סיפור כדור הארץ

בתחילתו, היה היקום כמו דף חלק בגודל לא ידוע והבריאה כמו ילד קטן שהתחיל לצייר בשני צבעים בבת-אחת כי לא יכול היה לבחור ביניהם. וכך, בתוך הכלום שהיה הכל, נוצרו שני המימדים הראשונים – אורך ורוחב. הם לא מילאו את כל היקום, רק חלקים ממנו, ולא את אותם חלקים – הילד הקטן לא מילא את כל הדף מיד, היו לו גם צבעים נוספים.

בדרך שעדיין לא פוענחה, נוצרו אחד אחרי השני מימדים נוספים, ביניהם הזמן והעומק. הם המשיכו למלא את החלל הריק, מתפשטים לאזורים שונים ולעיתים, בכמה נקודות נבחרות, גם מתלכדים אחד עם השני או משיקים זה לזה. כמו קווים בצבעים שונים שעלו אחד על השני בציור, בצורה מלאה או חלקית. ומשהו מופלא התחיל להתפתח בנקודות האלו – חומרים. עם הזמן, הם התגבשו והתפתחו ועולמות נוצרו.

עולם מורכב במיוחד התחיל להתפתח בנקודה שבה התלכדו כל ארבעת המימדים הראשיים; אורך, רוחב, עומק וזמן. והיה בנקודה הזו גם שמץ ממימד נוסף, בעל אופי שונה משל האחרים. הוא היה חמקמק, כמו אדוות במים שקטים, רגע שם וברגע שאחריו כבר לא. אבל הוא היה קיים, וחשוב. למרות שהיה חבוי ונסתר בין המימדים הראשיים, המימד ההוא אפשר את התפתחותו של הפלא הגדול מכל – חיים.

במערכת שמש קטנה בתוך גלקסיה צדדית בצומת ארבעת המימדים הראשיים נתלה לו כוכב לכת אשר בעתיד יקבל את השם כדור הארץ, ובו התחילו להיווצר חיים. כדרך כל הדברים, הם התחילו בפשטות, צמחים זעירים ובקטריות, אצות ירוקות. האדוות של המימד המוזר, הנסתר, נקלטו בהם, ואפשרו את התפתחותם למשהו מרהיב יותר מכמה תהליכים כימיים וביולוגיים. הזמן המשיך להתקדם, והצמחים הגיעו גם ליבשה והמשיכו להתפתח. כאשר צימחו שורשים, עדיין היו קשורים למימד הנסתר, כאילו חלק משורשיהם מצאו בתוך שכבות האדמה נקודה רופפת במציאות המוכרת, חבויה ומסתורית. חור זעיר דרכו יכלו לשאוב מעט אנרגיה טהורה של חיים.

מזל טהור גרם לכך שכוכב הלכת הכחול אשר עתיד להיקרא כדור הארץ יהיה בעל קשר חזק למימד הנסתר. הוא לא היה המקום היחיד בצומת ארבעת המימדים שאליו הגיעו אדוות מהמימד החמקמק, היו עוד כוכבי לכת בהם התחילו להתפתח חיים, אך הצמחים על פני לעתיד־כדור־הארץ הצליחו להיקשר אל הכוח המוזר בצורה כזאת שלא אפשרה לו להיעלם. קשר זה הוביל להתפתחות אבולוציונית מואצת של החיים. כשהתפתח האב הקדום של כל החיים, הוא לא היה רק תא, הוא היה כלי קיבול. והמימד הנסתר חש בקיומו.

המימד הנסתר לא היה עשוי מדברים מוחשיים כמו שדברים היו בנויים בכדור הארץ. הוא היה ערטילאי, על גבול התעתוע ותו לא. כמו גרגירי אבק בקרן אור שרואים רק מזווית מסוימת. כמו קסם, המימד הנסתר היה פשוט זוהר טהור, בדרגות שונות של בהירות, מואר ומחזיר אור חסר מקור מוגדר. אם בן אדם היה מקבל הצצה אל תוך הפלא הייחודי והבלתי מוסבר, אולי היה מתאר אותו לעצמו כענן של שברי זכוכיות שהאור נשבר עליהם למגוון צבעי הקשת, כדי שיוכל לעכל את מה שעיניו רואות. אך בני האדם עדיין לא היו קיימים בשעה שהמימד הנסתר חש באב הקדום של כל החיים, וגם כאשר יתפתחו אף אחד מהם לעולם לא יחזה במימד הנסתר. הוא לא יהיה חלק מחייהם. או לפחות, לא חלק שיהיו מודעים אליו. כמו איבר פנימי חבוי שמתפקד בלי הפרעה כשלא יודעים שהוא נמצא.

