ציד

קיר האבן שגבי שעון עליו קר כקרח, וכך גם הקרקע שעליה אני יושב. מעט הכוח שנותר בי מספיק בשביל למנוע מהם לינוק את שארית החום מגופי, אבל אפילו פעולה בסיסית שכזו דורשת ממני מאמץ ניכר. הדבר היחיד שמפריד ביני ובין הסערה בחוץ הוא מחסום מאולתר בפתח המערה, בנוי מהגלימה שלי וכמה אבנים.

קר. כל כמה רגעים עיניי מתחילות להיעצם. אני מתעשת ברגע האחרון ומנער את ראשי, אבל זה עוזר לזמן קצר בלבד. הלילה ירד לפני כמה שעות, והחושך לא תורם לערנות שלי.

אני צריך אש. אור וחום יעזרו לי להחזיק מעמד, אבל אין לי דלק; לא ציפיתי שתפרוץ סערה, ועכשיו לא נותר דבר ביער הזה שאינו ספוג מים.

אני משפשף את ידיי זו בזו, מוודא שלא איבדו תחושה. להבה אדומה קטנה מבליחה בין אצבעותיי: אש קוסמים. אני יודע שאין לי ברירה אחרת, וכן שהקסם הזה יכלה את כוחותיי במהירות כפולה מהקור.

הלהבה הופכת לשתיים, לשלוש. האור שלהן קלוש, בקושי מספיק בשביל לראות את ברכיי, אבל אני מרגיש את החום שלהן. ברגע זה אני מוכן לוותר על הכול עבור קצת חום.

אני מניח לאש לגלוש לקרקע, שם היא מתפתלת ומסתחררת, יוצרת מדורת קסם קטנה שטיבה ככל מדורה רגילה – אפילו טוב יותר, משום שאש קוסמים אינה זקוקה לדלק ואינה מפיצה עשן. המערה מתמלאת אור, ואני נתקף סחרחורת. איני זוכר מתי אכלתי בפעם האחרונה.

אני משעין את ראשי כנגד הקיר, מנסה לשאוב ממנו קצת יציבות. המדורה שלי בוערת חזק מכפי שציפיתי; איני מצליח להחליט אם זה סימן טוב או רע.

הרוח מטיחה גלים של גשם כנגד קירות המערה והגלימה שלי. אני מתפלל שהמחסום יחזיק מעמד; אם הגשם ישיג אותי כאן, לא יהיה לאן לברוח. מהלומה אכזרית במיוחד נשמעת, הבד מתקמר פנימה ואני מתכווץ בציפייה לקור ולמים שיחסלו את מאמציי – אבל בדרך נס המחסום העלוב שלי לא נכנע לאיתני הטבע. אני מפרש זאת כאות ומרשה לעצמי להירגע, מחזיר את מבטי אל אש הקוסמים הרוקדת על הרצפה. עיניי אינן כואבות מן האור. קוסם יכול להישיר מבט אל השמש ביום הבהיר ביותר; מתת מרשימה בהחלט, אבל בנסיבות הנוכחיות הייתי בשמחה מחליף אותה בראיית הלילה שנתברכו בה המכשפות. אדם שאינו זקוק לאור, אין לו סיבה לפחד מהחושך.

אני מסיט את עיניי מהאש. יללת הרוח בחוץ מעלה בי זיכרונות של לילה אחר, סערה אחרת וחושך אחר לגמרי.

 

זה היה יום הולדתי השמיני והאחרון אי-פעם. ליתר דיוק, זה היה הלילה שלפני – חצות הלילה. הרוח המשתוללת הרטיטה את החלון הסגור מעל המיטה שלי, אבל לא היה לי קר: אמי כישפה את הסדינים, כפי שהייתה עושה תמיד בלילות חורף שכאלה. היא הייתה מכשפה; אבי, לעומת זאת, היה קוסם, ונישואיהם הוציאו את שתי המשפחות מדעתן. אני הייתי הסוד שלהם – הם פחדו, ובצדק, ממה שיקרה אם ייוודע לבני משפחתם שמיחסיהם "הנוגדים את הטבע" נולד בן.

שנתי באותו הלילה לא הייתה טובה. תיפוף הגשם על הגג, הרוח המייבבת והרעם המתגלגל שנשמע לעתים העירו אותי פעם אחר פעם, אבל כשהתעוררתי בפעם האחרונה, לא היה זה בגלל הרעש. זה היה בגלל חלום.

חלמתי שהתעוררתי שוב מכיוון שחלוני נפתח, ואורם המסנוור של הברקים שטף את החדר. בחוסר רצון התיישבתי על המיטה וסגרתי את התריסים בחזרה – לא בקלות; הרוח התנגדה לי, כאילו רצתה שהחלון יישאר פתוח.

כשהצלחתי לבסוף לסגור אותו והפניתי את מבטי בחזרה לחדר האפלולי, ראיתי אותו. דמות עטוית ברדס אפור עמדה במרחק של צעד או שניים ממיטתי, זקופה, לא נעה. למרות הרוח שהשתוללה בחדר רגע לפני, בד הגלימה הדהויה היה דומם לגמרי. נשימתי נעתקה. זה לא היה אחד מהוריי, בזה הייתי בטוח; פולש? אבל הבית מוגן לגמרי! כל יום שמעתי את אבי מתפאר בהגנות הקסומות שהוא ואמי הציבו על ביתנו… חלום, אמרתי לעצמי. הדמות הזו היא בוודאי חלום, זה ההסבר היחיד שיש.

