בחיים אלה נפרדנו כך

עיניה הבהירות של ורד היו ממוקדות על הדבר היפה ביותר שראתה מעודה. גוש קטן של חום, שיערו דליל, עיניו עצומות, כולו צמוד אליה. אחיזתה בו היא נואשת כמעט, ליבה מרגיש גדול מדי לחזה בכל פעם שהיא מרגישה את ליבו הזעיר פועם כנגדה. האישה המותשת הרימה את מבטה כשקראו בשמה. דוקטור לוין, האחת שיילדה אותה, הביטה בה בחיוך מתנצל. "גברת טל-חן, אנחנו צריכים להעביר את בנך אל התינוקייה. התא שלו כבר מחכה לו. אל תדאגי, תוכלי לראות אותו כל הזמן, אבל עלייך להיפרד ממנו לזמן-מה."

ורד הביטה שוב בבנה. בתוכה עבר המאבק שעוברת כל אימא אשר רק הפכה להיות אחת כזו – הרצון להיות איתו תמיד, להגן עליו, לאהוב אותו, נלחם בהיגיון הבסיסי שטען שהרופאה רק רוצה בטובת הילד.

לאחר שניות ארוכות שנראו לה כמו נצח, היא הרימה את בנה אל הרופאה, שלקחה אותה באסירות תודה על כך שורד לא התחילה להתווכח. "הוא יהיה בסדר,"  לוין הבטיחה. "אנחנו נדאג לו." ורד האמינה לה.

היא צפתה ברופאה מתרחקת משם עם בנה, יחידה, אשר אהבה, יודעת שהיא תחכה בציפייה לרגע שבו תוכל לראות אותו שוב.

צפתה ברופאה מתרחקת משם עם אסף שלה.


 

ידי השמאלית החזיקה ביד של אימא, הימנית החזיקה ביד של אבא. נעליי פגשו במדרכת האספלט, ואני ניסיתי לרוץ קדימה, רגל אחר רגל, אחת לא ממתינה לשנייה. כמובן שללא ידיהם של אימא ואבא, הייתי נופל – למדתי ללכת רק לא מזמן. זה היה יום יפה – השמש הייתה חמימה, הרוח הייתה קלה, והשמיים היו צבעת צבע תכולה ואחידה ללא כתם לבן. אימא דיברה עם אבא על משהו (זה נשמע כמו "שמעת שיוצאת משלחת ישראלית למעלית החלל? הם אמורים לעשות מחקר על כל הנושא שקשור לחממה במאדים, מנסים לדמות את הסיטואציה…"), אבל החלטתי שהחיה הקטנה עם העיגול החום שזחלה בעצלתיים בקצה המדרכה הרבה יותר מעניינת מהדיבורים שלהם. היא זזה לאט, לכיוון העשבים הירוקים שצמחו בשולי הדרך. הסתכלתי לכיוון שאליו היא זחלה – והנה היו שם עוד הרבה חיות קטנות עם עיגולים חומים, זוחלות על צמח הדשא.

"אספי, על מה אתה מסתכל?" אימא שאלה ורכנה קדימה בשביל להסתכל. "תראה, בועז, הוא בסוף עוד יהיה חוקר טבע, אני אומרת לך. אסף, אתה יודע איך קוראים לחיות האלו? שבלולים."

"בלולים?" ניסיתי, מתאמץ להגות את המילה המסובכת. "כן, כל הכבוד," אבא נשמע שמח. "בלולים. בלולים. בלולים," חזרתי ואמרתי.

"צריך להגיד להתראות לשבלולים, אספי," אימא אמרה לי, ומשכה אותי בעדינות אחריה ימינה. עזבתי את ידו של אבא לרגע בשביל לנופף לכיוון החיות. "להת-אות," אמרתי בעצב קל, כי החיות היו מאוד חמודות.

הגענו לרחוב שבו לא היינו בעבר, או אולי בעבר הרחוק, כי בכלל לא זכרתי אותו. אצלנו ברחוב היו את העיגולים הכסופים הגבוהים שבאחד מהם גרנו, ובמקום שאליו הגענו אלו היו יותר כמו קוביות מאוד גדולות, והן היו בכלל בצבע כחלחל.

התקדמנו לכיוון אחת מהקוביות, וכשהגענו, אבא הניח את היד על מכשיר מוזר. עבר רגע לפני שעבר אור ירוק במכשיר ואחריו נשמע צפצוף. כמה מהלוחות הכחולים שהיו על הקוביה התחילו להתקפל לאחור, עד שהיה פתח שהיה אפשר לעבור בו. זכרתי שהיה לנו משהו דומה בעיגול שבו גרנו. אימא לקחה אותי איתה אחרי אבא אל תוך הפתח, ונכנסנו למקום עם הרבה אור יפה וכל מיני צמחים ומעלית שקופה ריבועית באמצע.

"איזו קומה זו, ורד?" אבא שאל והביט לכיווני ולכיוון אימא, שענתה לו: "שש-עשרה. אני רק מקווה שאנחנו לא מאחרים יותר מדי, אם כי אני חייבת להגיד… התעכבתי בכוונה." היא נאנחה. אבא הנהן בהסכמה, ושלח אליה חיוך עצוב מעט. "גם אני." לא הייתי בטוח על מה הם מדברים, אבל ככה זה היה בדרך כלל.

