הבתים מחכים

לכלוך מילא את צדי הדרך, שאריות חצי מפוררות של שקיות צ'יפס שהצבע ירד מהן, וכמה גזרי ניילון. הם נחו על ערמות עלים מעוכים שנפלו מהעצים. מצד אחד של הכביש, המדרכה הורכבה מהלבנים החדשות והלבנות. הן בלטו קצת מעל לאבן השפה. בצד השני לא הייתה מדרכה, רק תערובת של אדמת מדבר וחצאי בלטות אפורות וישנות. הכביש עצמו היה כולו אספלט. הפס הלבן המקווקו באמצע נמחק כמעט לגמרי והצבע השחור נסדק לכל האורך.
עברתי ליד תחנת אוטובוס כשהמערכת זיהתה אותי והתחילה לסרוק לי את הפנים. היא חיפשה את המסלול הטוב ביותר שתוכל להציע לי כדי להגיע ליעד. עצרתי. עניין אותי איזה קווים עוד עוברים בשעה כזו, ואיזה יעד היא תבחר. לא היה לי אחד ספציפי. נשמע צליל גבוה והבטתי אל המסך, אבל סדק ארוך הפריעו לי לקרוא את השורה התחתונה. חבל שהאבן פגעה דווקא ככה. כשחזרתי לצעוד הודלקו כל התמרורים ופנסי הרחוב. אוטובוס כפול עבר. המושבים היו ריקים והנהג הטיס את המכונה המוארת, קו חמש עשרה, בסיבוב האחרון. האורות התקדמו אתו, כמו חץ בוער ומהר מאוד נשארתי שוב בחושך.
טיפסתי בעלייה, בין קו הבלטות השבורות, עד הכניסה לרחוב הראשי. מכונית עברה בפסים החשמליים של צדי הכביש. גבר ניקר במושב שליד הנהג.

עמדתי בקצה והייתי צריך להחליט לאן לפנות. כבר כמה זמן רציתי לבקר שוב במצפה שמאחורי בית הספר, לא הייתי שם מאז הקיץ. יהיה מדהים לשבת שם, אבל כבר היה מאוחר. זה היה או זה או לחזור הביתה. החלטתי לצעוד ברחוב ורק אחר כך להחליט.
הייתי מוקף בנייני קומות. ביניהם מעברים צרים ויציאות לכביש. אורות דלקו מהקומות העליונות, והצבעים הבהירים השתלבו עם הצבע האפור של הקירות. צעדתי לידם ומולי נגרר על הרצפה שתיל קטן שעף ברוח. הרמתי אותו, פרח עדין עם עלי כותרת צהבהבים. הם גדלו מסביב לעיר בכמויות די גדולות, פרחים מדבריים יפים שלא היו צריכים הרבה מים. כשהייתי קטן הייתי קוטף אותם ומכין ערמות בחצר. מדהים איך פרח יכול לשרוד עם כל כך מעט, ועדיין לפרוח ביופי כזה. החזקתי אותו קצת ואז נתתי לו לעוף.
המראה של המכולת הסגורה אכזב אותי למרות שציפיתי לו. הרחוב היה שקט לגמרי, גם הדירות הגבוהות והמוארות. מכוניות הפסיקו לנסוע, הכל כבה ויכולתי לראות כוכב או שניים. צעדתי למזרח, לא דרך ארוכה במיוחד עד הבית. אם ארצה אוכל להספיק לישון כמו שצריך. ליד העירייה הייתי חייב לטפס על גבעת חול קטנה שנשפכה כמעט עד הכביש, אבל חוץ מזה הדרך נראתה אותו דבר בדיוק. יש חלקים בעיר שתמיד נראים לי ריקים. הכיכרות בכניסה לשכונה שלי תמיד היו פשוט המשך של החצר, אבל משום מה את הרחוב הזה אני עוד זוכר עמוס באנשים. כשהלכתי בו לבד הרגשתי כמו איזה חייל אחרון במחנה נטוש. אולי זה לא היה הוא אלא אני. לא הייתי בטוח, כך או כך הרעש היחיד ששמעתי היה הצעדים של הנעליים המאובקות שלי.
אין הרבה על מה לחשוב בלילה כזה, רק איזה קניות צריכות להיעשות מחר ואולי לשלוח את הדו"ח, גם להתחיל לבדוק לגביי תיקון ושדרוג ההולוגרמות. הזכרתי לאבא אבל הוא עסוק יותר מדי בבנייה ותחזוק של הגדרות ורשת האלקטרודות. אני אהיה חייב להתחיל בעצמי.
"מחר מיד כשאקום" חשבתי ובדיוק שמתי לב שעברתי מתחת לדירה של ראמק. זו הקומה הרביעית בבניין הארוך הישן, שהקצה הרחוק שלו כבר נוגע ברחובות המחוקים. אף אחד לא ניקה את הרחבה שמתחתיו והיא התמלאה בחול ובפרחים. אותי עניינה הדירה. לא זכרתי בדיוק אם זו השמאלית או הימנית. הראשונה הייתה ריקה והחלונות הפתוחים הסגירו בית חלול וחשוך, השמאלית הוארה באור פלורסנטים ונשמע ממנה קול מכונות כביסה ואוכל, רעש חזק של משפחת מהגרים. באמת שמעתי שהם מכרו לחסרי בית מהשכונה הדרומית, חבורה ענייה שלא הצליחה להשיג דירה בבניין של הרווחה. אבל אולי המשפחה ההיא עזבה וזו הדירה הריקה?
מבין שתי האפשרויות קיוויתי שזו השמאלית, שהדירה לא ננטשה בפעם השנייה.