באותו הרגע הדמות האפורה פסעה קדימה. הברדס החליק מטה, ולעיניי נגלו פנים חיוורות, אם היה אפשר בכלל לקרוא להם פנים. לא היה לאדם הזה אף או פה, רק זוג עיניים נטולות גבות שהביטו בי. פערתי את פי, מתכוון לצעוק, ומצאתי את עצמי קפוא בתנוחה הזו.

האיש החיוור עמד כעת בצמוד למיטה. הוא התנודד קלות, ועיניו, אחת אחרי השנייה, נפלו מארובותיהן. הן נחתו על ברכיי המכוסות בשמיכה. חשתי תערובת של גועל ופחד; ראשי החל להסתחרר, ובטני התכווצה בכאב. הכול התערפל.

התעוררתי רועד. החלון היה סגור, הגשם פסק ולשמחתי לא היה זכר לאיש החיוור או לעיניו הנחות על שמיכתי. ליתר ביטחון קמתי וערכתי חיפוש גורף – מתחת למיטה, על השידה, אפילו בתוך ארון הבגדים, ממנו פחדתי פחד מוות באותה תקופה. שום דבר. נשמתי לרווחה.

איני יודע מדוע לא סיפרתי להוריי על החלום ההוא. אולי אם הייתי עושה זאת, היו הדברים נראים אחרת לגמרי עבורי – אבל זה היה רק הראשון בסדרת חלומות שלעולם לא אשכח.

אני מביט בלהבות, ונדמה לי שביניהן אני רואה את פניו נטולות התווים ואת עיניו הגדולות של האיש החיוור, את גלימתו שאינה נעה ברוח. מראהו הפחיד את הילד הקטן שהייתי אז; בצדק, אם כי באותה תקופה עוד לא הבנתי את אימתו האמיתית של היצור הזה. בחלוף השנים למדתי את שמו, השם שבו קוראים קוסמים ומכשפות כאחד כאשר קיים חוב שעליו להיפרע. האיש החיוור מופיע בחלומותיו של בעל החוב ומשאיר איתו את עיניו, שעוקבות אחריו לכל מקום עד שיחזיר את חובו. ככל שנמשכת ההמתנה, כך הולך ומתמרר גורלו של בעל החוב, מסיבה אחת פשוטה: האיש החיוור מעולם אינו מגיע לבד.

 

כעבור יומיים חלמתי חלום נוסף: העיירה שבה גרנו התרוקנה מאנשים, ואני שוטטתי ברחובות יחף ורועד מקור, כשזוג עיניים מרחף מעל ראשי. ניסיתי למצוא את דרכי הביתה, אבל לא הצלחתי; במקום זאת רגליי הביאו אותי לסמטה חשוכה ובלתי מוכרת. מאחורי גבי שמעתי קול שקרא בשמי. הסתובבתי.

היא נראתה כמו אישה זקנה, גבוהה במידה בלתי רגילה. תווי פניה נבלעו לגמרי בקמטים עמוקים, וידיה הארוכות כמעט נגעו בקרקע.

הקמטים סביב פיה התעקלו במה שהנחתי שהיה חיוך.

"ילד חמוד," היא חרקה. "בוא אליי."

התחלתי לרוץ לכיוון שממנו באתי. צחוק צורם נישא בעקבותיי.

"רוץ," קראה האישה. "רוץ כל עוד אתה יכול!"

בבוקר התיישבתי על המיטה, שלשלתי את רגליי מטה – וצעקה נפלטה מפי. הרצפה הייתה קרה כקרח. לא יכולתי לדרוך על הקרקע ליותר מרגע; הקור צרב את כפות רגליי עד כאב. קראתי להוריי; הם נכנסו לחדר בריצה כעבור רגע, ומעל ראשיהם התעופפה סורין, בת הלוויה של אמי. סורין הייתה ציפור שחורה קטנה עם עיניים נוצצות וטפרים חדים שהיו ננעצים בידי כשהחזקתי אותה; עכשיו היא נחתה על כתפה של אמי והתבוננה בי. סיפרתי להם על החלום, ושאיני מצליח לקום. אבי רכן לצד המיטה ובחן את כפות רגליי בסבר פנים חמור. סורין הצטרפה אליו; לאחר שקיפצה מעט על הרצפה לידי, הפנתה את ראשה אל אמי ונקשה במקורה מספר פעמים.

"זה קסם, יקירי," אמי אמרה. "ולא נקי במיוחד, אם תשאל אותי."

אבי הסתובב בחדות.

"ניריה!"

במבט לאחור, אני מניח שהוא לא רצה שאדע מה קרה. אמי התקרבה אל מיטתי והביטה בי בחיוך מרגיע.

