גלים

באותה שנה סירב הגשם לרדת על ירושלים. מצפון, דרום, מזרח ומערב כבר הרוו הגשמים את הארץ, אך רק ירושלים נותרה צמאה. כעת, התושבים לא ייחלו לשלג- הם ריכזו את תפילותיהם בגשם, במטר, בכמה טיפות זכות שישטפו את הלכלוך מעל לאבנים הלבנות. לבסוף, כשהיורה הסכים לרדת בחול המועד של סוכות, הוא לא עשה זאת כלאחר יד. אדרבה, ריח האדמה המופרית נישא באוויר וקיטונות מים הציפו את הרחובות. ברחובות האלו הזדחלו מאיה ונגה בין פקקי התנועה של חמישי בערב. המים לא הניחו להן גם כשהעבירו את הארגזים והם הסתננו קפואים לתוך נעליהן. הגשם הבלתי פוסק והקור חדרו מבעד למעילים שוויתרו כבר ממזמן. מאיה כבר הרבה זמן לא הרגישה את הקור הזה- קור אחר ונורא, צינה שדקרה כל פיסת עור וצמצמה את הוויתה לכתם זעיר מתחת לגרונה. כשנשארו עוד חמישה ארגזים, נגה נעלמה אל תוך הדירה ולא חזרה. הכעס התאבך בתוך מאיה כמו נשימתה באוויר הקפוא והמשיך והתמצק כשעלתה במדרגות התלולות לדירת שני החדרים. נגה ישבה שם על אחד הארגזים, ראשה נטוי לעבר הטלפון.

"מה זה אמור להיות?", נפלט המשפט ממאיה. ראשה של נגה נורה כלפי מעלה במצב הגנתי.

"רוני שלחה לי הודעה והייתי חייבת לענות", היא ענתה, מוכנה מראש.

"יותר חייבת מלעזור לי עם הארגזים?". מאיה התכוונה להניח לנגה לספוג קצת אשמה ואז להציע שיפרקו קצת ארגזים, אולי יזמינו פיצה, אבל נגה התפרצה-

"אני בכלל לא רציתי לבוא לכאן! אני שונאת את זה, אני רוצה הביתה". ההצהרה נאמרה בכעס, אבל דמעות החלו להציף את לחיי הילדה. "אני רוצה הביתה", היא חזרה והדגישה.

"לא, נגה שלי, את תראי שיהיה לנו כיף!", חייכה אליה מאיה בחוסר אונים, נבהלת מהדמעות. "אנחנו נמצא לך בית ספר חדש וחוגים ויהיו לך המון חברים חדשים…"

"אני לא רוצה חדש, אני רוצה את הבית הישן". הדמעות המשיכו לנהור.

"אל תדאגי מתוקה, את תראי, מהר מאוד זה לא ירגיש חדש והיה לנו כיף כאן", מאיה בררה את מילותיה כאדם המהלך בין מוקשים. "אולי נלך לסדר את החדר, נמצא את כל התמונות והספרים? המ?"

"הבנות בקבוצת גלישה יצטרכו אותי", השיבה נגה, מסרבת לעזוב את הנושא. מאיה חיבקה אותה, מקווה להעביר את צערה ואהבתה דרך המגע.

"נוגט שלי… אנחנו נוכל…", מה? מה הן יוכלו לעשות? עיניה התכולות של נגה חיפשו תשובה בעיני אמה. "נוכל לנסוע לשחות איתן מתישהו", השיבה מאיה, רודפת בראשה אחרי אפשרויות נוספות. "ועד אז אנחנו נמצא לך חוג שחייה כאן. את יודעת שאמא למדה שחייה ממש לא רחוק מכאן?". שחייה זה לא גלישה, אבל יש גבול לדברים שניתן לצפות להם מבריכה ציבורית. מאיה הבחינה במחאה המתחילה להצטייר על שפתיה של נגה, אז היא מיהרה להגיב- "ואני בטוחה שאותך ישימו ישר בנבחרת", היא הדקה את חיבוקה. "כי את השחיינית הכי טובה בארץ". חיוך החל לרצד על שפתיה של נגה. "מה זה בארץ? התכוונתי שבכל העולם", מאיה הוסיפה ליתר ביטחון. היא חיבקה אותה בחוזקה, מרגישה את לבבותיהן הפועמים בקצב אחיד.

"ביקום?", לחשה נגה ממעמקי חיקה של מאיה.

"ביקום", הבטיחה מאיה.


למחרת מאיה לקחה את נגה לבריכה. הילדה, שמעולם לא הייתה בבריכה ציבורית, הייתה חשדנית כלפי המים המלחכים את שפת הבריכה. 'אלו לא מים אמיתיים', היא טענה. רק לאחר קמפיין שכנוע מקיף, נגה הסכימה לטבול את כף רגלה. צרחתה ההיסטרית דילגה על פני המים והיא רצה לנגב את הרגל במגבת. כשסיימה, כף רגלה בערה באדום. 'אני לא מסוגלת', הצהירה הילדה, 'זה פלסטיק, לא מים'. למאיה לא נותר כוח להתעקש והן הלכו, לא לפני שנגה הספיקה לתפוס וירוס. מאחד הילדים? ממי הבריכה עצמם? מאיה לא ידעה, אך שלושה ימים היא הניחה לנגה לשכב במיטה בבית החדש, נותנת לה למתוח כמה שאפשר את "המחלה". מאיה שיחקה איתה את המשחק הזה בחצי חיוך. הגיע לנגה לברוח קצת מכל החדש הזה. אז היא הכינה לה תה עם דבש, נתנה לה לצפות יותר בטלוויזיה וסיפרה לה סיפורים. אם נגה הייתה ילדה של ים, מאיה הייתה אישה של מדעי הרוח. היא אהבה סיפורים. כנראה שאי אפשר לגדול אחרת בעיר כמו ירושלים. מה הפלא שהיא יצאה היסטוריונית? אז בין ההסתגלות לעבודה החדשה כמרצה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית ומציאת בית ספר לנגה, היא סיפרה לילדתה כל מה שרצתה. בלילה האחרון נגה ביקשה: "ספרי לי על המלך והמלח"

מאיה חייכה. זה היה הסיפור האהוב על נגה כשהייתה קטנה.

