אבני האודם

חלק 1

"בבקשה ריצ'רד אל תלך"  אני מתחננת לפניו בפעם האלף.הוא מסתכל עליי בעיניו הכסופות הבורקות ומחייך אליי את החיוך המוכר והחמים שלו.החיוך שאולי לא אזכה לראות שוב. "אני מוכרח סרפינה,זהו כבוד גדול" הוא אומר.כבוד גדול.כבוד גדול למשפחה,כבוד גדול למדינה,כבוד גדול לאימפריה.רק לא כבוד גדול בשבילי.

העוגרים מתקרבים אלינו בצעדי ענק מהרי המזרח,זוהי המלחמה הראשונה זה מאה שנה.וכמו בכל מלחמה-צריך להפיל גורלות.אבני הגורל,הלבנה הכסופה והכוכבים הזוהרים הם אלו שבוחרים את הלוחמים.אני ניצלתי.באורח נס שמי לא הופיע באבני הגורל הנזרקות.אבל שמם של בעלי ושל חברתי הטובה קארין הופיעו.ברגע שהדבר נודע לי,הרגשתי כאילו סלע כבד נחת על כתפיי.הורי מתו כשהייתי בת שנתיים וסבתי שגידלה אותי במשך כל השנים הללו נפטרה לפני זמן לא רב.הם זה כל מה שנותר לי.איתם הרגשתי יציבה-הרגשתי כאילו עדיין יש מישהו שדואג לי בעולם הזה.עכשיו אני מרגישה כאילו אני מתנדנדת מקצה של צוק-חסרת אונים,מבוהלת ומפחדת מן הנפילה אל התהום.

אני כנראה היחידה שמרגישה ככה.כשריצ'רד נבחר,הוא הלך לבלות עם חבריו בפאב הקרוב וכשקארין נבחרה,היא ועוד כמה נערות מהעיירה הלכו לרקוד באור בירח.בשני הארועים הייתי נעולה בחדרי ובהיתי בקיר הסמוך.שמעתי רבות על העוגרים.המפלצות הענקיות דמויות הסלעים,ענקיים כל כך עד שניתן בטעות להחשיב אותם להרים גבוהים.לפחות עד שריחם המצחין מכה בך. מסופר על כך שעוגר אחד הצליח להשמיד עיר שלמה ולהרוג עשרות מכשפים מיומנים בפחות מיומיים.סיפור אחר מספר על כך שעוגר אחר השתמש בעצים הגבוהים הצומחים ביערות כחרבות וכידונים.והאיורים בנמצאים בכתבי ההיסטוריה וביצירות האמנות ממש לא מעודדים.

"בבקשה,אפשר לערוך הגרלה נוספת-הירח המלא הוא רק בעוד יומיים" אני ממשיכה להתחנן בפניו. ריצ'רד מפנה את מבטו אליי ומסתכל עליי בהבעת פנים חמורה.הוא מניח את ידו על כתפי ומסתכל הישיר לתוך עיניי."סרפינה-אם שמי עלה באבני הגורל,כנראה אני הוא המתאים ביותר לתפקיד". "הכוכבים יכולים לטעות!יכולים להיות שני אנשים בעלי אותו השם,או.." אני אומרת במהירות אבל   ריצ'רד מסמן לי לשתוק. "הם לא טעו,אני אמור ללכת סרפינה,אני מרגיש את זה." הוא אומר בקול יציב."זאת השליחות שלי.אמנם לא ניחנתי בכשרון לגילוי עתידות-אבל משהו אומר לי שגם אם נערוך הגרלה שנייה או אפילו עוד תריסר הגרלות,השם שלי ימשיך להופיע באבני הגורל."

הוא מוחה את הדמעה שזלגה מעיניי ומנשק אותי ברכות על מצחי."גם אם אצליח לצאת בשלום מהמלחמה הזאת,וגם אם לא-זה גורלינו סרפינה." אני נאנחת בעצב.הוא צודק,אם הגורל בחר בו-כנראה שזוהי הבחירה שצריכה להתרחש.כנראה הגזמתי קצת יותר מידי בתגובה שלי,אבל עם זאת  אני לא אמורה להיות אבן חסרת רגישות."אל תהיי עצובה מכשפת שלי.כשפי לעצמך משהו שיעודד אותך." אני פולטת צחקוק חנוק ופורשת את כף ידי.אני מנסה למלא את התודעה שלי במחשבות על פריחה,צמיחה,אביב ושגשוג ומרכזת את כל המחשבות האלה אל תוך כף ידי הפרושה. והנה,תוך מספר רגעים ,גבעול ירוק בוקע מכף ידי וממנו צומחים עלים ופרח ססגוני בכל צבעי הקשת. "הנה,את כבר נראית יותר טוב" ריצ'רד אומר ומחייך אליי חיוך רחב. גם אני מצליחה להעלות חיוך על שפתי.כנראה זו הפעם הראשונה שחייכתי חיוך אמיתי וכנה בימים האחרונים.גם עם הפחד עזב רק לרגע-אני שמחה על העובדה שהצלחתי לחוות את הרוגע והשלווה,גם אם זה לזמן קצר ביותר.