"הזקנה של הכפור לקחה את הרגליים שלך," אמרה ברכות. "היא מפחידה, אני יודעת, אבל אני ואבא נגרש אותה. אל תדאג, בסדר?"

הנהנתי. לפעמים הייתי חשדן כלפי דבריו של אבי, אבל הייתי מאמין לכל דבר שיצא מפיה של אמי.

 

הם גירשו את הזקנה באש ובקסם, ואמי נתנה לי מחרוזת קטנה שתגן עליי אם תחליט לחזור בכל זאת. שאר היום עבר עליי בתחושה של ביטחון – עד הלילה. בחלום השלישי הייתי נעול בתוך הבית, וים של יצורים אפורים התרפק על הדלתות והחלונות. הם הלמו על הקירות בידיים גרומות ואף צליל לא יצא מפיהם, אבל שמעתי לחישה שריחפה באוויר והתחפרה לתוך אוזניי אפילו כשאטמתי אותן.

הילד. הילד. הילד יהיה שלנו. דם מתוק. נשמה חמימה. הילד. הלב שלו כל כך קטן וטעים. נחלק אותו לחתיכות קטנות, שיספיק לכולנו.

לפתע נשמע קול של זכוכית מתנפצת. אחד החלונות נפרץ לרווחה, והיצורים זרמו פנימה. התעוררתי מלא חרדה וראיתי את המחרוזת של אמי עולה באש.

השבוע שעבר עליי החל מאותו לילה היה הגרוע בחיי. הוריי גירשו כל יצור שהופיע בחלומות שלי, אבל ידעתי שבלילה הבא יופיע מישהו חדש. הם החלו להסתנן לחיי היום-יום; דלתות היו נטרקות מאחורי גבי ללא שום סיבה, כוסות התנפצו בידיי. התחלתי להרגיש כאבים מוזרים, כאילו דבר-מה לחץ על עצמותיי במקומות אקראיים, וסחרחורות שנמשכו שעות. כשהתקרבתי אל סורין, היא פרשה את נוצותיה והתנפחה באיום, ופעם אחת ניקרה את ידי עד זוב דם.

פחדתי ללכת לישון והתחננתי להוריי שיישארו איתי אחרי שארדם; הם היו נשארים, אבל דבר לא עזר. על כל קסם שהטילו, כל הגנה שבנו, הופיע עוד מפגע שעקף אותם בקלות ומצא את דרכו אליי. יום אחד ראיתי את הזקנה של הכפור עומדת ברחוב, מחכה שאצא מהבית כדי שתוכל לתפוס אותי.

ביום השביעי התעוררתי עם חום שעלה עד ששקעתי בהזיות. כל היצורים שפגשתי, ועוד הרבה שראיתי לראשונה, חגו סביבי ולחשו לתוך אוזניי. הרגשתי כאילו חליתי בכל המחלות בו-זמנית. הוריי עמדו מעל מיטתי ודיברו בקולות מודאגים, שמדי פעם הצטרפו אליהם נקישות מקור מהירות. לא הבנתי את דבריהם יותר משהבנתי את סורין.

בסופו של דבר אמי כרעה לצידי ונגעה בלחיי ביד קרה; החדר החל להתמלא מים שחורים. במהרה הגיעו עד למותניה, והמשיכו לעלות עד שכיסו את המיטה כמעט לגמרי. נרטבתי כולי, אבל לא נראה שאמי הבחינה במים כלל; גם אבי עמד כרגיל, ידיו שלובות, המים מגיעים כעת לברכיו. בקושי הצלחתי להחזיק את ראשי מעל לאגם הכהה.

"אני אטבע", אמרתי לאמי. היא ליטפה את פניי. אי-שם נשמעה אוושת כנפיים.

"הכול יהיה בסדר, חמוד."

המים השחורים נסגרו מעל לראשי. הרגשתי שגופי מתנתק מהמיטה יחד עם השמיכה וצף מעלה; ניסיתי לשחות, אבל איבריי לא נשמעו לי עוד. הזרם נשא אותי הרחק מחדרי; רגע לפני שאיבדתי את ההכרה, שאפתי מלוא הריאות מים והתפלאתי שאין זה כואב כלל וכלל.

 

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי יושב בכורסה גדולה, בחדר לא מוכר עם אח בוערת באש ירוקה. הרגשתי יד מונחת על כתפי; זו הייתה ידו של אבי. משהו הכביד על ברכיי; השפלתי מבט וראיתי גב מקושקש וזנב ארוך משתלשל כמעט עד הרצפה. היצור הרים את ראשו והביט בי בעיניים גדולות שצבען אבד באור הירקרק של האח. אישוניו היו דמויי חריצים. סוג של לטאה?… היצור צייץ, כמו מאשר את ניחושי.

"הו," נשמע קול לא מוכר. "ראי, ניריה, הילד שלך חזר אלינו."

הרמתי את ראשי, מחפש אחר הדוברת – הייתה זו אישה מבוגרת, ללא ספק. נוכחתי לדעת שהיא יושבת מולי על כורסה נוספת, עטופה במעיל טלאים צבעוני. אמי ישבה על ספה קטנה לצידה, סורין, כמו תמיד, על כתפה, ואבי עמד משמאלי. לשמע דבריה של האישה הוא רכן אליי ונשק על ראשי באנחת הקלה.

