השורדת האחרונה

"זאת כנראה הפעם האחרונה שאני כותבת ביומן. המפלצות הטיפשיות של הממשלה ברחו ואני, בת נוער מסכנה, נערה בת שש עשרה צריכה לצוד אותן. אני בכלל לא מבינה למה מדינה שקטה כמו אורגון צריכה ליצור מפלצות במבחנות, למה היא מנדבת חבורה של 130 בני נוער בשביל לתפוס 200 מפלצות צמאות דם? עוד שעה כשירד הלילה אנחנו נתפצל לקבוצות ביער ונצוד את המפלצות האלו או שיותר נכון להגיד הן אותנו. עד עכשיו כל החיילים שהמדינה שלחה מתו. מרכילויות שנשמעו באזור אפשר להבין שקשה מאוד להביס את המפלצות האלה, הן רצות מהר, יש להן טפרים ענקיים ונשיכה אחת שלהן תהרוג אותך תוך 10 דקות ואת הדקות האלה אתה תבלה בהזיות ובייסורים. מצמרר אותי לחשוב שמפלצת כזאת תנשוך אותי או את אחד החברים הכי טובים שלי. תמיד אומרים שלמות כגיבור זה מוות נהדר אבל לא מוות שגרם לך לייסורים, אני לא מוכנה שככה ניפול בתור גיבורים. טרוי ופול הם החברים הכי טובים שלי כאן, במחנה האימונים הצבאי הזה. עוד מהיום הראשון כשכל שולחנות האוכל היו מלאים ובחרתי להתיישב בשולחן היחסית ריק היחיד שבו ישבו רק טרוי ופול ידעתי שנסתדר, גם אם זה רק לזמן קצר של שלושה חודשים. פול הוא בחור גבוה ושרירי, כהה עור עם מבנה פנים אתלטי ועיניים חומות כל כך שבשביל לראות את האישונים צריך להתאמץ ושיער קצוץ ושחור. הוא תמיד מתחיל קטטות עם כולם אבל הוא ממש נחמד ויש לו חוש הומור מפותח, אני מודה שאם הוא לא היה שם להצחיק אותי בכל פעם שהייתי עצובה מזמן הייתי אבודה במחנה האימונים המטורף הזה. טרוי הוא בחור גבוה ושרירי כמו פול, הוא שזוף, השיער החום שלו תמיד מזדקר לכל הכיוונים, עיניו הירוקות שמעורבבות עם כחול ויוצרות צבע טורקיז מושלם נוצצות בעור השמש הקיצית ויש לו צלקת גדולה על הלחי הימנית ואחת קטנה על השפה התחתונה. לפעמים בלילות הוא מתגנב לחדר שלי בלי שאף אחד ידע, אפילו לא פול ומספר לי את הסודות והחששות שלו. הוא מצטיין בכל מבחני הריצה, עומד בכל התנאים אבל כל זה לא שווה אם יש לו לב שבור. אני מחבבת אותו, אני יודעת שבחיים לא יתפתח בינינו משהו אבל אם זה יהיה היום האחרון שלי לפחות אני אבלה אותו אם טרוי ופול, ברדיפה אחרי מפלצות רצחניות כמובן…"

"ג'יין נשארה לנו שעה לחיות ואת מעבירה אותה בכתיבה מטופשת?" טרוי שאל והתיישב לידי. מרוב לחץ סגרתי במהרה את היומן לפני שיראה את השורות שבהן תיארתי אותו.

"אני בכל זאת צריכה להשאיר משהו אחרי.. מי יודע כמה היומן הזה ירוויח יום אחד.. איפה פול?" גיחכתי מנסה להמתיק את שעתי האחרונה למרות שתמיד אומרים שאם נחשוב טוב יהיה טוב.

"הוא נפרד מחברה שלו.. מעשה מרושע כשחושבים על זה." הוא אמר.

"למה אתה חושב ככה?" שאלתי. אני לא יודעת איזה תשובה בדיוק רציתי לקבל אבל אני בטוחה שרציתי משהו שישמע רק טיפה דומה ל'אני אוהב אותך', מה שבטוח לא יקרה.

 

"אם הייתה לי חברה הייתי רוצה למות כשהיא יודעת שאני אוהב אותה." איך שהוא סיים את המשפט פול הגיח משום מקום והתיישב לידו. לפול היו דמעות בעיניים, הוא ממש אהב אותה, קראו לה לורן. היא הייתה חברה שלו לפני שהם הגיעו למחנה האימונים, הם היו ביחד שנה, גם אני מרחמת עליהם.

"האווירה הזאת נוראית, הכול פה נורא!" הוא צעק והרביץ לשולחן.

"אתה צודק, אבל אולי יש תקווה.." אמרתי בקול שבור מקווה שאף אחד לא שמע אבל טרוי שמע, הוא ליפף מסביבי את היד שלו, משחק בשיער הקצר שלי.

