שייכת לשמש

סולאריס

כשאת כבולה, מנסים לסמן אותך כרכוש.

זה כואב בדרך כלל.

כואב מאוד.

כשאת כבולה, הם מנסים לדחוק את כל המחשבות שלך לצד, לדאוג שיצר הציות בלבד יפעל. לפעמים זה מפחיד, כשאני מגלה רק חושך, בלי בדיל קטן של אור כחול. אני מנסה לחשוב כמה שיותר, זה מרגיז אותם.

נולדתי לחיים האלו, בין עשרות מוחות מנוונים משעבוד, פעם הם היו חדים כל כך שהיו יכולים לשסף כמו אבחת חרב.

עכשיו, הן יצורים. וזהו.

מצאתי את עצמי מדברת לתוך הקירות, אני לוחשת ומלחשת בשפה שהם לא מבינים, הם מכנים אותי בשמות, פגומה, משוגעת, מכשפה. אבל הם מפחדים, העיניים שלי מטרידות אותם, האחת ירוקה והשנייה ערמונית, הם מרסנים אותי בעזרת אזיקים, הם עשויים מתכת וכשאני מנסה להמס אותם, הם צורבים את מפרקי הידיים שלי. פעם שרפתי כפר שלם, כך הם מטיחים בי, פעם רצחתי ילדים בלהבות כחולות, הם חותכים וחותכים, פעם שכחתי שאני לא חושבת.

אנחנו עוברים משוק עבדים אחד לשני, בקיץ ובחורף. בסתיו ובאביב אנחנו עובדות בשדות, מתחת לשמיים מטולאים, בתור חמורים.
לפעמים גם נותנים לנו לאכול חיטה, זה משעשע אותם, עיניהם נסגרות לחריצים וקמטים קטנים מופיעים. הם מחכים למרבה במחיר ואז, בצירוף מבט מצטער כביכול, הם זורקים אותן אחת בקבות השנייה לעבר האדונים החדשים שלהן.

אף פעם לא קונים אותי. אנשים מפחדים, בגלל העיניים. אני רואה את מבטיהם מוסטים הצידה כשהם בוחנים אותנו, כמו בהמות. הם מסווגים אותנו, לפי גיל. ואותי, אף פעם לא לוקחים.

אני שרועה בקרון, מנסה לחשוב, למנוע את חלון הזמן המכפיש את עצם קיומי. אני חושבת שאני מפחדת. אני חושבת שנוסעים לצפון. וחורף. והכל שחור כל כך בחוץ. אני אאלץ לעמוד עם כל השאר, לבושה בשמלת שק דקה ובלי נעליים. אני מפחדת שיהיה כל כך קר שאני אמות.

זה נשמע משונה, כשאני אומרת את זה. הקול שלי זורם בצורה שונה.
הן מביטות בי בעיניים גדולות, אני אומרת את זה בשפה שלהן. הן מהנהנות לאט, כאילו הן לא בטוחות מה אני אומרת.
הן שוב מביטות מטה בהכנעה, הקרון משמיע קול קרקוש כשהגלגלים נוגעים בפסי הברזל של המסילה.
אני רגילה להירדם בצורה כזו, שהראש מתנדנד אל הצוואר ומתדפק מדי פעם על רצפת הקרון.


האור בוקע מלמעלה, קרני השמש מקרינות על העפעפיים הסגורים ויוצרות להבות קטנות בחושך, זה נעים.
הם מטלטלים את הקרון, זה אולי נראה פתאומי, אבל הם עושים את זה בכוונה. הראש שלי נחבט בקרשי העץ ופרצי כאב אדומים ניתזים אל המצח שלי.
הם פותחים את הדלת ואיתם הרוח המקפיאה, הם גוררים אותנו החוצה ומעמידים אותנו בשורה.
הם מדברים, אנחנו משפילות מבטים, משהו כבד נגרר על הקרקע, אני מביטה מבעד לריסים זו חבית עצומה, נראה שהיא מלאה עד גדותיה, הגברים שסוחבים אותה נאנקים ומקללים ללא הרף.
הגדול מביניהם מסתכל עלינו במבט בוחן, הוא מתקרב אליי ונראה שהוא זוכר אותי.
"עם זאת אין מה לטרוח, אף אחד לא רוצה שפחה מקולקלת." אני יורקת בפרצופו, עיניו נפערות בכעס, נראה שהוא לא ציפה לכך מהצייתניות הכנועות שלו, כף ידו חובטת בפנים שלי בעוצמה כזו שאני נופלת אל האדמה הקשה. צעדיו הכבדים מתרחקים וחוזרים במהירות, הוא מטיח בי מים קפואים, היישר מהחבית, אני משתעלת ויורקת מידית. צחוקם הגס של הגברים מהדהד במחשבותיי.
הם נותנים לי להתבוסס בבוץ דקות ארוכות, משגיחים שאני לא נעמדת בכוחות עצמי.