"היה היה פעם מלך ולו שלוש בנות. יום אחד, המלך ביקש מכל בת לתאר כמה היא אוהבת אותו. הראשונה אמרה שהיא אוהבת אותו כמו…", היא עצרה, נותנת לנגה הזדמנות להשלים כאוות נפשה. אחרי כמה שניות נגה מלמלה: "כל הזהב שבעולם".

"והשנייה אמרה שהיא אוהבת אותו כמו…"

"כל היהלומים שבעולם"

"והשלישית, הצעירה מכולן, אמרה שהיא אוהבת אותו כמו…"

"כל המלח שבעולם", השלימה נגה בסיפוק.

"המלך כל כך כעס על תשובת ביתו השלישית עד שהוא גירש אותה מהממלכה. אבל לפני שהלכה היא דיברה עם הטבחית וביחד הן זממו מזימה. הטבחית הפסיקה-"

"לשים מלח באוכל של המלך", קטעה אותה נגה, להוטה לקחת חלק בסיפור."ואז הוא נהיה ממש עצוב וכועס כי האוכל היה מגעיל והוא קרא לטבחית והיא אמרה לו שהיא הפסיקה לשים מלח באוכל", נגה לקחה רגע אוויר. "ואז המלך הבין שמלח הוא בעצם מה שנותן לחיים טעם והוא הבין שביתו השלישית היא זו שאוהבת אותו יותר מכל", סיימה נגה בשמחה.

"ב-ד-י-ו-ק", אישרה מאיה.

היא נישקה אותה לילה טוב וכיבתה את האור. דאגה ציננה את אש ליבותיהן באותו הלילה.


למחרת היה היום הראשון ללימודים בבית הספר החדש.
האורות נמרחו בפסים צבעוניים על הכביש הרטוב. נגה נמרחה בשתיקה זעופה בכיסא האחורי. מאיה הציצה במראה וחיפשה את עיניה.

"אני מבטיחה שיהיה לך כיף, מתוקה", היא ניסתה לעורר אותה לשיחה. נגה רק שילבה את ידיה בדרמטיות בתגובה ומלמלה משהו מתחת לשפתה. מאיה ידעה שזה יגרור תגובה כועסת, אבל כל דבר היה עדיף על פני האדישות הזעופה הזו. "מה אמרת?"

"אני בכלל לא רוצה ללכת", קולה התרומם ונסק במהירות. "אני רוצה הביתה, זה לא הוגן, אני רוצה הביתה", קולה נשבר ודמעות החלו לזלוג על פניה שהאדימו.

"אבל מתוקה שלי-" התחילה מאיה, מנסה לעצור במילותיה את הדמעות.

"די! די!", צרחה נגה, "די! כולם יסתכלו עלי וידברו עלי ונמאס לי! את לא עוזרת לי בכלל! די!". מאיה לא הייתה רגילה לצרחות כאלו. נגה צרחה כל כך חזק עד שהצטרדה, עד שמאיה הייתה בטוחה ששמעו אותה בכל המכוניות השכנות.

"לא, את לא תצרחי עלי ככה, אני לא מוכנה לזה! את-", אבל מבט במראה האחורית גילה לה שנגה כלל לא מקשיבה לה. פניה היו דבוקות לחלון, פיה פעור קמעה, דמעותיה עדיין זולגות אך היה נדמה שהיא לא שמה ליבה לכך. זה עלה למאיה על העצבים.

"נגה, אני מדברת איתך". הילדה התעלמה לחלוטין. לא, לא בדיוק. היא פשוט התרכזה לחלוטין במשהו אחר. "נגה!", ניסתה מאיה שנית. פניה לא משו מהחלון אך היא הצליחה לפלוט- "מ-מה?"

"אני מדברת איתך ואני מבקשת שתקשיבי! את לא תצרחי ככה, את שומעת?"

אבל היה ברור שנאומה היה לשווא. נגה לא התייחסה אליו אפילו בנהמה זועפת. היא הייתה מהופנטת לחלוטין מהנוף שבחוץ. "את… את שומעת את זה?", שאלה נגה חרישית.

כעסה של מאיה התפוגג מעט ופינה מקומו לחשש לא מוסבר. "מה אני שומעת?"

נגה עצמה את עיניה וחיוך נפרש על פניה. "גלים".

מאיה התאמצה להקשיב. על מה היא מדברת? דריסת המכוניות על הכביש הרטוב נשמעה מעט כמו גלים אם היה לך דמיון מפותח. אך מקולה של נגה היה ברור שהיא מתכוונת לדבר האמיתי. מאיה החליטה שלא לקנות את הסחת הדעת הזו.

"לא, את תקשיבי לי עכשיו. את לא תדברי אלי ככה-"

"זה בא מהכיוון הזה", מלמלה הילדה. "את לא שומעת?"

בטחונה של מאיה התערער. זו הצגה, נכון?

"לא, אני לא שומעת. אין כאן ים, נגה"

ילדתה פקחה את עיניה וחיוכה התכווץ. "אבל יש. אני שומעת אותו". היא נשמעה כנה להחריד. אולי זו דרך לעשות לה דווקא? לעורר בה רגשות אשם שעברו למקום בלי ים, למקום שהיא לא יכולה לשחות בו? בכל מקרה, להתווכח איתה על הנקודה האם יש או אין ים יהיה מטופש. הן גם עומדות להגיע בכל רגע.

"לא סיימנו. אנחנו נמשיך לדבר בערב"

"אוקיי", אמרה אך עיניה עקבו אחרי נקודה מרוחקת.