לפתע קולות של רשרוש עולים מבין העצים.גם אני וגם ריצ'רד נועצים מבטים מתוחים לעבר היער העתיק.אבל המתח שלנו נעלם בבת אחת כשקולה של קארין חברתי עולה מבין העצים."צהריים טובים לכם!" היא אומרת ובאה לקראתינו מתוך היער.היא לבושה במדי קרב-בטח חזרה מאימון או משהו כזה,וקעקועים אדומים זוהרים על עורה.אני חשה כיצד המתח שוב מתחיל להיווצר בתוכי. קעקועים.הם כבר הספיקו לקעקע אותה.רק האנשים בעלי תפקידים מסויימים עוטים על עצמם קעקועים.לכל תפקיד- קעקועים משלו.קעקועים כחולים למרפא,קעקועים סגולים[כמו אלה הפרושים על כל עורי] למכשף…קעקועים אדומים ללוחם.אומרים שהקעקועים מביאים מזל ומשפרים את הביצועים של כל מי שעונד אותם.נקווה שהם אכן יעזרו ללוחמים בשדה הקרב.

אני בוהה במשך כמה שניות בקעקועים הטריים של קארין.תמיד אהבתי את הצבע האדום.השקיעה של בין הערביים,הורדים הצומחים באביב ואבני האודם המתנוססות על תכשיטי הזהב של עשירי האימפריה.אבל עכשיו,עם כל הצבע האדום הבוהק על עורה-קל לי מאוד לדמיין את קארין מדממת למוות בשדה הקרב.

"כבר עברת את ההכשרה?" ריצ'רד שואל אותה."כן,להפתעתי זה דווקא היה מהנה מאוד"היא אומרת  וטופחת על כתפו."עכשיו תורך." ריצ'רד מעווה את פניו."אל תדאג,חוץ מכמה חרבות שתצטרך לחמוק מהם אין לך ממה לחשוש." היא אומרת בקול עליז להפליא."אני לא חושש מהאימונים.אבל הקעקועים,זה כואב?" ריצ'רד שואל בחשש מסויים.ריצ'רד מלומד- את כל חייו הוא הקדיש למען הספרים והמחקרים שהוא ערך.וכמו שידוע-למלומדים אין קעקועים."דווקא לא,זה כמו עקיצת דבורה" קארין אומרת."או שתיים.או כמה עשרות"."והכאב חולף רק כעבור שעתיים" אני מוסיפה,שמץ של עליזות נשמע בקולי.ריצ'רד מעווה את פניו עוד יותר ופולט אנחה."ביער,ליד מדגרות הדרקונים"  קארין מכוונת אותו.

מדגרות הדרקונים.בחודשי הקיץ-כשיש די מזון כדי להאכיל את הצאצאים,דרקונים בכל הצבעים ומכל המינים באים למדגרות הדרקונים כדי להוליד שם את הדור הבא.זהו מחזה מרהיב ביופיו,כל שנה הייתי הולכת למדגרות הדרקונים על מנת לצפות בתופעה המרהיבה הזו.וכשביצים היו מתחילות לבקוע,הייתי מסתכלת במבט מרותק בגופיהם המכוסים בקשקשים בזמן שהם היו בוקעים מהביצים הססגוניות שלהם .כעת כמעט כל הדרקונים גוייסו למטרות מלחמה,כך שאני לא בטוחה שהתופעה הזו תחזור על עצמה גם השנה.