שניים מהם מתקרבים ואוחזים בזרועותיי, הם סוחבים אותי לעבר שורת הנערות שהתחילו ללכת אל הבמה המיועדת.
אנחנו באמצע כיכר שנראית מרכזית, אני נאבקת ברעידות. הם משחררים אותי על הבמה ואני מתאפקת מלקלל אותם. צד הפנים עדיין צורב מהחבטה.

עדיין מוקדם, אור השמש בהיר ומסתנן בין ענני סערה שחורים, הקור חודר לעצמות. דוכנים מתחילים להיפתח סביבנו, קולות גברים ונשים מתערבבים ויורים פקודות אחד על השני, זהו יום השוק. ריחות מתווספים אל הקולות, תערובות תבלינים ומאפים טריים, עננים של בשמים ומעל הכל, כבד וחונק, ריח הדגים.

אנחנו עומדות, מחכות לקהל שיתחיל להיאסף, מחכות למכירים שייזרקו מחירים, להיכנס לתוך בית מחומם, גם אם כדי לעבוד עד התמוטטות, טוב יותר מלעמוד כאן. הם מסתכלים בנו, מבקרים במבטם, השיער שלי דבוק ומוקשה, הוא לא יכול להסתיר את עיניי. הן גלויות לכל וסופגות מבטי גועל ורחמים. אני מביטה בהם באותה הבעה בדיוק, גברים מלאים, מדושנים מאוכל, נשים עטויות פרוות עם שמלות ארוכות כל כך שכמעט ולא רואים את העקבים המחודדים של מגפיהן.

הם גועשים ונמשכים אל הבמה, אני רואה את החיוכים החולפים בין הגברים שהביאו אותנו לפה, הם הולכים להרוויח היום הרבה כסף. קולם המהדהד של הפטיש המכה בתוף הברזל משתיק את מלמולי הקהל. אנחנו ממוספרות, מאחד ועד עשרים ושבע, כל מעלותינו מוכרזות, וביניהם אחת שגורמת לי לפלוט נחרת בוז, "חסונות כמו גברים." מישהו מלפני בועט בי, זה מפסיק כדי להשתיק אותי, עקב העץ של המגף חותך לי את הרגל. הם עוברים לשלב ההצעות, הסכום ההתחלתי עומד על שבעים וחמישה מטבעות, הוא מטפס למאה ואז למאה חמישים. הנערה הבהירה נמכרת במאה ושמונים מטבעות, המבט על פניה מסגיר כי היא לא תחזיק יותר מחודש. הם לא מראים את סימני הצלקות שעל גבה, או את הפצע המזדהם בחיבור שבין השוק לירך.

