על חדי קרן, בני אדם, ומה שביניהם

 

היום מצאתי את חד הקרן מת על השטיח אצלי בסלון. הוא ידע שזה הולך לקרות. גם אני ידעתי זאת, עמוק בתוכי. אבל סירבתי להאמין שאפילו יצורי אלמוות מתים לפעמים.

הוא עשה את זה על השטיח. היצור הנפלא וחסר האנוכיות הזה. גם בגסיסתו דאג שלא להיות עלי לטורח. כל שהייתי צריך היה לגלגל את שולי השטיח והוא היה עטוף, הגדילים מידלדלים ביגון בשעה שגררתי אותו החוצה. הנחתי אותו על השלג, מתנשף. הוא לא היה כבד, זה אני שלא בכושר כבר חצי שנה.

מת פעם מישהו שאתם אוהבים? מה אני מדבר, כל אחד חווה אובדן בחייו. חלקנו חווינו כמה. אם עברתם את זה אתם יודעים, זה לא דבר שמתרגלים אליו עם הזמן. להפך. לפעמים נדמה לי שכל פרידה קרעה חלק מנשמתי. עם אחת יכולתי להסתדר. זה כאב, בטח. גרם לי להרגיש כאילו בלון מנופח בתוך חזי והוא לא מתפוצץ. רק גדל בתוכי, הולך איתי לכל מקום, ממלא אותי בכאב עד שלא נותר מקום לשום דבר אחר.

אם אובדן יחיד זה צער שמציף עד גדות, כשהוא חוזר ונשנה הוא מותיר אותך מרוקן, כאילו לא נותרו לו דרכים להתבטא. כאילו הוא בזבז את כל האנרגיה בפעם הראשונה, ועכשיו הוא נשען עליך, מחכה שאתה תנחם אותו.

איך קוברים חבר? משאירים אותו לבד באדמה הקפואה, בחושך, בחלל של שני מטר מרובע?

הוא צחק עלי שאם אני צריך להתמודד, אני אבחר באפשרות השניה – לא להתמודד.

איך מתמודדים עם חבר שמת? בקושי רב.

איך מתמודדים עם חבר שמת בגללך? לא מתמודדים.

ככה מצאתי את עצמי גורר את השטיח לסלון בחזרה. גופי הזיע במחאה על הפעילות שלא הורגל בה, בעוד קצות אצבעותיי קופאים מקור. באפיסת כוחות התיישבתי על הספה, מביט בחברי הטוב והמת ביותר. כחכחתי בגרוני. לא היתה בינינו אוירה של נינוחות. אולי בגלל שהוא כועס עלי, ובצדק. או שישנה סיבה פשוטה יותר – הוא מת, ואני חי. אין גשר בין העולמות. אין תקשורת.

 

אני הייתי חיל של הקונפדרציה. רציתי להיות רב טוראי של תפוחי אדמה. ברצינות. כשכולם עמדו בתור להתגייס והכריזו בקול אמיץ שהם מוכנים להקיז את דמם למען הקונפדרציה – אני אמרתי בקול צלול לא פחות שאני רוצה להיות בעורף. עבודת פקידות בלתי מזיקה, הם בטח צריכים הרבה כוח אדם – עם כל הטפסים שיש למלא בגלל החיילים המתים בחזית. כן, את ההסבר הזה נתתי בקול רם, בחדר מלא חיילים-גופות-לעתיד.

המגייסת נתנה בי מבט קשה ואמרה בקול קר שיש להם מספיק כוח אדם לזה, (מה שבבירור לא היה נכון) וחוץ מזה, היא רק מחתימה כאן על טפסים, אחרי שאני אסיים עם הטירונות יחליטו איפה לשבץ אותי.

אמרתי לה שאין טעם שילמדו אותי להילחם אם כל מה שאני הולך לעשות זה להכין אוכל.

בתמורה היא קראה לקצין שהסתובב שם והם הסתודדו במשך כמה דקות.

מתברר שלא מצאתי חן בעיני הקצין, ומשום כך הוא צירף אותי לפלוגתו. זה עניין כזה אצל קצינים. הפלוגה שלו – ושלי בעצם, נלחמה בחזית של החזית. זה עניין כזה של הגורל.

