דוחות רבעון שני

המנהיג העליון שויגון אגרוף הזעם צעד במרץ למרות השעה המוקדמת. לא היה לו זמן מיותר. בזכות הגישה הממוקדת הזו הוא הצליח להפוך את קליברע מעוד ארגון רשע סודי למפלצת הגלובלית המתקדמת שהוא היום. חיוך ריחף על שפתיו של שויגון בזמן שהוא ניגן מחדש את רשימת ההישגים של הרבעון הזה מהתדרוך של אתמול דרך השתל הקיברנטי שבמוחו: התקדמות של 12% בפרויקט ההיתוך הקר, שני בסיסים תת ימיים חדשים באוסטרליה, ועדכון שרמטכ"ל בולגריה החדש נמצא תחת השפעת שולט-המוח-המרוחק החדש שלהם – עוד השקעה בחברת סטארטאפ שהוכיחה את עצמה. שויגון מחה כמה חלקיקי אבק מחליפתו הכחולה. הוא היה בן שלושים ושמונה, וכבר יכל להסתכל לאחור ולהתגאות במה שהשיג בחייו. מבחינת ביצועים והתקדמות לקראת השתלטות גלובלית זה היה רבעון טוב מאוד. הטוב ביותר של קליברע אי פעם. כמעט מצוין.

כמעט.

החלק האחרון של התדרוך הופיע במוחו בצבע אדום ומודגש, מאזני הנהלת החשבונות של הרבעון השני של השנה היו קטסטרופליים. שויגון המשיך לצעוד במהירות במורד המסדרון התת-קרקעי של המפקדה הראשית של קליברע. פלוגת חיילים של משמר הקיסר במדים שחורים ומסכות פנים שקופות עצרו במסדרון והצדיעו לו. הוא שיחרר אותם בניע ראש. שויגון מעולם לא הוציא חייל להורג בגלל שהחייל דיבר בצורה לא מנומסת או הביע את דעתו. שויגון עשה לארגוני רשע את מה שגוגל עשו לעולם החיפוש האינטרנטי, הוא יצר חלופה טובה יותר ויעילה יותר לדרכים הקודמות שבהן הדברים נוהלו. גלימת הקיסר הסגולה שלו התנופפה מאחוריו כשצעד דרך האנגר המטוסים וראה את אנשיו מציידים את המפציץ החדש במרחיב הטקטוני. הוא המשיך ללכת ולסקור את שאר הפרויקטים הפעילים במתחם. כשעבר דרך מעבדת מחקר מספר ארבע, קסדת המתכת המבריקה שלו שיקפה את הקרניים האדומות באולם ההכנה של הלייזר לחריכת הירח. כהרגלו, שויגון עצר לבחון את ההתקדמות של כל אחד מהפרויקטים השונים. במעבדת הלייזר הוא התייעץ עם דוקטור קריסטוף לגבי ההתקדמות של הפרויקט, "כן הוד קיסרותך, תוך כמה שבועות אנחנו נוכל להפעיל את הלייזר בכדי לחרוך טקסט או צורה על פני הירח". "אני מבין" שויגון ענה. "אני מניח שיש מגבלות?", "כן, ברור. אנחנו בצוות מעדיפים לחרוט את הלוגו של קליברע מעל ים השלווה, אבל אני מבין שמועצת האבדון עדיין מתלבטת?", "כן, הם עדיין רוצים לחרוט אולטימטום מאיים על פני הירח". שויגון החריג את עצמו מהמועצה במשפט האחרון. קריסטוף ידע ששויגון התנגד לדעה הרווחת במועצה גם בנושא הזה. "זה אומר שהטקסט יהיה צריך להיות בגודל של החומה הסינית" שויגון אמר, הוא חשב שלחרוך כל טקסט על הירח יהיה מטופש. באיזה שפה תחרוך אותו? למה לנכר את דוברי שאר השפות בעולם? התשובה של הדוקטור קטעה את קו המחשבה של שויגון.  "למען האמת אדוני, הטקסט יצטרך להיות הרבה יותר גדול. אי אפשר לראות את החומה הסינית מהירח. זה מיתוס". שויגון הנהן, יחד עם כל המידע שהמין האנושי צבר עדיין היה קשה להפריד בין עובדות ידועות לבין טעויות נפוצות. הוא יצטרך לעשות משהו לגבי זה כשיהיה לו זמן. "טוב, בכל מקרה אדוני, אני אמשיך לעבוד על הפרויקט עד שתהיה החלטה". שויגון הבין שהוא סתם דוחה את מה שהוא צריך לעשות מאוחר יותר. הוא בזבז זמן כי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הייתה בעיה שהוא לא היה בטוח שהוא מוכן להתמודד איתה. בעיה שלמרות הדחיפות שלה הוא דחה את ההתעמקות בה מאז סוף ישיבת מועצת האבדון אתמול בערב. בעיה שאיימה על הדרך שבה קליברע התנהלה מאז ומתמיד. שויגון המשיך לצעוד וניסה למקד את המחשבות שלו עד שלא יכל לסבול את המחשבה שהוא מתחמק מלהתמודד עם הבעיה.