הן נקנות, אחת ועוד אחת, ועוד אחת נוספת, אני רועדת בכל הזמן הזה. אני בטוחה שהשפתיים שלי נעשו כחולות. הם מושכים אותי קדימה, גוררים אותי על הרצפה המחוספסת של הבמה. הם מעמידים אותי בדיוק באמצע, כבר קשה להתעלם מהחיצים שהם יורים אליי, אני מביטה בהם במבט מתריס.
השמיים נקרעים בקול נפץ אדיר, וברק ארוך ומשונן חוצה אותם. טיפות כבדות ניתכות אל הקרקע, ונספג בשמלת השק שלי.
ההצעה ההתחלתית היא עשרים מטבעות נחושת, במצבי הנוכחי זו הצעת רחמים. הם מנסים למצוא מישהו טיפש מספיק שיקנה מישהי מקולקלת. אבל, נראה שזה עובד, מישהו מעלה את המחיר, לעשרים מטבעות כסף. אני מביטה בו, שיערו הכהה מצל על עיניו, הוא נראה רציני לגמרי. משתרר שקט.
אף אחד לא מדבר לכמה דקות.
זו מנוחה מבורכת.
"אם לאף אחד אין הצעה אחרת, עשרים מטבעות כסף ומספר עשרים ושבע נמכרת לבחור הכהה." הפטיש מכה בפעם האחרונה ומורידים אותי מהבמה. משונה עד כמה קל לי לנשום פתאום. טיפות הגשם זוגות בנחלים קטנים ומלוכלכים על זרועותיי, אני נושמת את ריח הרקבובית עמוק לתוכי. אולי כך מרגישה חירות.
הוא ניגש אל קבוצת הגברים להסדיר את פרטי התשלום, מקרוב הוא נראה צעיר, זיפי זקן בני כמה ימים מצלים על החלק התחתון של פניו. הוא מפנה אליי את גבו ומוציא את הכסף מכיס במקטורן הצמר שלו ומקבל בחזר מפתח כסוף קטן. הוא מסתובב בחזרה אליי ומניח את ידו על כתפי, דוחף אותי קלות ומורה לי להתחיל ללכת.
מאחורינו האדם שהכה אותי מפטיר,
"כדאי שתיזהר עם זאתי, היא נושכת." אחיזתו על כתפי מתהדקת והליכתו מאיצה.
הגשם ממשיך לרדת ואני הולכת בתוך עיסת אדמה רטובה. הוא מביט לאחור, מפה כבר אי אפשר לראות את הכיכר.
הוא פושט מעליו את המקטורן ומושיט לי אותו. תנועת ידיי איטית ורועדת אך אני מצליחה לקחת אותו ממנו ומכניסה את זרועותיי אל השרוולים, הוא חמים ויש לו ריח של רוזמרין, אני חושקת שיניים וממשיכה ללכת.
עכשיו הוא צועד לידי. הוא שואף אוויר ומשחרר ענן כפור קטן.
"איך קוראים לך?" הוא מדבר בשפה שלהם.
"עשרים ושבע." אני עונה, זה מה שמצפים ממני לענות. הוא משנה כיוון ואני כמעט ונתקלת בו.
"אני מתכוון, מה השם שלך?" זה מפתיע אותי. אם כי יש לי שם, הוא לא בשפה שהוא מבין.
"סולאריס." הוא מניד בראשו. השיער שלו מתפזר וחושף חלקית את עיניו, הן כתומות ומנומרות בשחור, כמו עיניים של נמר.

"ואת באמת כזו?" אני מביטה בו בבלבול.

"אני מה?"

"שייכת לשמש, כמובן." אני מנסה לגמגם תשובה, ומסתפקת בסופו של דבר בנענוע לשלילה.

"למה לא?" אני מגייסת את כל הבוז ששוצף בתוכי ומרכזת אותו בשלוש מילים.

"אני שייכת לך." הוא שותק.

 

אנחנו נכנסים אל תוך רחובותיה הצפופים של העיר, אני תוהה מה יקרה אם אנסה לברוח, ייתכן שהוא לא יטרח לחפש אחריי בכלל. אבל העיניים שלו עוצרות אותי. הוא הולך צמוד אליי, מכוון אותי לאן לצעוד. הוא עדיין שותק, אני תוהה, כמה כאב יכול להיגרם בגל שתיקה כזו.
הוא נעצר ליד כרכרה דו מושבים מעץ, רתומה לסוסה גבוהה ומנומרת. אני ניגשת אל מושב הרכב ומטפסת. שתי ידיים אוחזות בי מאחור ומנתקות את אחיזתי ממדרגות המושב. צעקה נעתקת בחזי.

"את במושב הנוסע." אני בולעת את הגוש בגרוני ועוברת לצד השני, תוך כדי ליטוף מהיר בגוף הסוסה החמים. אני מתיישבת לצדו, המושב מרופד, בתחתיתו ישנה שמיכה מקופלת, הוא דוחף אותה לעברי.

"למה קנית אותי?" הוא מעיף לעברי מבט חטוף.

"אני קיליאן." הוא מצליף בסוסה וגלגלי העגלה מסתובבים על האדמה הרטובה ומתיזים בוץ לכל עבר. אני חושבת, בסחרחורת הולכת וגוברת, שאולי הוא מתכוון לשחרר אותי. או, להרוג אותי. אני לא בטוחה מה עדיף.

"מה זה אומר?"

"את צריכה להפסיק לשאול כל כך הרבה שאלות."