כמה מילים על הלך הרוח השורר:

כולם מתים להשתתף במלחמה. ובמתים, אני מתכוון מטאפורית ומילולית. לא בכל יום מודיעים לך שהגזע הולך להיכחד, ולא בערך בעוד מליון שנה, אלא בעוד שנה בדיוק.

בימים הראשונים היו יללות, הטחות אשמה, זעם ובזיזות. אחר כך אנשים התחילו להפנים. הייתי נתקל במודעות על אירועי "התאבדות מאחדת", "יום הכיף שלפני המוות" ו"טקס הטבילה לדת החיים שאחרי". אתם מבינים כמה נואשים היינו. חודש לפני קיצנו המוחלט אלה מאתנו שנותרו עשו את זה רק מתוך הרגל. ברור, אם כן, מדוע היינו כה נלהבים לצאת למלחמה. כי ממש אחרי שאיבדנו כל תקווה והשלמנו עם המצב – נודעה לנו דרך חדשה. דרך בה לא נכחד ככלות הכל.

גזע אחר ייאלץ לפנות את מקומו בעבורנו, אבל בשביל מה להיכנס לפרטים הקטנים.

אתם מבינים כמה המלחמה חשובה. וגם מדוע אלה שנותרו לא התנגדו מוסרית. מוסר הוא מותרות כשעל הכף מונחים חיים.

 

מה עולה לכם בראש כשאומרים חד קרן?

סוסים לבנים ואציליים, עם קרן ארוכה המזדקרת ממצחם ומפרידה בין זוג עיניים טהור להכאיב.

במציאות הם אכן כאלה. אבל פי מיליון יותר משתוכלו לשער בנפשכם.

השמעתם את השלג בשעה שהוא יורד ברכות? זה הרחש שמשמיעות פרסותיהם.

יצא לכם למשש את עורו של תינוק שאך הרגע נולד? זוהי תחושת הרכות שיש לבשרו של הזקן בהם.

הדמעתם על קברו של אהוב? כך נקרע ליבו של חד קרן על פרח שנקטף.

כשמביטים לעבר השמש העין נצרבת. כשמביטים אל תוך עיניו של חד קרן, הנפש נשרפת.

נגד הגזע האציל הזה יצאנו למלחמה. חבורה של גסי נפש אל מול ענקי רוח. אבל לא היתה לנו ברירה. זה היה או אנחנו או הם. לו הזכות לחיים היתה ניתנת לגזע הנעלה יותר הם היו מקבלים אותה בהליכה. אבל עקרון הברירה הטבעית לא עובד כך.

המשותף בין חדי קרן ובני אדם:

שנינו יודעים ליהנות מהדברים הקטנים בחיים. במקרה שלהם זו ערמה רעננה של עשב ירוק. במקרה שלנו שוקולד.

שנינו אוהבים. הם אוהבים אחד את השני, ואנחנו אוהבים את עצמנו.

שני המינים, ללא יוצא מן הכלל, רוצים להרגיש מיוחדים. ההבדל בינינו הוא שהם באמת מיוחדים, בעוד שלנו יש רק אשליה שאנו כאלה.

כולנו מפחדים מהמוות. כן, אפילו הם. אבל בעוד שאנו מנצלים את הפחד הזה כתירוץ לפגוע, הם לוקחים אותו כתמריץ.

העצב שולט בנו. אנחנו עצובים משום שאיננו מושלמים. הם עצובים בגלל שהם כבר מושלמים.

ועוד משהו – כולנו מתים בסוף. בזה אין חלוקה בינינו. המרחק בין לידתנו למותנו אולי שונה, אבל האופן בו אנו מתים דומה להכאיב. אנחנו מתים לבד.

 

הייתי בחזית, מתחפר בתוך תעלת מגן ומשקשק מפחד. לא רציתי למות, בטח לא עכשיו כשיש סיכוי שאאריך ימים מספיק בשביל לראות את הירח מתקצר שוב. הגעתי הנה בין גל פגזים אחד למשנהו. בגל הקודם לא הייתי קרוב מספיק, וכשיגיע הגל הבא אהיה קרוב מדי. עזבו את התכנית לראות את הירח מתכווץ. ברגע ההוא קיוויתי לחיות עד גל הפגזים הבא.