הן הגיעו. מאיה נעצרה באיטיות מול שערי מתכת אפורים, מלפני בניין שדמה יותר לבית סוהר מאשר למוסד לימודי. דאגה גאתה בה.

"אם את צריכה משהו תתקשרי אליי"

"אוקיי", אמרה ופתחה את דלת הרכב.

"אני אחכה לך כאן בסוף היום"

"אוקיי", רגלה נחה על שפת המדרכה.

בשלב הזה היה ברור שמאיה מרגיעה את עצמה יותר מאשר את נגה, אך זו לא הייתה סיבה להפסיק.

"אל תדאגי, זה יעבור מהר"

"אוקיי", מלמלה נגה וטרקה את דלת המכונית מאחוריה.

"אני אוהבת אותך", אמרה מאיה למכונית הריקה.


בערב מאיה הייתה כל כך שקועה במחשבות על עבודתה באוניברסיטה וחוגים לנגה ומתי תספיק לעשות קניות מחר עד ששכחה להתעמת עם נגה על הריב שלהן באוטו. יותר מכך- היא שכחה להקשיב לילדה שדיברה בפה מלא פירה.

"וזה היה ממש מגניב כי יכולתי לשמוע פתאום גם שחפים, נכון הצרחות הממש רחוקות, כשהם ממש גבוהים? אז ככה ו-"

"איפה יש שחפים?"

היא יכלה לראות כיצד שאלתה מפוצצת לרכבת המחשבות של נגה את הפסים.

"בים שלי", היא תדלקה בעוד פירה והמשיכה בכל הכוח, "אני די בטוחה, כי זה בכל זאת היה די רחוק, אבל גם יכולתי לשמוע ממש חזק את הגלים אז-"

"את מדברת על הים שלנו באשקלון?" עצרה אותה מאיה בשנית.

מבט מצמית ננעץ בה. "לא, אני מדברת על הים שלי".

"אז אני מצטערת נוגט, לא הבנתי. איפה הים שלך? הים של החוג גלישה?"

השולחן החל לרטוט לפי קצב ניתורי רגלה העצבנית של נגה. "לא. את לא מקשיבה לי בכלל. אמרתי כמה פעמים".

"אני באמת מצטערת מתוקה, פשוט עופפתי קצת"

"אם את לא רוצה להקשיב לי אני פשוט לא אדבר יותר"

"זה לא מה שאמרתי, אני נורא רוצה לשמוע-"

"זה כאן, בסדר? זה כאן, הים שלי"

"כאן? כאן… בירושלים?"

"כן". ולאחר כמה שניות: "פשוט עוד לא מצאתי אותו לגמרי".

"אבל מתוקה, אין ים בירושלים. אני מצטערת, אבל אין"

ובפנים רציניות לחלוטין ענתה לה הילדה- "מאיפה לך? אה?", ומבלי לתת לאמה להספיק והגיב על הפרכת האקסיומה, קמה וטרקה את דלת חדרה מאחוריה, משאירה את מאיה להדיח את כלי שתיהן.

כל אותו הלילה ירד גשם. בצהריים, מאיה ונגה חזרו מקניות, נגה מכרסמת חטיף וסוחבת שקית ומאיה מתנשפת עם עוד כמאה. הדרך לביתן עלתה בעלייה תלולה ואדי נשימתן נתלו באוויר הקר.שבלולים ושלוליות צצו בכל פינה. לפתע, לאחר גרם מדרגות מפרך במיוחד, מאיה הבחינה כי נגה לא לצידה. מבט מבוהל גילה לה כי נגה נשארה מאחור, שפופה על עקביה, משלבת את ידיה העטויות כפפות, השקית הלבנה מונחת לידה. הילדה בהתה בשלולית שלפניה.

"בואי בבקשה נגה", קראה מאיה בקוצר רוח.

נגה הייתה מרוכזת לחלוטין במקווה המים הקטן.

"נגה, בואי! כבד לי", ואכן, זרועותיה רעדו בכובד המשא.

"זה לא בא מכאן", הצהירה בתה.

לקח למאיה רגע כדי לאגד את מחשבותיה סביב הילדה והשלולית במקום סביב כפות ידיה הכואבות. "נכון, זה בא מהעננים. בואי בבקשה!". הבקשה הייתה סתם עיטור יפה לדרישה. נגה קמה אך לא התקרבה אליה. "לא, זה בא מהים", קבעה.

"אוקיי, מספיק עם השטויות. אני הולכת", איימה האם. אך לפני שהספיקה אפילו לשמוט את השקיות, נגה שלחה יד, גרפה ממי השלולית ולגמה.

"נגה!"

"זה מלוח!"

צעקותיהן התנגשו האחת בשנייה בתאונה מזעזעת. יחד עם כל השקיות, תפסה מאיה גם בידה של בתה. "אסור! אסור לעשות את זה! שלוליות זה דבר מלא חיידקים, זה כל כך לא בריא-"

"אבל זה היה מלוח! זה בא מהים!", התנערה מאחיזתה נגה. הן צרחו אחת על השנייה כל הדרך למעלה ועוד קצת.

כיומיים לאחר מכן,נגה הצהירה באושר בארוחת הערב שהיא סוף-סוף מצאה אותו. את הים. מאיה תהתה אם זו תגובת דווקא מאוחרת לריב שלהן על השלולית. בכל מקרה, היא רק אמרה: "זה נהדר, מתוקה".

נגה קמה וחיבקה אותה, "הבאתי לך את זה". בכף ידה נחה קונכייה סגלגלה. "אני יודעת עד כמה את אוהבת לאסוף צדפים".