"חייב ללכת אהובה,אחזור בערב" הוא אומר,מנשק אותי נשיקת פרידה ונעלם לתוך היער."תגידי,למה את נראית כאילו מישהו גנב לך את כל מרכיבי השיקויים?" קארין שואלת ודוחפת לי מרפק ידידותי בתוך הצלעות.בליבי תמיד הערצתי את קארין.יפייפה,בעלת חוש הומור נהדר ומצליחה לעטות חיוך גם בזמנים הכי קשים-או בקיצור חברה למופת.אם לשפוט לפי החיוך המרוח על פניה,אפשר לחשוב שאנחנו כלל לא נמצאים לקראת מלחמה."כן,זה לא כאילו שבעלי וחברת הילדות שלי עומדים להלחם עם יצורים בגודל הרים."אני אומרת,אולי בקול קצת יותר נסער ממה שהתכוונתי.החיוך נמחק כמעט בבת אחת מפניה של קארין והבעה מהורהרת מופיעה על פניה."בואי,אלווה אותך לביתך.הייתי צריכה לדעת שהימים האחרונים היו סוערים מאוד בשבילך." היא אומרת ושנינו מתחילות ללכת בשביל המוביל אל הבית הקטן שלי ושל ריצ'רד.

"אל תדאגי,אם אבני הגורל בחרו בי להלחם בהרים מצחינים,כנראה שאני הרבה יותר קשוחה ממה שחשבתי." היא אומרת.אני חייבת להודות שקור הרוח שבו היא אומרת את הדברים האלו די מפתיע אותי.היא לא נראית חוששת או מודאגת אפילו טיפה מהמלחמה הקרובה ובאה אלינו.ואותו הדבר גם ריצ'רד.שניהים אינם נראים כאילו הם מוטרדים מהעובדה שהם הולכים למוות כמעט וודאי,בזמן שאני משקשקת מרוב פחד.כל זה גורם לי לתהות,האם משהו לא בסדר בי?

במשך כמה דקות אני פשוט בוהה בפניה של קארין-כאילו שאני מנסה לקלוט כמה שיותר מדמותה של חברתי לפני שתלך הרחק ממני.אני בוחנת במבטי את שיערה הארוך בצבע דבש,את עורה הכהה שכעת מכוסה בקעקועים ואת עיניה החומות-ירוקות היפייפיות שלה.בשונה ממני:החיוורת בעלת השיער הכסוף,שאילולא הקעקועים הסגולים שלי ועיניי הכחולות הייתי בטח בלתי נראית,קארין כולה מלאה בחיוניות.

"זוכרת את הפעם הפעם הראשונה שבה נפגשנו?" אני שואלת את קארין לאחר כמה רגעים של דממה שחלפו ביננו.היא מחייכת חיוך קטן וצחקוק קל נפלט מפיה."איך אפשר לשכוח?הצלתי אותך משדון תעתועים".שדוני תעתועים הם בטח יצורים המציקים ביותר עלי האדמות.השמועות מספרות שהם נראים כמו שדונים רגילים:עם עור ירוק ואוזניים מחודדות,רק שברוב במקרים שדוני תעתועים מכווצים את עצמם עד לגודל של גרגירי אבק,כך שאף אחד לא יכול לתאר את מראם במדוייק.אבל גם בגודלם הזעיר,הם מסוגלים לכשף את בני האדם עד שהם ימותו מרוב שיגעון.

המרושעים שבינהם משתמשים בתעלולים שונים על מנת לגרום לבני האדם לטבוע בביצות או להטרף על ידי חיות טרף.למזלי,השדון שתקף אותי בסך הכל השמיע קולות צורמים באוזניי וגרם לי לשבור דברים מרוב כעס.כשאני חושבת על זה במבט לאחור,הארוע הזה היה דווקא מצחיק למדי.אבל אני זוכרת שבאותו הרגע הייתי מבוהלת עד לשד עצמותיי,דבר שאינו מפתיע במיוחד אם להתחשב בעובדה שהייתי בת חמש באותו זמן.אבל למזלי,קארין נחלצה לעזרתי ןהצליחה לסלק את השדון ההוא ממני.

"זה היה לפני חמש עשרה שנה,מה פתאום נזכרת בזה דווקא עכשיו?"היא שואלת."פשוט…רציתי להודות לך על כך.ואני לא מדברת רק על השדון." אני אומרת.הבעה של סקרנות עולה על פניה של קארין.למען האמת-אני עצמי די מופתעת מהתובנה שאליה הגעתי,אבל אני יודעת שמדובר באמת."את אולי לא יודעת את זה,אבל באותו הרגע הרגשתי חסרת אונים.למען האמת,חשבתי שאני עומדת למות.ואז באת..ופשוט גירשת אותו.היית הגיבורה שלי,הערצתי את האומץ שהיה לך אז.ובמשך כל השנים הללו,לימדת אותי להיות אמיצה.לימדת אותי לעמוד מול הבעיות שלי ולא לברוח מהם,לימדת אותי להתמודד ולתקוף חזרה-ועל זה,אני מודה לך מאוד." אני אומרת.

