרת מינטה. היא יודעת מתי להקשיב, מתי לשתף פעולה איתי, אז אני מרשה לעצמי לפקוד עלייה להתקשר לאוקטביה ווילוביי, ולשאול מתי בדיוק אל נעלם.

התחנה הבאה בסדר היא ג'וני, ומקרה ההיעלמות האחרון- לפני שלושה ימים. אבל האדם הבא שנעלם, שמחזיק כוחות מסתוריים, ושאמו הנפוחה התעקשה לא לדווח על כך למשטרה, הוא אלכסנדר ווילוביי. והוא לא נעלם בג'וני.

יש לי שעה.

יש לי תבנית.

ולמרות שיש עוד אינסוף מסקנות אפשריות אחרות וסבירות יותר שהייתי יכולה להגיע אליהן, אני אומרת למינטה, "אנחנו צריכות להגיע לג'וני עד 04:25."

"את נשמעת בטוחה בעצמך, אז נעשה את זה!" מינטה מצהירה, מניפה את ידה בהתלהבות. באמת, לא יכולתי לבקש חברה הכי טובה/מנהלת אדמיניסטרטיבית טובה יותר. אני רוצה לשאול איך נעשה את זה, אבל כשאני מישירה מבט אל עינייה הכהות, הגדולות ועגולות כמו שני כפתורים, אני יודעת שכבר יש לה דרך מתוכננת. השמיים נמרחים בכחול כהה על קו האופק, מסתתרים מאחורי הבניינים ואורות העיר של מלבורן, כשאנחנו רצות אל תחנת האוטובוס הקרובה.

 

הייתי ילדה שגדלה ליד תחנת רכבת.

והמולת הגלגלים הפכה עם הזמן לשיר הערש שלי. הקיטור היה עננים על שמיים כחולים. היקום היה מעשיית ילדים, ובכל יום מחדש, קיוויתי שזה החלק שבו אני משתלבת בסיפור.

הייתי נערה שגדלה ליד תחנת רכבת, והבינה אנשים כשהיא הסתכלה עליהם. הבינה את התחושות שלהם, את מחשבותיהם, את זכרונותיהם, את מהותם. וזה היה מלחיץ, מבלבל.

ודווקא את עצמה היא לא הבינה.

ואיכשהו, ידעתי את שמותיהם של אנשים, שנייה לפני שהם אמרו לי אותם.

אנחנו מגיעות אל הדירה של גרג, אלייה לקחנו אוטובוס, תוך עשרים דקות.

"אנחנו צריכות את המכונית שלך עכשיו, בנאדם!" מינטה צועקת לו בפרצוף כשהוא פותח לנו את הדלת, ואנחנו רצים אל החניון הקטן של הבניין שלו. לגרג יש נטייה נוראית לשתף פעולה עם השטויות שלי ושל מינטה. יש לו חבילת צ'יפס בתא הכפפות, ואני מסיימת אותה לפני שאני מספיקה לשמוע את רעש הפתיחה של העטיפה.

"ואז סידרנו את כל העיתונים וראינו שאלה בעצם תחנות הרכבת-" מינטה מסבירה בליווי תנועות ידיים תיאטרליות, ואני בוהה דרך החלון, משעינה עליו את לחיי, תוהה למה תמיד המחשבות שלי חייבות להיות כל כך מסובכות ולהיקשר ולהיפרם ולהסתבך וליצור פקק תנועה ענק בתוך הכבישים של ראשי, כדי שכל הרגשות הקטנים שנוסעים במכוניות יוכלו להתעצבן על שעכשיו יאחרו לעבודה. אני תוהה אם גם אל מרגיש ככה מדי פעם. אני תוהה איפה אל נמצא עכשיו, והאם הוא בטוח, והאם הוא יודע שאמא שלו מחפשת אותו, ואני מחפשת אותו, ואנשים חושבים עליו.

"זה נשמע מרתק, ריילי!" גרג קורא, מחייך אליי. ואני לא מסתכלת עליו, אבל אני יכולה לראות את שיערו הבהיר ולחייו העגולות, השמנמנות, דרך המראה. כמובן שזה נשמע מרתק. הכל נשמע לגרג מרתק.