אחרי הבניין הגעתי לשער בית הספר. מעבר חציה זיהה אותי והפעיל את התמרור ואת אורות המעבר. החלטתי להמשיך הביתה במקום לפנות למצפה. הייתי עייף מדי.

שיפצו כאן והרחיבו את המדרכה וגם הלבנים הוחלפו בזכוכיות החדשניות. השער עצמו נשאר באותה הצורה, חוץ מזה שהחליפו את המערכת. הגדר לעומת זאת הוזזה אחורה כדי לאפשר עוד מקום למכונות השיגור.

שתיים מהן היו צמודות לגדר והארוכה שביניהן, השלישית, הייתה מופנית לכיוון החנייה. שחורות ומבריקות, הן היו חריגות בנוף הזקן, כמו חתיכה מפאזל אחר. צעדתי לידן והבחנתי בשלושת השומרים שהוצבו בסמוך, עומדים מנומנמים בחליפות מתכת ומחזיקים את השוקר הפוך. שניים מהם זיהיתי.

"היי!" פנה אליי טום, "מה שלומך?"

"מעולה" סיננתי ועצרתי. לחצנו ידיים. כפפת המתכת הייתה קרה וזה לא היה נעים. לצערי עברתי את אותו הדבר שוב עם ראנט, אבל הלחיצה שלו הייתה קצרה יותר. עד היום אני לא בטוח אם אני מכיר אותו מההשלמות למבחני תקשורת או מסיורי השדה. לפני שהחלטתי אם להמשיך ללכת טום פני אליי:

"תשמע לא ראיתי אותך… אני אפילו לא זוכר" הוא התחיל לחשב.