"אין תקווה, הכול אבוד, אנחנו צדים בחלק העמוק של היער." בימים רגילים תמיד מזהירים אותנו להתרחק מהחלק העמוק של היער ועכשיו הוא כנראה מסוכן בהרבה יותר. ישבנו בדממה עשר דקות, חושבים על הלילה שמצפה לנו.

"תסתכלו על לורן, היא בוכה בפינה, בגללי." אני וטרוי העפנו מבט אל לורן שישבה בפינת החדר כאשר שערה הבלונדיני מסתיר את פניה ועניה אדומות מבכי. "אני מתחרט שנפרדתי ממנה."

"לך אליה, אולי זה עוד לא מאוחר. תבלה עם לורן את החצי שעה האחרונה."

"רעיון טוב ג'יין." הוא אמר וקם באגרסיביות.

"ידעתי שזה לא הולך להחזיק להרבה זמן." טרוי אמר וחייך. כשהוא מחייך הוא נראה כמו נער רגיל, אחד שבזמנו הפנוי משחק פוטבול עם חברים ויוצא למסיבות, לצערי הוא לא מחייך הרבה. הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך הייתה באימון הראשון שלי, היה לי אז שיער ארוך כי לא רציתי לחתוך אותו. רצתי כל כך מהר וכשנפלתי על הבוץ השיער שלי נכנס לי לפה ולקח לי שעה להתיר את הקשרים. כל המחנה צחק עליי, גם טרוי. אחרי האימון הנוראי הזה חתכתי את השיער, כיום הוא מגיע עד הכתפיים שלי.

"כולנו ידענו, לפחות לו יש סיבה לנסות לחיות." אמרתי.

"זה שהפרידו אותנו מההורים שלנו לא אומר שאין לנו סיבה לחיות. אני יודע שהם הסכימו לשיגעון הזה אבל אני תמיד חושב על ההורים שלי." זה משפט מפתיע לשמוע מטרוי. אבא שלו רצח את אימא שלו כשהוא היה בן עשר. הוא היה בהרבה משפחות אומנה אבל לפי הקול שלו ידעתי שהוא מתכוון להורים הביולוגיים שלו.

"איך אתה מצליח?" שאלתי, למרות שלא רציתי להקשות עליו.

"אימא שלי נרצחה לפני שמונה שנים אבל אני תמיד האמנתי ואני עדיין מאמין שהיא מסתכלת עליי. אני רוצה שהיא תראה אותי כמו גיבור. אבא שלי נכנס לכלא אבל זה לא הוא רצח אותה, אני מאמין שלא. הוא היה מסומם, לא מודע לסביבה.." הקול שלו נשבר

 

וירדה לו דמעה מהעין, מרטיבה את הלחי ואת הצלקת. מחיתי אותה, אני לא יכולה לראות אותו במצב כזה.

"סליחה." אמרתי בקול שקט. נשאר לנו רק רבע שעה לחיות וככה אני מסיימת את זה, גורמת לחבר הכי טוב שלי לבכות. העדפתי לשתוק, לא להגיד דבר, כבר עשיתי מספיק.

פשוט ישבנו מחובקים על הספסל, במשך רבע שעה חושבים ונזכרים בכל הרגעים היחסית נחמדים במחנה הנוראי הזה.

אחרי רבע שעה של שתיקה מביכה וחיבוק אחד חזק ונעים הופעלה האזעקה. ברגע זה כולם התחלקו לצוותים. 26 צוותים ובכל צוות 5 "מתנדבים". עמדנו דום, מסודרים בקבוצות כשהמפקדת הגיחה מהדלתות הראשיות. היא אישה נמוכה וקטנה במידותיה אבל היא נחשבת האישה הכי חזקה במדינה. השיער הבלונדיני חסר הצורה שלה אסוף בצמה שמלא שיערות מזדקרות ממנה, העיניים הכחולות והקודרות שלה מסתכלות על כל אחד ואחד מאתנו כאילו בוחנות את נשמתנו והשמלה השחורה שלה מדכאת אותי יותר משהייתי, כאילו היא מוכנה להלוויה של כל בני הנוער המסכנים שהיא מחזיקה כאן כנגד רצונם.