את גרג הכרנו שבועיים אחרי ששכרנו לראשונה את המשרד הקטן והמעופש שלי. הוא עובד במשרד רואי החשבון מעבר לכביש. צחקנו, אני ומינטה, על הבלונדיני הגוצי בחולצה מכופתרת שהילך לו ברחוב ונראה כל כך לחוץ, כשהבטנו בו דרך החלון. ואז הבלונדיני הגוצי עלה למשרד שלנו וביקש לחמם את הבוריטו שלו במיקרוגל שלנו. מאז הוא עזר לנו קצת עם ענייני מיסים וחשבונות, ובא לחמם את הבוריטו שלו בכל יום שלישי. אני חושבת שכבר הספיקו לתקן את המיקרוגל במשרד שלו, אבל הוא עדיין נהנה לבוא לבקר.

גרג הוא זה שהכיר לי את ת'יאו, שעבד איתו בקומה, והיה נחמד מספיק בשביל להתיידד איתו. הוא בא עם גרג לחמם בוריטו באחד מימי השלישי והתעלם ממנו כמעט לחלוטין כדי לדבר איתי. אלוהים יודע מה הוא מצא בי, כי אני התעלמתי ממנו לחלוטין כשניסיתי למצוא היגיון בחקירה על שחיתות במועצה מקומית.

אולי בגלל זה מצאתי חן בעיניי ת'יאו. הוא אוהב אתגרים.

תמיד תהיתי למה הוא בחר להתפשר דווקא עליי. הוא היה טוב יותר כמעט בכל מובן אפשרי, אבל הוא אף פעם לא התנשא. זה רק הפך אותו ליותר מעצבן.

אני מניחה שת'יאו גרם לי ליותר לחץ משמחה. את רוב השעות שבהן לא ישנתי, ביליתי בניסיונות להסתיר ממנו את כל הדברים שאני מסוגלת לעשות. אף פעם לא אמרתי לו כשלא היה לי מצב רוח להתנשק, או לצאת לאכול, או לפגוש את ההורים שלו- כי הוא היה יכול לבחור כל אחד או אחת ביקום הזה. הוא היה ת'יאו. הוא היה יפה, וחכם, ומוצלח- ובכל זאת, הוא בחר בי. אז הייתי צריכה פשוט… להגיד תודה, ולשתוק, ולזרום עם מה שקורה.

וזה מה שהיה, עד שתפסתי אותו דוחף את תיקיות המידע של פרשת השחיתות במועצה המקומית, שעבדתי קשה, ושיחדתי כמה אנשים כדי להשיג, אל תוך תיק רואי החשבון המפונפן שלו.

"אל תעשי מזה עניין, ריילס", הוא אמר אז, שקול כתמיד, רגוע בצורה לא מתאימה לסיטואציה, "שנינו יודעים שאת צריכה את הכסף. הציעו לי על זה הרבה יותר ממה שתקבלי על החקירה כולה. פשוט תרפי מזה. פעם אחת, תקבלי את ההחלטה הנבונה."

אז הרפיתי מזה. וקיבלתי את ההחלטה הנכונה. ועזבתי, בלי לארוז, בלילה הגשום לפני תשעה ימים.

היום שבו אבא של אל יצר איתו קשר, עכשיו כשאני חושבת על זה.

"את חושבת על ת'יאו", גרג קובע, מעיר אותי מהרהוריי. הוא אפילו לא שואל.

"ולמה אתה מסיק זאת?" אני שואלת.

"את תמיד עושה את הפרצוף הזה כשאת חושבת עליו. מכווצת ככה את האף."  הוא מגחך לעצמו. לעזאזל עם גרג. הוא צריך להיות חוקר פרטי. אולי הוא ימצא את אל מהר יותר ממני. "תשמעי, לא הגיע הזמן שתחזרי לדירה? הוא אמר שהוא מצטער."

"על גופתי המתה, חוזרת לדירה", מינטה יורקת. "עדיף לה לגור ברחוב מאשר איתו. שהיא לא צריכה, אגב, כי היא יכולה לגור איתי."

"הוא בחור טוב, מינטה, והוא ביקש סליחה." גרג מתעקש.

"כן, הכלייה שלי ממש מעריכה את זה שהוא בחור טוב. הטחול שלי מעריך." למינטה יש נטייה מוזרה לשזור איברים פנימיים במשפטייה. "בחור טוב! ריילי הפכה לצל של עצמה מאז שהיא איתו. הוא גורם לה להתבייש בכל דבר שהיא עושה."