"הרבה זמן" קטעתי אותו

"נראה לי שמאז החג, כשיצאת אתנו למסיבה בבית ספר. מה אתך באמת? אתה יודע, ראיתי את ריפאני בשבוע שעבר"
"אני אחלה. לא ראיתי אנשים מבית ספר כבר הרבה זמן"
"טוב, קורה. מה.. מה אתה עושה היום?"
תהיתי כמה משעממת יכולה להיות המשמרת שלו.
"כלום, עובד באותה מערכת. נהנה מהבית" עניתי.
"מגניב. אני חוסך כרגע, שיהיה. למקרה שנרצה. התחלנו לדבר על עזיבה"
היה לי די חבל לשמוע, כמה שלא חיבבתי אותו. כמובן שהוא מיד התחיל לספר לי על המצב ומה דעתו. מה הדרך הנכונה לא לסגור בתי עסק. הוא חשב שבמקום להשקיע ברווחה של משפחות עניות, צריך להשקיע בלהעביר אותן. מה זה עוזר? בכל מקרה עוד שלוש ארבע שנים הם יצטרכו לעזוב, ואז סתם יצטרכו לערב גורמים פדרליים.
"ראית את המוסך? עברת שם? כל הבניין הרוס לגמרי, שקוע, החתיכות של הכביש  בתוך האדמה. עזוב, אני כאן, שומר על הדבר הזה, מקווה שיעשו משהו קצת יותר נוח"
הנהנתי והסכמתי, אחר כך שוב לחצנו ידיים, וגם עם ראנט שוב.
"נתראה" אמרתי והמשכתי.
לא רציתי להגיד לו שום דבר, ידעתי שאני לא אוכל לצאת משם. אבל גם אחרי שכבר פניתי עוד המשכתי לחשוב על מה שהוא אמר. שלוש ארבע שנים, שטויות. אני שמעתי שמדברים על לפחות שש. ועד אז יכולים לקרות כל כך הרבה דברים. גם אני ראיתי את המוסך, אבל לא צריך להגזים. לא הבנתי איך הוא יכול להגיד דברים כאלה על פינוי. ממש כעסתי לכמה רגעים. הבניינים מסביב נהיו נמוכים והפכו למרווחים יותר. הנה, הסתכלתי עליהם שוב, אותו דבר בדיוק, הכביש והמדרכה, החצרות, הצבע המתקלף.
אחרי כמה דקות נכנסתי לאזור שלי, הרחוב הארוך שמוביל אליי הביתה. כולו מלא בתים פרטיים. גרגירי חול עפו קצת יותר מאשר במרכז העיר, נכנסו לי לעיניים עד שהייתי צריך לנגב עם גב כף היד, אבל זה לא היה משהו רציני. כל הרחוב היה מלא בכל מיני מעברים שאף פעם לא הבנתי למה צריך אותם, מי עובר בהם ולאן. ובכל זאת, הם היו נפלאים. חשוכים וצרים. באחד מהם היה גרם מדרגות שירד פעם לבריכה. עמדנו כאן איזה יום, כל מי שלא יצא להופעה ההיא שהייתה בחופש. אחר כך הלכתי לישון אצל ראמק. או שאולי ישנתי אצלו לילה קודם? הלכנו ביחד, היינו בגלידה אחרי הבריכה, וגם היא הייתה קרוב. אבל איפה היינו לפני הבריכה?  זה התחיל להציק לי ועצרתי. הבריכה הייתה פה, בזה הייתי בטוח, זה היה באוגוסט. הוא דיבר על המעבורת שהוא יתפוס, היה לו רעיון לאוניברסיטה באחד הירחים. אני תמיד אמרתי שהוא יהיה חייב לעשות עם עצמו משהו רציני כדי להתאים לשם. פשוט ראיתי איך בשבוע הראשון הוא מתחיל להבריז ואחרי חודש כבר מעיפים אותו. אמרתי לו את זה כל פעם, אבל הוא פשוט לא הקשיב.
מעניין אם עכשיו הוא מצליח, חשבתי. בטח כבר עברו שלושה חודשים מאז שהלך להתקבל. אם קיבלו אותו הוא כבר באמצע סימסטר, אם לא אז הוא יושב ומשלים. ואולי.. אולי זה רק אנחנו שהשפענו עליו, אולי שם הוא הפך פתאום לגאון. כבר התחלתי לדמיין אותו בתור איזה פרופסור.
עצרתי ליד המעבר ושם עמדתי, ליד המדרגות. נשאר בערך באותן מחשבות. מביט בפנס הלבן והיחיד. דמות עברה מתחתיו, אישה. היא צעדה לאט והביטה לכיוון המדרכה השנייה. השיער שלה, שחור ומתולתל התפזר מסביב לכתפיים.

