רחם

תמיד היה חושב בצער, על איזו משפחה נפלאה יכלה זו להיות, לולא מת האב. בריג'יט וולש אמנם גידלה כל אחד מחמשת ילדיה למופת, אך לא יכול היה שלא לתהות על האושר שנגרע מהם. ועם זאת, ייתכן כי חייו היו מונעים בעדיו מאי פעם לפגושה. היה גם מהרהר, שהיא וילדיה עזבו את מערכת השמש, רק בכדי להתרחק מכאב האובדן. במשך שלושת שנות המסע, לא פגשה בבן זוג אחר. הוא לא נהיה בן זוגה בגלל צעירותו ממנה אך לא ידע באשר לאחרים. אך בזמן זה, עניינים אישיים ירדו מן הפרק, רק הכלל היה מול עיני כל.

ספינת העיר באר שבע, לא בדיוק נעה בחלל, או משתמשת בו כדרך, אלא מונעת בעזרתו. מירכתיה אך הלאה, היתה משלחת שדה משיכה טבעתי, אשר היה מתמקד לחרוט במרחק של חלק השמונה מאות משנת אור אחת, מול חרטומה. כעת היה השדה נסוג, בעודו מותח איתו את החלל שנתפס בחודו. השדה היה מביא את החלל עד לירכתי הספינה, וכבה. באותו רגע, היה החלל המתוח חוזר למקומו הקודם, כאשר באר שבע איתו. הגורם היחיד שעצר תהליך זה מלהתרחש באפס מהירות, היות והחלל לא היה חומר הדורש שהות לחזור למתיחותו המקורית, היה השפעת שדות משיכה אחרים, על החלל החוזר. ועוד טרם היתה באר שבע מגיעה למקום בו היה החלל קודם, היתה משלחת את השדה מחדש, מושכת את החלל אליה, ומכבה את השדה ברגע שהחלל הקודם היה חוזר למקומו הקודם. כך היתה ההנעה המדומה רצופה. אך הרצף הזה עמד להיפסק.

קול דממה דקה עמד ברחבי באר שבע, בעוד כל תושביה יצאו לרחובות והביטו מעלה דרך הכיפה שהיתה גם שדה משיכה הכולא את האויר. הפעם האחרונה בה ראו שמש זורחת מעל ראשיהם, היתה לפני שלושה שנים, וכעת זרחו שתיים. המראה זרם אל תוך כולם, ומילא כל לב בתחושת פלא אשר הוא לא יכל להכילו, ובתחושת מורא אשר נסלחה.

משמעות שתי השמשות שניצבו מעליהם בחלל, היתה שיעודם הראשון הוגשם. והעבודה שמצפה להם, תישא רק את שמותיהם על פירותיה. גם תחושת העבודה היתה מעבר לקיבולת נפשם. הרי זו מערכת שמש שלמה, אשר כבר זמן רב ידעו על שלושה כוכבי לכת ענקיים בה, והיא כולה בשבילם לחקורה. ואם כבר נחקרה בידי ילידים, הרי אין בכך כל אכזבה, כי אם מילוי תקווה גדולה יותר.

גם הקפטן, גד תבור, וגם עמיתתו וידידתו בריג'יט וולש, הרגישו כי לפחות חצי מהשמחה חייבת לצאת החוצה, בטרם תקרע אותם. בתנועה אחת, הוא הסתובב אל ההמון מאחוריו והרים ידיו מעלה והחגיגות פרצו.

 

אך לפעמים החגיגה נגמרת כדי להתחיל בחגיגה גדולה יותר. לבראד או'לארי, בתור המדען, מדען החיים ומדען החיים הזרים הבכיר בספינה, היתה זכות מיוחדת שהוא ראה בה כמעיקה. הוא לא היה מקבל את כוכב הלכת או הירח שהוקצה לו לסריקה, כשאר המדענים, אלא היה זה שמקצה. לכן יכל לבחור כפי רצונו, איזה אחד משבעת כוכבי הלכת יסרוק, אשר היו מקיפים את מרכז המשיכה של שני הכוכבים, ואם רצה עוד יותר להקשות את הבחירה, יכול היה להתחיל להתלבט בין שלוש מאות עשרים ואחת הירחים.

הבחירה הפשוטה ביותר, היתה בכוכב הלכת הלא גזי, אשר נמצא באיזור הירוק במרחקו מהכוכבים. אלא שבמבט ראשון, אשר בוצע מעמדתה של הספינה, שלא השתנתה מאז יצאתה מהנעת מתיחת החלל, וגילה כי היא נמצאת בזוית של ארבעים מעלות ביחס למישור הממוצע של המערכת, נראה היה כוכב הלכת שומם מה. והוא גם לא רצה לבחור בבחירה הפשוטה.

כוכב הלכת שהיה מאחוריו ביחס לשמשות, אמנם היה באיזור קריר מה לבני אדם להתיישב בו, אך בעליל הכיל כמוית גדולות של מים נוזליים, והאטמוספירה שלו נראתה מענינת. הוא בחר בו, וכבר ראה את עצמו עושה לולאות בשמיו במסוק, ומקפץ על פני השטח, אלא שניזכר בתקנות.

חדירה בוטה לפרטיות, לא נראתה כדרך הטובה ביותה להתחיל מערכת יחסים אפשרית, עם חיים תבונתיים זרים אפשריים. ראשית היה נשלח גשוש האם בהנעה רגילה על בסיס היתוך מימן, לקרבת כוכב הלכת. אזי היה סורק את פניו. אם לא נמצאו סימנים לחיים עד כה, היה משגר שמונה גשושים קטנים דמויי מטוס, אשר היו שקופים לחלוטין, ונעו באויר במדחפים רבי עוצמה, שקופים גם הם.