"שלא בצדק! ריילי נהדרת." גרג מסכים, צופר כדי להדגיש את נקודתו, או אולי כי טנדר גדול מנסה לעקוף אותו בגסות.

"יופי! אני שמחה שאנחנו מסכימים על זה!" מינטה צועקת, ואני לא יכולה שלא לתהות אם החברים האלה מגיעים לי. ואני לא יכולה שלא לתהות אם גם לאל יש תהיות כאלה. ואני לא יכולה שלא לתהות איך זה שהייתי עם בחור כל כך נהדר ומוצלח, ובכל זאת לא הרגשתי שום דבר במשך כל אותם חמישה חודשים בהם יצאנו. אני לא יכולה שלא לתהות איך אני עדיין לא מרגישה שום דבר.

 

הייתי ילדה שגדלה ליד תחנת רכבת.

ופרידות מרגשות הפכו לחלק בשגרה שלי.

 זוגות לא מצליחים להרפות זה מזה על הרציף, ילדים קטנים מחבקים רגלי הורים שנוסעים לענייני עסקים.

והיו אנשים שלא היה להם ממי להיפרד, אלו שהביטו לצדדים במבוכה, הציצו בשעון כל כמה שניות בציפייה לרכבת, בציפייה לקצת שקט ושלווה למיין את מחשבותיהם. על האנשים האלה ריחמתי יותר מעל כל בעל טרי שלא מסוגל להיפרד מאשתו. זה תמיד נראה לי שווה את זה, שיהיה לך מישהו כל כך נהדר בחייך, שהכאב של להיפרד ממנו יהיה כמעט בלתי נסבל.

הייתי ילדה שגדלה ליד תחנת רכבת,

וכשהבטתי באנשים, יכולתי לראות לתוך הנשמה שלהם.

והיום אני כבר לא מסוגלת.

וככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה למה.

 

כשגרג מוריד אותנו בתחנת הרכבת, כבר חשוך בחוץ. הוא דורש מאיתנו להבטיח לו שניזהר, ושנשלח לו הודעה כל שעה עגולה, לפני שהוא משחרר אותנו לדרכנו.

אני נזכרת שהייתי אמורה להיות עכשיו אצל ת'יאו, ולקחת את הדברים שלי. ולמרות שאני זקוקה נואשות למברשת שיניים, אני לא יכולה שלא להרגיש הקלה שאני לא אצלו כרגע.

וכשאנחנו עולות על קו מלבורן לסידני, במטרה לרדת בג'וני, אני לא יכולה שלא למנוע מעיניי להיעצם, ולראשי להחליק אל כתפה של מינטה, שפשוט נאנחת ומלטפת את שיערי.

השמיים שחורים לחלוטין כשאני מתעוררת, ומינטה לא נמצאת לידי. לוקחות לי כמה שניות להיזכר מה אני עושה כאן.

זה מרגיש כל כך טבעי להיות ברכבת, עם התנודות הקלות שמנחמות לפחות כמו נדנוד עריסה עבורי, ואין לי ספק שאוכל להירדם שוב תוך שניות אם ארצה, אבל אני מעדיפה לסקור את סביבתי.

במושב מולי יושב איש בחליפה, עם שיער פנים מטופח ועיניים חדות. הוא אוכל כריך עם עיתון פרוש על ברכיו כמפית.

"בוקר טוב!" הוא מברך אותי בפה מלא בחסה כשהוא מבחין בי בוהה בו.

"נחרתי?" אני שואלת בחשש.

"רק קצת", הוא מחייך, והצחוק שלו חם למדי, ולרגע אני מרגישה שאולי אני אצליח להבין קצת ממנו, ממש כמו פעם- אבל זה לא קורה. אני מתחילה לחשוש שזה אף פעם לא יקרה שוב. "זה בסדר. כולנו בני אדם."

ולחלקנו יש כוחות מיוחדים, אני חושבת, וחלקנו נעלמים בגללם.

"לאן את נוסעת?" הוא שואל אחרי כמה דקות של שתיקה. הוא ממש משתדל לנהל שיחה.

"אני יורדת בג'וני", אני אומרת, "אתה?"