ריפאני.
כשראתה אותי נעצרה. הסתכלה ובלי להזיז את העיניים בחנה את כל האפשרויות שהיו לה. חיפשה איזו דרך. היא ידעה טוב מאוד לחשב מסלולי בריחה בלי שישימו לב. אבל אני ידעתי לקרוא אותה. ברגע שזיהיתי שזו היא כבר שכחתי על מה חשבתי. כמה מוזר היה לראות אותה כאן, בשעה כזו. חיפשתי בה סימנים, שינויים שאפשר לראות מיד. התספורת שלה התקצרה, חוץ מזה שום דבר לא השתנה. וכמה זמן עבר בעצם מאז שראיתי אותה פעם אחרונה? ארבעה חודשים שבוע ויומיים. ידעתי בדיוק.
צעדתי אליה, חוצה את הכביש הריק.
"שלום" חייכה.
"מה קורה?" שאלתי. היא המשיכה לחייך ורציתי לתפוס ולנער אותה עד שתתפקע. עמדנו במרחק של שלוש לבנים כסופות. הידיים שלי היו בכיסים והמבט קדימה, שנינו הזדקפנו.
"אני בסדר.. איך אתה?"
"מעולה" עניתי והמשכתי להסתכל עליה.
"לעזאזל. לא חשבתי שאראה אותך".
"מה את עושה בחוץ בשעה כזו?" שאלתי.
"אני חוזרת הביתה".
הנה היא כאן. דווקא היא. רק לי דברים כאלה יכולים לקרות. "מפתיע לראות אותך בשעה כזו" אמרתי.
"גם אותך" לא ידעתי מה להגיב. לא היה לי מושג מה אני רוצה שיקרה.
"טוב. אז היה נחמד להיפגש.."  התחילה לפנות אלאה, אבל ידעתי שאני לא רוצה שהיא תלך.
"חכי" קראתי. ניסיתי לחשוב על מה לומר. היו לי לא מעט דברים שרציתי להגיד.
"אני עדיין פגוע". חיפשתי בה היסוס, אבל לא מצאתי.
"אוקי" אמרה.
"את רצינית?" שאלתי.
"אין לי מה לעשות עם זה".
"לא. יש לך המון מה לעשות" כעסתי. "מה זה היה? מה עבר לך בראש? אני באמת מנסה להריץ את השיחה ההיא שוב. ישבנו, את אמרת משהו על ההורים שלך, קמת, ליוותי אותך, וזהו. נעלמת".
היא לא הסיטה את המבט, היא אף פעם לא עושה את זה. לרגע הייתי בטוח שהיא לא הולכת לומר כלום, רק לעמוד ולהסתכל עליי.
"מה? אתה באמת רוצה לדבר על זה עכשיו?"
אמרתי שכן, שחייבים. היא לא רצתה. אבל התעקשתי.
"אתה לא יכול רק להאשים. זה לא כזה פשוט"
"אז תסבירי לי" ביקשתי
"בסדר. הנה. מה אתה רוצה? שאני אגיד לך שאתה צודק? סבבה. אבל זהו. עכשיו אתה יכול ללכת"
אמרתי שזה לא מספיק. שאני באמת רוצה להבין מה לעזאזל עבר עליה.
"אני אגיד לך. אני הייתי שם לגמרי, זה אתה שישבת והיית בעולם משלך. אבא שלי היה בדיוק בתוך כל הסיבוכים שלו, וכל מה שעניין אותך זה הבעיות הטיפשיות האלה שלא הפסקת להתעסק בהם שוב ושוב ושוב. זה לא התאים לי, בסדר? היו לי מספיק דברים שהתעסקתי בהם" היא נעצרה לרגע ואז הסבירה לי הכל. היא הייתה עסוקה בלי סוף ואני לא הבנתי את זה, הייתי ער בלילות וקם מאוחר, בלי יותר מדי לעשות. היא התרוצצה וטבעה ברשימות ומשימות. היא לא כעסה, זה פשוט לא התאים לה.
והיא צדקה כמובן. שוב עמדתי חסר אונים. שנאתי את זה. ומה ציפתה? שאקפוץ ואצרח? שאני אעזוב הכל וארוץ להציל אותה.
"את לא היחידה בעולם" אמרתי.
היא לא קיבלה את זה. צעדה בכעס לבנה אחת לאחור ונאנחה. "אני באמת לא יודעת" כאילו ניסתה להרגיע, אבל שמעתי שהיא רוצה שאלך. בלי לחשוב פשוט נפרדתי בזעם. "להתראות" ופניתי אחורה, לצעוד שוב הביתה, רק עוד שניים שלושה רחובות. גם היא הסתובבה והלכה.
קול הצעדים שלה הדהד כשעמדתי להתחיל ללכת. הבטתי לרחוב.
הוא פנה בעיקול במורד הגבעה. הקצה שלו היה רחוק מדי, עד שלא יכולתי לראות אותו. באחד הצמתים היה גן קטן שישבנו בו פעם, לא מזמן. עזרתי לה עם איזה חוזה ולקח לנו כל הלילה כי לא הצלחנו להפסיק לדבר על שטויות. גם לפני, ביום הולדת של אחד מאתנו. הסתכלתי וחשבתי כמה זה מוזר יהיה לשבת שם בלעדיה. הרגשתי מין צמרמורת על היד, אפילו לא הצלחתי להסביר לעצמי למה. זה כמו איזה וואקום. רק לדמיין. צעדתי צעד קדימה וקפאתי, קור חנק לי את הגרון. הרחוב היה נראה ארוך ורחב. ייקח לי שעות ללכת ככה. הבניינים היו לגמרי שקטים.
"חכי!" צעקתי. לא רציתי לצעוד הלילה לבד. כשהסתובבתי ראיתי שהיא לא הספיקה להתרחק. שבע עשרה לבנים הפרידו בינינו, רצתי אותן כאילו הן היו אחת. היא הסתובבה ונעצרה, חיכתה לי. נעצרתי לפני שהגעתי ממש קרוב, ראיתי איך היא מסתגרת ממני.
"אידיוט".
"צודקת. אבל הנה, אני כאן" ניסיתי לחייך.
"אתה בטוח?"
אישרתי. הסברתי שזהו, שאין ברירה, שאני חייב להיות כאן ושום דבר לא ימנע ממני מלהיות לגמרי איתה. היא השתחררה. ניגשתי אליה והיא לא זזה לאחור, אז חיבקתי אותה לאט. לא ממש חזק ולא כדי להראות לה משהו. רק לא רציתי שתלך. היא החזירה לי חיבוק וחשבתי, עם מי עוד יכולתי להתחבק בשעה כזו ברחוב הזה? מי בכלל היה אי פעם ברחוב הזה חוץ ממנה?