אנחנו רוכבים כמה שעות, השמש מידרדרת אל המערב, מצד אחד מתרחבים שדות חיטה והצד השני עצים עירומים, עוד מעט הכל יתמלא באבק הברקים. הוא נכנס לתוך קו העצים של היער, לתוך שביל עפר סלול.
אני שומעת את נשיפת האוויר כשהוא פותח את פיו לדבר.

"זה לא משנה."  אני מחכה כמה שניות עד שאני מגבשת תשובה.

"דווקא כן, כך אתה יודע מה גורלך.", הוא מקשיח את הלסת, ואז נאנח.

"המשמעות היא מאבק, אז הגורל שלי, לפי דברייך, הוא אלימות וסבל מתמשך עד קץ."

" לא." הוא מביט בי בשאלה, נוצר קמט בין הגבות שלו.

"הפירוש של מאבק, הוא שמשהו אחד ירצה לגבור על האחר ולעמוד בראש, זה לא חייב להיות כרוך באלימות או בסבל כלשהו." אני מושכת את רגליי ומחבקת את הברכיים.
"אני לא מאמין בגורלות." קולו עמוק יותר עכשיו, כמו חשכה שעומדים לצנוח לתוכה.
"פעם, גם אני לא האמנתי."
"אז מה השתנה?"
"שרפתי כפר." הוא מסתכל בפניי, אני נושכת את הלחי מבפנים.
"אתה מחפש סימנים?" הוא מתעלם מהשאלה שלי וממשיך להסתכל בי. אני משפילה את ראשי אל הברכיים ונותנת לשיער לכסות את הכל.
אני שומעת את פסות הסוסה מכות בחצץ ואת נשימתו באוזני.


"אני רוצה לספר לך סיפור."
"אני לא אוהבת סיפורים, הם מעוותים את המציאות ומציעים אחת בלתי ניתנת לקיום, הם גורמים לי לקוות."
"מה רע בתקווה?" אני נושכת את השפה התחתונה.
"היא תמיד מאכזבת אותך." הוא עוצר את הסוסה והעגלה נעצרת בחריקת מחאה של הגלגלים.
אני נהדפת הצידה וכמעט נופלת מהמושב, קיליאן אוחז בזרועי.

"אם אני אשחרר אותך מהאזיקים, תבטיחי לי שלא תיעלמי?" העיניים שלו כנות ושלי צופנות סודות.
"אני לא רוצה." אני פולטת מהר, מהרמהרמהר. הוא מתעסק בכיס בתוך המקטורן שאני לובשת וחושף את מפתח הכסף הקטן.
"על מה את חושבת?" כפות הרגליים שלי מקפצות בעצבנות. האצבעות שלו ארוכות ארוכות ואוחזות בשחרור המוחלט שלי. זה שייגמר בכדור עצום של אש.
"אני לא רוצה לשחרר אותם, אני לא רוצה." הלב שלי מתחיל להלום חזק.
הוא מקרב את כפות ידיו לאלו שלי ,אני נרתעת, הוא מחזיק את המפתח ביד אחת ואת כפות הידיים שלי בשנייה, כריות כפות הידיים שלו צורבות את עור זרועותיי. אני עוצמת עיניים ושומעת את קול הקרקוש של המפתח בחור הקטן שמחזיק את העולם כולו.
האזיקים נושרים מכפות ידיי ואלו מתלהטות כל כך שאדים עולים מהן, קיליאן שומט את ידיו ועיניו נפערות לרווחה.
ניצוצות כתומים עולים במעלה זרועותיי, אני קופצת מהעגלה ומתגלגלת אל העפר, עד שהחום שוכח, הוא לא שורף אותי מבחוץ אבל מבפנים כולי שחורה מפיח ואפר.

אני מתנשפת ממאמץ ומרגישה בחתך הנפער על השוק שלי לתוכו ננעצות אבנים קטנות, הדם מחדש את זרימת וצובע את האדמה תחתיי בגוון ארגמן עמוק, כמעט כמו קולו של קיליאן.
הוא מתכופף לצדי ותיק עור בידו, הוא מרוקן את תכולתו ובוחר בבקבוק כסוף ובד גזה לבן.
"למה עשית את זה?" העיניים שלו אטומות, הוא מסתובב סביב ועורם גזרי עץ וענפים.

"יכולתי להרוג אותך, לא הייתי מצטערת." הוא מפנה את מבטו אליי לרגע ואז מתכופף ומבעיר אש.

