והשיירה עוברת

אני מתעורר לקול נביחות הכלבים. משהו הטריד אותי בחלום. צל חמקמק כמו זאב ביער חורפי, נהמה נמוכה ורוטטת. התחושה עדיין איתי כשאני ממצמץ בעייפות: רעב כביר, שידפון שלא יודע שובע, כאילו יצור מלא פרווה ושיניים עומד מעל העיר הזאת ומזיל ריר.

הנביחות גוברות מעבר לדלת. לא, לא נביחות. דפיקות.

אני מנער מעלי את שאריות השינה וניגש אל העינית, עדיין בתחתונים. מישהו, או משהו, מסתיר אותה מהצד השני. טיפוסי.

"מה אתה רוצה?"

שקט. ואז:

"זה אתה? הבלש?" קולה של אישה, רוטט מהיסוס.

"החוקר עם ההאנגאובר בשבילך. תחזרי ביום שני."

"בבקשה. אף אחד אחר לא מקשיב. במשטרה אפילו לא עונים. היתה איזו התקפה…"

"תמיד יש איזו התקפה."

"בבקשה. אני מתחננת. אין אף אחד אחר."

היא מתייפחת ומקנחת את האף. כשהיד שלה יורדת מהעינית אני רואה אותה במטושטש דרך העדשה המעוותת: עיניים גדולות, ירוקות ומיואשות בתוך פני לב לבנים וחיוורים.

תהרגו אותי אם אני יודע למה, אבל אני פותח את הדלת.

האישה כמעט נופלת דרך המפתן ואל תוך זרועותי. אני מייצב אותה ביד מרושלת ומשעין אותה כנגד הקיר, ומתרחק.

תנו לי לספר לכם ישר שזאת לא האישה הממוצעת שנכנסת אלי למשרד. עם השיער הבלונדיני הזה והעור החיוור, החלק, עם השפתיים המלאות בצבע דם והשמלה האדומה החושפנית – אוח, על מי אני עובד, זאת בדיוק האישה הממוצעת שנכנסת אלי למשרד. אני מקבל את הבלונדיניות האלה פעמיים-שלוש בשבוע. בדרך כלל הן שולחות אותי לאיזו חקירה שקרית, ותמיד סוגרות את העסק עם סכין בגב. אין דבר יותר צפוי מבלונדינית בשמלה אדומה.

ובכל זאת, משהו בעיניים שלה…

"תודה, תודה לך… אתה לא מסוגל להבין, כל כך דאגתי. אמרו לי שאף אחד לא יצילח להכניס אותי אל האי…"

"כן, כן, ורק אני יכול לעזור לך, כי פשוט נגמרו החוקרים הפרטיים בצד הזה של ברוקלין. אבל קודם כל את צריכה להגיד לי מה הבעיה. מפלצת מהלגונה? מגיפת זומבים?"

היא משתנקת. הייפחות שלה נפסקות בפתאומיות והעיניים שלה נפערות אלי, גדולות וירוקות.

"ז-זה האמפייר סטייט בילדינג. משהו הגיע מעלה, כ-כמו ברק. השמים פשוט נפתחו…"

"שיט. שער? אל תגידי לי שזה שער."

אבל אני כבר יודע את התשובה. שער מזדיין. קרע בין-מימדי. פלישת חייזרים בת זונה באמצע מנהטן. שער מזדיין מעל האמ-אמא של האמפייר סטייט בילדינג.

"כדאי שנמהר. מה יש לך שם? קרובי משפחה, חבר?"

"זה ה-הבן שלי… הוא נסע לאימון עם הקבוצה ו –"

"תחסכי ממני את הפרטים. הבן שלך, מנטהן, חייזרים ממימד מקביל. אם נצא עכשיו אנחנו יכולים להיות שם תוך שעה. אולי אפילו נגיע לפני שליגת-הכוח תתחיל לעשות שם בלאגן."

"אנחנו הולכים לקחת את המעבורת?" היא שואלת בתקווה.

"לא," אני עונה.

שנינו יודעים שהפינוי כבר התחיל ושלא יהיו שום מעבורות. האישה תולה בי זוג עיניים מבוהלות.

"תראי…"

"תמרה."

"תמרה. אני מבין שזה מפחיד. ואני מבין שרק עכשיו יצאת משם. אבל אנחנו נצטרך לעבור דרך הגשר."

היא מתכווצת, אבל לא מנסה למחות. אני כבר מכיר את העיר הזאת ונסעתי בה יותר מפעם אחת, אבל האישה השבירה הזאת – היא כנראה באמת נואשת אם היא מוכנה לעבור על הגשר בבוקר של פלישה. נואשת או אמיצה, או סתם מטורפת.

אני מושיב אותה במטבח עם כוס מים ונכנס לחדר השינה להתלבש. מקטורן חום דהוי, מגבעת מהוהה. לא שיא האופנה, אבל גם חוקרים פרטיים זה כבר מזמן לא שלאגר.

למרגלות המיטה, ברוטוס נוהם ומתמתח. אני מגיש לו יד לליקוק ואז מוריד כמה חטיפי כלבים מהמדף. ברוטוס מלקק אותם מהרצפה ברעבתנות.

"בוא, ברוטוס. הולכים לחפש ילד בהריסות במנהטן."

הכלב החום, הגדול והמדובלל נועץ בי מבט שאינו מתשמע לשתי פנים: שוב?

כן, ברוטוס, שוב. מה לעשות. משהו בעיר הזאת מושך אלינו את המפלצות.

 

גשר ברוקלין נראה כמו תרגיל סוף סמסטר בתולדות הארכיטקטורה. הוא בנוי טלאי על טלאי, שכבות לבנים על חיזוקי ברזל על יציקות בטון על תומכות אל-חלד. אספלט חדש מצפה את הישן בקווים משוננים ומסמן את כל המקומות שבהם הגשר נסדק או התמוטט אל המים.

תמרה יושבת לידי בפורד-מוסטנג החבוטה. ברוטוס מכורבל במושב האחורי בפנים עגומות. התנועה עומדת.