הקונכייה הכעיסה את מאיה. היא ראתה אין ספור כאלו בדיוק למכירה בדוכני השוק במחנה יהודה. אך היא הבליגה, בתקווה שהשקרים של נגה יעברו מעצמם.הם לא עברו. ברביעי, שלולית נקוותה מסביב לתיק של נגה. התברר כי השאירה בגד הים רטוב בתוכו. ספרים וציוד בשווי אלף שקלים נהרסו. בחמישי, התעקשה הילדה ללכת לבית הספר עם משקפת צלילה. בשישי, ביקשה נגה מאמה שתקנה עוד קרם הגנה. מאיה הציצה בחלון. עננים אפורים עטפו את הרקיע מאופק עד אופק. ובכל יום, נגה הקפידה להביא לה עוד צדפים מהשוק. בשבת, כששואב האבק נסתם בגלל חול לבן שפוזר ברחבי הבית, למאיה נמאס. אולי כל העניין הזה התחיל כבדיחה או כניסיון לעורר בה רגשות אשם על המעבר או פריקת תסכול על כך שאין לבתה היכן לשחות, אבל זה כבר עבר כל גבול. לכן, בארוחת הערב הבאה, שאלה מאיה באמצע סערת הסיפורים על הים של בתה:

"נגה, מאיפה את מביאה את כל הצדפים?"

נגה נראתה נעלבת מעצם השאלה. "מהים שלי".

"ולמה את צריכה את כל קרם ההגנה הזה באמצע החורף?", שאלה מאיה במהירות, מחפשת לשבור את מסכת השקר של נגה.

"כדי לא להישרף בים", ענתה נגה ללא היסוס.

"וכל החול? גם מהים הזה שלך?"

"כן"

"ואיפה הים הזה נמצא?"

נגה שילחה בה מבט כעוס. "אמרתי לך. בירושלים"

"כן, אבל איפה בירושלים?"

רגלה של נגה החלה לקפץ. "אני לא בטוחה", ידיה העטויות כפפות נקמצו לאגרופים. "איפה שהגלים פוגעים בחול ובאבנים לבנות ויש צרחות של שחפים על רקע האנשים והמכוניות ויש ריח של ים בין ריחות העשן והמים מלוחים". לאחר שבוע של הבלגה והתעלמות, של תקווה שכל זה יעלם אם רק לא תדבר עליו, של שכנוע שזו תקופה חולפת, למאיה נשבר. "די, תפסיקי לשקר לי כבר! אין שום ים בירושלים ואת יודעת את זה!"

"אבל יש! יש, ואת לא מקשיבה לי ואת לא מאמינה לי ו-"

"כי אין נגה! אין כאן ים! אני יודעת שאת קונה את הצדפים בשוק ואין לי מושג מאיפה את מביאה את החול, אבל כל מילה שאת אומרת היא שקר! "

"יש!", שאגה הילדה, "יש!!!"

השאגה השקיטה את מאיה. היא מעולם לא שמעה את נגה שואגת ככה. "אין. אני לא יודעת למה את משקרת ככה, אבל זה נפסק עכשיו", היא ציוותה בזעם לבן. "זה אפילו לא שקר טוב במיוחד. את לא תדברי יותר על הים, את לא תביאי יותר צדפים "מהים" ואת לא תפזרי כאן יותר חול. זה ברור?"

עם דמעות בעיניה, נגה הנהנה.

"יפה", התנשמה מאיה בכעס. "ועכשיו לכי לחדר שלך"

נגה צחקה ללא הומור. "בשמחה. אני במילא לא רוצה להיות במקום שקוראים לי בו שקרנית!", ומבעד לדלת הכמעט סגורה סיננה בארסיות: "את תמיד שנאת את הים. כשהיינו הולכות על החוף, אף פעם לא היינו מסתכלות לאותו הכיוון. את היית מסתכלת על הצדפים, מחפשת מה תוכלי להביא הביתה ואני הייתי מסתכלת על הגלים. אני שונאת אותך, הלוואי שלא הייתי הבת שלך", ובזאת היא טרקה את הדלת. במובן מסוים, הארס והאמת במשפטיה האחרונים של נגה הכאיבו למאיה יותר מכל מה שצרחו אחת על השנייה עד עכשיו.

כל הלילה התהפכה מאיה במיטתה. למחרת, התקשרה לאוניברסיטה להודיע שהיא חולה ולכן לא תוכל להגיע. כשנגה התעוררה בבוקר, מאיה חיבקה אותה לשלום, חיממה את ידיה העטויות כפפות תכולות והתעלמה כמיטב יכולתה ממבטי השנאה. לאחר כשלוש דקות היא נעלה את הדירה ויצאה בעקבות ילדתה. בית הספר לא היה רחוק ונגה הלכה ברגל. היא השתלבה בזרם התלמידים הנכנס בשערי המתכת. מאיה חיכתה. השעות נקפו לאיטן, מניעות את השמש הקפואה בשמיים הלבנים. משעה לשעה הרגישה מאיה מטופשת יותר ויותר. מה אם אחד המורים יראה אותה? מה אם נגה תראה אותה? איזו מן אמא היא, עוקבת אחרי הילדה שלה לבית הספר? והרי, אם הילדה הייתה מבריזה המורים היו מספרים לה, לא? למרות שמה אכפת למורה אחד על כיתת ו' של 35 תלמידים אם תלמיד לא מגיע פה ושם… או שכן בעצם? ובתוך כל השאלות ונקיפות המצפון, מאיה כמעט פספסה הבזק תכול. היא הספיקה בדיוק להבחין בקצה כפפה תכולה נעלם בין שני בניינים מרוחקים. מבלי לחשוב, היא פתחה בריצה. היה קשה לא להשמיע קול על מרצפות האבן. נגה הלכה זמן רב בין סמטאות עתיקות, על כבישים סואנים, דרך כיכרות ורמזורים מהבהבים. מקטמון, דרך טלביה, רחביה ונחלאות היא הלכה, כפפותיה חובקות בחוזקה את רצועות התיק. בין הסמטאות הצרות של נחלאות תעו הבת והאם, עוברות תחת קשתות עתיקות, עוקפות גנים שקטים, זרם אנשים דליל עובר מסביבן. מאיה עקבה באדיקות אחרי נגה, לא מפספסת אף פנייה או פיתול. לכן, היא עמדה כמוכת ברק כשפנתה אחרי נגה לסמטה ללא מוצא והילדה לא הייתה שם. מאיה סרקה את הסמטה הקטנה בחיפוש אחר דלת או מעבר חבוי, אך לא היה דבר, אף ניצוץ תכול. נגה נעלמה