אך בראד או'לארי יכול היה להנות מהתחושה שהוא באמת שם. השדרים מגשוש האם, נתובו היישר לעדשות המחשב שלו. לפתע, נעלם חדר הסורקים הענק, והוא הרגיש כמרחף מעל העולם החדש. הוא הביט מטה ממעל העננים, ויכול היה לראות יבשות בעלות צורה חדשה לחלוטין. גם לעננים עצמם היתה צורה חדשה, לנהרות וההרים, הכל היה חדש.

מבטו לא גילה כל עיר נוצצת, או אף חורבות גם בפעם החמישית שהקיף את הכדור. הוא לא יכל אלא לצנוח מטה. את שלושת הגשושים שנישלחו לקוטב הצפוני והשלושה שלדרומי, הקצה לעוזריו, מבין השנים שנשלחו לקו המשווה, התחבר עם זה שיטוס לכיון מערב.

הוא חש כמלאך היורד לארץ חדשה, שעה שסילוני האויר החם מילאו את מבטו. אחרי כן, התקרבה הקרקע והתבהרה. הוא ציפה ששטחי צבע יהפכו ליערות, אך זה לא קרה. וגם לא שיחים בודדים לא ניראו, כאשר ריחף המרגל הסמוי בגובה חמש מאות מטר. ואז החל הגילוי האמיתי, בטיסה מהירה מערבה. הנוף רץ מול עיניו, רק אז קיבל העולם החדש גוון מפורט, גוון אישי, הרי הרוב שהיתה רואה מכוכב לכת היה אדמת שתחת רגליך, ולא כולו מן החלל.

היתה זו תחושה סוחפת חושים, מציאות חדשה הזורמת לתודעתו בלי מעצור, מן ההגיוני היה שיאיט את הטיסה ויתן לנפשו מעט מנוח, אך הוא רצה למצות פעם ראשונה זו עד תומה. כך חלפה האדמה מול עיניו, הרים, עמקים, נהרות, גבעות, ביקעות, מישורים, כרובים.

ברגע זה עצר, בתום שעתיים בהן לא הרגיש, והביט מטה אל אוסף הכדורים הכחולים שהיה מונח על הקרקע עד לאופק, ואשר את גופם עטפו עליהם רחבים. הוא מיד סרק אחד מהם בקרני רנטגן, אשר אמנם לא כה העמיקו חדור, אך גילו מבנה פנימי מורכב  ולא אטום או רציף. והסריקה שחדרה גם דרך הקרקע, גילתה הסתעפות צינורות ספירלית הבוקעת מבסיס הכדור ומטה. המראה הזכיר לו רק אחת.

"שורשים!!!" עצרה צעקתו את סריקות כולם, בזמן שלחץ על הכפתור שהעביר את מראה שדה הכדורים לעיני כל, ואחרי כן על הכפתור שהעביר לעינם השמאלית את מראה הסריקה.

"ואיפה שיש שורשים, יש חיים!" הוא הכריז באושר אין סופי.

 

מן הסתם, היה בראד או'לארי היחיד בישיבת הצוות, אשר לא ראה כל עצב בכך שלא נמצאו חיים בכל מקום אחר במערכת.

"כוכב לכת אחד עם חיים, הוא כל מה שיכולנו לקוות לו." הוא העמיד פנים לנחמם, וידע שהם ידעו זאת.

"תודה על מילותיך האדיבות." אמר קפטן גד תבור. "וכן, צדקת, שדה הכדורים שהתגלה סמוך לקוטב הדרומי, התגלה כשתי שניות לפני השדה שלך."

"אתה רואה." הוא אמר, מביע ניסיון לכלוא את עודף שמחתו.

"מה לך להתרגש כל כך?" אמרה בריג'יט וולש, קצינת המדעים השניה של הספינה, אשר רצתה לצנן מעט את התלהבותו, ולנחם עצמה על חוסר תגליות מצידה. הרי אף בכיר לא ויתר על הזכות, לחקור עולם חדש. "הרי יש ספינות עיר אשר הגיעו ליעדן, כשאנו רק עברנו את מחצית מסענו. ייתכן כי כל אחת מהן מצאה חיים, ואפילו תבונתיים, וכל זאת רבות לפניך."

ההשפעה היתה אפסית.

"ומכיוון שלא נדע זאת בודאות, אלא בעוד שנים רבות, נתעלם מכך. וגם אם יתגלה משהו אז, זה לא ישנה לי דבר."

תבור היה בטוח שדבר לא ימחק את החיוך מפניו, כאשר הוא שאל:

"נו טוב, אז מתי אנו הופכים את באר שבע לעיר אמיתית על העולם הזה, וחוקרים את החמודים שלי מקרוב?"

"אתה רוצה ליישב את העולם ההוא?"

"אלא מה?" הוא תמה.

"אלא שהעולם שמלפניו בקרבתו לשמשות, מתאים מבחינת גודל והרכב האויר ליישוב, הרבה יותר מן העולם הזה."

"אבל אין עליו את הכדורים."

"אנו לא צריכים להקשות את חיינו אנו, כדי להיות בקרבת חיים אחרים. והרי נוכל להשאיר מחנה עבודה שם. וממילא ייתכן שנגלה כל שיש לגלות בטרם נתיישב."

"כשזה נוגע לדברים לחיים, אין כזה דבר לגלות כל שיש לגלות." הוא פסק. "ומימלא לא עבר מספיק זמן לחשוב על יישוב. עלינו להמשיך את הסריקה מקרוב. ואתה יודע איזה מקום אני רוצה לבדוק מקרוב."