"את בטוחה? לא הייתה בך אפילו טיפה אחת של חרטה סולאריס?" הוא משפשף את ידיו זו בזו ומתיישב לידי, הוא מריח מעשן. אני לא עונה, רק בוהה קדימה. הוא לוקח את הבקבוק הכסוף ולוגם ממנו.

"זה יכאב, את יודעת, צריך לתפור את החתך, אולי כדאי לך לנסות קצת מזה."
"זה יהיה שום דבר." הוא פותח את הבקבוק ומניח אותו מתחת לאפי, ריח חריף מחליף את ריח הרקבובית של היער.
"לא." הוא מחפש שוב בתיק העור ומוציא מחט, הוא מעביר אותה בתוך הלהבות, הידיים שלי מתחממות. הוא מרים גבה לעברי ומציע לי את הבקבוק, אני מנענעת בראשי והוא בתגובה מפלבל בעיניו. "זה מערפל לי את הראש." הוא מגחך ומוציא בזהירות את האבנים שננעצו, הדם ניגר וניגר במורד הרגל שלי. "זו המטרה." הוא שופך את תחולת הבקבוק על הפצע הפתוח וזה מרגיש כאילו הוא תולש אותה ממקומה. "זו מטרה טיפשית." הוא פורם חוט מהחולצה הכהה שלו ומשחיל אותו לתוך המחט, הוא מצמיד את קרעי העור אחד לשני ומתחיל לתפור, אף פעם לא הרגשתי כך, אני חורקת שיניים. "אתה מבזבז את היכולת שלך לחשוב, ואז אתה שוכח מה עשית. אתה משעבד את עצמך לנוזל." פניו רגועות, באור המדורה השיער שלו מבריק ועורו כהה יותר. אני פולטת קללה, הוא מחייך, אבל לא באמת. "אם כך, אני כלוא לא פחות ממך, ואת שייכת לי."

"למה אתה טורח לעזור לי בכלל?"

"אני רוצה לשמור על הרכוש שלי שלם." הוא חותך את החוט ומלפף את הגזה סביב התפרים, "תשתדלי לא לפגוע בעצמך." הוא זורק לעברי את השמיכה ומוסיף עוד ענפים לאש.

"לכי לישון, יש לנו עוד דרך ארוכה."

"ומה אתך?"

"כמה נחמד שאת דואגת לי," חצי חיוך עם שיניים בוהקות מופיע על פניו, הוא נראה מאיים, "אני אקשור את הסוסה." הוא נעמד ונעלם מטווח הראייה שלי. אני לא יודעת מה לחשוב. העיניים שלי נעצמות מעצמן, וגוררות אותי לתוך ייסורי הלילה.

קיליאן

אני לא יודע מאין היא הגיע אבל המחשבות שלה חדות כמו סכינים. היא מדברת אחרת ומגיבה אחרת. היא שונה מדי לכאן.

לא הייתי צריך לקחת אותה, אבל היא הייתה הזולה ביותר, כמו כן, העיניים שלה, הכוח שלה, הזדמנות שלא כדאי להחמיץ. עכשיו, נוכח המילים שלה, אני מרגיש כבוי. היא לא צריכה להיות פה, היא אמורה לגור בשדות. או כך אני חושב לפחות.
אני בועט בה קלות, היא נושמת בסדירות, נראה שאין זיהום בינתיים, היא ממצמצת ופוקחת את עיניה, העור שלה חיוור באור השמש.

"קומי, אנחנו הולכים." היא מתרוממת בזהירות, בודקת שאין דימום מהתחבושת ומקפלת את השמיכה. היא אוחזת את התרמיל שלי בידיה ומושיטה לי אותו.

"שום דבר לא חסר." אני חושק שיניים והולך את העגלה, הצעדים שלה בעקבותיי, אני לא יודע אם היא באמת יכולה להרוג אותי, אבל אני תוהה אם כן, מה מונע ממנה.

"צעקת, בלילה." היא מסמיקה.

"אני מצטערת."

אנחנו עולים, כל אחד בצד שלו אל מושב העגלה, היא מתבוננת ברגל שלה, אני שואל, "על מה חולמת?"

"על דברים שכבר לא נמצאים בעולם הזה."
למה את מתכוונת?".

"על צרחות וקללות בשפות אחרות, על שמיים סגולים. על אנשים מתים." הקול שלה מצטרד.