"סוף כל סוף," אמר.

הלטאה קפצה לרצפה ועשתה את דרכה אל האישה במעיל הטלאים; היא טיפסה על חצאיתה במהירות מדהימה והתכרבלה על ברכיה. האישה חייכה וגירדה את צווארה המקושקש.

"היא אומרת שמצאת חן בעיניה," אמרה. באיחור קל הבנתי שהתכוונה אליי.

"תודה," גמגמתי. אמי בחנה אותי בהבעה שלא הצלחתי לזהות.

"האם אתה יודע מה קרה לך, בחור צעיר?" שאלה אותי האישה.

"כמובן שהוא לא יודע," אבי התערב; שמעתי שמץ של כעס בקולו. אמי ירתה אליו מבט.

"ובכן?" האישה נשענה קדימה, עיניה ממוקדות בי. "האם אביך צודק?"

הנהנתי.

"ספר לי על החלומות שלך," ביקשה. גוללתי בפניה את כל הסיפור, החל מהאיש שהשאיר את עיניו על שמיכתי; היא קטעה אותי לקראת החלום הרביעי.

"תודה לך," אמרה. לאחר מכן פנתה אל אמי:

"האם מישהו מכם סגר עסקה, כרת ברית, נדר נדר כלשהו בזמן האחרון?"

"חידשנו את נדרי החתונה שלנו, אם זה נחשב."

"אתם נשואים כבר הרבה זמן?" הפעם הפנתה את השאלה אל אבי.

"כגילו של הילד, ועוד שנה."

"והוא בן שמונה, זה נכון?"

"נכון."

"הבנתי," אמרה וקימטה את מצחה. "האם יש בעולם קוסם ומכשפה שנוטרים טינה לכם או לילד?"

"יש די והותר," אמי השיבה במרירות.

"ולמה זה?"

"אני מכשפה ובעלי קוסם. משפחותינו חושבות שחטאנו בנישואינו."

האישה נאנחה, לאט ובשקט. היא הביטה בלטאה, שהחזירה לה מבט בציוץ חרישי.

"גם את חושבת ככה, הא?" אמרה האישה. היא הפנתה את מבטה אל אמי.

"ניריה, איני שמחה לבשר לך את זה, אבל… דעתי היא שמישהו הכריז ציד על הילד שלך."

"מה?!" קולו הנדהם של אבי הקפיץ אותי. אמי נותרה שותקת, פניה קודרות.

"סאליה," אמר אבי באיפוק מאומץ, "אני מכבד אותך ואת דעתך, אבל הוא רק ילד. ציד מכריזים על בוגדי דם. על רוצחים. לא על ילד בן שמונה."

"כידוע לי, בגיל הזה מתחילים לחפש לקוסם הצעיר מורה," השיבה לו האישה. "מי כמוך יודע שבעיני החברה שלכם כבר אינו ילד קטן."

"הוא לא עשה שום דבר בשביל שיכריזו עליו ציד!" הוא התפרץ. אמי חצתה את החדר בכמה צעדים מהירים ונעמדה לצידו; יכולתי לדמיין אותה אוחזת בידו, כפי שהייתה עושה תמיד כשרצתה להרגיע את אבא.

"היא צודקת, דיין," אמרה בשקט. "אתה יודע את זה, בדיוק כמוני."

הם המשיכו להתווכח בקולות מהוסים, כאילו לא ישבתי ממש לידם ושמעתי הכול גם כך – אם כי בשלב הזה כבר לא הקשבתי. התחלתי להשתעמם ומבטי נדד אל האח הירוקה. עפעפיי נהיו כבדים יותר מרגע לרגע, אבל ניסיתי להיאבק בישנוניות. נשמע רשרוש; הפניתי את ראשי וראיתי שהאישה, סאליה, קמה מהכורסה. הלטאה טיפסה על מעיל הטלאים שלה והתיישבה על כתפה; תהיתי אם כל המכשפות נושאות את בני הלוויה שלהן על כתפיהן, או

שאמי וסאליה חלקו מקרה הרגל זה. זנב הלטאה נכרך סביב צווארה של המכשפה המבוגרת כמו שרשרת.

"אני רואה ששיעממנו אותך," היא אמרה לי. "אני מבקשת את סליחתך. עלינו לשוחח עוד קצת, אבל נעשה זאת בחדר הצמוד בשביל לא להעיק עליך. בסדר? אני מבטיחה שלא ניעדר לזמן רב."

הנהנתי. לא אהבתי לשמוע מבוגרים מתווכחים, במיוחד כשלא הבנתי במה מדובר.

"מעולה." סאליה חייכה. "ארקנון תארח לך לחברה. אם תרגיש רע או תזדקק למשהו, אמור לה והיא תזעיק אותנו מיד."

היא הורידה את הלטאה מכתפה בעדינות והניחה אותה בחיקי. הבטתי בארקנון בהיסוס קל. היא הסתכלה עליי בחזרה.

"אתה יכול ללטף אותה," אמרה סאליה. "רק תשתדל לא לגעת בזנב."