 

מיד לאחר שניכנסה המעבורת לאטמוספירת כוכב הלכת, ששם טרם ניתן לו, עברה הסבה מהירה למסוק, בשליפת שלושה להבים. הטייס התלהב מן הרעיון של להיות הראשון שינחית כלי על אדמה זאת, כשהובהר לו שיש עבורו תוכניות להנחית את עצמו בלבד.

"צנחיה חופשית?" תמהה וולש בהביטה באו'לארי שישב מולה מאחורי הטייס.

"כן, זה יהיה נפלא."

"זה יהיה מנוגד לתקנות." אמר הטייס.

"אבל אין בכך סכנה. ואיזו דרך היא, לרדת לראשונה על אדמה חדשה, כשהדבר הראשון שתחוש תחת רגליך יהיה ריצפת המסוק."

"אתה לא מכיר את מזג האויר כאן." ענתה וולש. "אתה יכול להיתפס במשב רוח פתאומי ולהיסחף למקום מסוכן. וייתכו כי יש משהו חי שם, שלא יאהב את המראה של זה, את זה אנו אמורים לגלות שלא  בדרך הקשה."

"אני חייב לעשות זאת כך. בין תצטרפי אליי, ובין אם לאו."

"אני לא רוצה להוסיף עוד שערות אפורות לראשי." היא השיבה.

באכזבה מעטה, קם או'לארי ולקח תרמיל מצנח מן הקיר, שהיה מיועד רק למקרי חירום. המסוק ירד לגובה בטוח, במרחק סביר מהשדה, ונעצר באויר. או'לארי קרב לדלת.

"רק רגע." אמרה וולש.

"כן?" שאל או'לארי.

היא קמה וקרבה אליו במבט חשדני.

"אתה… מתייחס לצמחים שלמטה כאילו הם שלך, ואתה רוצה ממש לגעת ברגליך בקרקע, כך שגם…"

המבט החשדני התחלף בהחלטי. בתנועה מהירה היא חטפה מצנח מהקיר, חבטה על כפתור פתיחת הדלת, וקפצה החוצה. בראד או'לארי היה המום, אך מיהר להגיב בקפיצה. כל שנישאר לטייס הכעוס הוא לנעול הדלת.

בעוד האויר מלטף בריצה, את ידיה ופניה  החשופים מלבד הציפוי השקוף שרוסס עליהם כדי לא לזהם עולם זה בחידקים מהארץ היא לחצה על הצמיד שליד ימינה. בכך  היא הפעילה את מסנן האויר שהושתל בגרונה, רק לפני זמן קצר. המסנן היא בולע לתוכו חלק מכמות החנקן הרעליה לבני אדם שבאויר עולם זה, והיה משחרר תוספת חמצן לפיצוי על זה שחסר. בנשיפה, הוא היה משחרר את החנקן, ומפרק חלק מן החמצן, מן הפחמן הדו חמצני, משחרר את הפחמן, ושומר את החמצן לשאיפה הבאה. גם עדשות המחשב שלה החלו לסנן כעת את הקרינה המוגברת משתי השמשות, אך חליפה מלאה לא נידרשה, כי לחץ האויר נפל רק במעט מן הרגיל לה.

היא הביטה מעלה, אל או'לארי המנסה בכל כחו להשיג אותה, על אף חוסר הטעם שבכך, על רקע השמיים הבהירים יותר משמי הארץ. הנפילה עצמה היתה איטית יותר, בגלל כוח המשיכה הפחות, מאשר נפילה לפני הארץ. אך לא זה היה הדבר המהמם באמת, אם כי הידיעה על נפילה לקרקע שתכונותיה כלל אינן ידועות.

היא פתחה את המנצח רק ברגע האחרון, כשידעה שאין סיכוי שאו'לארי יעבורה. היא צנחה ברכות על קרקע קשה. ללאחר מספר שניות, צנח במרחק מה גם עמיתה והיא קרבה אליו.

"הרגליים שלי," היא אמרה בין התנשפויותיה. "היו הראשונות לדרוך על אדמה זו."

"אבל שדה הצמחים הוא עדיין תגיליתי." הוא השיב.

"כאילו שמישהו אחר היה מחמיץ אותו."

הם פסקו מדבריהם, כדי להחזיר את רוחם, וקיפלו את המצנחים בלחיצה בודדה על כתפייותיהם, בעוד שהמסוק טס לנחיתה בקרבת השדה. בצעידה לעבר הצמחים, נישכח כל ריבם. ההתרגשות הלכה וגברה, ככל שהכדורים התבהרו מולם. לבסוף, הם עמדו מול הגבולי שבהם, אשר הגיע לגובה ברכיהם.

"רק בשביל זה שווה לעבור שתיים עשרה שנות אור." אמר או'לארי בפליאה.

"אנחנו באמת מביטים בצורת חיים חדשה." אמרה וולש, וכדי שלא לבזבז את הרגע בטקסיות, הוסיפה."אני מקווה שהיא מוכנה לתקריב שלה."

שניהם שלפו מכיסים פנימיים מעין משקפות ארוכות וצרות. הם כיונו אותן לעבר הכדור והפעילן. השידור עבר היישר לעדשה השמאלית. המראה אשר הופיע מול עינו של או'לארי, היה איזור כחול, חלק לחלוטין.

"היי." הוא נשם בהתלהבות. "על כל צמח ארצי, כבר היתי רואה הפרדה בין תאים, במיקוד כה רב."

"פני השטח יכולים להיות רציפים." אמרה וולש בהתרגשות. ובאיטיות מיומנת, הזיזה את המשקפת מעלה. אך ככל שהיא זזה, המשטח הכחול לא השתנה.

"ייתכן שפני השטח אינם רציפים," אמר או'לארי שעשה כמוה. "אלא התאים זעירים."

שניהם הגבירו את המיקוד. המשטח הכחול התבהר, וניפרד לגושים קטנים. אך הם היו חוזרים על עצמם, וקוי הפרדה לא ניראו.