אבא לחץ על הכפתור למעלית, ואנחנו נכנסנו פנימה. המעלית התחילה לטוס למעלה, עוברת על פני קומות ביעף, עד שנעצרה כעבור שניות אחדות. דלתותיה נפתחו מולנו. אימא ואבא הלכו איתי לכיוון דלת גדולה ירוקה שהייתה מקובעת בקיר הלבן, ועליה משהו בצבע זהב. אימא הרימה את ידה ונקשה על הדלת. עברו מספר שניות, והיא נפתחה על ידי איש מחייך עם שיער אדמוני מתולתל ופרוע לכל עבר.

"גברת ואדון טל-חן!" הוא אמר בשמחה. "וזה חייב להיות אספצ'וק. בואו, תיכנסו."

אימא נכנסת איתי, ואבא שואל אם איחרנו, אבל האדם עם השיער המוזר מרגיע אותו שאנחנו הראשונים שהגיעו. אימא הורידה אותי על הרצפה, והחלטתי להתיישב, כי כבר לא היה לי כוח כל כך לנסות ללכת. האדם דיבר עם אימא ואבא בזמן שאני הסתכלתי מסביב. החדר שבו הייתי היה עם ארונות חומים גבוהים, ספות אדומות כהות ושטיח ירוק, שעליו היו מפוזרות מכוניות צעצוע בשלל גוונים. אלו הפכו בשנייה למוקד העניין החדש שלי. התחלתי להתאמץ לזחול לכיוונן (כי הליכה כבר הייתה מעייפת), אבל הן הוסתרו כאשר האיש התיישב מולי. באתי למחות בצעקות, אך כשהאיש התחיל לדבר בקול נחמד למדי, החלטתי להקשיב לו..

"היי אסף, אני רון," הוא הציג את עצמו ברצינות מוחלטת. "אתה ילד מאוד יפה, אתה יודע? עיניים כחולות הן מצרך נדיר בימינו. גם שמעתי מההורים שלך שאתה מאוד מצחיק. אני בטוח שמאוד נהנה ביחד, אני ואתה, וגם שאר הילדים שיגיעו לכאן." לא ממש הבנתי, אבל היה לאיש קול נחמד, בסך הכל.

"אתה תסתדר איתו?" קולה של אימא נשמע מעט מוזר, ולא ידעתי את זה אז, אבל גם לה וגם לאבא היו קצת דמעות בעיניים.

"בטח שכן," האיש אמר בקול מרגיע. "כדאי שתיתנו לו חיבוק ותלכו. אתם תראו אותו בעוד כמה שעות. פשוט… ככל שתישארו יותר, קצת יהיה לכם קצת יותר קשה להגיד לו להתראות."

לפתע הרגשתי שתי ידיים חזקות מרימות אותי, ואחריהן חיבוק חזק לתוך החזה של אבא, שנישק את ראשי. הוא העביר אותי לאימא, שגם חזרה על הטקס, לפני שהחזירה אותי לשבת אל הרצפה. "להתראות, אספי. בהצלחה היום," היא איחלה לי. אבא נופף לי. "תיהנה במשפחתון." הוא ניסה לשמור על קול רגוע.

לא הבנתי מה קורה עד שהאיש קם לפתוח להם את הדלת. "אל תדאגו, הוא יהיה בסדר." הוא הבטיח. שניהם נופפו לי לשלום פעם אחת אחרונה לפני שיצאו, והדלת נסגרה אחריהם ולא נפתחה שוב.

פרצתי בבכי פתאומי, שהדהד בקולי קולות מקירות הדירה. "אימא! אבא!" צרחתי, הבכי שלי נהיה חזק יותר. האיש ניסה לתת לי חיבוק, אבל זה לא עזר. אלו לא היו הידיים של אבא, הליטוף של הראש לא היה של אימא. המשכתי לבכות ולבכות ככל שהשניות המשיכו לעבור ולא ראיתי את הוריי.

הוא פשוט לא היה הם.


החלל היה מדהים.

זה לא היה באמת החלל, אבל זה היה הדבר הכי קרוב שהייתי לצפייה בו. עמדנו בתוך כיפה ענקית, עשרים ילדים בני חמש, והסתכלנו על השמיים זרועי הכוכבים שהיו מולנו. המדריך בכניסה סיפר לנו שזה מה שרואים ממעלית החלל המגניבה ההיא שיש קרוב ליפן, ממש ברגעים אלו. זה היה כל כך מגניב.

אני ויהל, שהיה כנראה הילד הכי קול בעולם כולו, חיפשנו בעינינו מסך כלשהו פנוי, בשביל שנוכל להסתכל על מערכת השמש. אמרו לנו שאפשר ממש להסתכל על המון עצמים ולראות דברים בפירוט.

"היי, יש כאן מסך פנוי!" יהל רץ, ואני מיהרתי לרוץ אחריו, ידי מוודאות שילקוטי לא יחליק מכתפיי. מאחורינו, דינה הגננת צעקה בפעם המיליון לפחות ש"ילדים, תהיו קצת יותר בשקט!" – אבל עד כה, הבקשה שלה נענתה אחר ורק בעוד צעקות מצד אחד של החדר לשני ונעליים שעברו ממקום למקום במהירות שרק ילד נלהב מסוגל לה, חפוזה ומרושלת.

"אסף, אתה חייב לראות את זה." נדחקתי לצידו של יהל אל מול המסך הרחב, שהציג הולגרומה צבעונית של מערכת השמש. מעל ריחפו המילים: 'בחר עצם'. את עיני תפס כדור כחול שמעליו היה כתוב 'נפטון'. "היי, בוא נבדוק את האחד הזה!" אמרתי ליהל בהתלהבות. הוא לחץ על השם של הפלנטה, מה שגרם לכך שדגם גדול יותר שלה השתלט על כל מרחב ההולגרומה.