שתיקה משתררת ביננו.אני חושבת לעומק על הדברים שאמרתי,ומרגע לרגע מתבררת לי האמת שבדברים.במשך שנים הסתכלתי על קארין בהערצה.תמיד רציתי להיות אמיצה וקשוחה כמוה.כנראה במשך השנים באמת שאבתי ממנה אומץ.הנה,בחרתי להפוך למכשפת למרות שהקעקועים כאבו לי ולמרות שידעתי את הסכנה הכרוכה בדבר-לחש חזק מידי ואני מתה מאפיסת כוחות.ועדיין בחרתי בזה,בזכות קארין.

"את יודעת,גם את לימדת אותי דבר מה"קארין אומרת.הפעם תורי להיות סקרנית.מה היא כבר יכלה ללמוד ממני?קארין מעולם לא הביעה עניין במעשי כשפים או בהכנת שיקויים."עד לפני זמן לא רב,הרגשתי כאילו כל העולם נגדי.לא הייתי חוסכת בקללות בפני כל מי שעיצבן אותי והגעתי למצב שבו איחלתי לעצים להכרת.ואז את באת,ופשוט הרגעת אותי.אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה…יש איזה משהו באישיות שלך,משהו מרגיע.חבל שהשם שלך לא עלה באבני הגורל-היית פשוט מדברת עם העוגרים והם כבר היו רצים לעבר השדות ומבלים את כל אחר הצהריים בהרחת פרחים."היא אומרת. אני מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק בפניה.האם באמת אני כזאת רגועה?אם רק הייתה יודעת על הסערות המשתוללות בתוכי,היא כבר לא הייתה חושבת שאני כזו רגועה.

"תודה,על כך שאת חברתי" אני אומרת לה."תודה גם לך,אני שמחה שהכרתי אותך"קארין אומרת.שתיקה שוב פעם משתררת ביננו.כל אחת מאיתנו לא מעיזה לבטא את הפחדים שלה בקול רם.יש סיכוי שלעולם לא ניפגש שוב,שנינו יודעות את זה.אבל אולי,אם נמנע מלדבר על זה,הגרוע מכל לא יקרה.כעבור זמן לא רב אנחנו מגיעות לבית שלי.אני נפרדת ממנה,רצה הישיר לתוך החדר שלי ופחות או יותר צונחת על מיטתי.אומרים שהשינה היא התרופה הטובה ביותר לטרדות החיים.

 

חלק 2

אני לא מאמינה שזה באמת קורה.עבר שבוע,כעת אני מביטה בדרקוני הקרב עטויי השריוניים שעליהם מתנוסס סמל האימפריה ועדיין לא מאמינה למראה עיניי.זה לא חלום בלהות ולא הזיה כמו שקיוויתי שזה יהיה.באמת יש עוגרים ויש מלחמה.ושני האנשים היקרים לי ביותר עומדים לצאת ולהלחם.שמעתי כמה פעמים על כך שדרקונים מסוגלים לראות הבזקים מהעתיד בעינהם.ועכשיו,כשאני מסתכלת בעינהם הארגמניות כאבני אודם אני סוף סוף יכולה להבין זאת.אבני האודם הם אדומות-אבל כך גם דם.

ריצ'רד וקארין עומדים מליד דרקוני הקרב שלהם,עטויים בשריון המלחמה והקעקועים שלהם בוהקים יותר מתמיד.הלוחמים האחרים מריצים בדיחות בינהם וחלקם משווים בין גודל השרירים שלהם.אמהות נפרדות מילדהים,בני זוג נפרדים מאהוביהם,ילדים נפרדים מהוריהם,אנשים שהגורל גזר עליהם לחיות ביחד וכשהגיע הרגע המתאים,הגורל החליט  לקרוע בינהם.דמעות נמחות מעיניים בוכיות,הלוחמים מנסים להרגיע את אהוביהם ולשכנע אותם שעדיין יש תקווה.שיש סיכוי שישובו.

קארין באה לקראתי.למרות שקסדת הקרב שלה מסתירה כמעט לגמרי את עיניה,הצלחתי להבחין בכך שהיא מנסה לעצור את הדמעות.היא מאמצת אותי לחיקה ומחבקת אותי חיבוק מוחץ צלעות."תהיי חזקה.אם לא בשביל עצמך אז לפחות בשבילי" היא אומרת ורצה בחזרה אל הדרקון שלה.רגשות אף לא היו הצד החזק ביותר של קארין.