מאיה הביטה בטלפון השחור בצללי בין הערביים ושמעה את המחוג האדום זוחל על פני הקווים והספרות. היא חזרה לפני כשעה לדירה ומאז מבטה לא מש מהטלפון. היא הרגישה כפסל העשוי מצללים ורוח, לא מסוגלת להרים את ידה ולחייג למשטרה. רק אותו הזיכרון התנגן בראשה שוב ושוב. כשנגה הייתה בת ארבע בערך שחו היא ומאיה בים. לפתע, באמצע יום של דגל לבן, התחילו גלים בגובה של שני מטרים. נגה נקרעה מזרועות מאיה ונעלמה מתחת לגל. הגל היה חזק ממאיה והוא לא שחרר את הילדה שלה ועברה עליה הדקה הארוכה ביותר שחוותה בחייה. 'הים רוצה אותה לעצמו', קיפצה המחשבה הלא הגיונית בין קירות מוחה. אבל מאיה נלחמה- היא לא תיתן לו אותה, לא עכשיו ולא אף פעם, זו הבת שלה והיא תישאר שלה ואף ים שבעולם לא הולך לשנות את זה. בדיוק באותו הרגע, נגה שחתה אליה, שחתה ממש, בתנועות מושלמות. ילדה בת ארבע שמעולם לא הייתה בשיעור שחייה. מבין כל הבועות והקצף שחתה אליה נגה כיצור מימי מעולם אחר ונצמדה אליה, מתנשפת. מאיה הצטמררה.

הדאגה החלה לגבור על הצללים והזיכרונות וידה של מאיה התרוממה לעבר הטלפון. הדלת נפתחה.

לרגע הן עמדו אחת מול השנייה, בוחנות, ממתינות. ואז, באותה השנייה, התחיל קרב היריות.

"זה נפסק עכשיו, כל השיגעון הקטן הזה שלך, את-"

"זה לא שיגעון! זה לא!"

"לאן את הולכת? לאן את הולכת כשאת לא בבית הספר?"

"לים! לים שלי! מי סיפר לך שאני לא-"

"ראיתי, ראיתי בעצמי. נגה את תספרי לי עכשיו, ברגע זה איך ולאן את נעלמת. דלת קטנה? חלון? מעבר סודי?". נגה רק הנידה בראשה, מתווה בשפתיה הרועדות את המילה 'ים'. "בבקשה, מתוקה, בבקשה ספרי לי", התחננה מאיה.

דמעות זרמו כנהרות במורד פניהן. בקושי היה ניתן להבין את מילותיה של נגה, אבל מאיה הצליחה להבין זאת:

"די, בבקשה, די. תעזבי אותי. אני לא מתוקה, אני לא נוגט. הכל מתוק פה. הגשם מתוק והמים מתוקים והבריכה מתוקה. רק הדמעות שלי והים מלוחים. הכל מתוק. רק אני מלוחה וחשבתי שמלח אמור לתת לחיים טעם, אבל כל העולם הזה רק מתוק". הבכי הטביע את שאר ההברות. מאיה ניסתה לגשת, לחבק, לאחוז, אך נגה התפתלה כצלופח. ידה של מאיה הגיעה לכף ידה של נגה שכפפה כיסתה עליה. נגה התפתלה חזק יותר, מה שגרם למאיה רק לאחוז חזק יותר ובין כל הפיתולים וההיאחזויות בידה של מאיה נשארה הכפפה התכולה וידה של נגה נשארה חשופה מול עיניה. בהתחלה, התחולל קרב בין עיניה ומוחה של מאיה כשמוחה סירב לקבל את מה שהעיניים קלטו. אך כשהעיניים התעקשו, המוח חיפש את הפעם האחרונה שמאיה ראתה את נגה בלי כפפה. היא לא זכרה. בכל הפעמים שבתה הגישה לה צדף, ידה הייתה עטויה בכפפה. איך לא שמה לב לזה? אלוהים, איך לא שמה לב לזה? אולי ראתה והתעלמה, במחשבה שזה לא יכול להיות? כי זה באמת לא יכול להיות. אך זה היה שם, היישר מול עיניה של מאיה. בין כל אצבע בידה של נגה נמתח קרום דק של עור.

"כמה זמן יש לך את זה?", שאלה מאיה בקול רועד. פחד קמאי חלחל לעצמותיה. ברכיה פקו והיא התיישבה בכבדות. זיעה קרה כיסתה את כל גופה. בתוכה, כל עולמה נקרע לגזרים. היא עמדה להקיא. מבלי לגעת, היא הביטה בבעתה בידה של נגה. הקרומים היו דקים וגמישים, שקופים אך חזקים, חלק מהרכב היד כאילו תמיד היו שם.

"זה התחיל לגדול לפני כשבוע", ענתה נגה בשקט. "זה עוזר לי לשחות", היא הוסיפה. מאיה לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לגעת בקרום.

"אבל זה לא… כלומר אני…", מאיה מצאה את עצמה חסרת מילים אל מול הקרומים. "את מבינה שנצטרך ללכת לרופא, נכון? זה לא נורמלי". היא השתמשה במילה הנחמדה ביותר שמצאה.

נגה החלה לרעוד בכל גופה."א-אני לא רוצה. אני לא הולכת"

"ילדה שלי-"

"לא, אני לא הולכת! ואני גם לא ילדה ואני לא שלך! אני בת 11 וחצי!"