"כן, משהו בסגנון", הוא מהמהם, והפעם הוא עוזב אותי לנפשי. מינטה לא חוזרת, ואני בוהה דרך החלון וחושבת על אל ועל ת'יאו ועל כוחות ורכבות ופרידות.

הוא מרים את תיק המסמכים שלו, ואני מבחינה בראשי תיבות זהובים טבועים בו. אני לא יכולה שלא לחייך. "מה?" הוא שואל, מבחין בחיוכי.

"אנחנו חולקים ראשי תיבות. ר"ב." אני מסבירה.

"למען האמת", הוא אומר, מחייך חיוך מתנצל, "זה תיק ששייך למכר. ראשי התיבות שלי הם-"

ואני יכולה להרגיש את השם הזה צרוב בבשרי, ופתאום אני אסירת תודה על הכוחות שלי יותר מאי פעם. אף פעם לא חשבתי שזה יעזור לי, לדעת את השמות של אנשים שנייה לפני שהם אומרים לי אותם.

"מ"ו. מונטגיו ווילוביי."

לפני שהוא מסיים להגיד את שמו, אני כבר קופצת אל רגליי, מושכת בבלם החירום. קריאות מחאה נשמעות מסביבי כשהרכבת מאיטה לעצירה, ואני לא מבזבזת זמן בהסברים. אני מזנקת החוצה, בדיוק בזמן כדי לראות את מונטגיו ווילוביי נלכד מאחוריי הדלתות שנסגרו מיד.

אני רצה על הכביש לצד מסילת הרכבת, לא יודעת לאן, כי אני צריכה להגיע לג'וני, אבל גם מונטגיו ווילוביי בדרך לג'וני. וצביטה שמתפשטת בליבי כמו כתם דיו שמתפשט על קלף, מזכירה לי שהשארתי את מינטה שם. אני צורחת את שמה אל תוך הטלפון שלי בהודעה הקולית השמינית שאני משאירה לה כשהיא לא עונה.

ואני שונאת לרוץ עכשיו, עם הכביש מאחוריי והמסילה מתמשכת עד אינסוף לפניי והשדות מצידיי, כי עכשיו אני מרגישה דברים. מרגישה את כל מה שביקבקתי בתוכי במשך כל הזמן הזה. אני כועסת, ומתוסכלת, ומבולבלת, ועצבנית, ושבורת לב, וחסרת כל כיוון, ובעיקר פגועה. אני באמת ובתמים פגועה מ-

ת'יאו.

ת'יאו, במכונית הכסופה והמנצנצת שלו, עוצר לידי. "תיכנסי!" הוא צועק דרך חלון המכונית הפתוח, שיערו הכהה טווי בחוטי כסף תחת אור הירח. הוא נראה כאילו יצא מאגדה, כמו תמיד. זה מכעיס אותי.

"מה אתה עושה כאן?!" אני קוראת אליו, כי הלילה בעיצומו, והרוח נושבת, וקר לי.

"מינטה התקשרה אליי. פשוט תיכנסי!" הוא קורא, ואני שונאת את עצמי על שאין לי פיתרון טוב יותר מאשר לזרוק את עצמי במושב האחורי המצוחצח שלו.

"היא בטוחה?" אני שואלת אותו, והוא מהנהן.

"היא סיפרה לי הכל. איזה פסיכי שיישב לידכן קשר אותה בשירותים, אבל היא הצליחה להימלט כשמישהו משך בבלם החירום. איך אתן תמיד מצליחות להיכנס לסיטואציות כאלה, ריילס?" ת'יאו נשמע כמעט משועשע, וגם זה מכעיס אותי, אבל אני מודה בליבי על שמינטה בטוחה.

"למה היא התקשרה דווקא אלייך? למה לא לגרג?" אני לא יכולה שלא לשאול.

"היא התקשרה אליו. ואז הוא אסף אותה, והתקשר אליי, כי הייתי באיזור. אז באתי לקחת אותך."

"שנייה אחרי שיצאתי מהרכבת?" אני שואלת, ואני יכולה לשמוע את ת'יאו בולע רוק. "הגעת לכאן כל כך מהר?" אני לא זקוקה להרבה זמן כדי להבין מה קורה כאן. "ת'יאו, תעצור את המכונית, אני רוצה לצאת."