נאחזנו כמה זמן, וכשנמאס פנינו ללכת. הפעם בעיקול, דרך המעברים הצרים. הבטחתי שאלווה אותה, למרות העייפות ולמרות הבית, אז פנינו חזרה. שוב עברתי במרכז, רק מהכיוון השני, ליד  הרחוב של החנויות ומשרדי ההולגרמות.
גם שם כבר לא הסתובב אף אחד, אז הלכנו לאט ונעצרנו איפה שרצינו. מעברי החצייה זרחו לקראתנו ממרחק, כאילו הם כבר שעות מחכים רק לנו, וגם בחושך של המדבר ראיתי צורות חלשות. כמו ענני ערפל. הייתה לי הרגשה שהגבול בין החושך של המדבר לאור של הרחוב הטשטש לגמרי, וכל פנייה שלנו צעדנו בדיוק עליו.

 

דיברנו בעיקר על מה עשינו בכל הזמן הזה. השיחות שלי ושל ריפאני תמיד היו כאלה. המון שיטוטים לא ברורים בין כל מיני נושאים. אף אחד מהם לא באמת היה חשוב. הייתה לי חיבה ענקית כלפיה שגדלה ככל שנהיו לנו עוד זיכרונות משותפים, השתדלתי לא להסתיר את הרגשות שלי ואני חושב שגם ריפאני חיבבה אותי. זכרתי כמה פעמים שבהם היא הביעה רגשות דומים.

"דברים נהיו קלים יותר בהדרגה. בקיץ עבדתי, אצל יונתן ובעירייה. אולי חודשיים. וואו, אתה לא מבין, היה חודש אחר כך שפשוט לא עשיתי כלווםם. מתתי בבית. אז התחלתי קצת לצאת ולעזור למשפחה. זהו בערך".
היא התחילה לתאר את האנשים שפגשה ואת הפגישות, את השיחות והשתיקות.  צעדנו על מה שהיה פעם הכביש להרים. היום הוא פשוט נגמר בשכונה שלה, שמו איזה מחסום של סלעים.
תמיד היה בה משהו שזרח, ואולי זו ההפסקה שלקחנו, אבל היא כולה קרנה שם מולי. לא מהססת, לא מתנצלת, סיפרה פרט פרט בדיוק את כל מה שצריך להיאמר, הראתה לי בעצם שהזמן האחרון היה כולו מין מהלך אחד. אני מתכוון אולי אפילו מאז שסיימנו את הלימודים.  לא שהיא אמרה את זה בקול רם, היא רק הפכה את הסיפורים לחוט ארוך של שרשרת הגיונית. כל הלולאות והשמיניות היו אצלה תחושה אחת טבעית, רק עוד שלב בחיים. אצלי הדברים היו הרבה יותר מבולגנים. מפגשים קצרים ואקראיים עם מעט מאוד מכרים רחוקים, המון הליכות וישיבות.
"יש גם תקופות כאלה, שקטות" היא הניחה את היד שלה על הכתף שלי. היא הניחה את היד הזו באותה צורה גם כשישבנו באיזו מסיבה רחוב ליד, לפני שנה אולי. לא עבר המון זמן מאז, חשבתי וכל הלבד הזה שהיה לי נראה קצת פחות מאיים.