בהסתעפות המנהרות הקרובה שויגון פנה ימינה ונכנס לקפיטריה של המפקדה הראשית. המפקדה היתה פעילה עשרים וארבע שעות ביממה אבל בשעה המוקדמת הזו המקום היה כמעט שומם. זוג אנשים ישבו מחובקים בשולחן צדדי וחלקו קנקן קפה ליקריץ. לפי העייפות במבטיהם של הזוג במדי הטכנאים הכסופים, שויגון ניחש שהם בדיוק סיימו משמרת לילה במעבדת הלייזרים. שויגון המשיך בדרכו לקופה.

"בוקר טוב, סימה" הוא בירך את הגברת הקשישה בדלפק עם קצת יותר רשמיות מהנדרש "הפוך על סויה, בבקשה". "בוקר טוב" היא ענתה עם חיוך "אתה רוצה קפה ומאפה בעשרים? כדאי לך, יש את הקרואסונים עם החלווה שאתה אוהב". שויגון בחן את מדף המאפים דרך כיסוי הפלסטיק השקוף. "כן, בבקשה". הוא הוציא את כרטיס האשראי ותג העובד שלו. הוא קבע שבלי תג אין הנחה או מבצעים והיה גאה בכך שהוא בעצמו הקפיד על החוקים שהוא ייסד. הנהגה אמיתית לא יכולה להתקיים בלי דוגמה אישית. המכשיר ציפצף פעמיים כשסימה העבירה את הכרטיסים והחזירה אותם עם קבלה. "שב בבקשה, אני אביא לך את זה לשולחן", היא אמרה בחיוך. שויגון הודה לה והתיישב בשולחן מרוחק ליד אחד מהחלונות המלאכותיים שהציגו את הנוף הקפוא והמלכותי של הרי ההימאליה, צמד ציפורי שליו הימלאייה ריחפו באויר הקפוא. שויגון הפנה את מבטו חזרה לקופה. סימה הכניסה את הקרואסון לתנור הקטן והחלה להקציף חלב סויה עבור הקפה שלו. היא עבדה ביעילות שנולדה מתוך אין סוף חזרות של אותן התנועות. גופה הקשיש נע באיטיות. החלב הרותח נמזג לאיטו לתוך הספל, וגם מבלי לראות, שויגון ידע שהקפה מקבל ציפוי קל של קצף בצורת הלב שהתחבבה על באריסטות ברחבי העולם. היא הניחה את הספל המהביל על מגש והקפידה לא למעוך את הקרואסון עם המלקחיים בזמן שהיא הניחה אותו על צלוחית קטנה לצד כוס הקפה. היא ניגשה לשולחן בצעדים מדודים. "סימה, תוכלי לשבת רגע?" שויגון אמר בזמן שהיא פנתה ללכת מהשולחן.