"…וכעת לידיעה נוספת. צוות החללית אוראנוס נחת בשלום על המטאור מלניה-6, והתחיל הבוקר בהכנות לקראת 'מבצע מגן'. הצוות, המורכב מבוגרי תוכנית החלל של נאסא וממצטייני תוכנית הבישול 'מאסטר שף', עתיד להתסיס את המטאור העשוי סודה לשתיה וכך להסיט אותו ממסלולו. מדוברות סוכנות החלל נמסר לנו כי המטאור צפוי לעבור תסיסה הבוקר בשעה אחת-עשרה לפי שעון החוף המזרחי. הציבור מתבקש להישאר רגוע ולהמשיך בשגרה…"

בצד השני של הגשר המכוניות מזדחלות לאיטן לעבר הביטחון היחסי של ברוקלין. בצד שלנו שום דבר לא זז. מישהו כנראה נכנס לפאניקה, נטש את המכונית שלו הגשר והתחיל ללכת. אני גם לא מאשים את מי שעשה את זה. אף אחד לא רוצה להיות תקוע על הגשר בזמן כזה.

תמרה מביטה דרך השמשה הקדמית בעצבנות. הרחק לפנינו, קדימה ולמעלה, אנחנו יכולים לראות השער הפעור באמצע השמים שמעל מנהטן. ליקום מהצד השני יש גוון סגול-ירקרק זר ומחליא. אלפי חלליות זורמות דרך השער ואל תוך העיר, כלי טיס משונים ונטולי כנפיים שמתנגדים לכל הרעיון של כוח הכבידה. מרחוק הן נראות כמו זבובים זעירים. אני לא יכול לראות מכאן, אבל אני יודע שבכל חללית יש טייס, וכל טייס עוטה קסדה אטומה על פנים שאין בהם שום דבר מהאנושי. מה חדש?

למטה, בין גורדי השחקים, כבר מסתובב היצור העצום שהפולשים הביאו איתם. מדי פעם אני זוכה להצצה חטופה על קצה של זנב ירוק שובר שורה של חלונות, או על רגל כבירה ומלאת קשקשים משטחת בניין כאילו היה עשוי מקלפים.

תמרה מתנשפת בבהלה כשאחד הבניינים קורס.

"אתה חושב שיש לו בכלל סיכוי?" היא שואלת בחשש.

"אני לא יודע," אני אומר בכנות. "בן כמה הוא?"

"הוא בן שבע." חיוך קלוש עולה על פניה מתוך הבכי. "רק אתמול הוא חזר מבית הספר עם חבורה על הברך. איזה בריון הציק לו, אבל הוא ידע להחזיר. ואני אמרתי לו, אמרתי לו –"

"טוב, אז שבע," אני קוטע אותה. "זה גיל טוב. סיכויים לא רעים בכלל. זאת אומרת, בהנחה שהוא שרד את הפלישה הראשונית."

עוד לפני שהמילים יוצאות מהפה שלי אני יודע שזה לא היה הדבר הנכון להגיד. תמרה מסתכלת עלי כאילו הרגתי את הבן שלה בעצמי ונתתי אותו לפולשים למאכל. הבכי שלה נעצר באחת.

"הפלישה הראשונית?" היא אומרת. "הפלישה הראשונית? זה הבן שלי שאתה מדבר עליו. איך אתה יכול להיות כל כך אדיש?"

היא נועצת בי מבט קשוח, לפחות עד כמה שהעיניים הגדולות, הירוקות האלה מסוגלות להביע קשיחות. משהו בעיניים שלה נוגע בי. משהו גורם לי לרצות להבטיח לה שהכל יהיה בסדר, שנמצא את הבן שלה בקצה הגשר ונסתובב, ונחזיר אותו, ונשב כולנו במרפסת שלי בברוקלין לראות את מלניה-6 תוסס לאפר מעל שמי העיר. אבל עוד משהו צף ועולה, זיכרון ישן, ואני רואה את מנהטן קפואה עד היסוד תחת מעטה קרח שביר. אני רואה את הפנים ההן, הכחולות מכפור, את העיניים החלביות… אני נסגר.

"הי, את זאת שפנית אלי. אם את עוד רוצה איזה סיכוי להציל את הילד שלך, כדאי שתתחילי להיות מציאותית כבר מעכשיו."

"אתה לא תלמד אותי על המציאות –"

"אני אלמד אותך טוב מאוד על המציאות שלך. חשבתי שאין לך אף אחד אחר, לא? אז הנה, זאת המציאות שלך וזאת המציאות המזדיינת של הילד שלך. אנשים מתים בעיר הזאת, טוב? הם מתים כל יום. וכרגע אני היחיד שעושה משהו כדי לעזור לך עם זה, אז כדאי שתקשיבי טוב מאוד למה שיש לי להגיד."

בדממה שמשתררת ברכב אפשר לשמוע את הפיצוצים העמומים מהחלק הרחוק של העיר, במקום שבו הצבא מנהל את התקיפות היבשתיות שלו כנגד פולשים. הרדיו ממשיך לפטפט.

"…מיד אחרי הפרסומות: האצטקים קראו ליום הזה סוף העולם והבטיחו שהאדמה תבלע את החוטאים והמים ישטפו את הארץ. האם הנבואה האצטקית העתיקה הזאת עתידה להתקיים דווקא היום? הישארו אי-"

אני מכבה את המכשיר. השקט מעמיק אבל אני מכריח את עצמי להתעלם ממנו. אני מכריח את עצמי להתעלם ממנה. לא משנה מה היא חושבת, לא משנה איך היא מרגישה. אם אנחנו רוצים להגיע לאי בחיים, שלא לדבר על לחזור ממנו, אסור לנו להיכנע אפילו לרגע של רגשנות. מתחת לגשר, המים במפרץ מתערבלים בסחרור איטי.

"זה בטח קשה, להיות במצב שלך," אומרת תמרה. אני עדיין לא מסתכל עליה. "כל כך סגור. כל כך מבוהל. מה העיר הזאת עשתה לך?"