כשהכביש הרחב נגמר הגענו לשכונה הצפונית, שהיא גרה בה. לא היה הרבה הבדל. אלה היו שלושה רחובות מעוגלים עם המון בתים קטנים לאורכם. גם כאן ישבנו כבר, ליד קופת החולים, אחרי שהיא נפרדה מהחבר הראשון שלה. קופת החולים כבר הייתה חול כולה, אבל הספסל שישבנו בו עוד עמד. פתאום נזכרתי במקום שאני רוצה שנהיה בו.
"נמשיך עוד קצת?" שאלתי והיא הסכימה, אז פנינו לחזור ושוב יצאנו מהשכונה אל העיר. היה איזה רגע שנתקעתי ולא הצלחתי לחשוב על מה לומר, אז החלטתי לשאול.
"בעצם. מה התכניות שלך לעתיד?"
"אני רוצה לעזוב. יהיה לי מספיק כסף במאי. משם כנראה לטייל".
"מה?" נחנקתי.  היא רוצה.. לעזוב?
"כן. אני בטוחה שגם אתה כבר מתכנן".
"לא.. האמת היא שבכלל לא חשבתי על האפשרות הזו. זאת אומרת, כולם חושבים, אבל, מה יש לעשות בחוץ?"
"מה יש כאן?" הסתכלתי עליה וראיתי שהיא באמת לא הבינה. עברנו ליד המוסך השקוע שטום הזכיר. מאחוריו שוב החושך. רוב ההליכה שם הייתה בסדר, אבל פעם או פעמיים הייתי צריך ממש לטפס מעל חתיכת בטון שבלטה לגובה.
"אני לא יודע, אני כאן. וכל מי שאנחנו מכירים, המשפחה, החברים, את". משב רוח עבר ונהיה לי קר. הגענו לרחוב הראשי, ליד העירייה.
"מי? אתה סיפרת לי עכשיו שכמעט לא פגשת אנשים".
"אבל" עניתי "זו תקופה כזו. לא?". לא הבנתי על מה היא מדברת. מאיפה זה בא לה עכשיו. מרחוק שוב המכונות השחורות החזירו לכיווננו את האור של המבנים מעליהם.
"כנראה. אבל אפילו אלה שאני פוגשת.. החול, אני לא מסוגלת. אתה תראה את הבית שלי. גם עם הרשתות, הוא כולו מלא בשיחים ועלים. הלכלוך הזה כל כך מגעיל. אני לא מסוגלת לחיות כאן". הפנים שלה התעוותו בגועל. היד שלה תפסה בשלי כדי להעביר לי את התחושה. אני רק רציתי לשתוק. הסתכלתי על הרחוב מסביבי. שם בצומת פעם ישבתי שעה וחצי לבד וחיכיתי לשותף שלי במעבדה שלא הגיע. בכלל, ברחוב הזה צעדתי מכאן לבית הספר. הסתכלתי עליה ועל המבט שלה קדימה. גם עכשיו צעדנו.
"אני לא חושב שתעזבי" אמרתי.
"אולי. כשזה יקרה אני אקליט לך". היא חייכה וזה עצבן אותי. לא ראיתי שום כוכב בשמיים, גם צורות לא.