"אני חושבת שאין כאן תאים כלל." אמרה וולש. "שזהו תא אחד גדול."

"זה אומר שנצטרך לעבוד קשה כדי למצוא את הגרעין."

"אולי יהיו יותר מאחד."

"אני מקווה. אך בינתיים ננסה לקחת דגימה. או לראות מה יקרה אם ננסה לקחת דגימה."

הם כיבו את המשקפות, והתרגלו לראיה הרגילה. שניהם התרחקו וא'לארי שלף מכשיר קטן אשר ניכנס לכף ידו. בלחיצה אחת, החלה להימתח ממנו זרוע דקה. כאשר נגעה בכדור, לא ניראתה כל תגובה הגנתית. הזורע נסוגה, אם מקצת מעלי הכדור על קצה. כעת, המכשיר עצמו, סרק את תוכלתו החדשה על כל מרכיביה. או'לארי הורה על שידור התוצאות לעדשותיהם. אוסף המולקולות היה מכובד ביותר, ולכמה היה שלד פחמני. או'לארי הגדיל מולקולות אלה.

"זה ניראה כצורה מסוימת של סוכר."

"כמובן." שמחה וולש, על הבנתה. "זו ודאי צורה מסוימת של פוטוסינתזה."

"וזו גם הסיבה שהם רציפים. לו היתה הפרדה לתאים, המרוחים בינהים היו שטח מבוזבז, שלא יכול היה לקלוט אור שמש."

בהתרשמות רבה, הם הביטו קדימה. הכדורים היו רבים, חלקם היו בגובה חצי הברך וחלקם הגיעו עד למותן.

"הם כבר מתגלים כצמחים מענינים ביותר." אמר או'לארי. "אבל בכל זאת היתי מעדיף משהו חי."

"אני חושבת שיש כאן."

"סיכוי זניח. גדודים של גשושים כבר הספיקו לעבור כמעט בכל מקום כאן."

"אז הם פיספסו את זה." היא אמרה והצביעה מעלה.

תחת שתי השמשות, בתנועה חלקה ורגועה, נעה לה ציפור ענקית.

"זה מדהים." השתאה או'לארי. "היא עצומה."

"והיא בהחלא לא צמח."

רגעי הפלא נפסקו, כאשר היא פנתה לעברם.

"אני לא מניח שניתן לה סתם להביט מקרוב."

וולש ענתה בשליפת נשקה.

הכנפיים הענקיות קרבו אליהם במהירות, וחוטמה היה מכון אליהם.

"זה פשוט ענק." אמר או'לארי. "אנו עומדים להיות הטרף האנושי הראשון שלה. טוב, אני מקווה שלא נגיע לידי כך. זה אדיר… זה… זה…"

"זה הקפטן שלך." היא קטעה את התלהבותו.

"מה אמרת?" הוא שאל בתימהון.

"הבט מקרוב, במקום לנאום."

הוא שלף את משקפתו הרגילה והביט. תחת מוטות הכנף של שלושת המטרים, היה המקור כלום מלבד ראשו של גד תבור. מביט מטה בחיוך. הוא הנחית את דאונו, במרחק קצר מהם ומהשדה.

"שלום רב. מה גילתם עד כה." הוא שאל לאחר שהתקרב.

"הוי, לך לעזאזל תבור!" פלט או'לארי.

"תזכיר לי לתת לך צל"ש על קבלת פנים." הוא השיב חלקות.

"ואתה צריך לקבל מדליה על כניסות." אמרה וולש. "תחילה ריגשת אותנו כי חשבנו שאת ציפור. ואז הפחדת אותו עד מוות, כי פנית לעברנו, כאילו אנו עומדים לקבל טיול חינם לקן הגוזלים הרעבים שלך."

תבור התמתח בצחוקו, וניסה לתרץ את עצמו.

"לא היתה לי ברירה." הוא החל, עודנו מחיך. "אתה היתה הראשון למצוא כאן חיים, ואת, כפי שדיווח טייסכם, הראשונה לדרוך כאן. אז היתי חייב להיות האדם הראשון שידאה כאן." הוא עצר, מחיך חיוך המבקש הזדהות שלא באה. "וראו, גם ביצעתי את המתיחה הראשונה כאן. שתי ציפורים במכה אחת."

רק המשפט האחרון, היה בו כדי לפייס את חבריו בצחוק משותף.

"אז אם הכל בסדר, היתי רוצה לדעת מה גיליתם."

"גילנו שפני השטח הם עלה אחד גדול." אמרה וולש. "תא אחד. אך אנו טרם יודעים עם שאר הצמח הוא כזה. האחדות שלו היא כדי לנצל את מירב אור השמש, כלומר השמשות."

"בהחלט הגיוני, לגבי פנים כה קטנות בהשוואה לנפח. והנה עוד משהו," אמר תבור והביט מערבה אל תוך השדה. "כפי שאנו רואה, השורות מצפון לדרום הן צפופות." הוא החווה בידו מצד אל צד. "אך ממזרח למערב הן דלילות." ואז החווה קדימה ואחורה. "כך שכל צמח נלכד בצלו של אחר רק בתחילת הזריחה, ורק בסוף השקיעה לזמן קצר."

"לא רע, קפטן." התרשם או'לארי מחדות עין זו. "נירשום גילויי זה על שמך."

"אין טעם. בקרוב יהיו לנו יותר שמות מגילויים. ממחר אנו שולח לכאן עשרות צמדים לחקור כל צמח. וכדי שלא יהיו צעקות של 'אני גיליתי את זה קודם', נתייחס לכל גילוי כמשותף. אל תדאג, כבודך במקומו מונח." הוא עצר את או'לארי בטרם הצליח לפצות פיו. "וכשנהיה בטוחים שאין כל סכנה, נתחיל לשלוח קבוצת תושבים לתצפיות. הרי רק בשביל זה עזבנו את מערכת האם, למצוא משהו שירגש אותנו."