עובדות התחילו לרחף מעל שם הכוכב. 'נפטון הוא הפלנטה השמינית במרחקה מהשמש, והוא חלק מקבוצת ענקי הגזים. אורך הסיבוב שלו סביב השמש הוא 164.8 שנות ארץ, בעוד הוא מסתובב על צירו במשך שמונה עשרה שעות. לנפטון יש ארבעה עשרה ירחים, וחמש טבעות דקות מקרח המקיפות אותו. אף על פי שאי אפשר ליישב את נפטון, יש לפלנטה פוטנציאל מחקרי עצום שכן היא יכולה לתת לנו מושג על היווצרותה המוקדמת של מערכת השמש…'

הוצאתי מכיסי את האסטרונאוט הקטן שאבא קנה לי, והעמדתי פנים שאני מעמיד אותו על ראש נפטון. "כשאני אהיה גדול, אני אגלה כל מה שאפשר על נפטון!" הכרזתי באוזני יהל. הוא רק צחק. "כן, מה שתגיד." חרצתי לו לשון. "אני אהיה אסטרונאוט ואלך למעלית החלל ואתה לא. וווווש!" הזזתי את האסטרונאוט מצד לצד, וחייכתי. יהל הוסיף קולות רקע של טיסה מהירה, מה שגרם לשנינו לצחוק שוב.

"ילדים, אנחנו צריכים ללכת!" דינה הכריזה. הכרזתה לוותה בערבוב של קריאות "לא!" ו"כן!" כמעט באופן שווה. אבל אף אחת מאלו לא קיבלה התייחסות, אני ויהל מצאנו את עצמנו כמעט הופכים לפיתות ילדים בעקבות הריצה של חברנו לגן לעבר היציאה.

מצמצתי בעיני אל אור השמש שאליו יצאנו, שעמד בניגוד מוחלט לחושך בו היינו רגעים ספורים לפני כן. כבר מכאן יכולתי לראות את המעלית שתוביל אותנו אל הרכבת, שאיתה אנחנו נחזור לגן. "אנחנו יכולים לבנות מעלית חלל משלנו בגן," יהל הציע. "כבר ציינתי שיש לך את הרעיונות הטובים ביותר בעולם? בטח שכן."

חיוכו של יהל היה שמח. "תודה. מגניב."

רק כשהמעלית התחילה לרדת, הבנתי שמשהו לא בסדר.

חיפשתי בכיסים, בילקוט, שוב בכיסים. היה בכל אלו רק כריכים ומים והטלפון שלי. הבטתי ביהל. "ראית את אסטרונאוט שלי?" שאלתי אותו בחשש מסוים. יהל רק נענע בראשו. "רק כשהיינו במוזיאון. אוי, רגע, אתה לא מוצא אותו…?"

רצתי אל דינה ברגע שדלתות המעלית נפתחו. "אנחנו חייבים לחזור! האסטרונאוט שלי היה במוזיאון ואני איבדתי אותו!"

דינה לקחה את ידי ולחצה אותך. "אני מצטערת, אספי, אבל הרכבת שלנו יוצאת בעוד דקה בדיוק. אין לנו זמן לחזור למוזיאון. אל תדאג, אני בטוחה שאבא שלך יקנה לך אסטרונאוט חדש." היא מירה ללכת ולבדוק שכולנו יכולים לעבור. 'אבל זה סתם אסטרונאוט!' המחשבות שלי צעקו. 'היינו אמורים לחקור ביחד את החלל! הוא היה האסטרונאוט שלי!'

יהל שוב מיהר ללכת לצידי. "היי, היא פשוט לא מבינה," הוא אמר כשהוא ראה שרציתי לבכות, נאבק בעצמי שלא לעשות כן. הוא פשפש בילקוטו והוציא משם חפץ. "הנה, אתה יכול לקחת אותו עד סוף היום. אני יודע שזה לא אסטרונאוט, אבל…"

זה היה השוטר שלו. השוטר המגניב שהוא אהב ורצה להיות כמוהו. הוא היה האסטרונאוט של יהל.

חייכתי קצת, ליבי מתחמם מעט. מחיתי את הלחות מעיניי.דד "תודה."


הנחתי את אצבעי על הסורק במנעול, וחיכיתי מעט. כעבור רגע, דלת הבית החליקה הצידה, ואפשרה לי להיכנס פנימה. היא נסגרה בקול נקישה עדין אחרי.

זרקתי את עצמי על הספה בסלון שלנו, מניח את הילקוט בצד השני שלה (רק שלא ישבר לוח העבודה, אחרת אני לא אוכל לעבוד על כלום.) הבית היה שקט, וזה היה נחמד – ליטל הייתה אצל חברה שלה, אימא ואבא בעבודה, מה שאמר שהדירה נשארה כולה שלי. תכננתי לבלות את הזמן הזה בלמידת שפת התוכנה ההיא שהתחלתי לפני כשבועיים מאותו היום, ולברוח מהבית לרחבת גלשני האוויר ברגע שליטל תגיע.

לחצתי על צד השעון שלי בשביל לבקש את ההודעות החדשות. "יש לך שלוש מאות שבעים ושמונה הודעות חדשות," הודיע המכשיר. "נקה את כל קבוצות הספאם," ביקשתי ממנו חזרה. נשמע צפצוף קל. "יש לך חמש עשרה הודעות," הקול הודיע שוב. 'אני אעבור עליהן בעוד רגע.' נשמע צליל קטן של זכוכית מכה בכסף, אשר בישר על קבלת הודעה חדשה. "יש לך שש עשרה הודעות חדשות, אחת חשובה. השולח: מרקסמאן.'