האישה הזקנה התיישבה מעבר לשולחן. "תשמעי סימה, אני צריך לדבר איתך על משהו" שויגון אמר בקול שקט, היסוס לא אופייני מתגנב לקולו. "אתמול הייתה פגישה של מועצת האבדון". האשה הקשישה חייכה חיוך תוהה בתגובה. "תשמעי… אין דרך קלה לומר את זה. הם דורשים שאת תתפטרי או שאני אאלץ לפטר אותך". הפתעה מילאה את פניה חרושות הקמטים של הזקנה. גילה המופלג הפך את מעבר הבעת הפנים לאסופה איטית של תנועות שרירים במקום לשינוי חד בפרצופה. "אבל… אבל… אני אוהבת לעבוד בקפיטריה" היא מילמלה. "אני יודע" שויגון ענה, קולו מלא באמפתיה כנה. "אני מרגישה שפה אני עושה משהו. משפיעה. ככה אני תורמת למאמץ". "אני יודע" שויגון חזר על עצמו. הוא לא ידע מה לומר. הוא ידע לנהל משאבים, לתכנן אסטרטגיות כיבוש והשמדה ולקבל החלטות קשות בשדה הקרב, אבל המצב הזה היה שונה. כאן מדובר בעניין רגיש ומועצת האבדון לא השאירה לו שום ברירה. הוא אומנם היה קיסר הנחש העליון של קליברע אבל מועצת האבדון הייתה הגוף הניהולי של קליברע, הגוף הניהולי שהוא הקים. והוא תמיד האמין בדוגמה אישית. הוא לא יכול פשוט להתעלם ההחלטות של הגוף הניהולי. קליברע כאירגון חייב להיות יותר גדול מהרצונות של מנהיג אחד. שויגון לגם מהקפה שלו והביט בסימה. "אבל" הזקנה הגיבה לבסוף "אתה לא יכול לדבר איתם, שמעון?". שויגון הזעיף פנים, "סבתא, אל תקראי לי ככה במפקדה" הוא ענה, משתדל שלא לתת לכעס לפעפע לקולו. "ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל אין מה לעשות, הם מתעקשים. בעיות תקציב". סבתא סימה נאנחה, הצליל העיק על ליבו של שויגון. "את תקבלי את כל ההטבות ופנסיה מלאה, וידאתי שלא יקחו ממך שום דבר בגלל הפרישה המוקדמת". סימה הנהנה. שויגון כחכך בגרונו, "את חייבת להבין, הם טוענים שזה בגלל התקציב אבל הם פשוט מרגישים מאוימים. באמת, סבתא. את הקמת את קליברע. זה לא משנה להם שכל מה שאת רוצה לעשות היום זה לעבוד בקפיטריה. הם יודעים שחצי מהחיילים פה מעריצים אותך. הם יודעים שסיירי המוות עוברים בקפיטריה לפני כל תקיפה לקנות בייגלה ולראות אותך. הם יודעים שבשביל רובנו את הנשמה של הארגון הזה והם פשוט מפחדים". שויגון לגם שוב מהקפה מבלי להרגיש את הטעם. סימה ניגבה את עיניה והכניסה את ידיה לכיסים, להסתיר את הרעד הקל. "סבתא, אני מצטער. את תהי חייבת להתפטר". "כן, אני יודעת" היא נאנחה והנהנה.