"כבר לא בעולם הזה?" היא נועצת בי מבט מוזר, נראה כאילו העיניים שלה מתבהרות.

"לא ככה." היא לוחשת. אני מצליף בסוסה, אנחנו שוב בדרכים אם כי הפעם אני לא מרגיש כל כך בטוח.

"זה כאב? כשהורדתי את האזיקים ו…"

"גרמת לי לעלות בלהבות, על אף שביקשתי שלא? זה לא כאב, הן לא פוגעות בי, רק אנשים מסוגלים."

"את אירונית." אני מופתע, אם כי אני לא צריך, אבל זה כאילו הטבע איבד ממשמעותו.                        "כן."


זהו היום השלישי, אני לא מפסיק לחשוב עליה.

"אני מצטער."
"לאן אנחנו נוסעים?"  מוזר כמה מהר היא משנה את הנושא.

"אני לא מגלה לך, איך הרגל שלך?"
"היא בסדר, תודה." היא לא מסתכלת לשום מקום.

"קיבלת פעם משהו משלך?" היא מנענעת את ראשה שוב ושוב.

"אני רוצה שקט."
אז אנחנו שותקים, אבל זה נעים. הראש שלה זז מצד לצד ושערה מתבדר וחושף את קו צווארה.
היא בטח חושבת עליי דברים נוראיים. אני לא מבין למה זה מפריע לי כל כך, היא בכלל לא אמורה לחשוב.
היא מזמזמת, בשפה שאני מבין, אבל לא בצורה שבה היא מדברת.
עוד יום אחד נגיע לנמל, ומשם נפליג לצרפת, ואז אולי אני אמכור אותה למישהו אחר.
אבל רק המחשבה הזו גורמת לי חלחלה. וזה תופס אותי לא מוכן.
היא לא רכוש. ואני בדיוק כמוהם אם אני לא מבין זאת, גס, מחוספס ומלא חשיבות עצמית.
אני רוצה לדעת על מה היא חושבת.
אני תוהה, אם לאחר כמה שעות כאלו, לצידה, אם גם היא חושבת עליי בכפייתיות כזו, האצבעות שלה רועדות, אני מושיט אליה את אלו שלי ומשלב אותן ביניהן.
היא לא נרתעת לאחור.
זה משמח אותי קצת.
היא נשענת לי על הכתף, נשימתה מרפרפת על לחיי.
"אני לא שונאת אותך." היא אומרת, ואני מסמיק קצת ומחייך.
"אני שמח על כך." היא לוחצת קלות את אצבעותיי.
"הפחד הגדול ביותר שלי הוא מים."
"למה זה?"
"אתה תמיד יכול לטבוע עוד יותר עמוק."
"אבל תמיד יכול להיות מישהו שיציל אותך."
"לא אם אני מושכת אותו למטה איתי."
"רוצה לשמוע סוד?" היא מהנהנת, צל של חיוך בזווית שפתיה.
"אני שקרן."
"רוצה לשמוע סוד?" אני מטה את הראש לצד.
"גם אני."


אני עוצר את העגלה באמצע הדרך וקופץ מטה. השדות מסביב מתפרשים עד האופק, אני מושיט לה את ידי, היא אוחזת בה חזק ומחייכת, השיניים שלה קטנות ורבועות, הוא מאיר לי את הדם לכמה רגעים ארוכים.
אנחנו נשכבים בין השיבולים, השמש גבוה מעל ראשינו.
"אני רוצה לשמוע את הסיפור."
אני משתתק לרגע ומתחיל את שטף המילים בשפתה שלה.

"היא ישבה בתוך מבול הזיכרונות, סביבה נטפו רסיסי חיים אך אף לא אחד נגע בה.
היא נותרה יבשה לגמרי.

שום זיכרונות עבורך.

איך זה ייתכן?

היא שכחה הכל, כל חלק בה חסר.

אפילו שמה, היא לבדה.

אך אולי לא, היא שכחה.

היא שטה בנהר, בסירה בה נהג עלם צעיר, או שמא  גבר, או זקן, היא כבר לא הייתה בטוחה.

לא נראה שלמסע הזה יש סוף, היא הטלטלה בבטן כלי השיט עם תנועות הגלים.

הוא לא אמר את שמו אך משום מה היא חשבה, כארון.

היא הרגישה אבודה, אבל לא הייתה בטוחה מה היא  מרגישה.