קפאתי לרגע, והתיישרתי לישיבה זקופה, כל שריריי נמתחים כקפיץ. אריה מרקסמן – או מרקסמאן, כפי שהחבורה שלנו קראה לו – היה אחד מחברי הטובים ביותר במשך שלוש שנים. הוא האחד שהכניס אותי לעולם התכנות. האחד שלימד אותי לרכב על גלשן אוויר. האחד שהפך בשבועות האחרונים לאדם שונה לחלוטין, עד שכבר לא הייתי בטוח אם זה אותו אדם שהגדרתי כאחד מהאנשים הקרובים אליי ביותר, יחד עם המשפחה ועם יהל.

אריה הפך לכל כך… אנוכי. כל כך מגעיל ומרוכז בעצמו, ונגדי בכל דבר. בשיחות שהיו לי עם יהל, שנינו הסכמנו שמשהו עובר עליו. אבל בכל פעם שאחד משנינו ניסה לדבר איתו, הוא התחיל להגיד ש"זה לא עניינו" ושאנחנו "צריכים לסתום את הפה כבר". ידעתי שכבר כמה זמן עוברים עליו הרבה ויכוחים בבית, ושהוא היה במצב רוח רע במשך כמה חודשים כבר, אבל השינוי האחרון הזה היה פשוט כל כך… קיצוני.

לא דיברנו כבר שבועיים.

לא רציתי לדבר איתו.

לא אחרי שהוא סיפר לחלי שאני מחבב אותה.

הכרחתי את גופי הקפוץ להשתחרר מקיפאונו, והרשיתי לעצמי להישען לאחור על הספה. הסרתי את השעון מידי. "הצג את ההודעה על המסך הראשי," הוריתי. כעבור רגע, מקרין ההולוגרמה הראשי, שיה מוצמד לקיר כלי הנגינה של אימא, התעורר לחיים. ההודעה הוקרנה מולי בכתב ענק, צבעו כחול כהה ברור.

בהיתי בכתב למספר שניות בחוסר ריכוז, לא רוצה להביא את עצמי לקרוא אותה, מפחד באופן מסוים ממה שיהיה כתוב שם – או אולי מפחד ממה שלא יהיה כתוב. האם הוא יסביר את עצמו? יספר מה עבר עליו? יתנצל? יבקש להיפגש, לדבר, לנסות לסדר דברים? או שאולי הוא יזרוק הכל לעזאזל?

מי היה עכשיו אריה?

הנחתי שהגיע הזמן לגלות.

'אסף, באתי להגיד לך שאני לא מצטער. כי בכלל, איך אתה מסוגל לשפוט אותי? אתה תקעת לי סכין בגב. העמדת פנים שאתה חבר. אני יודע שאתה שכנעת את ירון לבוא לתערוכה שלי ולדבר איתי. רצית להתעלל בי? זה מה שרצית? ידעת שאני לא מסוגל יותר להסתכל עליו מהרגע שהוא גילה שאני מנסה להתחיל איתו, מהרגע שבו שמעתי שקשה לו עכשיו להיות לידי – אלוהים, איך יכולת להתנהג כמו כזה מניאק? אתה חושב שאתה חבר? אני לא יכול להסתובב לידך, ובטח לא ליד יהל שבטח יהיה בצד שלך בכל דבר, כמו שהוא תמיד עושה. תחשוב פעמיים לפני שאתה מתכנן להתעלל ב"חברים" שלך.'

לא הצלחתי לעכל את מה שכתוב בהודעה בפעם הראשונה. גם לא בשנייה. רק בשלישית אני הבנתי את כל מה שהיה כתוב בשורות האלו. ניתקתי את מבטי מהן, ידיי רועדות, כמו שאר גופי. לא ידעתי אם אני רועד מכעס או מכאב או משניהם ביחד.

רציתי לכתוב לו משהו, אבל לא הייתי מסוגל. לא יכולתי להסביר לו שלא רציתי לפגוע בו, ששכנעתי את ירון לדבר איתו כי קיוויתי שאולי הם בכל זאת יהיו חברים לפחות, כי חשבתי שהוא ישמח. קיוויתי שזה יוכיח לו שירון כן רוצה להיות בסביבתו.

אבל יותר מכך, רתחתי. רתחתי כי הוא לא טרח להגיד כלום, ועכשיו הוא הפיל את העניין כמו פצצה, אחרי שהוא הלך ותקע לי סכין מכוונת בגב. יש הבדל של חלל וארץ בין לפגוע בחבר שלך בטעות ובין לקחת את הנקודה הכי רגישה של אדם ולשבור כל מה שקשור אליה בשניות. 'אם רק הוא היה אומר לי ישר, יכולנו לדבר, אבל הוא בחר פשוט ללכת ולפגוע בי ולא לנסות אפילו!' המחשבות שלי צרחו.

"כבה את המסך הראשי," אמרתי לשעון בקול לא יציב. ההודעה המקוללת נעלמה מעיניי. שחררתי החוצה נשימה ארוכה.

תפסתי באחת מהכריות שהיו מונחות על הספה, והתחלתי להכות בה, שוב ושוב ושוב. לא הבנתי איך העניינים בינינו הצליחו להידרדר רק מתוך אי הבנה שהפכה להיות סיפור שלם. קיללתי את חוסר החשיבה שלי ואת הטמטום של אריה ואת כל העולם כולו.