 

היתה זו שעה מאוחרת על סיפון באר שבע, שטרם זזה ממקום הופעתה המקורי במערכת זו, היות וחלק מן המשלחות לכוכבי הלכת השונים טרם חזרו. תבור ישב בחלוק השינה שלו, כי התכוון ללכת לישון, אך לא עלה בכחו לעוצרו מלחקור נוספות. ליד חלונו הפתוח בבינין המפקדה, הביט בטלסקופ שלו מבעד לכיפת המשיכה השקופה, אל אחד הענקים הגזיים הרחוקים. והוא היה ענקי בהחלט. הם ראו אותו חודשים טרם ניכנסו לתחומי מערכת זו, והוא היה בולע את צדק או שבתאי בין רגע.

הוא סקר את טבעותיו, אשר הקיפו את גופו המחולק לרצועות של כחול בגונים שונים, כאשר החליט שעליו לאגור כוחות למחר. הוא נטש את המכשיר, סגר את החלון ופנה למיטתו. הוא אך הספיק להתכסות בשמיכה, כאשר שמע ציפצוף מהשידה הקטנה שליד המיטה. הוא נבע מכמוסות האוזניים שלו, אשר הוא הורידן. הוא הזדקף והדליק בנגיעה את המנורה שעל השידה, הוא פתח את הנרתיק בו הן היו אך לא היה לו רצון להרכיבן. לכן, רק הרים אחת מהן בעדינות ביו אצבעותיו, ולחץ למענה על צמיד ההפעלה שהונח ליד הנרתיק.

"מי זה? ומה הוא רוצה בשעה שכזאת?" הוא שאל בלאות.

"זאת וולש." בקע קולה מן המכשיר הזעיר, שויסת את העוצמה בהתאם למרחק שחישב מעוצמת קולו של  תבור. "אני מבקשת רשות לחזור לפני השטח."

"אבל כבר לילה גם שם."

"זה לא משנה." היא דיברה מהר ונחרצות. "מצאתי משהו בניתוח הסריקה מן הגשושים."

"משהו כמו מה?"

"כמו גלי מוח."

 

שמי הלילה של כוכב הלכת, ששם עדין לא ניתן לו, היו זרים ומפליאים כשמי יומו. שתי השמשות התחלפו בשלושה ירחים. האחד זהר באדום קרוב לאופק המזרחי, ושני האחרים התנוססו ממעל בחום ולבן, ובצורה סלעית ביותר. אך בכל זאת לא סיפקו די אור, כדי שפנסים לא ייצטרכו. תבור, וולש, או'לארי ואף טייס המסוק, עמדו סביב כדור קטן בפאתי השדה, אשר סומן ביתד להיות אותו אחד שחקרו קודם.

"זהו סורק ניורוני." אמרה וולש בכוונתה למכשיר שבידה. "משמש רק לסריקת מוחות של יצורים חיים. כיוונתי אותו לשדר לכל זוג עדשות בקרבתו."

היא הפעילה אותו, ומראה תלת מימדי של תצוגת הגלים, הופיע בחצי התחתון של שדה ראיית כולם.

"אלה לא יכולים להיות גלי חום או רדיו, אלה רק משהו הנגרם מפעילות עצבית." היא קבעה.

"לצמחים האלה יש מוח." אמר או'לארי בתדהמה מן התנודות שראה.

"אבל מלבד שזה נראה משונה," אמר תבור. "הגלים האלה נראים פשוטים מאד. כמו מוח של ילד"

"הוא קטן." אמר או'לארי. "אולי זה באמת ילד. הבה נעבור לגדול ההוא."

המכשיר כובה והם העמיקו אל תוך השדה. תחושת חשש מילאה את קיבות כולם, לא כפי שקרה כשהעמיקו קודם. כי כעת ידעו שפלישה זו יכולה להיתקל בהתנגדות. למעשה, הם הרגישו כפוסעים בין ישנים, והשתדלו לא להרעיש בצעדיהם.

כאשר סרקו את הכדור שהגיע עד למותניים, היו הגלים מורכבים ומסובכים.

"זה ממש מפותח." אמרה וולש. "מפותח מדי."

"אולי הוא חש בנו." אמר הטייס.

"נכון," אמר תבור. "דרך צעדיניו על האדמה, או אולי הוא פשוט שומע. והיות והוא מעולם לא נתקל בקלט שכזה, הוא מתרגש, אולי מפחד."

"הם מעולם לא ניסו להתגונן קודם." אמר או'לארי. "אבל אין בכך  ערובה שלא ינסו בעתיד. אבל איני מבין, כיצד אם יש להם מוחות, הם צמחים? מדוע לא התפתחו הם לצורה חיה ונעה. כפי שאני רואה מגלי המוח האלה, הם נראים תבונתיים."

"זו השאלה הטובה ביותר לשאול." אמרה וולש. "כל התשובה שאני יכולה לספק כעת, היא שאולי ככל שנדע יותר על כוכב הלכת הזה, נדע יותר למה הוא לא פיתח צורת חיים לא צמחית. אך הרי גם זאת אינה צורה צמחית, יש לה מוח. זהו פשוט שילוב של שתי צורות החיים שאנו מכירים מהארץ."

"זה לא נדמה לי כשילוב." אמר או'לארי. "הצמח אמנם מתקיים כצמח. אך המוח בקושי. הוא אינו זז לשום מקום, איננו יודעים אם יש לו חושים או לאו, ולא נראה שהוא מקיים תיקשורת ותרבות עם האחרים."