הם ישבו בדממה עוד מספר רגעים. הנערה מהשולחן הצדדי צחקה לשמע איזו בדיחה שבן זוגה לשולחן סיפר. שויגון וסימה לא נעו. "לא נגעת בקרואסון שלך" סימה אמרה. שויגון חייך. לא משנה מה הסיטואציה, סימה עדיין קודם כל שמה לב לאחרים לפני שהיא חשבה על עצמה. "מה את מתכננת לעשות?" הוא שאל. "אני לא יודעת. כלומר, ידעתי תיאורטית שהיום הזה יגיע מתישהו, אבל תמיד חשבתי שעד אז אני אמות פה. אקבר פה בקפיטריה תחת ההריסות באיזה מתקפה של האו"ם או של הרובוטים של מיתריל". שויגון הנהן, הוא חשב מחשבות דומות. הוא לא יכל לדמיין לעצמו חיים מחוץ לקליברע. קליברע הייתה כל העולם שלו. הארגון הזה היה העסק המשפחתי שלהם מאז שסבתא סימה ייסדה אותו לפני שלושים ואחת שנים. כל הרגעים החשובים של החיים שלו היו סביב קליברע. טיול בר המצווה שלו היה חלק ממשימה לגנוב משלוח של בריל אדום במדגסקר, הוא זכר את עצמו יושב בתוך ספינת האויר וממתין שהוריו יחזרו מהקרב כדי שהמשלחת תמשיך בדרכה לספארי בשמורת ברנטי, איפה שהוא ראה כל כך הרבה זיקיות שהוא לא האמין שיש כל כך הרבה סוגים של לטאות בעולם. זיכרון אחר קפץ לראשו, עצמו המתבגר יושב ומחכה לאחיו שיחזור מהמטבח, איפה שהוא דיבר עם אמא ואבא. זה היה היום שאחיו הקטן יצא מהארון. הוא ידע יומיים לפני שדוד סיפר להורים שלהם ושניהם קצת חששו מהתגובה אבל עוד באותו החודש סבתא סימה, אמא ואבא החליטו לקיים מצעד גאווה בתוך המפקדה הראשית של קליברע. דגלים בצבעי הקשת נתלו לאורך מסדרונות הבטון החשופים של המפקדה הקטנה שהייתה להם באי באוקיינוס האטלנטי. התושבים המקומיים יצאו במחולות למשך ימים אחרי מפגן זיקוקי הדינור מעל להר הגעש של האי. כשאבא של שויגון נפטר מסיבוכים של דלקת ריאות שהוא חטף בהשתלטות על מתקן תקשורת לווינים בשוויץ, ההספדים הכי מרגשים היו של חבריו מקליברע. שויגון נאנח. הוא ציפה להתנגדות או כעס. הוא יכל להתמודד עם אלו אבל הוא לא יכל להתמודד עם לראות את סבתא שלו כל כך עצובה.

מספרים ריחפו פנימה והחוצה מהשבב הקיברנטי במוח שלו. ניתוח של נתוני כוח אדם, תיקצוב פרויקטים ושווי מלאי. לאחר כמה שניות וכמה אלפי חישובים רעיון עלה בחלק האנושי של מוחו של שויגון, שפתיו נפשקו בחיוך. "את יודעת סבתא, מבין כל הפרויקטים הפעילים שלנו, אם פרויקט חריכת הירח יבוטל, המועצה לא תוכל לטעון שיש להם בעיות תקציב ולדרוש פיטורי כוח אדם". גבותיה של סימה התקרבו והעיניים תחתן הביטו בו בחשד, "באמת?" היא שאלה "אבל חשבתי שזה פרויקט הדגל של המועצה לשנה הקרובה. יש פוסטרים בכל מקום" היא הצביע לפוסטר מוטיבציה גדול שהיה תלוי על הקיר של הקפיטריה, עליו נראה בבירור תמונה של ירח מלא עם הטקסט "העז לחלום בגדול" חרוך על פני הירח. "כן" הוא ענה בחיוך "אבל המועצה מתווכחת כבר חודשים על מה לצרוב על הירח ואני בכלל לא משוכנע שלחרוך את הירח תהיה השקעה משתלמת לאורך זמן. אומנם ההחזר הראשוני על ההשקעה נראה גדול למדי אבל אין פה רווחיות מתמשכת. כן, בדיעבד זה בהחלט נראה כמו פרויקט מיותר" הוא הנהנן. חיוך התפרש על פניה של סימה והיא הביטה מטה במבוכה. היא לא ידעה איך לומר תודה. הם תמיד היו משפחה של מעשים, אבל אף אחד מהם לא היה מוצלח במיוחד בביטוי רגשות. הוא המשיך לדבר בכדי להסתיר את המבוכה שהוא חש "אני חושב על להתחיל פרויקט חדש. משהו שידאג שכל האנשים בארגון יוכלו לדעת מה נכון ומה סתם טעות נפוצה. את ידעת שאי אפשר לראות את החומה הסינית מהירח? זה נראה לי כמו פרויקט שנוכל בקלות לשווק גם מחוץ לארגון. אולי זה ייצור אפיק הכנסה נוסף שיאפשר לנו לקנות עוד כמה מפציצים חמקניים בשביל פרויקט השלום במזרח התיכון". הוא הפסיק את שטף הדיבור שלו ולגם מכוס הקפה שלו. הטעם של חלב הסויה היה מתוק.