"שלושה חודשים אתם נמצאים כאן, תחת חסותי, כל כך חבל לי שזה נגמר ככה. גורל המדינה שלנו מונח על הכתפיים שלכם ואני בטוחה שאף אחד לא היה רוצה ללבוש את הנעליים שלכם עכשיו אבל אני חושבת שאתם גיבורים. אתם כאן בשביל לתקן טעות נוראית, אני גאה בכל אחד ואחד מכם למרות שאת רובכם אני לא מכירה אישית. אתם התקווה היחידה שלנו, החיילים ששלחנו.. כולם נספו. יצרנו נשק קטלני בלי לשים לב להשלכות. אני מצטערת שלא יצא לי לדבר אתכם בפרטיות יותר. תודה רבה לכם גיבורים שלי." היא אמרה. עם כל מילה שהיא הוסיפה עוד דמעה זלגה מעיניה, עם כל עצירה הקמטים מתחת לעיניה התעבו ועם כל משפט הזמן אזל. היא כיוונה אותנו לדלתות הראשיות, השומרים השרירים וחסרי ההבעה נראו עצובים לרגע כשהם פתחו את הדלת כאילו הם שולחים אותנו ישר למוות. עברנו במסדרון הארוך בשביל להגיע לדלת הכניסה. במסדרון תלויות המון תמונות של חיילים עוטי מדליות. ההליכה במסדרון הייתה איטית וקודרת, הלב שלי פועם בחוזקה ואני מרגישה את הזיעה הקרה עוטפת את מצחי. דלתות הכניסה הגדולות נפתחו בחריקה מחרישת אוזניים ולאחר מכן גם השערים. שום כוכב לא זהר בשמיים, היער שחור ומפחיד יותר מתמיד. התחלקנו מידית לצוותים ורצנו לעמדות. למרות הריצה עדיין הקור מקפיא את עצמותיי, ככל שנכנסו עמוק יותר לתוך היער הטמפרטורה ירדה והפחד עלה. לאחר רבע שעה של ריצה בלתי פוסקת סוף כל סוף אני והצוות שלי הגענו על העמדה שלנו.

"צוות מספר 17, הגענו הרגע." טרוי לחש בשקט למכשיר הקשר. הוצאנו את כל הנשק שלנו, אקדחי ציד משובחים וסכינים. טרוי ופול נראו כמו שני רוצחים סדרתיים, מחכים

 

בשקט בפינה חשוכה לקורבן הבא שלהם. נעמדתי ליד עץ עבה, הייתי חייבת תמיכה. רגלי כאבו ורעדו מקור.

"פשוט תעשי מה שאת עושה באימונים, את תצליחי." טרוי אמר וחייך. שיניו הלבנות ועיניו בצבע הטורקיז בהקו בחושך.

"אני מקווה שאני אצליח." אמרתי אך קול רשרוש בין העצים השתיק אותי, קפאתי למשמע הצליל המפחיד. כיוונתי את האקדח לעבר הקול וחיכיתי, כולנו חיכינו בדממה מחרישת אוזניים. התחלנו לראות צלליות זזות בין העצים ועיניים אדומות וזוהרות נגלו אלינו. לפי הספירה המהירה שלי הצלחתי להבחין בעשרה מפלצות. הם המשיכו לעמוד מאחורי העצים לנעוץ בנו מבטים וללמוד כל חלק בגופינו.

"אם לא נירה בהן הן לא יצאו מהצללים." פול לחש בשקט כך שרק אנחנו נשמע. הסבתי את מבטי אל טרוי לראות אם הוא מסכים. טרוי היחיד במחנה שיודע לתכנן אסטרטגיות מלחמה מעולות מספיק. הוא הוציא באיטיות את מכשיר הקשר מכיס הג'ינס הבלוי.

"הבחנו בעשרה מפלצות, אני מבקש רשות לתקוף." הוא לחש אל מכשיר הקשר אבל הקשר השתבש ויצר רעש צורמני וחזק. המפלצות יצאו בריצה מבין העצים. המפלצות שחורות ושעירות, גבוהות, גפיהן דקיקות וארוכות, הטפרים שלהן ארוכות וחדות כסכין, עיניהן זעירות, אדומות וזוהרות בחושך, פיהן גדול ורחב והשיניים צהובות, ארוכות וחדות. הצחנה שעוטפת את פרוותן של המפלצות בלתי נסבלת וגורמת לי לרצות לברוח ולהקיא, בנוסף לכך היא מוכתמת בדם ושאריות של יצורים או בני אדם שהן הספיקו לאכול לפני.

"תתחילו לירות!" צעק פול והתחיל לירות על המפלצות. הכדורים פגעו בהן אבל הן המשיכו להתקרב, הדם שזולג מהן בכלל לא הפריע להן והכאב לא עצר אותן. אחת המפלצות התגנבה אליי מאחורי גבי וזינקה עליי. היא לא נשכה אותי אבל הפילה אותי על הרצפה המחוספסת. היא שרטה אותי אבל הדפתי אותה בכל פעם שהיא ניסתה לנשוך אותי. ניסיתי להוציא בזהירות את הסכין מהכיס אך היא קפצה עליי והדקה אותי לרצפה בחוזקה. צרחות מלחמה נשמעו מכל עבר, מפלצות אחרות התחילו לתקוף עוד צוותים ולחסל עוד בני נוער תמימים שלא אשמים ביצירתן. לאחר כמה דקות של היאבקות הצלחתי להוציא את הסכין מהכיס ודקרתי את ביטנה של המפלצת. יצא ממנה דם סמיך, רירי וירוק. היא שאגה בכאב אבל המשיכה להתנפל עליי ולשרוט אותי. מצדי שתי הבנות האחרות בצוות ננשכו, הן שרויות על הרצפה כמו גופות למרות שעדיין יש בהן רוח חיים. הן צריכות לסבול כרגע עשר דקות של ייסורים בהן הן שומעות את הצרחות ומרגישות את הכאב מתפשט בגופן. פול הצליח לערוף ראש למפלצת אחת בעוד טרוי הצליח לערוף לשתי מפלצות. הם הצליחו להסתדר בעצמם ללא עזרה אך הם שולחים אליי מבטים, בודקים שאני עדיין חיה ושלא ננשכתי. הם שולחים מבטים גם אל הבנות השרויות על הרצפה שמחכות לסופן המתוק שיציל אותן מייסוריהן. ניסיתי להמשיך להילחם במפלצת,