"זה לא הזמן." אני נועץ מבט עמוק אל תוך מי המפרץ.

"אני בצד שלך," תמרה מניחה יד מעודדת על כתפי. "זה בסדר. אתה יכול לשתף אותי."

"לא. זה לא הזמן."

אני מצביע אל מחוץ לחלון. מי המפרץ מתערבלים לעוד רגע אחד ואז שוקטים. פעימה יחידה חולפת בהם ומשטחת אותם במעגל רחב, עד שכל המפרץ, מגדה לגדה, הופך חלק כמו מראה. השקט שלפני הסערה.

"זה לא הזמן. לצאת, עכשיו!"

אני פותח את הדלת ומושך את תמרה אחרי דרך צד הנהג. ברוטוס מקפץ אחרינו בעליזות.  הנהגים משני הכיוונים עוצרים ומסתכלים עלינו במבטים תמוהים. כמה צפירות כעוסות עולות מאחור, אבל אני אפילו מסתכל.

אני אוחז בידה של תמרה ומתחיל לרוץ. המים מתחתינו פועמים כמו כמו פניו של מגבר בס עצום, רוחשים וגועשים. כמה נהגים נתפסים לפאניקה שלנו כשאנחנו חולפים על פניהם בריצה. אולי הבחינו במים, ואולי פאניקה היא פשוט מדבקת. טור קטן של אנשים מודאגים מתחיל להצטבר מאחורינו. הם מסתכלים לאחור, לראות אם עוד אנשים רצים איתם וממה בעצם הם בורחים. הייתי אומר להם לעזוב את החששות החברתיים הקטנים שלהם ולהתמקד בריצה, אבל אין זמן.

הנשימה נעתקת מחזי. אני גורר אחרי את תמרה, אדומה ומתנשפת, מועדת יותר מאשר רצה. אבל אני לא עוזב, ולא מאט.

אנחנו כבר רואים את הסוף כשהמפלצת עולה מהמים.

היא עצומה, מלאה זרועות כמו תמנון ומכוסה עצם כמו חרק קדמוני. היא עולה עד לגובה הכביש, ואז לגובה העמודים התומכים את הגשר, ואז היא ממשיכה להתנשא מעליהם. קת'ולהו עולה מן המצולות, אני חושב.

תמרה מסתכלת על המפלצת לרגע ארוך מדי. הרגליים שלה מועדות על חריצי האספט בכביש והיא נופלת ומתגלגלת בין המכוניות, נחבלת בידיים, ברגליים, בראש. כשאני עוצר להרים אותה אני זוכה למבט משלי במפלצת. זה לא טוב. זה ממש, ממש לא טוב. המפלצת מנופפת בזרועותיה באוויר ושואגת בקול צורם. הכל הולך למטה, אני יודע. העמודים, האספלט, המכוניות. תוך פחות מדקה כולנו יורדים לים.

הפחד נותן לי כוחות שלא ידעתי שיש בי. אני מרים את תמרה מהרצפה – היא כל כך קלה – ורץ איתה במורד הגשר. אנחנו קרובים. רק כמה מכוניות בנינו לבין היבשה. אנשים סביבנו רצים בטירוף, מתנגשים אחד בשני, נאבקים להגיע לביטחון.

מבין זרועותי תמרה מצביעה ביד חלשה על אוטובוס צהוב שעומד על הגשר, לא רחוק מהקצה. הדלתות הצהובות פתוחות ומושב הנהג עומד ריק. מאחורי החלונות המחורצים מביטים אלינו פרצופים קטנים ומבוהלים.

"אל תדאגי לילדים," אני צועק מעל לקולות ההמולה.

"אבל…"

"אל תדאגי לילדים. הם יהיו בסדר."

וכמו לפי סימן, הבזק צהבהב-שחרחר חולף על פנינו ונוחת ליד האוטובוס.

"איש-הדבורה!" נשמעות הקריאות. "איש הדבורה יציל אותנו."

הבחור המכונף נראה פשוט מגוחך בטייץ הצהוב-שחור שלו. אבל הי, הוא הגיע בזמן להציל את הילדים, אז מי אני שאשפוט אותו על המלתחה שלו?

הוא מספיק לתפוס בפגוש האחורי של הטובוס בדיוק לפני שהמפלצת מכה בגשר בזרוע תמנונית עצומה, פחות מעשרה מטרים מאחורינו. הוא מחזיק את האוטובוס במאמץ על-אנושי, שומר אותו בדיוק על סף התהום שנפערה תחתיו אל תוך המפרץ.

"חוק מספר אחת באסונות," אני אומר. "מישהו כבר ידאג לילדים שבאוטובוס."

רכבים פחות חשובים עם אזרחים יותר מבוגרים נשמטים מאחורינו אל תוך המים הגועשים ונרמסים בין שברי הבטון והלבנים. אנשים רצים סביבנו אל הביטחון שביבשה ואנחנו נגררים אחריהם, יחד איתם, עד שלבסוף אנחנו מוצאים את עצמינו על אדמה יציבה, המפלצת והמים מאחורינו.

אני מניח את תמרה על המדרכה מחוץ לקיוסק נטוש  בקרבת הגשר. החזה שלה עולה ויורד במהירות בתוך השמלה האדומה הצמודה. עיניים מבריקות, עדיין לחות מדמעות, מביטות אלי מבין התלתלים הזהובים בתערובת של הוקרה וחרדה.

"ת-תודה. א-אני מצטערת שצעקתי קודם, אני…"

"זה בסדר."

אני מוציא מהמקרר של הקיוסק פחית קולה, לוגם ממנה לגימה ארוכה ומעביר אותה לתמרה.

"אנחנו נמצא אותו."

 

ברוטוס יצא מהגשר בלי שריטה, כמובן. איכשהו, כלבים אף פעם לא נפגעים באירועים האלה. עכשיו הוא מדלג לפנינו בצעד קליל, כאילו הוא יוצא לטיול, הבן-כלב. הוא עוקב אחרי הריח שתמרה מצאה בשבילו, איזו חתיכת בד שהיתה שייכת לילד או משהו. הוא מוביל אותנו בזריזות ובביטחון, יותר ויותר עמוק אל תוך העיר הנטושה.