היא ניגשה להוריי ואמרה להם משהו, אבל כבר לא שמעתי את דבריה. ניסיתי לספור את כמות הקוצים שעיטרו את צווארה המקושקש של ארקנון.

 

עד היום איני יודע מה קרה אז מעבר לקיר, כיצד המכשפה המבוגרת שכנעה את הוריי שאכן מדובר בציד, ושאין להם ברירה אלא לנקוט צעדים חמורים בשביל להציל את חיי. לא הבנתי אפילו את משמעות המילה; כשחשבתי על ציד, מיד עלה בדמיוני יער ציורי וקבוצה של בני אצולה שרוכבים על סוסים במרדף אחרי איל. אבל כיצד התמונה הזו הייתה קשורה לחלומות שלי?

סאליה אכן חזרה במהרה, לבדה; הוריי עדיין בחוץ, אמרה, הם עוד לא סיימו לדבר. הנהנתי בכובד ראש.

"הם מדברים הרבה כשהם רבים," אמרתי. "אבא אומר שזה טוב, כי ככה הם מוצאים שפה שיתופית."

סאליה הביטה בי בבלבול לרגע, ואז אורו פניה:

"אולי התכוונת לשפה משותפת?"

חשבתי קצת.

"אולי. מה ההבדל?"

היא הסבירה. כן, הסכמתי, כנראה שזה מה שאבא באמת אמר.

"את טובה בלהסביר מילים," אמרתי. "את יכולה להסביר לי גם מה זה ציד?"

"כן," סאליה אמרה. "ואני שמחה ששאלת, כי התכוונתי לעשות את זה בכל מקרה."

היא רכנה קדימה, מרפקיה שעונים על ברכיה ואצבעותיה משולבות. לרגע מבטה הופנה הצידה, אבל מיד חזר והתמקד בי. השבתי לה מבט משלי. האור הירוק הסתיר את צבע עיניה, אבל הייתה לי תחושה משונה שהוא זהה לצבע העיניים של ארקנון.

"בעולם שלנו," התחילה, "יש הרבה יצורים שונים ומשונים. בני אדם, קוסמים כמוך, מכשפות כמוני… וכמובן, לטאות כמו ארקנון," הוסיפה בחיוך. הלטאה צייצה בשביעות רצון.

"וציפורים כמו סורין," הערתי. סאליה הנהנה בכובד ראש.

"נכון מאוד."

"אבל בנוסף אלינו, יש גם יצורים אחרים," היא המשיכה. "אלה שפגשת בחלומות שלך. הם רעים, רעים מאוד. הזקנה של הכפור, ההמון…"

"גם האיש החיוור," הוספתי.

"גובה החובות?" סאליה חשבה רגע. "אתה יודע, דווקא אותו לא הייתי כוללת ברשימה."

"למה? הוא מפחיד."

"נכון," אמרה. "זו העבודה שלו, והוא עושה אותה טוב מאוד – אבל בשונה מהאחרים, אינו זקוק לפחד שלך."

"אז למה אני כל הזמן רואה את העיניים שלו?" שאלתי.

"כי חובתו היא לפקח על הציד," היא השיבה. "הנה התשובה לשאלה שלך: ציד משמעותו שכל היצורים הרעים האלה מכירים את שמך. מישהו סיפר להם מי אתה והיכן אפשר למצוא אותך."

"בגלל זה הם בחלומות שלי?"

סאליה הנהנה. השפלתי את מבטי ובחנתי את גבה של ארקנון. בדמיוני עדיין יכולתי לשמוע את מקהלת הקולות המלחששים, להוטים לבתר אותי לחתיכות.

"סבא וסבתא אמרו להם איפה אני," אמרתי. "זה מה שאמרת לאמא ואבא מקודם."

בניגוד לרוב האנשים, מעולם לא תפסתי את בני משפחתי המורחבת כקרובים או נחמדים. הוריי תמיד דיברו על משפחותיהם בתערובת של פחד וכעס. את הסיבה למדתי בגיל צעיר יחסית: סבתא וסבא כועסים על זה שאמא ואבא התחתנו, והם יכעסו עוד יותר אם יגלו שנולד להם ילד. "סבתא וסבא" תמיד היו עבורי ישות מרושעת וחסרת פנים, מסוגלת לכל מעשה נורא שיכולתי לדמיין.

הסתכלתי על סאליה. היא נאנחה:

"כן, אני… אני מניחה שהם עשו את זה. בשביל להכריז ציד, דרושים כוחותיהם המשולבים של קוסם ומכשפה, ו… זה הניחוש הכי מוצלח שלי בינתיים"

"אבל הם שונאים אחד את השני," אמרתי.

"כמו שאמרתי," סאליה השיבה, "זה רק ניחוש."

 

איני מאשים אותה על כך שנמנעה מלומר לי את האמת הקשה: כנראה ששנאתם אליי גברה על שנאתם זה לזו. עד היום אני לא בטוח כיצד גילו את קיומי – אולי ידעו מהרגע הראשון, והניחו להוריי לחיות באשליה של ביטחון במשך שמונה שנים. אולי נזקקו לזמן בשביל לאזור אומץ ולהרוס את חיי, ואולי הוריי טעו במהלכי ההגנה המתוחכמים שלהם – ואני שילמתי את המחיר. כעת אין זה משנה מה קרה באמת, ובמבט לאחור, זה לא היה חשוב גם אז.