 

ניסיתי לערוף את ראשה אבל כוחותיי אזלו, זה דורש כוח ומאמץ רב בשביל לערוף את ראשה. הצלחתי לשרוט אותה קלות בצוואר והיא התחילה לדמם אך המשיכה לשרוט אותי. הידיים והבטן שלי מכוסות צלקות, שריטות וסימנים כחולים. המשכתי להכות את צווארה, מנסה לערוף את ראשה. בדיוק כמוני גם היא התחילה לאבד כוחות, בסופו של דבר היא חדלה לשרוט ולהתנגד לי. ניסיתי לערוף את ראשה בפעם האחרונה, השתמשתי בכוחות האחרונים שנשארו בגופים לפני שגם הם יאזלו אך לפני שהפסקתי טרוי ערף את ראשה.

"אני רציתי לנצח אותה!" גערתי בו, מנסה לשמור על חוש הומור גם באמצע שדה קרב. הוא נתן לי יד ועזר לי לקום. אני מכוסה ברפש מפלצות והצחנה שעטפה את המפלצות נדבקה אל גופי ואל גופו של טרוי.

"אם את מתכוונת לבזבז את הכוחות שלך על זה הייתי מציע לך להפסיק." הוא אמר וסחב אותי בידיו עד לעץ הקרוב. הוא הושיב אותי לידו בעודו מתנשף בחוזקה.

"איפה פול?" שאלתי כאשר קולי נשבר ודמעות החלו לזלוג במורד לחיי.

"הוא הלך לחפש את לורן.. קבלנו דיווחים במכשיר הקשר שהצוות שלה איבד כל קשר עם המפקדת." הוא אמר והשפיל מבט.

"היא דווחה במקרה כמה כבר נספו?" שאלתי בזמן שהדמעות החמימות ממשיכות לרדת.

"מתוך מאה שלושים בני נוער נשארו רק עשרה. פול מאמין שלורן אחת מהן, התעקשתי שלא ילך אבל הוא הלך בלי להקשיב לי. כרגע רק אני ואת נשארנו." כשהוא סיים להגיד את המשפט האחרון הוא חייך אליי וליפף את ידו סביבי.

"אז מה עכשיו? אנחנו מחכים כאן לעוד מפלצות?" שאלתי בבלבול.

"לצערי כן ג'יין, אני מצטער שככה אנחנו נפרדים, כל כך רציתי שזה יהיה טוב יותר, שיהיה לנו סוף טוב יותר. תמיד רציתי שיהיה בינינו משהו אבל כרגע זאת סך הכול פנטזיה טיפשית." הוא אמר וחיבק אותי חזק יותר. אני לא מאמינה שהוא באמת האמין שיהיה בינינו משהו, הוא תמיד שמר על שתיקה בגלל שהוא ידע שבסוף נסיים כמו פול ולורן, סיפור אהבה בלתי אפשרי וטרגי. תמיד דמיינתי את עצמי צורחת משמחה אם הוא יגיד שהוא אוהב אותי בחזרה אבל כרגע אני רוצה לנחות על הרצפה בעצב ולבכות, בכי תמרורים, אני רוצה להתעורר מחלום הבלהות הזה.

"עד כמה זה יכאב לך אם אני אנשק אותך?" הוא קטע את הדממה עם שאלה זאת. אפילו בשעה האחרונה לחיי הוא מצליח לגרום לי להסמיק, למרות הצחנה הנוראית שנודפת ממני והלכלוך שעוטף אותי הוא עדיין רוצה באמת ובתמים לנשק אותי.

 

 

"זה יכאב אבל אנחנו גם ככה עומדים למות." אמרתי והתקרבתי אליו. היד הקרה שלו קרבה את שפתיי לשפתיו וסוף כל סוף התנשקנו. למרות שידיו היו קרות ומיובשות שפתיו היו חמות ורכות. פעימות הלב שלי בטח נשמעו בכל היער, ליבי דופק בחוזקה ומשמיע קולות שלא ידעתי שהוא יכול להשמיע. הרגע הזה היה מושלם, הכול היה מושלם אך לפתע נשמעו צעדים כבדים מרחוק. התנתקנו במהרה מהנשיקה, טרוי עומד מלפני עם רובה שלוף ומוכן לירייה. הצללית ממשיכה להתקרב ולפתע פול מגיח מהחשיכה. הוא נפל והתגלגל על הרצפה בעודו בוכה בכי תמרורים. אני וטרוי רצנו אליו במהרה.