בתחילת המסע אנחנו עוד רואים הבזקים חטופים מהקרב על שער מנהטן. גבוה מעל לגורדי השחקים מטוסי אף-16 מתרסקים במשימות התאבדות אל תוך שדות הכוח הבלתי נראים של הצי הפולש. הצבא משגר את כל מאגר הרקטות שלו וכולן מתנפצות אל מול חומה בלתי חדירה של טכנולוגיה מתקדמת מיקום זר. אם אני מכיר את הצבא שלנו, ואני בהחלט מכיר מקרוב את הצבא שלנו, האופציה הגרעינית כבר מונחת על השולחן באיזה בונקר מתחת לוושינגטון. יש לנו שעה, שעתיים גג, לפני שמנהטן משוטחת לאבק בפיצוץ שיגרום להירושימה להיראות כמו נגסקי. כל זה, כמובן, בתנאי שליגת-הכוח לא תסגור את השער לפני כן.

הייתי רוצה להגיד שזה קרב צמוד, אבל בינתיים זה לא נראה ככה. איש הדבורה מרחף בתזזיתיות ומשליך כדורי דונג לעבר החלליות הפולשות, אבל לא נראה שהחייזרים מתרשמים. למעשה, אף אחד מהם לא טורח אפילו להתקיף אותו. הם פשוט משייטים מסביבו לעבר מטרות התקיפה שלהם. למה, בעצם, להקדיש תשומת לב לברנש אחד בטייץ צהוב? קפטן טיטניום מצליח להוריד כמה אוייבים בלייזר מכוון היטב, אבל על כל כלי טיס שהוא מוריד מופיעים סביבו עוד עשרה. בפעם האחרונה שאני רואה אותו הוא נמלט מנחיל קטן של חלליות כשעשן אפור עולה מאחד ממגפי הטיסה שלו. היחיד שבאמת מצליח להשפיע הוא הגיבור הסגול הכביר. הוא נלחם ביצור הגדול והחייזרי שעל הקרקע, קורע ממנו קשקשים ירוקים וגורם לו לשאוג בכאב. שניהם ביחד מצליחים למוטט חצי מהבניינים בצד המערבי של האי בהתגוששות חסרת רסן. מה שלא תהיה התוצאה של הקרב הזה, אני לא רוצה להיות שם.

כשאנחנו מתרחקים מהגשר ומתקרבים למרכז העיר, רעשי הקרב מתחלפים בשקט של עיזבון. ההרס ניכר מסביבנו בכל פינה. מכוניות נטושות עומדות באמצע הכביש בחלונות מנופצים. דלתות עקורות בכניסה לחנויות התכשיטים, האלכוהול, האלקטרוניקה. באחד מחלונות הראווה הבזוזים נשארו עדיין כמה טלוויזיות שמשדרות מבזקי החדשות בצבעים בוהקים. על מסך אחד מופיע השער הירוק-סגול והחייזרים שממשיכים לשטוף דרכו. על מסך אחר אפשר לראות צוות ה"אוראנוס" עובד על נוסחאות אפייה על פני המטאור מלניה-6. מסך שלישי מראה צילום לא מוכר של יצורים משונים זוחלים במעמקי האדמה. משהו ממנהרות הרכבת התחתית, אולי.

כשאנחנו חולפים על פני חלון הראווה נשמע זמזום חד ואחריו קול נפץ, והמסכים משחירים. משהו קרע את חוטי החשמל של הבלוק. לא מפתיע במיוחד – עם כמות היצורים שמתרוצצים בעיר הזאת, זה היה רק עניין של זמן.

אנחנו ממשיכים ללכת בעקבות ברוטוס אל תוך העיר, שנשמעת לפתע דוממת יותר ומזמינה אפילו פחות. בבלוק הבא אנחנו מתחילים להתקל בגופות.

המחשבה הראשונה שלי היא מה הרג את החייזרים האלה? אבל אז אני מבין: אלה אנשים. אנשים קרועים, מרוטשים ומעוותים, אבל עדיין רק אנשים. אני מבחין בסימני הנשיכה על הגפיים, על הצווארים. משהו צד את האנשים האלה, וזה בבירור היה משהו מדבק. על המדרכה לפני מוטלת אישה בגיל העמידה, עורה קשה וירקרק ומבריק, ושתי רגלי חרק מרוטשות מבצבצות מאחורי גבה. בקצה הרחוק של הרחוב אני מבחין בגופה נוספת, פניה מעוותים לפני חרק מפלצתי. עיניים בגודל צלחות בוהות אלי בדממה, שבורות לאלפי חלקיקים קפואים.

וכשאני מסתכל אל הפנים החיוורים, המעוותים, אני לא מצליח להדחיק זיכרון אחר: העיר קפואה. קרח מבהיק מכסה כל פיסת מדרכה, כל חתיכת קיר, והפנים החיוורים מביטים אלי מהחלונות, מהדלתות, מהמקומות שנפלו בהם על הרצפה, פנים לבנים כמו עצם מרוב קור…

לא. אני דוחה מעלי את המחשבה. הידיים שלי רועדות.  הברכיים שלי כמעט קורסות מחולשה. אני מנסה להסתיר את זה, אבל כנראה אני לא עושה עבודה טובה במיוחד, כי תמרה מתקרבת אלי וסוגרת שתי ידיים עדינות סביב ידי.

"זה בסדר," היא לוחשת. והיא נשארת לעמוד איתי, פשוט לעמוד. היא מייצבת אותי בידיים חמות עד שהגלים חולפים מעלי והרעידות נפסקות.

אחרי שאני מתייצב ומתעשת עולה בדעתי שאולי הייתי צריך להגן על תמרה מהמראות האלה, לשמור עליה שלא תסתכל. אבל נראה שמיהרתי לשפוט אותה. היא בוחנת את הגופות במבט קשוח כל הזמן הזה. הפנים שלה חיוורים, אבל היא שומרת על הבעה נחושה.