כך שכבתי, נושם עפר וקודח מפחד, כשהכריזו על הפסקת אש. נשארתי לשכב במשך דקות ארוכות, לא מאמין למזלי הטוב, כך שפספסתי את הכניסה המרשימה של חדי הקרן. חיילים סיפרו שברגע בו הם הגיחו מתוך העשן כולם כרעו ברך. לא מתוך פחד, אלא מתוך יראה. מלאכים נראים ציפורי טרף לעומתם, כך נשבע לעומתי ברוב רגש חייל.

חדי הקרן נלחמים. ונלחמים היטב. זה הגיוני בה במידה שזה מפתיע. הם מאמינים בקדושת החיים, על כן הם מוכנים להרוג בשבילה.

בחיי אני נשבע, כשיגיע זמני למות, אעדיף להיות מרוטש בפרסותיו של חד קרן, מאשר לדעוך חסר כאב בחברת אהוביי.

אולי ההצהרה הזאת קצת פחות דרמטית, בהתחשב בזה שאין לי אהובים.

 

חדי הקרן נגשו אלינו, רוצים לדבר. הם יעדיפו פשרה בדיבורים על פני כיבוש מוחץ שמותיר גופות.

נותר לי רק להצטער על כל החיילים שמתו עד כה. חייהם נלקחו בלית ברירה, רק בשביל שיוכלו חדי הקרן להתקרב מספיק לעמדה של דיבורים ולא של מלחמה.

הקצין שלי (שמתברר שהוא בעצם קולונל, מה שזה לא אומר), הסביר לחדי הקרן את סיבת המלחמה.

למה בעצם אנחנו לא יכולים לחיות יחד עם חדי הקרן? משהו בקשר לאתר, והחומר המזהם שלנו שנפגש עם הגלים שלהם, ויוצר פיצוץ. פיצוץ בעוצמה שמשמידה גלקסיה. אולי אפילו כמה. אני לא יודע ולא אכפת לי מספיק בשביל לשאול. הדבר היחיד שמשנה עבורי הוא הכוכב הזה עליו אני מתקיים. זו משוואה פשוטה:

אני + מקום לחיות = חיים.

אני – מיקום לחיות = מוות.

קצת מעצבן שהחיים שלי תלויים בדברים אחרים, ולא רק בי, למשל. אבל מה לא מעצבן.

 

חדי הקרן (היו שלושה מהם, מסנוורים בצחותם) הקשיבו לקצין שהוא בעצם קולונל. ואז הם חזרו למחנה שלהם להתייעצות. למעשה, הם לא התייעצו, הם מיד ידעו כיצד יפעלו. הם רק רצו לשתף בהחלטה את שאר בני מינם.

כן. אם הגזע היחיד שיכול לחיות הוא אנחנו או הם, הם יפנו את מקומם.

מה שאתם שומעים – הם הציעו למות למעננו. אין לי מושג למה. ללא ספק הם ראויים יותר מאתנו לחיות.

הסיבה להחלטתם אינה ידועה לי. אולי משום שחדי קרן עושים טוב, וזה הטוב שהם יכולים לעשות למעננו. אולי הם אפילו חושבים שהם פחות טובים מאתנו, רק משום שהם כל כך ענווים. או, מצד שני, אולי הם כבר השיגו את השלמות המושלמת, והם פשוט רוצים לתת לנו הזדמנות להגיע להישגים שלהם.

כך או כך, חיינו ניתנו לנו במתנה.

הם אפילו הכינו קברים לעצמם. כששאל אותם חייל מוכה תדהמה למה, הם ענו שהם לא רוצים להטריח אותנו יותר מהדרוש.

ואז הם פשוט מתו. ככה סתם. באותה קלות בה קוטפים עלה, ובאותה שלווה בה הוא נושר לקרקע. במקום בו ניתז דמם צמחו שושנים.