"אולי הוא עושה זאת דרך השורשים." אמרה וולש. "רק התחלנו לחקור כאן. לפי מה שאני רואה, קצב שבירת ההנחות מהיר מקצב העלותיהן."

 

חמשת ילדיה של בריג'יט וולש לא יכלו הפעם, כשאר התושבים, לצפות כמעט במישרין בעבודתה. העבודה הרבה שנעשתה קודם, גילתה את ששת גרעיניו הגדולים של תא פני השטח, אשר הכילו מולקולה תלת סלילית אשר הזכירה את הדי אן איי. חפירות מדויקות נתנו מבט מקרוב על השורשים, הצומחים בספירליות מבסיס הכדורים. נמצא כי כל צמח צעיר וקטן, צומח מהתלכדות של שני ענפי שורש, הצומחים אופקית וקרוב לפני השטח של שני צמחים שונים ובאים בימים. הונח כי כל צמח זקן יודע על מקומו של הזקן הקרוב אליו ביותר, כי הוא חש מאיזה כיוון נשאבים מירב המים והמזון מהקרקע.  אך היה צורך בניתוח.

בריג'יט וולש, בראד או'לארי ועוזריהם, הסתגרו באוהל שהוקם סביב אחד הכדורים הבינוניים. כשם שהיה קשה להעמיק לתוך הכדור בסורקים, היה זה קשה באיזמל. המוח היה זר בקיפוליו ובהתנהגותו החשמלית, אך נשימתם נעצרה, כשגילו כי הוא זר לצמח שלו עצמו. המולקולה התלת סלילית שנמצאה בתאיו, היתה שונה לחלוטין מזו שנלקחה מתאי הצמח.

"הם לא אותו הגוף?" דרש תבור הסבר מוולש ואו'לארי, שישבו מצידו השני של השולחן במשרדו.

"החומר התורשתי שלהם שונה." אמר או'לארי. "הם לא יכולים להיות אותו היצור."

"זה לא צמח עם מוח או מוח עם צמח," אמרה וולש. "אלא מוח בתוך צמח."

"אם כך זהו תפיל." הסיק תבור והוסיף בחשדנות. "אבל מעולם לא ראינו איך הוא ניכנס לצמח."

"הוא היה שם מלכתחילה." אמרה וולש. "בחזרתנו הנה, קיבלנו דיווח מצוות החקירה של אחד השדות האחרים. הם הצליחו למצוא שני שורשים אופקיים שרק נפגשו. בקצותיהם הם מצאו תאי רבייה, היה זה תא עם חצי החומר התורשתי מן הצמח, ובתוכו תא עם החצי החומר מן המוח. זו היא הרבייה שלהם, ברגע שהשורשים האופקיים מוצאים זה את זה, נשלח תא שכזה, שאינו זרע או ביצית. בפגישתם, התורשה הצמחית מתאחדת עם הצמחית, והמוחית עם המוחית."

"אז אם הטפיל הזה כה חכם, עד כדי היבלעות מוחלטת בחייו של גזע אחר, מדוע שלא ישתמש בחכמתו כדי לפתח ידיים ורגלים וחושים, ויחיה כבעל חיים?"

"אנו מתוסכלים עוד ממך באשר לשאלה זו." השיב או'לארי, ונתן לו מבט המבקש הבנה. "הרי תפקיד הבאת התשובה הוא שלנו. אבל כעת יש לי שאלה, שרק עליך לענות עליה: מה החלטת לגבי היישוב?"

תבור הביט מטה אל השולחן לכמה רגעים, ואז חזרה אליהם.

"מומחי כוכבי הלכת עדיין טוענים, שזהו רק כוכב הלכת השני המתאים ליישוב. העינין הוא, שכל מי שיורד אליו, ובעיקר הילדים, נקשר אליו מאד."

"ידעתי שזה יפעל לטובתי." הוא אמר בשביעות רצון.

תבור השיב במבטו, שאל עליו להסתמך על זאת יותר מדי לבינתיים.

 

חצאי השמשות שניראו מעל האופק, נדמו לשקיעתו של לב. ותבור ידע שרבים ירגישו כך, אם יאלצו לעזוב עולם זה. הוא פסע בין השורות האלכסוניות של הכדורים, משווה בין תחושתו כאן, לבין התחושה בכוכב הלכת האחר. כל השינויים מהארץ, שנעלמו קודם מהם בשל ההתרגשות, היו עתה חדים וברורים. וההבדלים כאן היו רבים יותר מאלה בעולם השני.

כח המשיכה היה חלש יותר, והוא לא נהנה מהמחשבה על הטיפול כנגד בריחת הסידן, שהוא יביא. האויר פחות דחוס ומעניק תחושת גובה גם בכל עמק. ומעל כל אלה, הוא ידע שברגע זה, נפקדים שדות אחרים בסופות איומות מאלה שידעה הארץ מימיה. וכי הן בדרכן הנה.

ועף כל זאת, אותם מוחות שמחוץ לטווח התיקשורת שלהם, היו עבור כולם סיבה מספיק טובה להתיישב כאן. הוא התקרב לכדור שהגיע עד גובה המותניים, שוולש ואו'לארי עמדו משני צידיו, וניסו להעמיק לתוכו בנפשם.

"איזה מין יצור אתה?" באה שאלתו לו ולהם. "בעל רמה מוחית של בן חמישים, אך ללא כל עינים, אף או אוזניים לדעת הקורה בחוץ. ובגלל שאין לך אוזניים, אין לך אוזניים פנימיות, ולכן בטח לא תרגיש אפילו בזה." והוא תפסו בשתי ידיו מכל עבר, וניענהו מצד לצד לרגעים מעטים.