"אני מצטער," אני אומר.

"זה בסדר."

"אני… איבדתי את אחי לעיר הזאת. זה לא קל. הוא היה ממש כאן, כמה בלוקים צפונה, בזמן ההתקפה של דוקטור פריז."

שנתיים חלפו מאז, אבל המראות לא עוזבים אותי. העיר יפהפיה, עטופה במעטה קרח מבריק, כמו ארמון שחצוב מתוך הכפור. ובפנים, המוות. הקיפאון שהרג הכל ושימר הכל באירוניה אכזרית. לא היו ניצולים.

תמרה מניחה יד מנחמת על כתפי.

"לא היה שום דבר שיכלת לעשות. אף אחד לא יכל לצפות את ההתקפה של פריז."

אני מתקשח.

"זה לא זה. את חושבת שפריז פשוט התקיף, בלי תכנון, בפרץ של מזל עיוור?"

"לא אמרתי את זה."

"טוב. כי זה לא נכון. משהו הביא לכאן את ההתקפה של פריז. אותו דבר שמשך לכאן את הפלישה. ואת המטאור. משהו בעיר הזאת קורא להם."

"אתה מדבר על סוג של…" היא מחפשת את המילה, מהססת. "קונספירציה? משהו של הממשלה?"

"לא אמרתי שזה של הממשלה. אבל יש כאן משהו."

תמרה משתתקת. אני יכול לראות שהיא לא מאמינה לי, אבל זה בסדר. היא עושה מה שהיא יכולה, ולפחות היא מוכנה להקשיב. זה יותר ממה שהייתי מקבל מרוב האנשים. השתיקה הזאת, אפילו כשאין בה הסכמה – זה משהו שאני יכול להעריך.

המשך הדרך עובר עלינו בדממה. היא מחזיקה את היד שלי מדי פעם, אבל רוב הזמן אנחנו רק הולכים זה לצד זו ומנסים להתרחק עד כמה שאפשר מהיצורים המעוותים, האנושיים לשעבר, שמוטלים סביבנו. אנחנו הולכים קרוב לחצי שעה לפני שברוטוס נעצר, לבסוף, בכניסה לבניין משרדים מוזנח. הוא מרחרח את דלתות ההזזה בהתרגשות ומתרוצץ הלוך ושוב לאורך המפתן. הגענו.

אבל משהו לא כשורה. אני מרגיש את זה לפני שאני רואה את זה. תחושה עמומה של חרדה, וניצוץ של אדרנלין כשהגוף שלי מכין את עצמו למה שעומד לבוא.

באפלה של בניין המשרדים, מעבר לזכוכית, אני מבחין בצללית שחורה מתגנבת מכיוון המדרגות ואל דלת הכניסה. זה משהו זריז ואפל ומלא רגליים, והוא חוצה את הלובי של בניין המשרדים לפני שאני מספיק לצעוק.

"ברוטוס!"

הכלב נובח, והחיה מתנפלת עליו. רגלי עכביש שחורות ומשוננות דוקרות אותו, ניבים נוטפי ארס מחפשים את דרכם מעבר לפרווה החומה, וברוטוס מתפתל ונוהם ונושך בכוח. הכלב מהיר יותר וגמיש יותר, אבל החיה השניה גדולה בהרבה, ומרושעת פי כמה.

אני עוזב את תמרה ורץ קדימה מתוך אינסטינקט. אני מסתכל סביבי בתזזיתיות, מחפש מוט ברזל, חתיכת צינור, לבנה, משהו שיוכל לשמש נשק. אבל אני מאחר את המועד.

החיה לופתת את ברוטוס סביב הצוואר בזוג מלתעות דמויות צבת – ברוטוס עדיין מתפתל ומנסה לשרוט ולנשוך, ללא הועיל – נשמע קול פיצוח מחליא – והחיה מרימה את ברוטוס מהקרקע בשתי זרועות עכביש ונסוגה במהירות לחדר המדרגות החשוך. עד שאני מגיע לדלתות הזכוכית, ברוטוס כבר לא שם.

ובכל זאת, אני לא לבד. מאחורי דלפק הקבלה של הבניין, מתוך פיר מעלית פתוח, עולות שתי מפלצות עכביש נוספות. נקישות מטרידות מהקצה השני של הרחוב מבשרות לי שהיצורים העכבישיים מגיחים גם מאחורי. הם יוצאים מפתחי הבתים ומעבר לפינות מוצללות, הם מזדחלים מטה מחלונות גבוהים. אין ליצורים האלה פנים, ואין אפילו מה לחשוב על הבעות, אבל אני יודע בלי צל של ספק שהם רעבים.

תמרה עומדת לידי, מפוחדת, תחת דלתות הזכוכית. אנחנו מוקפים. היא נצמדת אלי ומרימה את תיק הצד האדום שלה במגננה. אני מרים שני אגרופים, בעיקר כדי לספק לה איזו אשליה קלושה של ביטחון.

יש דרכים יותר גרועות למות, אני מניח. כן, יש דרכים יותר גרועות מאשר למות במשימת הצלה הירואית, כשאתה מגן על בחורה יפהפיה ממלתעותיהן של מפלצות אוכלות אדם. אולי הייתי מוותר על החלק של להאכל בעודי בחיים כשארס עכבישי מפעפע במורד הורידים שלי, אבל בסך הכל…

אני מרים אגרוף, מוכן להכות ביצור הראשון שיתקרב אלי. או יותר טוב, ביצור הראשון שיתקרב לתמרה. אולי, עם קצת מזל, אולי אם אצליח להדוף את הראשון, לפחות היא תקבל סיכוי לברוח. אולי, סיכוי. המעגל נסגר סביבנו. היצורים במרחק חמישה צעדים מאיתנו, שלושה צעדים –

ולפתע, בבת אחת, הם נעצרים. הם קופאים במקום, כאילו כוח חזק מהם כופה עליהם לעצור ולדמום. ואז, באותה מידה של פתאומיות, הם מתפזרים. הם חוזרים לפירי המעליות שלהם ולמפתני הבתים ולפינות החשוכות. תוך פחות מעשר שניות הרחוב מתרוקן לחלוטין.