"תקשיבי לי טוב! עד גיל 18 את בהחלט שלי ואני אחראית עליך ואני מחליטה וההחלטה היא שאנחנו הולכות לרופא מחר"

המשפט הזה לא יצא כמו שמאיה תכננה. הצבע אזל מפניה של נגה. היא חיבקה את ידיה. "ה-הם ינסו לחתוך את זה אמא, אני יודעת שהם ינסו, אבל זה חלק ממני…"

"נגה…", למאיה לא היה המשך למשפט.

"זה חלק ממני והים הוא חלק ממני ואי אפשר פשוט לחתוך חלק ממך כי אז אתה פשוט לא… אתה. אני לא אהיה אני, אמא", נגה מיררה בבכי. "בבקשה. אני לא רוצה ללכת לרופא מחר"

לרגע מאיה שקעה בכהות חושים. זה באמת קורה? היא רצתה להסכים, לוותר, להמשיך להתעלם, להתנהג כאילו הכל זה סיוט אחד גדול והיא תתעורר עוד רגע. כמו צביטה, היא שלחה את ידה ונגעה בקרום. הוא היה שם, חלקלק וקיים, חלק מידה של נגה. צמרמורת עברה במאיה. היא לא מוכנה, לא- היא לא יכולה לתת לנגה להמשיך ככה. שקרים, עיוותים גופניים, אי יציבות נפשית… איזו מן אמא היא?

"אני מצטערת, אהובה. אנחנו נלך לרופא. את תראי שהכל יהיה בסדר"

ללא מילים, נגה הלכה לחדרה. מאיה יכלה לשמוע התייפחויות עוד זמן רב.


זהו, המצב נהפך לבלתי נשלט ובלתי ניתן להכחשה. היא תיקח מחר על הבוקר את נגה לרופא, לפסיכולוג, לכל מי שצריך כדי שיחזירו את הילדה שלה למצבה הנורמלי. מאיה הייתה מבועתת, וכשהייתה מבועתת, הייתה רק אישה אחת בכל העולם שהצליחה לנער אותה מהרגשתה. לרוב ההרגשה הוחלפה בכעס והן לא דיברו אחרי זה כמה שבועות, אבל זה היה שווה את זה. מאיה חייגה לאמא שלה.

אחרי שיחת הנימוסים הרגילה ששתיהן ידעו שהיא לא התקשרה עבורה, היא אזרה אומץ.

"אמא…", היא השתתקה, לחשושי הטלפון ממלאים את מקומה. "זה ישמע קצת מוזר".

"נו, נשמע", חרק קול אמה.

"כשהייתי קטנה, בגיל של נגה-"

"נגה כבר לא כל כך קטנה, מאיה"

"כן, בסדר. כשהייתי בגיל הזה, את ראית אצלי… דברים?"

"איזה דברים?"

"לא יודעת, דברים מוזרים. משונים". היא ציפתה שהזקנה תצחק בכל רגע ותקרא לה משוגעת. היא קראה כך לעצמה. אבל אם כבר לחלוק את השיגעון, עדיף לעשות זאת עם אמה. האישה הנטועה כל כך חזק באדמה תוכל להתמודד עם כל הוריקן שתשלח לעברה. להפתעה, אמה שקלה את תשובתה ברצינות.

"אני יודעת… המחזור שלך הגיע מאוחר יותר משאר הבנות… ואת אהבת להיות לבד, היה לך את האיקליפטוס הענק ההוא, היית נעלמת בצמרת שלו שעות… את זוכרת? כרתו אותו כבר"

הבזק של צבעים ורוח שב אליה מהעבר. היא שכחה… איך יכלה לשכוח? היא הייתה עולה לראש האיקליפטוס, מתעלמת מהאזהרות ומנסה להרגיש כמו ציפור בין הרוח והעננים, עוצמת את עיניה ומדמיינת כיצד היא מצמיחה כנפיים. "כ-כן, אבל אני מתכוונת למשהו ממש משונה, משהו שאף ספר על גיל ההתבגרות לא מכין אותך אליו"

"אני אף פעם לא קראתי את הספרים האלו"

"כן, בסדר-"

"איך ספר יכול להכין אותך אני לא מבינה. כל אחד מתבגר פעם אחת וזהו, וכל אחד מתבגר שונה. בכלל, מי המטומטם שמנסה להגדיר מזה להתבגר? זיבולי שכל, זה מה שקנית"

"אמא, לא קניתי שום-"

"ואז את מתפלאת שאת רבה עם נגה. ברור! מנסה להבין איך לחיות מספרים, תמיד ניסית, את צריכה-"

"אמא, לנגה יש קרומים בין האצבעות!", מאיה צרחה, דמעות בעיניה.

הזקנה השתתקה מכוח ההתפרצות. המצב כנראה היה רציני אם מאיה צועקת ככה. אבל היא סיגלה לעצמה את קול המחנכת בחזרה בקלות. "כן, אני בטוחה שזה מרגיש ככה לפעמים. אני זוכרת שכשאת היית בגיל של נגה גם אני הרגשתי כאילו את משתנה מעבר למה שאני מסוגלת לקלוט"

"לא, אבל אמא, את לא מבינה. באמת צומחים לה קרומים בין האצבעות"

"גיל כל כך מבלבל, אף פעם לא מרגישים חלק מהעולם. כל כך הרבה שינויים קורים בגיל הזה"

"אבל למצוא מעברים סודיים לים וקרומים הם לא חלק מזה!"

"מה, אחד הספרים שלך אמר לך את זה? אני אומרת לך, הדברים שהנוער חשוף אליהם היום. בזמני, בהחלט לא היו דברים כאלו"

מאיה לפתה את מסעד הכיסא עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. הייתה לה הרגשה שאמה מנסה לגרום לה לאבד את דעתה בכוונה. אחרי כמה נשימות הרפתה.