מאותו היום, אני ואריה לא דיברנו יותר.


רכנתי קדימה, ושלחתי את ידי בזהירות אל עבר שברי החרסינה הלבנים שהיו פזורים על הרצפה. יכולתי לתת לרובוט לאסוף אותן בעצמו, לבקש כדור שינה ממערכת הבית, וללכת לישון; אבל הפעולה החוזרת של הרמת החתיכות הקטנות אל פח הזבל הייתה נחוצה לי בשביל להרגיש שאני עושה משהו. שאני נמצא בשגרה. שאני יכול לחזור לשגרה.

זה יהיה שקר להגיד שלא ציפיתי לזה.

פגשתי אותה במסיבה שיהל לקח אותי אליה, עוד אחת מהן שהוא טען שאנחנו זקוקים להן אחרי שחרור. הוא רצה שנחיה "חיים של צעירים", ככה הוא קרא לזה. היא הייתה בחורה חמודה, שיער שחור כמו שלי ועיניים חומות כמו שוקולד. היא אמרה שקוראים לה מירי ואני אמרתי שזה שם יפה. קניתי לה שתי כוסות והחלפנו מספרי טלפון. החלטתי להזמין אותה לצאת איתי.

היא הייתה הכל – שנונה, נחמדה, יפה. היה לה ניצוץ בעיניים כשהיא דיברה על אומנות ועל שירה ועל פילוסופיה. היא טרחה לשאול אותי שאלות על עצמי, ואני שאלתי אותה על החיים שלה. הדרך לזוגיות נראתה כסלולה לנו, כמו גשר זהב שנבנה בשבילנו.

באמת חשבתי שאהבתי אותה. היא באמת חשבה שהיא אהבה אותי. אולי זה היה נכון.

הרמתי חתיכה לבנה, הלכתי אל עבר הפח, וזרקתי אותה. עשיתי את הדרך בחזרה אל השברים. הארכתי את הפעולה בכוונה, עושה ככל שביכולתי כדי שהיא תהיה לא יעילה באופן מקסימלי.

שלושת החודשים הראשונים היו נפלאים. שנינו היינו בכזו אופוריה – לא זכרנו מתי הרגשנו כזאת אהבה נפלאה. יצאנו ביחד בכל שבוע, לסרט או למסעדה או לטיול. לפעמים מירי הייתה לוקחת אותי למוזיאונים של אומנות, ולפעמים אני הייתי לוקח אותה לצפות בתצוגות מדע. לכל אחד מאיתנו היו תחומי עניין שונים משל השני, אבל האהבה בנו אחד לשנייה הייתה לא בגלל תחומי עניין, אלא מתוך כך שכל אחד מאיתנו חשב שהוא פגש את האדם הכי יפה בעולם, פנימית וחיצונית.

לקח קצת זמן עד שהגענו לחלק הפחות נעים של מערכת יחסים.

רבנו בפעם הראשונה אחרי שבאתי אל המשפחה שלה לחג, ואמרתי לה שאני חושב שההורים שלה אוטומטית נגדי. מירי מיד התחילה להגן עליהם ולצעוק שאולי משהו לא בסדר בי. הלכנו לישון אצלי בדירה, מרוגזים. קמנו בבוקר ומיהרנו להתנצל ועשינו סקס.

הנחתי שלוש פיסות חרסינה קטנות בכף ידי, נזהר לא לגעת בקצותיהן. אסור להיחתך.

אבל זה היה רק הוויכוח הראשון. בהתחלה אלו היו ויכוחים קטנים על דברים שוליים, כמו הערה שאמרתי או משהו שהיא עשתה. היא טענה שאני חסר התחשבות, אני אמרתי לה שהיא אימפולסיבית. באחד מהוויכוחים שלנו, מירי טענה שחברים שלה לא אוהבים אותי, שאני לא מתאים להם. צעקתי עליה בחזרה שגם יהל לא מסוגל לסבול אותה. גם אחרי הוויכוח הזה היה סקס.

היא התחילה לעלות לי על העצבים כשהיא החליטה שאני צריך לבוא איתה לכל דבר. היא אמרה שעכשיו אנחנו כבר חצי שנה ביחד והרבה יותר מחויבים, ובגלל זה אנחנו צריכים להתחיל לבוא יותר לאירועים של אחד השנייה – משמע, בשפת מירי, אנחנו הולכים לכל דבר שלה.

כמו דברים רבים אחרים שמכעיסים אותי לאורך זמן, אוטומטית הגבתי בתקיפה נגדית. לא הסכמתי לבוא בכוונה לדברים, ודווקא יצאתי בזמן הזה עם חברים. סירבתי לבוא בכל פעם שהיא ביקשה, אפילו אם זה באמת היה משהו מאוד חשוב לה ולא סתם עוד איזו שטות.

פתחתי את הפח בפעם החמישים כבר לאותו הלילה, והשלכתי את החתיכות פנימה.

שעה לפני כן, היה הפיצוץ האחרון.

נכנסתי אל הדירה שלי, ומיד שמתי פעמיי אל עבר רעשים חשודים מכיוון חדר השינה שלי. שם מצאתי את מירי, רכונה מעל מזוודה, וזורקת לתוכה את כל הבגדים שלה שהשאירה בארון שלי.

"אני חייב להגיד, זה לא מפתיע." נשענתי על מסגרת הדלת, קולי אדיש. מנסה להסתיר את הפגיעות.