תמרה מתנשפת בהקלה, אבל אני נשאר דרוך. זה לא יכול להיות סימן טוב.

אני בקושי מצליח להישאר על הרגליים כשהרעידה הראשונה מגיעה. רטט חד ופתאומי עובר באדמה ממש מתחתינו, ולרגע נדמה שכל הרחוב מטלטל יחד מצד לצד כמו מתקן שעשועים מפלצתי. הזכוכיות בבניין המשרדים מתנפצות ברעש משונן. המדרכה נסדקת מתחתנו, סדק ארוך שחוצה את בניין המשרדים וממשיך הלאה אל הכביש. אני מספיק לתפוס את תמרה בזרוע ולמשוך אותה אל הצד שלי לפני שהסדק מתרחב וחוצה את הרחוב לשני איים מבודדים. בתהום שנפערת מתחתי אני מדמה שאני יכול לראות את מעמקי כדור הארץ, בוערים בכתום ולבן של אבן מותכת. הרחק מדרום אני שומע את קול הגלים עולים על העיר.

וזהו. במחי נבואה אצטקית עתיקה אחת, סוף העולם הגיע.

"לשם!" אני צועק.

אני צולל אל תוך בניין המשרדים, תמרה בעקבותי, רגע לפני שמרפסת בטון כבדה מתמוטטת על המדרכה במקום שבו עמדנו. אנחנו רצים בטירוף, משתעלים באבק האפור שממלא את החדר, עד שאני מוצא, בקושי, את הדלת של חדר המדרגות. אני דוחף את תמרה פנימה ומזנק אחריה, וסוגר אחרינו את הדלת.

שלט "יציאה" זרחני מהבהב מעלינו, אבל חוץ ממנו אנחנו נמצאים בחושך מוחלט.

חדר מדרגות. אני כמעט בטוח שזה המקום שאמורים ללכת אליו במקרה של רעידת אדמה. לא?

 

החדר סביבנו חשוך. חוץ מרעידת-משנה פעם בכמה דקות, הדממה מוחלטת. כשהעיניים שלי מתרגלות לחשכה אני מבחין באור דק, אפרפר, שמגיח מכיוון המדרגות היורדות. כשאני מסתכל מעבר למעקה אני לא מוצא קומת חניון קטומה בקצה גרם מדרגות קצר, אלא עוד ועוד מדרגות מתפתלות כלפי מטה. נראה שמעדנו בטעות לתוך חדר המדרגות העמוק ביותר בצד הזה של מנהטן.

תמרה יושבת בפינה, שעונה על הקיר בתשישות. היא חיוורת כמו דף ישן, והנשימות שלה רדודות ומהירות. היא מנסה לחייך אלי כשאני מתיישב לידה. השפתיים האדומות שלה נפשקות בקו שבור וחלש.

"זה הסוף, לא?" היא אומרת. "לא נצא מפה בחיים. אם בכלל יש עוד משהו בחוץ."

"אל תדברי ככה. הבן שלך עוד יכול להיות פה בבניין. עדיין יש לנו סיכוי."

אני משקר. היא יודעת שאני משקר, והיא פולטת צחקוק מריר שהופך לשיעול כבד ואלים. הריאות שלה מלאות אבק מההריסות.

"אני מצטערת," היא אומרת בקול שבור. "אני מצטערת שהבאתי אותך לכאן."

"זה בסדר." אני אוחז בידה. האצבעות שלנו משתלבות. "עשית מה שהיית צריכה לעשות."

אפילו עכשיו, אני לא יכול לכעוס עליה. זה משהו בעיניים שלה, העיניים הגדולות והירוקות האלה. משהו מבריק מתוכן. משהו נוצץ. משהו זז ומתפתל ונדחק…

"אני מצטערת," היא מקרקרת. "אני מצטערת שגררתי אותך. אחרי שננשכתי, אתה מבין, לא היתה לי ברירה. הם הפילו עלי את המשימה הזאת. היינו צריכים להביא אותך לפה בשעה הנכונה, ברגע המתאים. ואני כבר הייתי נגועה, אתה מבין? לא היתה לי ברירה."

אני מתנער ממנה, נרתע בבהלה אל הקיר. משהו נדחק החוצה מתוך העין שלה, חומק מתחת לעפעף כמו תולעת מזיקה. והעין מתרחבת ונשברת לאלפי הרסיסים של עין-שפירית גדולה, והפה של תמרה נפתח ומתרחב וחושף צבתות עירומות של חרק. העור שלה מוריק ומתקשח, הגוף שלה מתפתל, מתעוות, ועכשיו היא בקושי נראית אנושית.

היא מתקרבת אלי במלתעות פעורות, יצור שבור שכמוהה, ואני שולח יד קדימה ואוחז בגולגולת השפירית המעוותת ומטיח אותה בעוצמה כנגד הקיר, פעם אחת, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהגפיים שלה מפרפרות ברטט אלים אחרון, והכל נגמר.

דמעות נוטפות על הפנים שלי כשאני מסיים, אבל מבפנים אני לא מרגיש כלום. לא עצב, לא כעס, כלום. היצור המעוך שמוטל לרגלי המדרגות אפילו לא מזכיר לי אישה. כי הוא באמת לא אנושי, נכון? היא לא היתה אנושית. היא לא היתה שום דבר. רק עוד בלונדינית בשמלה אדומה. עוד שורה בסטטיסטיקה. שום דבר. והלב שלי ריק באופן מבעית.

כשהנשימה שלי מתייצבת אני מחטט בתיק הצד האדום שלה. אני מוציא ממנו את האקדח ומכניס אותו לכיס המקטורן שלי. את הפנס המבצעי אני מדליק ושומר ביד. בתחתית התיק אני מוצא את התעודה: סי.אי.איי. אני משליך אותה הצידה בלי להסתכל בתמונה.