"אני כנראה אטייל עם ראמק, דרך אגב. הוא הציע שניפגש במעבורת וניקח כרטיס לכיוון אחד ביחד". ראמק? מה היא עושה עם ראמק? חשבתי בדיוק כשהגענו למצפה.
נעצרנו שם, מאחורי בית הספר, שוב קרוב יותר לשכונה שלי. מתחת לגבעה. המצפה היה מבנה אבן עתיק שנשתלו סביבו גן פרחים ודשא, עמד והשקיף אל השכונות הדרומיות. לכאן היינו הולכים כשהיינו לבד. הגבעה הייתה ריקה עכשיו.. מלאה רק בסלעים ובשיחים מדבריים, שום דשא או פרחים. עזבתי הכל ורצתי למעלה. משם המצב היה עוד יותר גרוע, לא רק המצפה נעלם, כל מה שהיה שם. השכונות כולן. ידעתי שרחובות קרסו, אבל לא היה שם כלום! רק מדבר חשוך ושקט, גם לא המתקנים וגם לא השביל שעקף את המגרש. רק פנס אוטומטי אחד עמד כמה מטרים לפני הקצה, נדלק לקראתי.
ריפאני התקרבה, "זה באמת נורא"
"אבל.. ישבנו כאן, הם החומה הזאת פה, והשער" אמרתי בבהלה.
"על מה אתה מדבר? איזה שער?". רצתי לכל כיוון בניסיון לשחזר לעצמי איפה היו המתקנים, רק אז הקשבתי. נעצרתי וציפיתי שתגיד משהו, שתיזכר. היא נהייתה נבוכה.
"כאן ישבנו! דיברת על זה שאת רוצה לעבוד בבוטניקה".
"באמת? אמרתי את זה? וואו, אני ממש לא זוכרת".
האור החשמלי כאב לי בעיניים. צעדתי כמה צעדים לקצה והתיישבתי, עם הפנים בתוך הידיים. רציתי לשתוק, לא רציתי לשמוע אותה. ובכל זאת, ריפאני התיישבה לידי. הנשימות שלה היו אטיות ורגועות ולא יכולתי לסבול אותן.
שתקנו והרוח הרעישה לי באוזניים. אחרי די הרבה שתיקה כזו שמעתי אותה ממלמלת לעצמה משהו בגועל, ענף קטן תקע לה למכנסיים והיא נלחמה לתלוש אותו. "איך אני שונאת את השיחים המגעילים האלה. נדבקים לכל מקום". באותו הרגע קמתי.
"איך אתה?" שאלה.
"אולי ניפרד עכשיו?" הצעתי והיא הסכימה, כמעט בהתלהבות. לפני שהספקתי לקום היא כבר הלכה ולי נשאר רק לברוח משם.
ההליכה הביתה התארכה וכל רגע היה נראה לי שהרגליים שלי נהיות רק יותר כבדות. התאורה סנוורה אותי, פועלת, לא חשוב כמה אני מנסה לברוח ממנה. עוד מעט כבר יעלה האור והייתי חייב להגיע לפני. מחשבה רצה לי שוב ושוב מול העיניים, אני לא אפגוש את ריפאני יותר בחיים, איך לעזאזל בן אדם יכול לדבר ככה על המדבר, על הצמחים.
הסתכלתי על הבתים, התקרבתי והבטתי. הם באמת היו מכוסים בהם, בערבוב מגעיל של האדמה והצמחים. כל הבתים, גם כשפניתי לרחוב אחר. הרוח העיפה עוד ועוד עד שנוצרה שכבה עבה ואחידה לגמרי. ניסיתי לחשוב כמה זמן הכל מכוסה, כמה חודשים? אולי שנה? גם כשהתאמצתי לא הצלחתי לראות את הקירות.
כבר לא רציתי לחשוב. רק להגיע הביתה. ליד הכיכרות הרוח התחילה להתחזק, הפעם נוצרה ממש סופת חול. הייתי חייב להחזיק בגדר ולעצום את העיניים. הגרגירים נכנסו דרך כל כיוון ואני ירקתי וירקתי אותם. כשהרוח נרגעה התחלתי לרוץ הביתה הכי מהר שיכולתי.
כשהגעתי לכניסה נעצרתי, גם הקירות שלנו, כולם היו מכוסים גושי חול וענפים שנדבקו לתערובת. נמאס לי, ניסיתי בכוח לתלוש אותם. הם היו תקועים עמוק אבל כל כישלון גרם לי רק לנסות יותר. נלחמתי בהם אולי עשרים דקות. תלשתי ותלשתי עד שהידיים שלי דיממו, גירדתי והצלחתי להפיל כמה פיסות עם הציפורניים, מטר או שניים יצאו מהמקום. בשלב הזה נגמרו לי כל הכוחות.
החזקתי את אחד הענפים הדקים והקוצניים והבנתי, אני חייב לעזוב.