"אמא…", היא ניסתה להתחיל מחדש. "את דאגת לי? את יודעת, כשהייתי בגיל של נגה?"

הפעם הזקנה לא היססה בכלל. "ברור ילדה שלי". לאחר כמה שניות הוסיפה- "אבל זו לא חוכמה"

"מה? למה?"

"כי כל הורה תמיד דואג לילדו, בכל רגע נתון".


באותו הלילה, מאיה בקושי עצמה עין. כשקרן האור הראשונה הפציעה מעבר לאופק, מאיה התעוררה מתנשפת, זיעה קרה זולגת על גופה. לרגע עוד ראתה את תמונת ביעותיה מהלילה מתנגנת מולה באור יום- נגה עטופה כל-כולה בקרום, כגולם של פרפר, מסתכלת בה ובוכה. כל צעקותיה של מאיה לא שינו- נגה לא שמעה אותה. כל חיבוקיה לא שינו- נגה לא הרגישה בה. כל ניסיונותיה לקרוע את הקרום ביניהן לא שינו- הקרום רק המשיך להתעבות, המשיך להעלים את נגה מעיניה. וכל הזמן הזה, היא המשיכה לבכות.

בצעדים רצוצים ניגשה מאיה לחדר האמבטיה, ידה משוטטת על הקיר בחיפוש מתג שיפרוץ את האפלה. בידיעה שלא תצליח לחזור ולהירדם, ניסתה לשטוף את אימתה ועייפותה במורד הביוב. היא הניפה את ראשה לאחור. במראה, עיניים עייפות בהו בה. משהו בשיערה משך את תשומת ליבה. כבר שבוע שראתה שם משהו, אך היא לא הצליחה למצוא מה. מה זה היה? מאיה התרכזה. הבלגן אולי? הזוויות שערערו על חוקי הפיזיקה? לא, זה היה תמיד. אז מה זה היה? היא התקרבה. הנה, הנה זה שוב. משהו שסירבה לראות עד כה. הניצוצות האלה.

שיערות לבנות.

 

כשניגשה לחדרה של נגה, השמש לא האירה עוד את חלק זה של הבית. כשפתחה את הדלת, היא הייתה מבועתת מכל אפשרות שיכולה להיחשף לפניה. הדלת נפתחה ללא חריקה. כמה חריצי אור הסתננו והאירו את החדר. חול לבן כיסה כמרבד את רצפת החדר. צדפים הודבקו לכל שטח קיר פנוי. על הכר הריק של נגה נחה קונכייה סגלגלה, שבורה.

 

במשטרה אמרו שלא לדאוג ושרוב הילדים הנעדרים חוזרים אחרי 48 שעות. היה ברור מנימת דבריו של השוטר שאלו שלא, לא חוזרים כלל. מאיה נדדה ברחובות הקפואים, מנסה להתחקות אחרי עקבותיה של נגה. היא הגיעה לסמטה בנחלאות וישבה על האדמה שעות- מחכה לצליל, לסימן, לנגה. היא לא שמעה או ראתה דבר. כשהשמש שקעה, מאיה התחילה ללכת. בליל שיטוטיה הראשון היא הגיעה לשוק מחנה יהודה. נפשה וגופה השתוקקו לקרבת האנשים, לחום, להסחת הדעת שבצפיפות. היא נדחסה בין שלל סטודנטים, תיירים, בני ישיבה, זקנים וטף, שומעת לפחות שלוש שפות בכל פעם במקביל. היא הרחיקה לקצוות השוק, לסמטאות בהן ההמון התדלל. כאן, הקור תקף ביתר שאת ורק אחת מתוך כל ארבע בסטות היו פתוחות. היא חלפה על פני מסכי גרפיטי כשלפתע-

"צדיקה!"

מאיה, שמעולם לא פנו אליה כך, התעלמה והמשיכה ללכת.

"צדיקה!", נשמעה הקריאה בשנית. מאיה הפנה את מבטה. בפינת שורת בסטות, בשטח של מטר על מטר, עמדה אישה שהזכירה מעט את סנטה קלאוס רק ללא זקן ועם כיסוי ראש. "צדיקה, בואי שבי!" קראה האישה והחוותה לעבר שני ספסלים קטנים שעמדו בצמוד לפינת קפה, ליד תנור חשמלי שזהר בכתום. מאיה, מטושטשת, נעצרה בהיסוס. לשתות קפה עם גברת קלאוס יהודייה נחשב כמעשה לגיטימי אחרי שביתך נעלמת? האישה צחקה למראה היסוסה. "אוי, צדיקה. את צריכה להאמין יותר לאנשים!" מאיה הרגישה כיצד פניה מאבדים את כל צבעם בחשכה. היא התקרבה בזהירות. לאישה היה חיוך מחמם, מהחיוכים שמעודדים אחרים להצטרף. היא הצביעה לעבר אחד הספסלים ופנתה בעצמה לפינת הקפה.

"מה זו הבסטה הזאת?", שאלה מאיה.

האישה משכה בכתפיה. "זו לא בדיוק בסטה, יותר כמו דוכן עזרה ראשונה"

"עזרה ראשונה? אבל אני-"

"יש המון סוגים של עזרה ראשונה. כל אדם צריך עזרה לפעמים". האישה הציצה מעבר לכתפה וכיווצה גבותיה. "אם תספרי לי מה קרה, אני אנסה לעזור".

אולי היה זה החום שפשט בה ליד התנור. אולי ריח הקפה המתבשל. אולי חמימות החיוך. ליבה של מאיה כמו נדקר בסיכה וכל תוכנו נשפך החוצה. "אבל זה לא יכול להיות, נכון?", היא חתמה את דבריה.

"מה לא יכול להיות?"