אני מכוון את הפנס במורד גרם המדרגות. גם עם תוספת האור אני לא מצליח לראות הקצה.

אני יורד למטה.

 

לפעמים אני חושב שבכל העיר הזאת אין בכלל אזרחים, אפילו לא אחד. לפעמים נראה לי שכולם גיבורי על במסווה, או סוכנים חשאיים, או חייזרים בתחפושת, או חברי כתות חורשות-רעה. אני מדמיין אותם רצים במעגלים זה סביב זה, מאיימים זה על זה, מצילים זה את זה, וכולם נאבקים על הפרס הגדול: העיר. אבל העיר לא קיימת. כי העיר היא לא יותר מסך כל האזרחים שלה, והעיר הזאת, אין בה אזרחים בכלל.

אני יורד במדרגות, אלומת האור שלוחה לפני. עוד קומה, ועוד אחת. כשאני מעמיק יותר ויותר אל בטן האדמה התפאורה סביבי מתחלפת. מעקה הברזל הופך למעקה עץ, עד שבאחת הקומות הוא פשוט נקטע. קירות בטון חלקים מתחלפים בקירות לבנים, ואחריהם באבן אפורה, לא מסותתת, ולבסוף בקיר אבן משונן וחשוף.

כשאני מגיעה לקומה התחתונה המדרגות הן לא יותר מאשר שיפוע עפר מתון, והקירות הם בסך הכל הדפנות הטבעיות של מערה בבטן האדמה. אור קלוש בוקע מעומק המנהרה שנפרשת לפני בחלל התת קרקעי.

בכניסה למנהרה הפנס שלי חושף משהו על הקיר, ואני מתקרב. זה איור, מרוח על הקיר בקווים בגסים של חומר אדום. דמויות-קו קטנות נאספות סביב יצור מגודל במרכז הציור. נדמה שהן מתשחוות לו, או מריעות. היצור במרכז נראה כמו אל מצרי, עם גוף אדם שרירי וזקוף וחי באופן מפתיע, וראשו של בעל חיים כלשהו. אני מנסה להיזכר באלים המצריים ששמעתי עליהם. אל-עורב? או אולי אל-תן?

לא. כשאור הפנס מרצד על הקיר אני מזהה בלי ספק את ההבעה בפניה של החיה. זה ראשו המוטרף של כלב רעב.

במקום כלשהו לא הרחק מלפני נשמעות נהמות נמוכות. אני מתקדם בצעד זהיר. מדי פעם נשמע קול פיצוח יבש כשאני דורך על משהו ברצפת המנהרה. אני לא צריך להאיר בפנס כדי לדעת על מה אני דורך. עצמות. גם בלי להסתכל אני יודע שרצפת המנהרה מכוסה עצמות ישנות, מאובקות.

קול טפיפה קלוש נשמע במנהרה מאחורי. אני לא מסתובב. אני שקוע מדי, ממוקד כולי בפנים המנהרה, באור ההולך וגובר שעולה מעבר לעיקול בקירות האבן. ואז אני עובר את הפניה, ואני רואה אותם.

כלבים. הם ממלאים את המערה מקיר לקיר. זאת מערה רחבה בעלת תקרה קמורה שדומה כמעט בדיוק לכיפת סלע מלאכותית. יש שם לפחות עשרים מטר מקצה לקצה, והכלבים ממלאים כל פינה, כלבי זאב ולברדורים ורוטוויילרים מאיימים, וכלבים מעורבים מכל סוג ומין. הם רובצים על רצפת האבן הקשה או מתהלכים בעצבנות סביב הקירות המתעגלים.

במרכז החדר עומד כן אבן עצום, ונדמה שהכלבים מסתדרים סביבו לפי היגיון מעוות שידוע רק למין הכלבי. הם נוהמים כלפיו וחשפים שיניים ואז מרכינים ראש בכניעה. אפילו כשהם מתרחקים ממנו אפשר להרגיש באויר איך כל תנועה שלהם נעשית ביחס לכן.

ועל הכן עומד הצלם. זה פסל עצום, דומה לזה שהופיע בציור אבל גדול באופן חסר פרופורציות. הוא בגובה עשרה מטרים, אני חושב, אבל בתוך המערה החשוכה נראה שהוא מתנשא עוד ועוד אל תוך שמים שחורים משחור. הראש הכהה, המוטרף, נראה כמו ראשו של זאב שמושל ביער חורפי. העיניים השקועות מפוסלות במיומנות ששום ציווילזיצה בתולדות העולם לא השכילה להגיע אליה. הן מעבירות התחושה, נועצות אותה הישר בלב המתבונן: תחושה של רעב כביר, שידפון שלא יודע שובע. כאילו יצור מלא פרווה ושיניים ניצב מעל העולם כולו, מזיל ריר.

הכלבים. איכשהו הם אף פעם לא נפגעים באסונות האלה. תמיד ניצלים ברגע האחרון, מזנקים דרך דלתות נטרקות כדי לחמוק מפיצוץ בליסטי או מאצבעותיהם של זומבים. בני-כלב מזליסטים. איך לא ראינו את זה? איך יכלנו להיות כל כך עיוורים?

הצלם הכלבי כמו מאציל מהחשכה שלו על המערה, כאילו מטביל אותה באפלה. אני כמעט יכול להרגיש את הקריאה שלו בעצמי. מוות. בוא. הרעב מכרסם. הרעב כבד. בוא…

הם אוכלים עצמות, אחרי הכל. ניזונים ממוות, פשוטו כמשמעו. אי אפשר להגיד שהכתובת לא היתה על הקיר.

ועכשיו הם מבחינים בי. בזה אחר זה הם מפנים אלי עיניים שטופות דם. ניבים צהובים נחשפים לעברי. נהמה נמוכה, מתגלגלת. יש שם בוודאי עשרות מהם. מאות. במקום כלשהו עמוק בתוכי אני מבין שככה נראה הסוף. אבל הרגש שמפעפע בי הוא לא פחד, אלא כעס. הכלבים? אפילו הכלבים המזדיינים?