המערה מחשיכה מעט; אש הקוסמים עודנה בוערת, זו ראייתי שהחלה להידרדר.

 

"אז מה לעשות?" שאלתי את סאליה. "זה יעבור מעצמו?"

היא נדה בראשה לשלילה.

"היצורים הרעים ימשיכו לחפש אותך. אין דרך לגרש את כולם, לכן אנחנו נסתיר אותך ממבטיהם."

חייכתי בהקלה. אני יכול להתחבא מהחלומות! זו הייתה בשורה משמחת.

"איך נעשה את זה?" שאלתי בלהיטות. להפתעתי, סאליה לא נראתה שמחה במיוחד.

"אני מכירה רק דרך אחת," אמרה. "הייתי רוצה להציע משהו אחר, אבל… ככל הידוע לי, היצורים יפסיקו לראות אותך רק אם נעלים את השם שלך."

הבטתי בה בבלבול. להעלים את השם שלי?… מה זאת אומרת? כנראה שסאליה ראתה את השאלה רשומה על פניי, משום שנאנחה והסבירה:

"השם שלך. אני אצטרך לקחת אותו. לנצח."

"אני צריך לשנות את השם שלי?" ניסיתי להבין.

"לא," אמרה סאליה. "השם שלך ייעלם, ואף אחד לא יוכל לתת לך אחד חדש. שוב… הייתי רוצה להציע פתרון אחר," היא הביטה בי כמעט בתחינה. "אני לא רוצה לעשות את זה. אבל ככה הם מוצאים אותך, אתה מבין? הם מכירים את השם שלך."

"אני אהיה בלי שם," אמרתי בהרהור. כך המפלצות לעולם לא ימצאו אותי… "טוב. בסדר."

מבטה של סאליה הפך מעצוב למופתע.

"…וזהו?" שאלה. "פשוט ככה?"

משכתי בכתפיי.

"אף אחד כמעט לא קורא לי בשם שלי. אולי אני לא צריך אותו כל כך."

 

איך הייתי רוצה לראות את עצמי מהצד באותו הרגע. אולי אני לא צריך את השם שלי… בסך הכול, צדקתי. אני מסתדר מעולה גם בלעדיו, אז מדוע לבי מתכווץ ובפי מופיע טעם מר בעודי נזכר במילים הללו? האש כנראה מתישה אותי יותר מששיערתי.

אני עוצם את עיניי.

 

סאליה הגתה מילה שלא הבנתי. ארקנון, שעד כה נמנמה על ברכיי, זקרה את ראשה וקפצה לרצפה. המכשפה אספה אותה אל חיקה וקמה. היא ניגשה אל האח, שלהבותיה הפכו מירוקות לכחולות והכפילו את גובהן. צפיתי בנעשה כמהופנט. מעל לאח היה מדף, וסאליה, שארקנון כבר התמקמה על כתפה, לקחה ממנו דבר-מה. כעבור רגע הבנתי שזוהי קערת מתכת. היא הרימה את הקערה עד לגובה עיניה; ארקנון מתחה את צווארה בתנועה חלקה וירקה לתוכה כמה טיפות של נוזל שהשמיע קול של תסיסה כשפגע במתכת. סאליה הנהנה בשביעות רצון ושלחה יד לכיס במעילה שלא הבחנתי בקיומו לפני כן. היא שלפה משם כמה צרורות קטנים ומיד החזירה אותם עד שמצאה את זה שחיפשה, פתחה אותו והוסיפה לקערה קמצוץ ממה שהיה בפנים. ריח חמוץ השתרר באוויר; עיקמתי את אפי. סאליה פתחה עוד צרור ושפכה לקערה גם מתוכנו; הפעם נשמע צליל שהזכיר נפילה של אבנים קטנות. הריח הפך למתוק. היא מלמלה עוד כמה מילים לא מובנות והציבה את הקערה בין הלהבות הכחולות, ואז הסתובבה והביטה בי.

"מיד אחזור," אמרה. "אבדוק מה שלום הוריך."

"ואז תקחי את השם שלי?" שאלתי.

"כן," היא אמרה ויצאה מהחדר.

הפעם נותרתי לגמרי לבדי – ארקנון עזבה יחד עם סאליה, ורק הריח המוזר שנישא מהלהבות אירח לי לחברה. סקרנותי הפצירה בי לבחון את תוכן הקערה, אבל ידעתי שאכווה מן האש; חוץ מזה, עדיין הייתי חלש מכדי ללכת.

כשסאליה תחזור, היא תיקח את השם שלי. תהיתי אם זה כואב. היא דיברה כאילו זה יכאב; באותו הקול אבי דיבר אליי כשמצא אותי בוכה עם מסמר ביד, והסביר לי שיש להוציא אותו לפני שהפצע יזדהם.

מעניין איך זה לחיות בלי שם, חשבתי. אולי בכלל לא ארגיש את ההבדל? זו בסך הכול מילה.