השקט שהשתרר ביניהם נמתח לעוד כמה רגעים ואז הופר על ידי המולה של מגפיי פלדה שנשמעו מהכניסה לקפיטריה. קבוצה של סיירי מוות עטופים בשריון כנפי פלדה עם להביורי פלזמה בידיהם נכנסו למרחב הקטן ונעמדו בתור רועש מול הקופה הריקה. אחד מהסיירים נופף לשלום לסימה אבל הפסיק את התנועה מיד כשהבחין בשויגון היושב לידה, הניפנוף הפך להצדעה. "קדימה" שויגון אמר והחווה בראשו לעבר הקבוצה "תקציבים באים והולכים אבל ארגון שמאבד את הנשמה שלו לא יכול להשתלט על העולם". שניהם קמו וסימה פנתה לכיוון הקופה הקטנה. "סבתא" אמר שויגון, "כן?" סימה ענתה כשהסתובבה. שויגון צעד קדימה, עצם את עיניו וחיבק את סבתו, מנסה להתעלם מהמבוכה שהבעת החיבה הפומבית גרמה לו. החיבוק היה חם ומלא אהבה משני צדדיו, הוא יכל להרגיש את הידיים של סבתו עוטפות אותו ברוך. את מילות התודה שלא נאמרו מפעפעות לתוכו דרך המגע. הוא פתח את עיניו וראה את פלוגת סיירי המוות עומדים בהקשב ומצדיעים לעברם. דרך השתל הקיברנטי בראשו הוא קיבל מסרי רגש שאותתו לו את הרגשות החמים של חברי הפלוגה כלפיו וכלפי סבתא סימה. זה היה הדבר הנכון לעשות. לעבוד לפי הכללים זה חשוב, אבל ארגון שמאבד את הנשמה שלו לא יוכל להשתלט על העולם. הוא חייך ונשם לרווחה. היום הולך להיות יום טוב. "סיירים" שויגון הרעים בקולו לעבר החיילים מבלי לרפות את ידיו שאחזו את סבתו הקשישה בעדינות ואהבה, "הוציאו להורג את כל מי שעובד על פרויקט חריכת הירח". פלוגת סיירי המוות הצדיעו כאיש אחד בחבטת ידיים קפוצות על שריון החזה המתכתי שלהם ופנו לאחור. להבות פלזמה ניצתו בקצה כלי המשחית של החיילים. חמישה  מהחיילים יצאו בצעידה מחוץ לקפיטריה בזמן שהשאר פנו לזוג שישב בפינת הקפיטריה. החום של הלהביור ששרף לאפר את הזוג שישב בשולחן הצדדי היה כאין וכאפס לעומת החמימות ששויגון חש בליבו בזמן שהוא חיבק את סבתו פעם נוספת. בראש שלו השתל הקיברנטי עדכן בזמן אמת את נתוני כוח האדם ותקציבי הפרויקטים. המספרים הסתחררו בזמן ששורת המאזן הסופי התעדכנה שוב ושוב לאור זרם המידע החדש שנכנס לפרטי התקציב. לאחר שניה המספר התייצב וזהר בירוק. דו"ח המאזן של הרבעון השני הראה רווח.