סבתי נהגה לומר שבמקום בו חרציות צומחות ישנם קנאים. פרחי שן ארי גדלים בגלל פחדנים. ורדים מצביעים על גאווה. שושנים מעידים על תועבה.

בכינו. אפילו הקולונל הקשוח. אפילו הרוצח חסר הלב ביותר. לא היה אפשר שלא לבכות. הטוב נלקח מהעולם. בריות עליון פשוט מתו.

במעמד זה הרווחנו חיי בשר, אבל נפרדנו מאנושיותנו.

 

שכבתי קהה חושים על הקרקע. האלכוהול ייסר את בטני והרחיק את רגשותיי. ואז ראיתי אותו. סייח קטן בלב הגופות מכוסות הארגמן. הוא זע, הרים מעט את ראשו ואז קיפץ במהירות אל תוך התעלה בה שכבתי אני.

הוא נבעת בראותו אותי. קמתי ממקומי, הלום רעם ואימה. הוא היה מבוהל לא פחות ממני, ופנה לדהור הרחק ממני. אז הוא היסס, וסב אליי בחזרה.

"אני פחדן," הוא אמר. ככה, בפשטות.

"אני אנוכי," המשיך להכות על חטא.

"גם אני כזה, זה בסדר," אמרתי לו. בלעתי את רוקי. מאין היה לי האומץ לדבר זאת איני יודע.

"אני צריך למות," הוא אמר בכובד ראש.

"לא, אתה לא, כבר אמרתי לך שהכל בסדר," התעצבנתי קלות, אבל רק בגלל שלא הייתי פיכח.

"אני כן, אחרת הגזע שלי אבד לשווא." הוא הביט בי בעיניים מפצירות. קרנו עוד לא הגיעה למלוא ארכה, ורעמתו דמתה לצעיף הנוצות הנעים בעולם.

בלי לדעת איך, הבנתי מה הוא רוצה. הוא רצה לשמוע שישנה דרך, שהוא לא חייב למות, שהוא יכול להמשיך לחיות. אבל לא היתה כזאת דרך. ובאמת טיפשי שהוא יחיה עכשיו. אחרי שכל הגזע שלו הקריב את עצמו בצורה כל כך נאצלת וכולי יהיה די חבל שכולנו נתפוצץ בגללו.

אמרתי לו את זה. הוא אמר שיש עוד קצת זמן עד שהמולקולות יגיעו לרתיחה או משהו, ואם אני יכול להסתיר אותו בינתיים.

אז הבאתי אותו לבקתה הזאת, בקתה נחמדה וחמימה של שומר יערות שנטש אותה בשביל להצטרף לקרב הגדול. כך אני משער, לפחות. יכול להיות ששומר היערות היה מהמתאבדים, או מכת התחייה המאוחרת, או סתם הלך להסתכל בזיקוקים.

כן, אני יודע, כולנו בכינו כמו שצריך ועכשיו אנחנו מדליקים זיקוקים בשביל לחגוג.

כזאת היא האנושות. חסרת רגישות באופן מוכר, חסרת מוסר באופן חסר תקנה וצועדת אל מותה בשרירות לב.

יחסית לאנשים שכמהים לחיי נצח, אנחנו עושים את כל הפעולות שמקרבות את מותנו.

 

חיינו על שימורים מהמזווה של שומר היערות. הוא טרם חזר, מה שגרם לי להסיק שהוא מת ולא יחזור.

 

היה לו, לחד הקרן הצעיר, תיאבון רב יחסית למישהו שאמור להיות מת. אולי הוא פשוט רצה לאתגר את מערכת העיכול שלו לפני שהוא שולח אותה לחופשה.

 

"הם לא אגואיסטים. המילה פשוט לא קיימת אצלם. והם טובי לב ונחמדים," פתח את ליבו הסייח הצעיר לפתע באחד הערבים. הוא היה מכורבל על השטיח, מרוקן את קופסת הפח השישית שלו לאותו ערב. הוא אהב שימורים.

הוא גם אהב מאד את השטיח.