"שום תגובה." אמר לעמיתיו. "יכול להיות שם גאון בפנים, ולא נוכל ללמוד ממנו, או ללמדו. איזה מין יצור זה?"

"אני חושבת שאני יודעת."

"באמת?"

"כן, אני חושבת שהצמח הזה, וכל האחרים כאן," היא אמרה בהעבירה מבט על כל הסביבה, שופעת הכדורים המעולעלים הדוממים. "הם רחמים."

חבריה חיכו להסבר באין קול, אך ביש מבט.

"ובכן, כאשר אנו ברחם אימנו, אנו מקבלים ממנו כל מה שאנו צריכים, ואין הוא מצפה לדבר בתמורה. כמו שקורה כאן. אלא שזהו רחם על." קולה היה רך, ושופע נחת מדבריה. למי שבתוכו אין איברי חישה, וגם אם היו, צפיפות הצמח לא היתה מרשה להרבה לעבור פנימה. וכך הוא שוכב לו שם בדממה מושלמת. אך רק דממה מחוץ. מבפנים יש רעש עצום. מגלי המוח ניתן לחשוב שהוא חושב על קולות וצלילם, ומראות וחזיונות, וריחות וטעמים. הוא שם לבדו, באין כל מפריע, רשאי לחשוב על מה שרק יחשוק. הוא הוגה, מתחבט או פשוט מתפלסף ביניו לבין עצמו."

היא פסקה לזמן מה, והביטה בעוד דבריה נספגים בם, בהיסוס אך ברצון.

"נראה שלחלק מהם יש פעילות המפותחת מזו שלנו, חלק נראים כבעלי אישיות מפוצלת וחלק חריגים עד שיכולים להיחשב משוגעים. העולם הפנימי שלהם מורכב כמו זה החיצוני. אלא שאיני יכולה לקבוע האם הם יודעים עליו או לא."

לאחר רגע קצר של הירהור, אשר לא היה כלל רווי מתח, כי אם השתאות מהשקפה זו, אמר או'לארי:

"אני מבין אותך. החיים התבונתיים בעולמנו, נתנו לעולם החיצון לזרום לתוכם, והם זרמו לכל מקום בו. כפי שאנו עומדים כאן, מרחק עצום ממולדתנו. ואילו החיים כאן, החליטו שאין באמת צורך ביקום הגדול, שהכל אפשרי בשיטת עשה זאת בעצמך."

תבור היה מרותק מן התשובות לשאלתו, אך ידע כי הן מקשות עליו.

 

הוא הביט דרך טלסקופו, על אחד הכדורים, אשר עליו נצמדו לגופו בכח בעת הסערה שתקפה אותו. תחילה ראה בזה דאגה ראשונה של הצמח לעצמו, ולא רק לגוף לו הוא מספק מזון, ונפטר מפסולתו. אך אז הבין כי אם ייקרעו העלים לא יוכל גם המוח לחיות. הוא נתק עצמו מהמכשיר, וידע כי זו השעה להחליט ולקבוע. אם יתיישבו בעולם זה, יהיה חקר הרחמים, באר המדע לדורות יבואו, אך גם תהיה כאן באר לקשיים חומריים. אם יתיישבו בעולם האחר, כמעט שלא יהיו קשיי מחיה, אך מחקר הרחמים יוכל להתעצמם רק בעוד שנים רבות.

לפני שעמד להתחיל במחשבות הקשות, שמע הצליל המודיע על אדם הרוצה להיכנס.

"פתח." הוא אמר ושתי הדלתות נחצו.

בריג'ט וולש צעדה פנימה.

"משהו חדש?"

"במידה מסוימת. אך כפי שאתה רואה, בראד לא עימי, אז אני לא באה רק כמדענית, אלא גם כחברה."

"בסדר גמור, שבי נא."

הם התיישבו על הספה.

"יש עניין, אשר אני רוצה לדבר עליו באופן אישי." היא נדומה לרגע קט. "גד, אני רוצה להיכנס לאחד הרחמים."

המחשובת שהחלו להתרוצץ אז במוחו, היו הבלתי אפשריות המעשית של הרעיון, יחד עם חוסר הגינו. ומעל לכל הוא חש צורך עז לעזור לה איכשהו נפשית, זו לא יכולה להיות בקשה של אדם בקו הבריאות. היא מצידה, רק התכוננה לתגובתו, שממילא לא תעצור בעדה.

"אבל זה מגוחך. הם קטנים מדי עבורך, ואם תגשרי על זה ודאי תצטרכי לצאת מתוקף סכנה. ובשביל מה זה, ממילא?"

"אל תחשוב שניגשתי לכך ללא הכנה." באה תשובתה השלווה. "יש שני רחמים גדולים וזקנים, והמוחות שבהם מעידים על התנונות. בקרוב יצמיח כל אחד מהם, לעברו של השני, את השורש האופקי שיעביר את תאי הרבייה. המוחות ימותו זמן קצר לאחר ההזדוגות, ואז הכל כולל שורשי הרבייה ירקיב. אבל זה לא חייב להסתים כך.

"אנו יכולים לרמות את הצמח לחשוב שהמוח עודנו בחיים, בכך שנשים במקומו תרבית רקמה שתפותח מתא מוח אחד, אשר תהיה רק חצי מפותחת. היא לא תהיה מודעת או בעלת דחפים חשמליים, אבל עדין תעשה את כל הנוגע לצמח, כלומר היא תמשיך לקבל את המזון והחמצן שהוא מספק, ולהעביר אליו את הפחמן הדו חמצני והפסולת.

"בזמן הזה, נחשוף הצמח לקרינה, ונמקד אותה במקומות בהם אנו יודעים שיש גרעינים. הקרינה תהיה מכונת ליצירת הסוג הנכון של סרטן, אשר יגרום לצמח ולמוח המזוייף לגדול עד שיוכל להכיל אותי במרחבו הפנימי. בו בזמן, נזריק לו חומרים אשר יעכבו את הזדקנותו. כל שישאר אז יהיה להחליף התרבית בי."