היא  הביטה מטה אל המים עגמומיים סחופיי האצות וראתה פנים מיוסרות, אלפים ואולי מיליוני נשמות מעונות שנשכחו.

והיא כמותן, הסירה עצרה וכארון הסתובב,

את לא כמותן לת'ה."


"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"
"כי אני מנסה להבין איך את חושבת."
"וזה מצליח?"
"לפעמים."
"אני עצובה הרבה."
"אבל כשאת מחייכת, הכל משתנה לגמרי."
היא עוצרת לרגע, אני רואה את המערבולות מאחוריי האישונים הכהים שלה.
"אני רוצה שתישבע לי, אם תוכל הגן על עצמך, ולהפקיר אותי, אני רוצה שתעשה את זה."
"מה גורם לך לחשוב שיקרה משהו שידרוש ממני לעשות את זה?"
היא נושכת את שפתיה וממוללת את שולי שמלתה.
"תבטיח לי קיליאן."
"בסדר, אם זה חשוב לך, אני מבטיח."
אבל מה שווה הבטחה של שקרן?


אנחנו מתקרבים אל הים, היציבה של סולאריס משתנה, היא נעשית מתוחה, אני מנסה להבין, ואז אני מבחין בכך, טור הנערות הניצבות על הבמה, הקהל המתאסף. אני משנה את כיוון העגלה אל הנתיב המוביל אל הים, היא אוחזת בידי חזק. היא מתחילה לצעוק, היא מקללת בשפה שבורה בקצב מסחרר.
היא מביטה  במכירה בעיניים קרועות לרווחה ולא מפסיקה למלמל לרגע, ידיה מעלות אדים, אנשים מביטים אליה, אלינו.
אני מושך אותה לעבר הים, היא נאבקת בפראות, היא צורחת וצועקת, להבות פורצות מתוך ידיה הפרושות לעבר השמיים.
לא נראה שהיא מזהה אותי בכלל.


סולאריס

חבלים גסים כרוכים סביבה, משפשפים ומקלפים את העור הדקיק.

היא נאבקת בכל כוחה.

פיה חסום. היא מקללת בכשפים בשפה עתיקה.

המחנק המוכר מקציף בגרונה המודלק.

נהיה צפוף, וקטן.

וחשוך עוד יותר.

החלל זז, רעידות קטנות של טלטלה.

היא בספינה.

היא מבועתת מפני מים.

היא מרגישה אותם סוגרים עליה ומתקשה לנשום.

 

צעדים כבדים דורכים לידה, היא עוצמת עיניים, אחוזת אימה.

הוא נושם מול פניה, יש לו ריח של מלח ורוח.

היא ללא ספק על ספינה.

"פקחי אותן", קולו לא היה מאיים, אך הייתה זו פקודה.

"אני לא יכולה", אמרה בקושי בקול חנוק וניסתה לשאוף אוויר טחוב.

הוא הניח ידיים גדולות ומיובלות על כתפיה, ואמר לה לנשום. הוא ספר אתה נשימות.

 

היא הצליחה להרים אליו את מבטה, הוא חייך בעצב.

קיליאן

הנערה נשמה בסדירות, והביטה בו באלפי רגשות שניבטו מקשתיות עיניה הצבעוניות.

קיליאן הרגיש מסוחרר.

כשהניח את ידיו על כתפיה השחוחות התחכך שיערה בעורו.

היא כבר לא נאבקה בחבל הכובל.

היא פחדה, ולא זיהתה אותו.

הוא היה מוכרח לקשור אותה, אחרת לא היו נותנים לו לקחת אותה משוק  העבדים.

הוא התיר את החבלים מסביבה והיא צנחה על קורות העץ המהוהות.

"סולאריס". הוא לחש. היא נרתעה לאחור.

"איך אתה יודע מה שמי?". הם דיברו בשפתם. ליבו נסדק.

"זוכרת את אותי?". היא זחלה על ברכיה אליו, כפות ידיה אחזו בפניו.

קול נפץ עצום.

כבר לא היו קורות עץ.

היה כחול בכל. הוא ראה את גופה הקטן צולל מטה מטה, שפתיה התוו כל אות של שמו.

לא היה בכך שום הגיון, היא הייתה קלה ממנו.

היא נמשכה שוב מזרועותיו.

אימתה הציפה את הים כולו.

"הנהרות יודעים: לא צריך למהר, בסוף הם יגיעו לשם – איך שלא יהיה"