"הים שהיא מצאה. גדלתי בירושלים. אין כאן ים"

גברת קלאוס עם כיסוי הראש משכה בכתפיה. "כל אחד זקוק לים לפעמים", היא רכנה קדימה והניחה ספל קפה מהביל מול מאיה. בעשותה כך, היא הביטה בריכוז לתוך עיניה. "את לא היית כאן הרבה זמן, הא? בערך 20 שנה, אה?"

מאיה הנהנה.

"20 שנה זה הרבה זמן לא לחיות עיר. את מבינה, לא חיים בעיר, חיים אותה. העיר הזאת קצת משונה, אני חוששת. היא בנויה ממאות שכבות של אבנים, דעות, מלחמות, אנשים, חלומות… אני מניחה שרוב הערים כאלו, אבל לירושלים יש ללא ספק הכי הרבה שכבות", מאיה לגמה מהקפה וניסתה לעקוב אחרי דבריה, "ואנשים חושבים שכל שכבה מתקיימת בנפרד, לוחצת, מתנגדת לשכבות האחרות, אבל זו טעות. את מבינה יש… לא בדיוק דלתות, משהו יותר קטן, שמחבר בין כל שכבה…"

"צוהר?", הציעה מאיה. היא תמיד אהבה לדייק את עולמה עם מילים.

האישה הביטה בה וחייכה, "כן, צוהר. בדיוק". במשך כמה דקות הן לגמו בשקט מהקפה הרותח. לבסוף האישה אמרה: "את יודעת, אני תמיד חשבתי שירושלים יבשה מדי, צמאה מדי. זה נהדר שנגה מצאה כאן קצת ים ועוד הצמיחה קרומים שיעזרו לה עם זה"

ללא אפשרות טובה יותר מלמלה מאיה- "תודה".

"זה פשוט גיל כזה, משתנים עד שמסתגלים לעולם הזה… או כל עולם שהוא. חלקנו מצמיחים קרומים וחלקנו…מטפסים על איקליפטוסים", ניצוץ של צחוק חצוף הזדהר בעיניי האישה. היא נעמדה ומאיה נעמדה איתה. היא כנראה נעמדה מהר מדי ונתקפה סחרחורת משום שברגע הבא האישה ואיתה דוכן העזרה ראשונה נעלמו והשאירו אותה עומדת תחת פנס רחוב בקצה השוק. לרגע עוד ניסתה למצוא הסבר הגיוני לאירוע, אך וויתרה במהרה. 'העיר הזו פשוט יותר משונה ממה שזכרתי אותה', החליטה.

 

שלושה ימים ושלושה לילות חיפשה מאיה את נגה. בקושי אוכלת, לא ישנה, שוקלת- אך לא מתקשרת לאמה. היא לא רוצה להדאיג אותה. ידיה ורגליה המשיכו לפעול כרגיל, אך האשמה והחרדה הקפיאו את מוחה. בלי מחשבות, בלי זיכרונות, רק שידורים חוזרים של ריבים ורעש לבן. שלושה ימים ושלושה לילות הרחיקה מאיה בשיטוטיה עד לסמטה בנחלאות בה נעלמה נגה, אך לא מצאה שם דבר. כשהזריחה שלחה קרניים ישנוניות בבוקר היום הרביעי, מאיה התהלכה קפואה ברחוב יפו. אותן קרני שמש צוהלות המיסו משהו במאיה. קרחון ישן בתוכה נסדק, התבקע, נפרץ. קרחון שהחזיק את הווייתה, את ישותה, את מחשבותיה. מבלי לחשוב רגליה התחילו לרוץ. בשעה זו רק אנשים שהיו חייבים להיות בחוץ הסתובבו ברחובות. היא התנשפה ונהנתה להרגיש את הרוח הקפואה על פניה. צדדי גופה החלו לבעור בכאב. כפות רגליה שלחו הד שזינק בין הקירות הלבנים. מתי בפעם האחרונה רצה ככה? בחוסר אכפתיות, בחוסר מודעות, בחוסר כוונה, במהירות לא אנושית? כנראה שמעולם לא רצה ככה. היא יכלה להישבע שהרגישה בכנפיים צומחות בין שכמותיה.

מאיה זגזגה בין הסמטאות, לא מבחינה כלל במבטי האנשים שנחו עליה. זה היה נהדר. היא מחתה את הדמעות מעיניה. סוף הזריחה הבעיר את ראשי הבניינים הלבנים בכתום- זהוב.

"נגה", היא לחשה את שם בתה, "נגה", היא לחשה, מגלגלת את שמה כמו ממתק, כמו צחוק, כמו גלים. "ילדה שלי, בבקשה חזרי אליי", מאיה שלחה את לחישתה כתפילה, אך כעבור כמה דקות או שבועות או שנים- לזמן לא הייתה ממלכה ברגע הזה, היא לחשה לרוח: "לא, זה בסדר ילדה שלי. נערה שלי. נערה. איזו נערה את גדלה להיות. חכמה ויפה, מוכשרת, מיוחדת ואמיצה, מעצבת את דרכך בעולם, בכל עולם. זה בסדר נגה. אני חושבת שאני מבינה. כל אחד צריך ים לפעמים. כל אחד צריך להסתגל לעולם שלו, להצמיח קרומים או כנפיים אם צריך ואם יש את האומץ. וכל אחד צריך אחד שיראה אותו, ממש יראה אותו לראשונה כפי שהוא- אדם לעצמו", מלמלה מאיה. "זה בסדר נגה. את לא צריכה לחזור. אני חושבת שאני יכולה לבוא אלייך,אבל רק אם תרצי בכך. אם תרצי בי"

מאיה פקחה את עיניה מבלי שידעה שעצמה אותן. היא עמדה בפתח הסמטה חשוכה, בין שני בניינים מטים ליפול, עננים לבנים חולפים מעל. מרחוק, ממרחק של אינסוף מילים, אינסוף שנים, אינסוף עולמות, היא שמעה לחישת גלים.