"מה קרה? איפה כולם?" שאלתי אותו בעודי מתחילה לבכות שוב. תמיד הייתי ילדה שבונה חומות, כזאת שאף פעם לא בוכה אבל המצב שאני תקועה בו כרגע נוראי ואין לי שום דבר לעשות בנושא. גורלה של מדינה שלמה מונח על כתפיי וכנראה שהוא לא מזהיר במיוחד.

"אנחנו… היחידים ששרדנו. הצלחנו לחסל… נשארו רק…" הוא התחיל להשתעל בחוזקה ולירוק דם. "רק… חמש מפלצות." הוא אמר והמשיך להשתעל, טרוי ניגב את הדם עם חולצתו.

"פול אל תאבד תקווה, אנחנו שרדנו ונשארו רק שמונה מפלצות טיפשיות, אנחנו ננצח אותן." טרוי אמר, מחייך אליי ואל פול חיוך מלא תקווה. הכול נראה מזהיר עד עכשיו, חסלנו כבר המון מפלצות, אנחנו נצליח להתמודד עם עוד שמונה.

"להקים… מחנה.. אוכל.." גמגם פול ועם כל מילה פלט יבבת כאב עמוקה.

"אין לנו אוכל ואין לנו איך להבהיר אש." אמרתי בייאוש.

"מצית… בכיס.. שמאל.." פול התאמץ לומר, המראה שלו יורק דם פשוט מזעזע. בחור שרירי כמוהו לא אמור לשכב ככה על אדמת בוץ מגעילה, יורק דם ונוטף זיעה. טרוי הושיט את ידו אל הכיס השמאלי במכנס הקרוע והבלוי של פול. הוא הוציא מהכיס בעדינות רבה את המצית בעודי מקבצת קבוצת ענפים שבורים ששכבו באזור. הוא הדליק את הענפים והכין מדורה מאולתרת, החום התפשט ישר בכל גופי. אלו לא התנאים הטובים ביותר אבל לפחות אני מחוממת ואני יודעת ששרדתי בינתיים. להבות האש רקדו באטיות וכך גם אני באטיות רבה נרדמתי על כתפו של טרוי.

"קומו! המפקדת דיווחה במכשיר הקשר שהמפלצות מנסות לפרוץ למחנה!" טרוי צעק וניער אותי ואת פול.

"פול פצוע ותשוש מדי, הוא לא יכול לרוץ עד למחנה." אמרתי.

 

 

 

"ג'יין אנחנו לא יכולים להשאיר אותו לגסוס לבד ביער." טרוי אמר ודמעה זלגה מעינו, מבליטה את הצלקת שלו ועוד צלקות חדשות. הבחנתי בפול שוכב, רועד על הרצפה המלוכלכת ומאבד דם בכל רגע נתון.

"תסתכל עליו, בכל דקה הוא מאבד דם. אם הוא ילחם הוא ימות." אמרתי בעוד פול ממשיך לילל בכאב. "המפלצות מקיפות את המחנה ומסתובבות בתוך המחנה, הוא יהיה בטוח יותר כאן." לבסוף טרוי נכנע והסכים. טרוי פשט את חולצתו, ניגש בזהירות אל פול והניח את ראשו של פול מעל חולצתו המקומטת ברכות. טרוי רגיל לקור, בילדותו הוא ברח מהרבה פנימיות, את החורף שלו הוא לא העביר תחת קורת גג חמימה. טרוי משך את ידי והתחיל לרוץ. הוא רץ במהירות רבה וניסיתי לעקוב אחר מהירותו, מעדתי הרבה והוא תמיד עצר לעזור לי להמשיך לרוץ. ענפי העצים שרטו אותי אך השריטות לא היו כואבות כמו השריטות של המפלצות. הגענו לשער המחנה אחרי רבע שעה של ריצה אינטנסיבית וקשה. אף מפלצת לא נראתה עדיין על פני השטח. טרוי סימן לי לעקוב אחריו ורצנו במהירות אל הדלתות הראשיות. הדלתות הגדולות והחורקות היו פתוחות לרווחה, המסדרון האפל שנגלה אלינו היה הרוס לחלוטין. כל התמונות מעוררות ההשראה של החיילים שכבו זרוקות על הרצפה, השטיח האדום והאצילי שמעטר את הרצפה קרוע מכל צדדיו וגופות השומרים שרויות על הרצפה. טרוי נכנס ראשון אל המסדרון, מגן עליי בגופו. כול רעש קטן הקפיץ את ליבי, כל שבב תקווה שהיה בי נעלם ברגע שצעדתי במסדרון. לפתע צרחה קולנית נשמע, היא הגיעה מהמשך המסדרון, ככל הנראה מחדרה של המפקדת. רצנו לשם במהרה, הדלת הייתה פתוחה לרווחה ובתוך החדר מצאנו את המפקדת שרויה על הרצפה כאשר מסביבה שלושה מפלצות מטונפות מדמן ומדמה של המפקדת, היה ברור שהן נשכו אותה. טרוי התחיל לירות בהן והן התחילו לרדוף אחרינו, נאלצנו להתפצל. רצתי במהירות אל המטבח במחשבה שאצליח לערוף את ראשן של המפלצות עם מלאי הסכינים העשיר. פתחתי את הדלתות באגרסיביות ורצתי אל מגירות הסכינים. מיד אחרי נכנסו שתי מפלצות, אני מאמינה שטרוי צד את שאר המפלצות והורג אותן באצילות. הוצאתי ממגירת הסכינים שני סכיני קצב מאיימים. אחת המפלצות הייתה קטנה יותר מהשנייה וגם טיפשה ופזיזה יותר, היא קפצה עליי והפילה אותי על הרצפה אך הצלחתי לערוף את ראשה בקלות, דמה המגעיל נשפך והשפריץ עליי.  לפני שהספקתי לקום המפלצת השנייה קפצה עליי וראשי נחבט ברצפה הקרה, הכול מסביבי הסתובב והתעמעם קלות. היא שרטה את בטני שריטה עמוקה וכואבת, לא נתתי לה לנשוך אותי. הכאתי בצווארה המפלצתי והוא אפילו לא נשרט ושום אנחת כאב לא יצאה מפייה המצחין. התחלתי לאבד הרבה דם ועם זאת גם את התקווה. בעטתי בה בחוזקה והצלחתי להוריד אותה ממני, היא התנגשה בקיר והבטון התפורר עליה. זחלתי בזהירות אל המקרר, המפלצת ממשיכה לרדוף אחרי בכל מחיר. ניסיתי להיעזר בידית המקרר בשביל לקום מהרצפה שמרוחה בדמי, קמתי בזהירות ופלטתי המון אנחות כאב וצרחות,