מצאתי את עצמי חוזר על שמי בלחש שוב ושוב. אם אומרים מילה הרבה פעמים ברצף, היא מתחילה להשתנות; אתה מוצא את עצמך הוגה ושומע אוסף של צלילים זרים לגמרי. זה לא קרה לשם שלי. אני חושב שהוא היה די קצר – משהו פשוט, נפוץ יחסית, שם שהייתי שומע לפעמים ברחוב. שום דבר מיוחד. שמעתי על לפחות עוד שלושה ילדים בני גילי שחלקו איתי את השם הזה. שמחתי בכך; הייתי מתעצב הרבה יותר על פרידה משם נדיר.

אור הלהבות הכחולות גרם לכל החפצים בחדר להטיל צללים שמדי פעם השתנו מעט ללא סיבה נראית לעין. הם התארכו והתקצרו באקראי, והרגשתי כאילו החדר כולו נושם ונע מצד לצד. מבטי היטשטש, כאילו עיניי ניסו לעקוב אחרי כל התנועות בחדר בו-זמנית ולא הצליחו לעמוד בכך, וראשי נהייה לפתע כבד מאוד. עיניי כבר כמעט נעצמו, כשחריקה פתאומית החזירה אותי למציאות; הדלת נפתחה, וסאליה שוב נכנסה לחדר. מעיל הטלאים שלה התנופף מאחורי גבה כמו גלימה משובחת. היא עצרה ליד הכורסה שלי והניחה את ידה על המשענת.

"שלום שוב," אמרה. "איך אתה מרגיש?"

"טוב," עניתי, "אבל אני עייף. כמעט נרדמתי עכשיו."

"בקרוב תוכל לנוח בשקט," סאליה הבטיחה. "לא נותר לנו הרבה לעשות."

במילים אלו היא התקרבה לאח וכרעה מול הלהבות, מתבוננת בתוכן קערת המתכת. כנראה שמה שראתה השביע את רצונה; סאליה שלפה את הקערה מהאש והציבה אותה על המדף.

"מעכשיו, דבר רק כשאבקש ממך," הורתה לי. "גם אם משהו מוזר או מפחיד יקרה, נצור את לשונך. הבנת?"

"כן," אמרתי.

"מעולה. אם כך, אנחנו יכולים להתחיל."

סאליה הורידה את ארקנון מכתפה והניחה אותה על המדף; הלטאה כרכה את זנבה סביב קערת המתכת ונקשה על צידה שלוש פעמים. סאליה נקשה על הקערה פעמיים. היא הסתובבה אליי:

"עכשיו, אמור את השם שלך."

התחלתי להגות את שמי ועצרתי באמצע; הרגשתי משהו קשה בפי, כמו כדור מתכת קטן. סאליה כבר הייתה לצידי; היא הניחה אצבע על שפתיי ואמרה משהו שלא הבנתי. כשהרחיקה את ידה, הכדור נעלם, ובין אצבעותיה ראיתי משהו קטן וזוהר. היא חזרה במהירות אל הקערה והניחה את החפץ הזוהר בתוכה; אולי הצללים המוזרים בלבלו אותי, אבל נדמה לי שארקנון נרעדה כשהחפץ הוכנס פנימה.

סאליה החזירה את הקערה לאח, והלהבות הכחולות נצמדו לידיה עד שהוציאה אותן מהאש. הן עטפו את קערת המתכת עד שכמעט כל האש התרכזה במקום אחד ופינות האח התרוקנו לגמרי.

סאליה הביטה בי.

"זכור מה אמרתי לך," קולה היה רציני. "אף לא מילה."

הנהנתי. היא שילבה את ידיה והרכינה את ראשה; יציבתה הפכה לנוקשה. היא מלמלה משהו, אבל לא שמעתי את המילים – רק את קולה החדגוני שחזר על אותן התבניות שוב ושוב, כל פעם בשינוי קל. השערות על ידיי ועל עורפי סמרו, והרגשתי שהרצפה רועדת. הצללים נטשו את צורתם הטבעית לגמרי והתפתלו על הקירות ללא שום סדר והיגיון.

הרעד נפסק.

כתפיה של סאליה נרפו. בלי להרים את ראשה, היא אמרה בקול שקט ויציב:

"היכנס."

לרגע קט לא הבנתי אל מי היא מדברת, ואז הדלת נפתחה ללא קול. נשמעו צעדים קלים, שקטים מאוד, ורשרוש של בד – והאיש החיוור נכנס לחדר. לא העזתי לזוז, פחדתי אפילו לנשום; הנשימה העצורה בריאותיי כמעט הפכה לצעקה של פחד כשהאיש הפנה את ראשו והביט בי ישירות; את ארובות עיניו הריקות הקיפה מסגרת של דם יבש. כעבור רגע מבטו חזר אל סאליה.

"מה רצונך?" שאל. להפתעתי, ולאימתי, קולו היה כקול של אדם רגיל – צרוד ועייף.

"שמעתי שאתה מנחה ציד," אמרה סאליה. "ציד של ילד קטן, הלא כן?"

"איני בוחר את הטרף," אמר גובה החובות. "מה רצונך?"