מירי הביטה בי, וקפצה את שפתיה. "אני לא יכולה להישאר כאן יותר. אני, אנחנו… זה לא עובד."

"לא עובד? מילים יפות להגיד 'אני חולת שליטה ואתה לא עוקב אחרי החוקים.'" הקול שלי עדיין אדיש, מה שאולי רק הופך את המילים לפוגעות יותר. יש בי מקום שרוצה שהן יהיו כואבות.

"ואתה שאלת למה אמרתי שאתה חסר טאקט," היא נחרה בבוז. "אתה בטח לא מצטער שאני עוזבת."

"אם את שואלת אם אתגעגע לשליטה מוחלטת על חיי, אז לא, אני לא מצטער."

"איך אתה יכול להיות כל כך אדיש?!" הקול שלה עלה באוקטבה בעניין של שניות. "אני לא מבינה איך חשבתי שאני אוכל להיות בזוגיות איתך, שאתה מתאים לי. כמובן שאין בך שום התחשבות אליי."

"גם אני לא מבין איך חשבתי שנוכל להיות ביחד." הקול שלי, בניגוד אל שלה, לא זז בחצי טון. הוא  היה קפוא ויבש כמו קרח.

"לך לעזאזל, ממזר חסר רגישות," בעיניה עלו דמעות. "אני לא רוצה לשמוע ממך יותר."

לפני שהספקתי להגיב, היא לחצה על הצמיד שלפרק ידה אשר החזיקה בידית המזוודה. היא נעלמה מחדרי כעבור רגע, משתגרת למי-יודע-איפה.

המשכתי לבהות באוויר עוד זמן רב אחר, לא מסוגל לעכל את הסוף. לא מסוגל לעכל שזה היה זה. לא הצלחתי באותם הרגעים להגיב, גופי נשאר אדיש לכל מה שקרה.

המעשה הראשון שלי היה ללכת למטבח, לחטוף את קנקן החרסינה שהיא קנתה לי ולנתץ אותו על הרצפה.

באותו הרגע, מצאתי את עצמי עסוק בניקוי שבריו של קנקן זה.

קיללתי בשקט כאשר נחתכתי מקצה אחת החתיכות, אבל לא טרחתי לבקש פלסטר, או חבישה, או כל צורת טיפול אחרת בחתך. התיישבתי על הרצפה, והשענתי את ראשי על צד אחד מהארונות. אולי, באיזשהו מקום. זו הייתה הדרך שלי להעניש את עצמי על כל מה שקרה. על כך שלא ניסיתי יותר, על כך שהתנהגתי כמו אידיוט.

כי כן, רציתי לקלל את מירי. רציתי להגיד שזו הכל אשמתה, שהיא הסיבה להתפרקות של מערכת היחסים הזו. אבל האמת הייתה, שאין רק אשם אחד. לא יכולתי לקלל אותה בלי לקלל את עצמי. ואולי הייתה סיבה נוספת לכך שלא רציתי לקלל אותה.

אולי, היה בי חלק שעדיין אהב את מירי; החלק שכאב לא מכך שהיא פגעה בי, אלא בגלל שאיבדתי אותה.


השמיים היו  בהירים, היום היה יבש וחם. מזג אוויר לא ראוי ליום שכזה.

השמיים היו אמורים להיות אפורים, לפתוח את שעריהם בשביל מבול שירד ויציף את כולם. האוויר צריך היה להיחצות ממטחי ברקים ולהיקרע מרעמים בלתי פוסקים. הטבע כולו היה צריך להיות ביגון.

במקום זאת הוא היה אדיש, ריק, שומם. מזכיר שלא משנה מה קורה, הוא ימשיך במסלולו.

לבי, לעומת זאת, לא היה הטבע. הוא לא היה יכול להמשיך במסלולו. הוא זה שנקרע על ידי רעמים, נחצה מברקים, הטלטל מהסערה השוררת בתוכו.

הלב, בניגוד לטבע, לא מסוגל לאבד את אימו כל כך בקלות.

הלוויה נגמרה כבר לפני כשלוש שעות. כולם רעדו ובכו. אבא היה שבור לחלוטין; אני לא חושב שהוא רוצה להמשיך בחיים האלו בלי אימא. ליטל לא הצליחה להפסיק להתייפח, אפילו בזמן שספדה את אימא. אני לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד דבר.

זה היה פתאומי. אולי זה מה שגרם לנו להלם כל כך מוחלט. בעולם שבו הכל כמעט ידוע מראש, שבו אתה לא עושה צעד מסוכן, שבו כולם מבטיחים לך שלא יאונה לך כל רע – פתאומיות כל כך קיצונית לא הייתה חלק מהגדרת חיינו.

אפילו את המוות הרגשתי שהבטיחו לנו כמשהו לא סופי לחלוטין, כמשהו שלא נצטרך לדאוג ממנו. הם הבטיחו שכל הבוחר בכך יוכל לבצע סריקות של מוחו בשנים האחרונות לחייו, ובכך להשאיר לעצמו סיכוי לשרוד באופן נצחי. הם אמרו שהם יותר קרובים מאי פעם לשמירתם של אנשים חיים לעולמי עד. כל מה שאתה צריך לעשות הוא לבחור בכך.

אבל מה אם אתה לא מקבל את הזכות לבחור?

אימא לא קיבלה.