אני נסוג מהם בצעד איטי, מבלי לנתק קשר עין. הנהמות מחרחרות אחרי בתסכול ובכעס. הם מתקדמים יחד איתי, צעד לצעד, ואני יודע שזה רק עניין של זמן לפני שהם ימצאו את האומץ להתנפל. אם אצליח לסגת עד המדרגות, אולי יהיה לי סיכוי. בעליה, אולי. אני מציץ לאחור במהירות בנסיון לאמוד את המרחק לקצה המנהרה.

אבל המנרה מאחורי לא ריקה. צללית גדולה ומדובללת עומדת רק מעט מאחורי, חוסמת את הדרך ליציאה. היא מחזיקה משהו בפיה: רגל-עכביש משחירה, מתנודדת ברפיון בין שתי שורות שיניים בורקות.

"ברוטוס?" אני שואל.

וזה הוא. הכלב המגודל שלי מנער פרווה מוכתמת בדם ושומט את רגל העכביש אל רצפת המנהרה. הוא צולע אלי על רגל פצועה ומחכך חוטם רטוב ברגליי. אני מושיט לו יד לליקוק.

"ברוטוס!" לרגע אני נתקף ברעיון המשונה שברוטוס יוכל, איכשהו, לשכנע את הכלבים האחרים שאני לא מהווה איום. אולי יש להם איזה שפת כלבים סודית כאן למטה, בכת הכלבים הסודית שמנחה את האסונות אל העיר ניו-יורק. אולי הוא יוכל לתקשר איתם באיזו דרך, לקרוא להם. אולי.

אבל הוא לא עושה שום דבר מכל זה. במקום זה הוא נושך אותי בחדות ובכוח, ישר בכף היד. אני מרגיש משהו נמתח, נקרע, וכשאני מסתכל למטה אני רואה את גדם היד המדמם שלי, חצי כף יד מרוטשת ושתי אצבעות מדלדלות ממנה ברפיון. הכאב בלתי נסבל. אבל הבחילה היא זו שמוציאה אותי מדעתי.

ברוטוס חושף אלי שיניים ארוכות. הוא מסתכל עלי במבט שאינו משתמע לשתי פנים: אני מצטער, חבר. היו להם יותר עצמות. זאת הקריאה שלנו, של כל הכלבים. אדם לאדם זאב, אתה יודע.

הוא מכופף רגליים קדמיות, מתכונן לזנק לעבר הצוואר שלי ולסיים את העבודה. אני נשבר מבפנים כשאני שולף את האקדח מכיס המקטורן. גם אתה?

ברוטוס מתנפל עלי במערבולת של טפרים ושיניים, ואני מכוון את האקדח ביד יציבה.

היריה מהדהדת ברעש מחריש אוזניים בתוך חלל המנהרה הצפוף. אני יכול רק לדמיין איך זה נשמע לאוזניים של כלב. הלהקה נסוגה מפני הרעש ומתפזרת בחזרה לחלל המערה. אבל הכלבים עדיין נועצים בי מבטים מלאי משטמה מבין הצללים שבפינות החדר.

ברוטוס מוטל על הרצפה לרגלי. הפרווה שלו אדומה יותר מאשר חומה. הדם נוטף ממנו בשלולית קטנה שנספגת במהירות באדמה הלחה. הכל אדום. אני כורך סביבו יד – את היד הפצועה – ומרים אותו מהרצפה. הכאב מסנוור, אבל אני מצליח להישאר על הרגליים. ביד הבריאה אני מנופף באקדח מעל ראשי. אני לא יודע איך, אבל אני בטוח שהכלבים מבינים. הם ראו מה הנשק הזה עושה. הם יודעים.

אני עובר את כל הדרך אל מרכז החדר בלי שאף אחד מהכלבים יתקרב אלי. אני נעמד מול הצלם הכלבי, האלילי, ובמאמץ אחרון אני דוחף את הגופה השעירה מעלה אל כן האבן.

הנה המוות שלך. קח אותו. תשבע.

הגופה נאכלת לנגד עיני. היא כומשת תוך שניות, כאילו נשרפה באש שחורה, ואני לא יודע אם זה נס או כישוף או קורבן שעלה לרצון, אבל כשהפרווה מתפוררת מעל העור והבשר נמס והעצמות הופכות לאבק ישן, נדמה שהפסל גובה בחלל המערה, ומאפיל.

הקריאה מתעצמת. אותה קריאה חייתית, הרעב הכביר שלא יודע שובע.

מוות. בוא. עכשיו.

אני שומע את הקריאה מהדהת באוזני. אני מרגישה אותה פועמת עמוק בתוכי ודרכי. ואני יודע שהעולם שומע יחד איתי.

הרחק מעלי, אני יודע, השער הבין-מימדי נקרע לשניים וחייזרים מכל קצווי היקום צועדים דרכו לכבוש את רחובות מנהטן. יצורי התהום עולים מהמעמקים להפיל את מגדלי הגאווה של העיר. גבוה מעל כיפת השמים מטאור אימתני מכפיל לפתע את מהירות הטיסה שלו, נענה לקריאה העתיקה, ושום צוות של אסטרונאוטים כבר לא יצליח לעצור אותו.

הוא ינחת על העיר הזאת בזעם ויחפור אותה למכתש. הוא ישמיד את החייזרים ואת המפלצות, את הגיבורים, את האזרחים, את הסוכנים החשאיים, אפילו את היצורים העתיקים שבמנהרות האבן מתחת לעיר. הוא ייקח את כולם יחד איתו ויהפוך אותם לאבק קוסמי, ויישא אותם עמוק אל תוך החלל הריק.

הכלבים נוהמים אלי מבין הצללים, נובחים בטירוף, מתריסים, אבל לא מעיזים להתקרב.

אני קורס לישיבה כנגד כן האבן, האקדח עדיין בידי. אני מנופף בו בהתגרות כנגד היצורים שבאפלת המערה כשאנחנו מחכים יחד לסוף העולם.

אני עם העיר הזאת סיימתי.