"לספר לך שאתה עוסק במרדף שווא. הילד שאתה מחפש איננו עוד."

"שקרים," סינן. "עיניי מבקרות אותו כל לילה."

"ובכן, הלילה הן לא ימצאו אותו," נשמע קול מחוספס חדש; התקשיתי להבין אם היה שייך לגבר או לאישה. "הוא נעלם מן העולם הזה."

"תודה, ארקנון," סאליה אמרה בשקט. "אם אינך מאמין לנו, בדוק את העובדות. קרא בשם של הילד, ראה אם תמצא אותו."

ארקנון?… זו הייתה ארקנון שדיברה?

גובה החובות רטן ללא מילים. נשמע רשרוש; מתוך קפלי גלימתו הופיעה פיסת נייר מקומטת. הוא בחן אותה מספר רגעים, ואז מלמל מילה אחת. זה לא השם שלי, חשבתי. הוא החל להגות אותה שוב, בעצמה רבה יותר, אבל עצר באמצע. אנחה מרשרשת נפלטה מפיו.

"נראה שאת צודקת, מכשפה," אמר. "הציד נכשל, אם כך. מה את רוצה תמורת שירותייך?"

"איני רוצה בעסקה איתך, גובה החובות."

"ומה עם חברתך?" שאל. ארקנון צחקה.

"נראה שהחדשות שימחו אותך," אמרה. "הנה, אתה מתבדח."

"התשובה היא לא," אמר גובה החובות. "טוב ויפה. אלך למצוא את עיניי."

הוא שוב חלף על פניי, אבל הפעם לא הביט בי. הדלת נסגרה מאחוריו.

סאליה נאנחה והרימה את ראשה.

"ברוך שפטרנו. אתה יכול לדבר עכשיו, ו… בוקר טוב."

פקחתי את עיניי וראיתי את תקרת חדרי.

 

מאוחר יותר הוריי סיפרו לי שנרדמתי על הכורסה וסאליה הורתה להם לקחת אותי הביתה. היא הבטיחה שלא יהיו יותר חלומות רעים, ואכן, שנתי הייתה שלווה הפעם. ברגע שהתיישבתי על מיטתי, אבי אסף אותי לחיבוק עז; לא שהייתה לי התנגדות לחיבוקים ולנשיקות ואפילו דמעה או שתיים, לא אחרי מה שעברתי. אפילו סורין נחתה על  ברכיי המכוסות בשמיכה ודחפה את ראשה הקטן מתחת לידי; הרגשתי שהיא מבקשת סליחה על התנהגותה בשבוע האחרון. חייכתי קלושות. אולי רגשותיי היו סוערים גם כן, אילולא נפרשה מעליהם קהות מוזרה שאת מקורה לא הבנתי. אולי הייתי ישנוני מכדי להגיב?

קברתי את פניי בחולצתו של אבי, נשמתי עמוק וניסיתי לסלק ממוחי את התחושה שאני עדיין חולם.

 

אני מתקשה להחזיק את ראשי זקוף. גבי כבר מתחיל להחליק כנגד קיר המערה כשפרץ של אור וחשמל מפלח את האוויר בחוץ: ברק. רעד קל אך מורגש היטב עובר בעצמותיי; אש הקוסמים שלרגליי מכפילה את גובהה ובהירותה לרגע, ואז דועכת למצבה הקודם. הרעם שמגיע מיד לאחר מכן מחזיר אותי סופית אל המציאות. ידיי רועדות בעוד אני דוחף את עצמי בחזרה לישיבה זקופה; שריריי דואבים. אש הקוסמים מחממת את האוויר, אך האבן עדיין קרה… כמה זמן ביליתי כך, מצונף לאור הלהבות?

לא רחוק מכאן, כך שמעתי, יש עיר. כשהבוקר יגיע, אאזור את כוחותיי ואלך לשם; אני זקוק נואשות לאוכל, ובטוח שלא אשרוד לילה נוסף ביער הזה. לא נבראתי לחיים כאלה. אף אחד לא נברא.

אני מתקרב לאש ומושיט אליה את ידיי. כן, מחר אלך לעיר. עיר היא מקום מסוכן לקוסם בימים אלה, אבל שם יש חום ואוכל מבושל ובתים מעשה ידי אדם – ולי יש כישרון לחלוף ברחוב מבלי שאיש יזכור את פניי, או אפילו יבחין בקיומי מלכתחילה.

ראייתי מיטשטשת, והחום בקצות אצבעותיי נחלש. דקות ספורות עד שאש הקוסמים תכבה.

אני חושב על אש אחרת, אש שזוללת עץ ובד ובני אדם, שמשאירה אחריה אפר וגחלים. אש שבוערת בעיר, ממתינה למכשפות שיעזו להראות שם את פניהן – לצד עמוד התלייה שמיועד לקוסמים כמוני. לפעמים ציד דורש שיתוף פעולה של קוסם ומכשפה, לפעמים – קלף חתום על ידי קבוצה של אנשי כנסייה. שניהם פסחו עליי. איש לא זכר שלקוסם ולמכשפה שביתם הוצת באמצע הלילה היה בן.

בחוץ הברק מכה פעם נוספת.