"גם אתה טוב לב," ניחמתי אותו, מנסה למצוא תנוחה נוחה על הספה. זה היה קשה, בעיקר משום שבגלגול קודם היא שימשה מצע לעצי הסקה.

"כן, אני יודע," הוא הביט בעגמומיות בפחית הריקה. גלגלתי אליו פחית נוספת. אני שונא לראות אותו עצוב.

"אהם, אני לא רוצה לפגוע – אבל אתם לא אמורים להיות ענווים?"

"אה?" הוא נאבק במכסה.

"כלומר, אני אמרתי לך שאתה טוב לב. אתה היית אמור למחות ולומר שזה לא עניין גדול, ובכלל, אתה בטוח שאתה יותר טוב ממני והכל," משכתי בכתפיי.

הוא הביט בי מעל למכסה המעוקם, ריסיו הגליות רוטטות בקדושה.

"אתה חושב שאתה יותר טוב ממני?" הוא לא אמר זאת בטון מעליב, אלא שאל זאת בתהייה אמתית.

"ברור שלא. אתה חד קרן!" הזדעזעתי מעצם המחשבה.

הוא סוף סוף הרפה מהפחית.

"אז מה?"

"אז מה?" איבדתי את העשתונות. "אתם הכי טובים והכי נאצלים בכל היקום! אין בכם טיפה אחת של רוע! אתם הרגתם את עצמכם רק בשביל שאנחנו נוכל לחיות, לעזאזל!"

"כן, זה," הוא אמר לאט. "למה אתה חושב שאנחנו… כלומר הם, עשו זאת?"

"למה באמת?"

הוא הביט בי בעצב.

"כשמדובר על בחירה בין גזעים, משאירים את הטובים ביותר לחיות," הוא ענה.

נאלמתי דום. הטובים ביותר? מאיזה כיוון?

הוא ראה את תמיהתי הברורה ונאנח.

"כן, אנחנו טובים. אנחנו דואגים ליקום, לא רבים לעולם. איננו מתכעסים או בוגדים או רוצחים. אבל ככה נולדנו. מה החכמה בזה?"

"לא צריך שום חכמה! העיקר שאתם טובים יותר וזהו! למי אכפת אם ככה נולדתם או לא? זה לא משנה כלום!" צעקתי.

"זה משנה הכל. כשאנחנו מוותרים, זה בגלל הדי אן איי שלנו. כשאתם מוותרים, זה בניגוד למה שאתם רגילים אליו."

לא הגבתי. הוא נחר בתסכול. נחירתו נשמעה כנגינת מלאכים.

"אנחנו פסיביים. אין לנו אפשרות ודרך בחירה. כל מה שאנו עושים זה לפעול כפי שנולדנו, להגיב לאירועים כמות שהם. אתם, בני האדם, לעומתנו, יש לכם הכל! יש לכם כוח שלנו אין. כוח השינוי."

"הכוח להרוס דברים!"

"הוא אותו הכוח שמתקן אותם. אין לך את הכוח לבנות אם אין לך הכוח להרוס. אתם הגזע הנבחר. אתם תישארו בחיים, כי לכם, בניגוד אלינו, יש את הכוח להפוך את העולם למקום טוב יותר. לו אנחנו נותרנו, היינו רק בוכים על אובדנו."

והוא נגע בי בחוטמו. נגיעה קלה, כשל כנפי פרפר.

ברחתי מהחדר. לא יכולתי לשאת זאת. האם כך חדי הקרן רואים אותנו?

 

כל זה היה אתמול. עכשיו אני כאן – בוהה בעצב בבליטת השטיח.

עיוויתי את פני וקמתי ממקומי. באנקות פילסתי לי דרך, ובקריאות זעם חפרתי את הקבר הכי עקום בעולם.

השלכתי פנימה את השטיח על תכולתו. ממש כמו בחיים, הדברים הבזויים מכסים על הנפשות הטהורות.

וכך נפרדתי ממנו, מחברי ומורי.

נפרדתי ממנו, בהבטחה להיות כמוהו. בהבטחה שמותו – ומות גזעו, לא יהיה לשווא.

בואו נהיה חדי קרן. בואו נהיה מלאכים.