בעולם כל כך בטוח לא ציפיתי מתאונות לקרות. מערכת הרכבות הייתה אמורה להשמיד לחלוטין תאונות דרכים. לא נהיה תלויים יותר בכושר שיקולו של אדם או בחוסרו. חיינו כבר לא יהיו בידיהם של אחרים; המערכת תדאג לכך שתישאר חי, שלם ובטוח. אבל כמו כל דבר, גם העולם החדש והבטוח הזה, לא היה מושלם בביטחונו. כי העולם, הוא לא יכול עדיין להגן עלינו מכל דבר. לפעמים גם לא מעצמנו.

אימא יצאה בסך הכל לטיול קצר. היא בכל זאת כבר הייתה מבוגרת, כבר בת תשעים ושש. היא מעדה מעל אבן, ונפלה קדימה, לפי הדו"ח הרפואי, על ראשה. הרופאים אמרו שהפגיעה בגופה הכבר מעט שברירי הייתה בזווית כנראה הכי לא נכונה, כיוון שהדימום שנגרם לה הוביל כעבור דקות אחדות לשבץ מוחי. עם לא איש אחר ברחוב, לא היה לה סיכוי. המוח שלה היה פשוט ללא אספקת דם זמן רב מדי, אמרו הרופאים. כשהיא הגיעה סוף סוף לבית החולים, לא היה הרבה שנשאר לעשות.

כך, תוך רגעים, הפכתי ליתום מאם. כשאבי בא לבשר לי את הבשורה, בצעד בלתי יציב וגוף רועד, הרגשתי כאילו מישהו בא, דחף ידו אל תוך חזי, ותלש את הלב בחדות. חלק ממני נקרע באותו הרגע. לא ידעתי אם אי פעם אוכל למלא שוב את החסר.

אז כך מצאתי את עצמי, יושב ליד קברה של אימי, הרבה אחרי שכולם עזבו אותי. אבא וליטל ניסו לשכנע אותי ללכת, אבל לא השבתי. אפילו רותי ובנותיי ויתרו על הניסיון של להזיז אותי ממקומי. הם כולם ידעו, כפי שהכירו אותי, שאני אחזור. אבל הייתי זקוק לרגע משלי.

אדישות תמיד הייתה מנגנון ההגנה שלי, בכל פעם שנפגעתי. בקושי הכרתי כבר את התחושה של הזלת דמעות. זה נראה חסר רגישות לא לבכות על איבוד אם, אבל המחשבה שניחמה אותי – והעציבה אותי עוד יותר באותו הזמן – הייתה שאימא הייתה מבינה. היא הייתה יודעת מה באמת עובר עליי בפנים. היא הייתה אומרת לי: "אספי, זה בסדר. ככה זה אתה. כל אדם הוא שונה, כל אחד לוקח דברים אחרת. וזו הדרך שלך."

אבל, כמובן, היא לא הייתה יכולה להגיד את זה. לא יותר.

כי אימא מתה.

'להתראות, אימא. אני אוהב אותך.'

דמעה אחת נשרה מעיני, ונפלה על הדשא הרך, שישמור באדמתו את גופתה של אימא, לעולם ועד.


שכבתי בחדר אחד, שלושה זוגות עיניים מביטים בי. כל זוג ניסה בכל כוחו להיראות אמיץ, לא לחשוף עצב, אבל ידעתי ששלושת הנשים שמולי היו קרובות לפרוץ בבכי.

זו הייתה הפעם האחרונה שעמדתי לראות אותן.

גילי היה תשעים ושמונה. נשימתי כבר הייתה קשה עליי. גופי כאב באופן יומיומי. כבר במשך חודש הייתי רק מאושפז, כיוון שגופי לא היה מסוגל לשאת את עצמו יותר. לא הייתי מסוגל להמשיך ולשאת את הסבל. ידעתי מתי הגיע זמני ללכת.

אבל לפני כן, הייתי חייב לראות אותן בפעם האחרונה. את אחותי ואת שתי בנותיי. ליטל, מרים וגלי. הייתי צריך להיפרד לשלום.

בחרתי לא לבצע סריקות מוחיות. בקריאה יותר מעמיקה, למדתי שזה רק מדע תחילי ביותר, שמציב כבר מראש גבולות מסוימים, שכל המחקר שבעולם לא יצליח לחצות, כנראה. לא רציתי להיות זיכרון שכוח, לא מלא, רק תוכנה על מחשב שלא בטוח אפילו שתוכל לתקשר או לעשות כל דבר אחר. לא רציתי להמשיך להיות משהו, אם המשהו הזה לא היה יכול לחיות באמת. לכן, הפרדה שעמדתי לעבור כרגע תהיה האחרונה.

ליטל כמובן מבינה אותי. אני והיא כמעט זהים בגילנו, ואני יודע שהיא תעשה את אותה הבחירה כמוני. היא לא תרצה להיות צל של צלה. אני הכרתי את אחותי. לכן, מהרגע שהודעתי על החלטתי, היא לא העבירה עליי ביקורת. כי גם ליטל חשבה על זה כבר. ולכן, היא הראשונה לתת לי ללכת מבין שלושתן.

היא לא הייתה יכולה לחבק אותי, כיוון שהייתי שרוי על מיטה, לכן היא רק קמה מכיסאה בזהירות הקיימת רק אצל אדם שיודע שגופו שברירי, והניחה נשיקה עדינה על לחיי הקמוטה. "היית אח נפלא לי, אסף. היית רגיש ודואג ותומך. אשקר אם אגיד שלא אתגעגע אלייך," היא לחשה לי, דמעות עולות בעיניה. ליטל מעולם לא הצליחה למנוע מעצמה לבכות. גם עיניי שלי היו לחות. "זכיתי לחיות חיים נפלאים איתך."