"בבקשה." הוא אמר, ובחיי שאף פעם לא שמעתי את ת'יאו מתחנן. "טוב, אני זה שהתקשר למינטה, כי ידעתי מה קורה. מונטגיו יצר איתי קשר, ו… זו הייתה הדרך היחידה להשיג את תשומת ליבך. בחייך, ריילי, את מתעלמת ממני, זה לא הוגן בשבילי…"

"תעצור. את. המכונית." אני רושפת. כל הכעס שהדחקתי מרגיש כמעט כמו גוש פיזי בידיי. גוש שהייתי חפצה לזרוק על הראש של ת'יאו.

"ריילס…"

"תעצור."

"אני יודע איפה אל!" הוא מתעקש, והפעם, אני מביטה בו. "אני יכול לקחת אותך אליו. פשוט תדברי אליי, בבקשה… אני לא רוצה להיפרד."

"זה באמת חרא של דבר, הא? פרידות." אני חושבת בקול רם, תשובה שבהחלט לא מספקת את ת'יאו, אבל כשהוא עוצר את המכונית לצד יער חשוך, אני יודעת שהוא לקח אותי למקום הנכון.

לראשונה מזה הרבה זמן, אני יכולה להרגיש מישהו. אני יכולה להרגיש את אל.

השעה 04:25 כשאני סוגרת בטריקה את דלת המכונית, ואני רצה, וקרסוליי נשרטים מענפים תועים, ואני לא יכולה שלא להרגיש עוצמתית עם כל הרגשות שמסתחררים בתוכי. חזקה. מסוגלת. כי יש צער ושנאה וכעס אבל גם אהבה, ושמחה, ואלוהים, כמה שהתגעגעתי לכל זה. כמה שהתגעגעתי ללהרגיש.

וכשאני מבחינה בכתמי אור מטושטשים של מדורה, אני יכולה לזהות את כל הפרצופים מסביבה. קשישה, ילד בן 8, צעיר, נערה, ואל. הוא לא קם אליי, ולא אומר כלום כשאני מתיישב לידו, אבל הוא מכיר אותי. אין לי ספק בזה, כמו שאין לי ספק שאני מכירה אותו.

"הוא ארגן את זה בכוונה כדי שתבואי", הוא אומר לבסוף. "אבא שלי. זו הייתה המטרה שלו. לרכז את כולנו במקום אחד. ואת עקבת אחריו לכאן."

הוא מביט בעיניי לרגע, ואני יודעת שהוא מפחד. ולעזאזל, גם אני מפחדת. "זה בסדר", אני אומרת, משתדלת לחייך, "אנחנו נמצא פיתרון מה קרה לכוחות שלך?"

הוא לוטש בי מבט, ומחליט לספר. "יותר מדי. אני מרגיש… יותר מדי. ואני לא יכול להתמודד עם זה. ואבא שלי חזר, אחרי שהוא עזב, ואני לא יכול להתמודד עם זה. אני לא יכול להיפרד שוב…"

"הנה הקטע", אני מסבירה. אני מרגישה שאני יודעת בדיוק מה להסביר. "פרידות זה דבר די נוראי. אבל עדיף שיהיה לך מישהו להיפרד ממנו, מאשר אף אחד אי פעם, לא? זה לא העניין בפרידות, לחגוג את כמה טוב שהיה לך עם האדם? זה לא שווה את זה?"

"את אישה מוזרה", הוא ממלמל, אבל פיו מתעקל לחיוך קטן, תנועה שלא חשבתי שתגיע ממנו. "על מה חשבת?"

אני מניחה את ידי על שלו. ואני יכולה להרגיש את זה. את עודף הרגשות שלו ממלא את המחסור ברגשות שלי. את המלאי של שנינו מתאזן.

כעס ושנאה וחרדה ותסכול ואימה ופחד ושמחה ובלבול והתרגשות ועייפות ואהבה וסקרנות ונחמה ואושר, הכל בבת אחת, הכל מציף, הכל יותר מדי בשביל החושים שלי. יותר מדי בצורה הכי טובה שאפשר. אני מתאפקת לא לצרוח, עוצמת את עיניי.

קצת כמו ההרגשה של לפספס מדרגה כשיורדים. צניחה קטנה, לב פועם- ואתה בסדר.