 

פתחתי את דלת המקרר והמפלצת רצה ישר לתוך המקרר. טרקתי עליה את דלת המקרר ודחפתי את המקרר כך שיפול עליה. היא צווחה בכאב וגם אני כאשר צנחתי אל הרצפה. ניסיתי לקום בזהירות על רגליי בעוד המפלצת נאבקת במקרר. הצלחתי לקום על רגליי אך רעדתי ומעדתי הרבה. רצתי בזהירות ובאיטיות אל המסדרון, אני מקווה למצוא את טרוי בחיים. אף קול מלחמה לא נשמע במסדרון, הוא ריק לחלוטין. המשכתי להתקדם במסדרון המפותל, בכל מקום שרויות גופות מדממות. בינתיים זה נראה כאילו אני השורדת היחידה, לא נמצאים שרידים לטרוי בשום מקום.

"ג'יין את פה?" שמעתי קול מוכר מפציע מהעבר השני של המסדרון. רצתי בכל כוחי אך מעדתי והתגלגלתי על הרצפה המלוכלכת. לפתע ראיתי שתי רגליים מתקרבות אליי, הרמתי מבט בשביל להבחין בפני הדמות וזיהיתי את טרוי. הוא הרים אותי מהרצפה ועזר לי לעמוד.

"כשלא שמעתי שום דבר נבהלתי, חשבתי שלא שרדת." הוא אמר וחיבק אותי חזק, חיבוק שלא הייתי רוצה להתנתק ממנו אך למפלצת שהשארתי שרויה על רצפת המטבח כאשר מוחץ אותה מקרר היו תכניות אחרות.  שמענו אותה רצה לעברנו בכבדות, שואגת בקולה הצורמני.

"אני אוהב אותך ואני תמיד אגן עלייך, גם אם אני לא אהיה פה אתך. תבטיחי לי שאת תזכרי לתמיד שאני אוהב אותך." בעודו מסיים את המשפט דמעה זלגה והדגישה את כל הצלקות שלו, הצלקות שהופכות אותו לגיבור האמיץ שהוא. הוא קרב את שפתיו לשפתיי והתנשקנו, נשיקה רכה ועדינה אך כואבת. הוא דחף אותי אל עבר הקיר ורץ לכיוון המפלצת. הוא ירה עם רובה הציד בנחישות ודקר את המפלצת בלי סוף. המפלצת קפצה עליו והידקה אותו לרצפה, שרטה אותו וניסתה לנשוך אותו. טרוי הדף אותה בכל כוחו, הוא לא הסתכן בלשלוח אליי מבטים. בכל שריטה חדשה שהוא קיבל מהמפלצת הזלתי עוד דמעה, לא יכולתי להסתכל עליו מסתכן ככה בשבילי. ניסיתי לגשש בזהירות אל טרוי והמפלצת שנלחמים על הרצפה. הידקתי את אחיזתי בסכין ככל שהתקרבתי יותר לגבה של המפלצת. הייתי קרובה כל כך לצווארה, טרוי שם לב וחייך אליי. הוא לא שם לב שהמפלצת עומדת לנשוך, בגללי, הכול קרה בגללי. טרוי ננשך באכזריות. הסביבה התחילה להתעמעם מהדמעות שהתחילו להציף אותי ולחנוק את גרוני. אני חייבת לנקום בשבילו אחרת אני ארגיש אשמה לכל החיים. הרמתי את הסכין והנפתי אותו גבוה, הצלחתי ליצור שריטה עמוקה בצווארה של המפלצת. היא צווחה ויללה מכאב, עיניה האדומות התחילו לזהור יותר ויותר ברשעות. היא קפצה עליי ורתקה אותי לרצפה, בעטתי בה עם רגליי בעוד אנחות הכאב והצרחות של טרוי מקשות עליי להתרכז בלחימה. היא קרבה את פייה אל צווארי ואני תפסתי את ראשה, קופצת על גופה של המפלצת בכל כוחי ומרתקת אותה לרצפה בדיוק כמו שהיא עשתה לי. היא ניסתה להתהפך ולהפיל אותי ממנה אך לא הצליחה. לקחתי את הסכין ובכל כוחי הכאתי בצווארה פעמיים ובפעם