"ואני איתך." ידינו נאחזת זו בזו, אחיזת אחים שלא רוצים להיפרד, אבל אחרי זמן כה רב, מוכרחים. ליטל הסבה את מבטה, וניתקה באטיות את אצבעותיה משלי. היא יצאה מהחדר כעבור רגע, לא רוצה להאריך יותר את הפרידה. שנינו ידענו כי ככל שהשניות יעברו, כך זה יהפוך לקשה יותר.

וכך, צפיתי בגבה של אחותי הקטנה מתרחק ממני בפעם האחרונה.

עכשיו, הגיע החלק ממנו חששתי ביותר, והבטתי בבנות שלי, שישבו ללא נוע במשך הזמן הזה.

"מרים, גלי, מלאכיות שלי," אמרתי להן בשקט. שתיהן שמרו על שתיקתן, מתירות לי לנאום להן את נאומי האחרון. "לא הייתה זכות גדולה יותר בעולם הזה מאשר לאהוב אתכן ולגדל אתכן. אני נפרד מן העולם הזה כשאני יודע שלא רק זכיתי לחיות בו, אלא זכיתי להביא אליו שתי בנות מקסימות, חכמות, יפות – אך חשוב מכל, אנושיות. אני גאה בכן כל כך. השגתן מעל ומעבר לכל, הקמתן שתיכן משפחות משלכן אשר הן ראויות לתפארת. לא יכולתי לקוות ליותר."

"אבא," גלי לחשה, וכעבור רגע, כל אחת מהן בצד אחד שלי, אוחזת בידי, מתייפחת. ואני, אני האדיש כביכול, אני שלא מסוגל להתמודד עם בכי לפני שהוא כילה כל אפשרות אחרת, מתייפח גם אני. כי אני לא עומד לראות שוב את שתי אורות חיי, וכי אני יודע איך זה לאבד הורים. אני יודע שהבנות שלי כבר איבדו את אימן. אני יודע שהן הולכות להתייתם.

אבל נחמתי היא, שאני יודע שהן ימשיכו בחייהן. הן יתאבלו עליי, אבל יצליחו לשוב למסלולן, וימשיכו להתפתח ולצמוח ולהפוך לפרחים עוד יותר יפים ממה שהן כבר היו. ולדעת שזה מה שמצפה לבנות שלך, בתור אבא, אין תחושה אשר מספקת אותך יותר מזה.

"אז כאן אנחנו נפרדים?" מרים שלי שואלת בקול רועד, עכשיו מצטרפת לאותו הצד של המיטה בו גלי עמדה. שתיהן מחובקות, מביטות בי, שמות על עצמן כעת את הפנים האמיצות ביותר שלהן בשביל לא לצער את אביהן. ורק על כך אני אוהב אותן עוד יותר. אפילו ברגעיי האחרונים, אני מגלה מחדש את הגודל שאליו אהבתי אליהן מסוגלת להגיע.

"כאן אנחנו נפרדים. אבל אני יודע, בנות שלי, שאתן תמשיכו להיות שמחות. תזכרו שאני אהיה קיים בשבילכן לנצח – כל עוד אתן זוכרות אותי, אני אהיה שם בשבילכן." שלחתי להן חיוך אחרון, עיניי עדיין לא מפסיקות לדמוע. הבטתי לרגע בשעון שהיה תלוי על הקיר. 'זה יתחיל בכל רגע.' "אבל עליכן לעזוב עכשיו. אני אהיה בסדר. כולנו נהיה בסדר." זו הייתה הבטחתי האחרונה להן.

"להתראות, אבא," כל אחת מהן מסרה לי, כל אחת הניחה נשיקה על מצחי, ואז, אוחזות זו בזו בשביל לא להתפרק, גם הן עזבו את החדר.

ועכשיו, הגעתי לרגע הזה בזמן. הייתי לבדי. כבר הרגשתי ברגעים ההם ממש תחושה של עייפות משתלטת עליי. זה החומר שהמכונה התחילה כבר להזרים לדמי בשעה קבועה מראש. ידעתי שיש לי ממש עוד כמה רגעים לפני שאפרד לשלום לעולם הזה.

יש הרבה דברים שהתחרטתי עלים. לא הייתי אדם טוב תמיד; פגעתי באנשים, ושילמתי על כך. ידעתי שלא אצליח כבר לכפר יותר על טעויותיי, שזמני נגמר.

אבל למרות כל אלו, לא הצטערתי על החיים שהשגתי, כי עשיתי כל כך הרבה. הגשמתי את תשוקתי במדע, ואני ויהל, חברי הטוב שנפטר לפני מספר שנים, עשינו מחקרים שאפשרו את המושבה המוקמת על מאדים בימים אלו ממש. ומעבר לתגליותיי המדעיות, היו לי חיים של אדם מאושר. גדלתי במשפחה אוהבת, מצאתי אהבה שנמשכה לעשרות שנים, וזכיתי לראות בנות ונכדים ונינים. ההישג הגדול ביותר שלי לא היה מקצועי, אלא רגשי. הוא היה במשפחה ובחברים, באנשים שהקפתי את עצמי בהם.

ומעבר לחיים מאושרים, אדם לא צריך יותר.

עצמתי את עיניי, מרגיש שלווה ושמחה עוטפות אותי במגן אחרון לפני השינה הנצחית.

עולם יקר, אסף טל-חן נפרד ממך, ואומר לך:

להתראות.