תבור הביע רתיעה מוחלטת מן הדבר, ונכונות לצאת כנגדו.

"אבל אתם מגזעים שונים. לו יש די אן איי תלת סלילי ולך דו סלילי, לא תהיה בינכם התאמה. והרי אינך מוח, כי אם גוף שלם."

"כאשר המזון עובר לתאי המוח מהצמח, הוא לא בודק את הדי אן איי. וזה שאני גוף שלם, זו לא הסיבה שלא כורתים את ראשי ושמים אותו בפנים, במקום להתעכב על הגדלת הרחם. זה שאני גוף, קובע שמוחי מקבל מזון וחמצן מן הדם, תאי המוח שברחמים מקבלים המזון ישר לתוכם מרשת הדומה לרשת הדם, אבל הלחץ בה נוצר מהתכוצויות של הצינור בו עובר המזון והחמצן לרשת זו. זהו חבל הטבור למעשה, והוא יחובר לטבור שלי, היות ואינו יכול להתחבר לרשת הדם במוחי. המזון ממנו יועבר לקיבתי, לאחר שיוזרקו לה ההורמונים שיאפשרו לה לייצר את האינזים לעיכול הסוכר מן הסוג החדש, והחמצן ישר לדם מבלי לעבור בריאות. כך אוכל לחיות שם, בגירסה שונה ומפותחת של הדרך בה חיתי ברחם אימי."

תבור קם בדממה מן הספה, התהלך מעט בחדר, והשיב עיניו אליה.

"אבל גם אם זה יעבוד, בשביל מה לך את זה?"

"הדרך הטובה ביותר להבין דבר, היא להפוך לדבר ההוא. לא נלמד כלום אם נביט מבחוץ."

"את לא צריכה להקריב את עצמך למען המדע."

"אני מוכנה ואני רוצה. ואני רשאית, כי הסיכון לחיי הוא נמוך ביותר."

"אני לא חושב שאת משקרת לי, אבל ברור שתפחיתי בסיכון עד שתקבלי את אישורי."

כעת היא קמה גם כן, וניגשה אליו.

"גד, אתה הרי יודע שיש לי הזכות לעשות זאת. זה בשום אופן לא נחשב להתאבדות או לפגיעה עצמית, אלא רק לצורה מפותחת של מחקר. אם לא תאשר זאת, כל הקהילה המדעית כאן תתנגד, וגם או'לארי. עדיף שתאשר זאת עכשיו, מאשר לעורר סערות לשווא."

ובדממה שנפלה אחר דבריה, היא יצאה. תבור נשאר המום בעומדו. מעולם לא ראה נחישות שכזאת בעיניה ובקולה קודם.

 

הרחם ניצב מולו, מגיע כמעט עד חזהו, והוא ידע כי היא נמצאת שם, עירומה ומכורבלת בתנוחה עוברית. תקופת הסיכון עברה, היא נקלטה ברחם בשלמות, ולא נשקפה לה כל סכנה. בין אצבעותיו, היה המכתב הקטן שהשאירה לו, הוא הרימו לעיניו וקראהו לאור הזריחה הכפולה.

 

גד,

לפני שלוש שנים, יצאנו למסע בתקווה שיהיה ריגוש חיינו.

אכן, אשר מצאנו פה, גרם לכל הלבבות לפעם בחוזקה.

אך האם משמעות החיים היא באמת לחפש ריגושים?

הרי אשר מחכה בסופם, הוא או הקבר, בו יש שלווה נצחית, או חיים חדשים, המתחילים ברחם, בדיוק כרחם בו התחלנו אותם.

אני מבינה כעת, שאני יצאתי למסע בחיפוש אחר שלווה.

ברחם זה, סוף סוף אוכל למצואה. אני היתי רחם לחמישה, כעת אני רוצה שמישהו יהיה רחם לי.

ואולי, רק אולי, אוכל בדממה העוטפת אותי, להחיות את אהובי.

 

בעצב מרוסן, הוא קיפל את הנייר והכניסו לכיסו. הוא שמע צעדים מתקרבים מאחוריו. או'לארי נעמד לצידו.

"לי אף פעם לא היה האומץ לעשות זאת." הוא נדום בכבוד. "נצטרך לקרוא לרחוב על שמה. ואגב רחובות, מתי המסדרונות שלנו באמת יהפכו להם. אני מרחפים בחלל יותר מדי, הגיע הזמן לנחות."

תבור הביט לצידיו,  והצביע לאיזור מעבר לגבולות השדה.

"רואה שם, במישור הנרחב, שם יהפכו המסדרונות לרחובות. שם תקום באר שבע."

"מעולה." הריע או'לארי בשקט. "ידעתי שתסכים עימי בסופו של דבר. אתה מבין, החיים לא נמשכים לאיפה שטוב להם, הם נמשכים לחיים אחרים."

תבור הינהן קלות בראשו.

"טוב, אני מוכן לחזור עכשיו. מה איתך?" שאל או'לארי.

"אני מתכון להישאר עוד קצת. אז להתראות."

"להתראות." הוא אמר, טפח על שכמו ועזב.

תבור החל ללכת בכיון אחר, עד שיצא משדה הכרובים הכחולים. הוא התרחק ממנו באיטיות. ואז נעצר בפליאה גמורה.

מניין לי, שאל עצמו, שאני עצמי וכל היקום כולו, אינם אלא הזייתי, מחשבתי או חלומי הפרטי, המתרחשים בתוך איזה כרוב, אשר מעליו עומד חייזר תבונתי ותוהה על טיבו?