 

השנייה ראשה נערף. דמה המגעיל השפריץ על בגדיי ולכלך את הרצפה. כשלתי במהירות לעבר טרוי. הוא שרוי על הרצפה, מתנשם בכבדות, מדמם מפצעיו ומקיא דם בזמן שזיעה נוטפת ממנו ועיניו נעצמות באיטיות.

"טרוי, אני מצטערת. עוד לא הספקתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, אוהבת אותך מאוד ואני כבר נאלצת להיפרד." אמרתי, קולי נשבר עם כול מילה והדמעות שזולגות חונקות אותי. הוא שוכב על הרצפה מדמם וגוסס, מראה קשה לצפייה. פצע הנשיכה שחור, מנופח ומדמם. ניתן לדעת שהארס המפלצתי מתפשט בגופו מפני שרגליו וידיו התחילו להשחיר, להיצבע בצבעו של הארס. חבקתי אותו בעדינות, הוא הזיז את ידיו בכבדות רבה וניסה לחבק אותי בחזרה. כאשר ידיו הקרות לופפו מסביב לגבי צמרמורת עברה בי.

"אני.. אוהב.." הוא התחיל למלמל אך נחנק באמצע. הרגעתי אותו והתחלתי לשחק בשיערו, כמו שתמיד הייתי עושה במחנה. הדם שהוא ירק נהיה שחור יותר ויותר בכל רגע. "אוהב.. אותך…" הוא סיים את המשפט ונחנק, הוא התחיל לפרפר על הרצפה הקרה ולהכתים אותה בדם שחור. חבקתי אותו וניסיתי להרגיע אותו אך לבסוף הוא השחיר כולו, קפא לחלוטין בידיי ועצם את עיניו. נשקתי את גופתו הקרה בלחי והתחלתי לבכות בכאב. נשארתי שם לבד, במסדרון החשוך על הרצפה הקרה, מכוסה בדמו ומזועזעת לגמרי. אחרי שראיתי את טרוי גוסס בדרך הזאת נזכרתי בפול, שהשארנו לגסוס ביער, מי יודע מה עבר בגורלו. ניסיתי לקום בזהירות אך הפצע בבטני הקשה עליי. השקעתי את כוחי האחרון בשביל לייצב את עצמי. הלכתי לכיוון השערים, יוצאת בלי להביט לאחור, אם אני אסתכל לאחור אני בחיים לא אצא מהשאריות שנשארו מהמחנה, אני אשאר עם טרוי ששרוי על הרצפה בזמן שאני אמשיך לבכות. היער נראה ידידותי יותר הפעם, השמש התחילה לזרוח ולצבוע את השמים בצבעים יפים אך בנוסף לכך יש הרבה עננים שחורים וקודרים שמכסים את השמים. אני נשענת על העצים פעם בכמה צעדים, משאירה אחרי כתמי דם על העצים ועל האדמה. הדבר הראשון שאני רוצה לעשות אחרי שאני אצא מהיער בהצלחה ואגיע לעיר הוא לנאום לזכרו של טרוי ולאחר מכן להגיע הביתה, להתקלח ולישון, לישון ולא לקום להרבה זמן. עד שהגעתי עמוק ליער, למקום שבו אני וטרוי השארנו את פול השמש זרחה במלואה וחיממה את גופי הקר. חוץ משלוליות דם היער נראה ידידותי לגמרי, מאלים כל זכר לאירוע טרגי שאירע אמש. ציפורים התחילו לצייץ על צמרות העצים, סנאים קפצו מענף לענף אך מצאתי את פול שוכב על האדמה ולא נושם. עיניו היו פקוחות אז כרעתי לידו ועצמתי את עיניו. קמתי מהאדמה והתחלתי לרוץ, ריצה איטית אך ניסיתי להתקדם במהירות המרבה שהצלחתי להגיע אליה. אני רוצה לצאת מהיער הנוראי הזה ולא לחזור אליו לעולם. למרות השמש הקופחת והחום התחיל לרדת גשם, אני רטובה עד העצמות אך אחרי כל מה שעברתי קצת גשם לא מפריע לי. אבדתי את הזמן בריצה האיטית בגשם, אני חושבת שעברה לפחות שעה עד שהתחלתי לראות בניינים, חנויות, אורות, מכוניות ואנשים מבעד לעצים.