נשארנו רק אני וריצ'רד.שנינו בוחנים זה את זה,מנסים לסרוק אחד את השני לפני שנאלץ להפרד.אני סורקת את עיניו הכסופות,את שיערו השחור ועורו השחום במקצת.אני זוכרת את היום בו נפגשנו כאילו זה היה אתמול.הוא חקר את הצמחייה ביער,אני ליקטתי מרכיבים לשיקויים שלי.התחלנו לדבר על הצמחים ועל היופי של היער.הקשר ביננו נהיה עמוק יותר ויותר,עד שיום בהיר אחד החלטנו להתחתן.אנחנו נשואים בסך הכל שנתיים,אבל בשנתיים האלה הייתי מאושרת.ועכשיו…יש סיכוי שכל זה ייפסק.

"יש לי משהו לתת לך" הוא אומר.הוא מפשפש רגע קט בכיסים שלו ומוציא מהם שני אבני אודם בגודל תפוחים,שעליהם חרוטים כמה משפטים."אני לא מאמינה.זה..?" אני שואלת באי אמון.אבל זה בדיוק מה שאני חושבת על זה.כל זוג צעיר בזמן החתונה צריך להנציח את השבועות שעליהן נשבעו בני הזוג על גבי אבנים יקרות.אנחנו בחרנו באבני האודם.

"אני לא מאמינה…איך הצלחת…?" אני אומרת בזמן שאני לוקחת ממנו את האבנים היקרות.בדרך כלל הן שמורות בכספות מתחת לפני האדמה,ומוציאים אותם רק במקרה שבו הזוג רוצה להתגרש,אז צריך לשבור את האבנים.ריצ'רד מחייך אליי חיוך רחב."כושר השכנוע המעולה שלי כנראה.רציתי שאם יקרה לי משהו-אז עדיין תישאר לך מזכרת ממני.ותזכרי,אני אוהב אותך,ואמשיך לאהוב."הוא אומר.

דמעות חמות מתחילות לזלוג מעיניי.הדבר האחרון שאני רוצה כעת זה להפרד ממנו.אבל אם הגורל רוצה בכך,כנראה שאין לי הרבה ברירות."את יודעת-בשבילי,את תמיד היית מיוחדת" הוא אומר ומסתכל לתוך עיניי.אני עוצרת את הדחף שלי לצחוק בבוז."אני יודע מה את חושבת,אבל אני מבטיח לך שזה נכון.כבר מהיום הראשון שנפגשנו-הרגשתי בזה.החיוך שלך,התשוקה שבא את מדברת על גם על העשב הכי קטן ביער והטוב לב שלך.ואני רוצה שתזכרי את זה."הוא אומר.אני חשה כיצד המילים הטובות שלו נכנסות אל תוך ליבי ומחממות אותי מבפנים-כמו ספל של משקה חם."גם אני אוהבת אותך ריצ'רד.אתה האדם החכם ביותר שפגשתי אי פעם והנחמד ביותר שאי פעם יצא לי להכיר" אי אומרת בעודי נאבקת בדמעות שהתחילו לחנוק אותי.

לפתע,תרועה רמה מפלחת את שמי הרקיע הכחולים.שופרות המלחמה."אני צריך ללכת סרפינה" הוא אומר ומנשק אותי.זו אולי הנשיקה העוצמתית ביותר שחווינו עד עכשיו.כל הרגשות שקיימים בתוכי מסתחררות במערבולת.אבל ישנו רגש אחד המצליח לגבור על כל השאר-והוא האושר.אף פעם לא הרגשתי כל כך מחוברת אליו.ובתוכי זועקת תקווה אחת ויחידה-הלוואי שהרגע הזה לא יחלוף לעולם.

אבל לצערי,ריצ'רד מתנתק ממני וממהר לעלות על גבי האוכף הרתום על דרקון הקרב שלו.שנינו מעבירים ביננו מבטים,מבטים של תקווה-שאכן נשוב וניפגש.אני מפנה את מבטי לקארין,על פניה אותו המבט.תקווה לימים טובים יותר.עוד קריאת קרב מפלחת את הרקיע,והדרקונים מנתרים מעל פני הקרקע ועפים לעבר האופק האינסופי.

ואני עומדת שם ומסתכלת על היצורים דמויי העטלפים עד שהם נהיים ללא יותר מאשר נקודות זעירות באופק.יהיה מה שיהיה-לטוב ולרע.

עד אז,אני אשאר עם אבני האודם והזכרונות.

ואחכה.