 

יצאתי מהיער ישר אל המולת עיתונאים, אנשים אחרים היו נרתעים מההמולה אך אני חייבת לנאום, לנאום לזכר כל בני הנוער הנפלאים שנספו בשביל להגן על המדינה, בשביל לורן, פול וטרוי, הגיבור האישי שלי שנפרד ממני מהר כל כך.

"מה קרה?" עיתונאי נדחף אחד שאל.

"את יכולה לתאר את הקרב?" עיתונאית נדחפת אחרת שדחפה לי את המיקרופון לפנים שאלה.

"אני אענה על הכול לכולכם." אמרתי וכול העיתונאים שתקו, הצלמים הדליקו את המצלמות והתושבים שעברו ליד עצרו בשביל להקשיב. "כל כך הרבה בני נוער יצאו להילחם בשביל מדינה אחת, בגלל טעות אחת. בתנאים הכי קשים הם נלחמו ונפלו בתור גיבורים. אני רוצה לציין את לורן קופר, ילדה יפה וחיננית, בת שש עשרה. היא נלחמה כמו גיבורה אמתית והיא האחרונה שנספתה בצוותה. בנוסף אליה אני רוצה לציין את חבר שלה ואחד החברים הכי טובים שלי, פול בייקר. בחור נאה, גבוה ושרירי, בן שמונה עשרה. הסיפור שלו קצת שונה, הוא שרד והציל אותי, הוא ערף בעצמו את ראשה של אחת המפלצות. העתיד שלו נראה מזהיר במיוחד עד שהוא קיבל הודעה במכשיר הקשר שצוותה של לורן איבד כול קשר. הוא היה גיבור ואני גאה בו על כך שהוא התעקש לחפש אותה, הוא האמין שהיא תשרוד, אך לצערי הרב זה לא קרה. בדרך חזרה נתקלה בו עוד מפלצת ופצעה אותה קשות, כמובן שהוא ניצח אך כאשר ראיתי אותו הוא כבר גסס, מצאתי את גופתו שרויה על אדמת היער מוקדם יותר בבוקר. האחרון והחביב שאני רוצה לציין אותו כגיבור, הגיבור האישי שלי, טרוי סטיוארט. טרוי היה בחור יפה תואר, גבוה, מצחיק, שרירי והכי חשוב, אמיץ. הוא היה החבר הכי טוב שלי במחנה האימונים. אני מודה שתמיד קיוויתי שהוא יהיה קצת יותר מהחבר הכי טוב שלי, רציתי שהוא יהיה חבר שלי, אהבתי אותו ואני עדיין אוהבת. אתמול התנשקנו ביער, הנשיקה הראשונה שלי. טרוי תמיד חלם למות בתור גיבור וככה הוא מת. כפי שאתם רואים אני פצועה קשות בבטן וכול גופי מדמם, לא יכולתי להמשיך להילחם במצב כזה אז הוא הגן עליי בגופו. טרוי נלחם באצילות בשביל להגן עליי, הוא קפץ ולחם במפלצת ממש כמו גיבור בסרטים, אך ננשך באכזריות כי העיף אליי מבט. הייתי חייבת לנקום במפלצת ולערוף את ראשה, אגרתי את כל כוחותיי בשביל לנקום את דמו של הגיבור שלי. אני השורדת היחידה והאחרונה שנשארה. אני רוצה לבקש שנציין את יום זה בתור יום של גבורה, יום שבו נזכור את כל הגיבורים הצעירים שנפלו בקרב. אני רוצה יום שבו הגיבור שלי יהיה הגיבור של כולם. תודה שהקשבתם לסיפורים שלהם, אני מעריכה את זה מאוד." בסיום המשפט האחרון חייכתי ודמעה זלגה לאורך הלחי הסמוקה שלי. הבחנתי בהוריי עומדים מאחורי מעגל העיתונאים שהקיף אותי, בקשתי מהעיתונאים לזוז וכשלתי לעבר הוריי.

 

 

"את השורדת היחידה, עכשיו את לא רק הגיבורה שלנו, את הגיבורה של כל המדינה." הוריי אמרו בהרמוניה וחבקו אותי חיבוק חזק אבל לא כזה שיכאיב וישרוף בפצעיי. מאחוריהם עמד אמבולנס ואחיות במדים לבנים הכניסו אותי ואת הוריי לתוכו.

"אנחנו נסיעה אותך לבית החולים, את תקבלי שם את הטיפול הנחוץ לך." האחות מגי, לפי מה שכתוב בתג השם, אמרה וחייכה אליי חיוך רחב. האחיות האחרות המשיכו לדבר אליי אך התעלמתי, הבטתי אל מחוץ לחלון, אל השמש והשמיים היפים, כבר אין זכר לגשם וקשת בענן יפה וצבעונית מעטרת את השמיים. כמה חבל שככה אני וטרוי נפרדנו. תמיד אומרים שפרידות כואבות וקשות לעיכול אך אף פרידה לא יכולה להתחרות בפרידה מסוג כזה.