בשביל לנסות להבין את הדבר המופלא שקרה כאשר התפתח האב הקדום של כל החיים ומאז ממשיך לקרות עם כל היווצרות של יצור חי, יש לחזור אל הצמחים. בזמן שהם התפתחו בכוכב הלכת הצעיר ונקשרו אל המימד הנסתר, המימד החמקמק שנתפס התחיל להתכונן לעתיד לבוא. תמצית החיים התחילה להיווצר בו – נשמות. הן התגבשו לאיטן, שכבות מצטברות של בוהק שהכילו את כל מורכבות הרגש, עד שהפכו לשלמות, רבדים שהסתדרו בצורה מסתורית ויחשפו את עצמם במצבים שונים. כאשר האב הקדום של כל החיים התפתח, כבר הייתה נשמה מגובשת, ממתינה לצאת מהמימד הנסתר אליו, כלי הקיבול שלה.

כל יצור חי הוא ריק אם אין בו נשמה. בלי הנשמה הוא מכני, ומתלווה אליו תחושה תמידית של חוסר. למרבה המזל, הנשמות התגבשו בקצב תואם לאבולוציה והתפתחות היצורים החיים, כדי שמצב כזה לא יתרחש.

הזמן המשיך להתקדם. כוכב הלכת, שעדיין לא קיבל את השם כדור הארץ, כבר לא היה צעיר. צורות החיים עליו התפתחו, גדלו והשתכללו. רק הנשמות נשארו אותו הדבר, נמצאות באותו מחזור קבוע של התגבשות ועזיבה. הן לא יצאו מהמימד הנסתר מיד כאשר סיימו להתגבש, אלא רק כשחיכה להן כלי קיבול. אם סיימו להתגבש לפני שהיה להן ביקוש, שייטו במימד הנסתר בחברת אחיותיהן השלמות ואלה המתגבשות. הן לא חוו שיעמום או חוסר סבלנות, אך האווירה במימד הנסתר לא הייתה של אושר פשוט ואמיתי הנובע ממצב אידיאלי ונכון, כפי שהיה מצופה שתהיה. בין הנשמות היה שדה טלפתי שבו תיקשרו אחת עם השנייה בגלי רגש, ובו הייתה תחושה של עצבות כואבת, עמוקה ובלתי נגמרת. עצב שמשתלט על כל שאר הרגשות והופך את עובדת הקיום למשהו חלול. לא היה דבר שימלא את החלל הזה בשביל הנשמות בדרך שהן מילאו חלל דומה אצל היצורים החיים. לא הייתה דרך לשנות את המצב, והנשמות השלימו איתו בהיעדר ברירה אחרת. אך הן לא מצאו את השמחה שלהן בתוך הסיטואציה הנתונה. גם כאשר התחילו להתגבש נשמות חדשות שלא היו נגועות בעצב הנורא, הן למדו להכיר אותו במהירות, כשהרגישו בעזיבתן של אחיותיהן השלמות.

הנשמות לא שמחו לעזוב את המימד הנסתר ולאכלס כלי קיבול. הן היו קשורות אחת לשנייה באמצעות הטלפתיה, זה היה המצב האידיאלי בשבילן. קיום שליו במימד חבוי שלא קשור אל שאר הדברים ביקום. אך הדברים התפתחו כך שהיה עליהן לעזוב, וקיומן התרכז סביב דבר אחד – פרידות.

מרגע היווצרותן, הנשמות נחשפות לאחיותיהן השלמות עוזבות את המימד הנסתר, מרגישות את  כאבן על הניתוק, תחושה שמתפשטת בכל השדה הטלפתי כמו טיפת דיו שמעכירה מים צלולים. כאשר הנשמות החדשות מתחילות להתגבש, באופן בלתי נמנע הן יוצרות קשרים עם אחיותיהן שמתגבשות לצידן, בידיעה שלא מחכה להן נצח של שלווה ביחד אלא רק סוף עצוב. וכאשר הן מסיימות להתגבש וכלי קיבול מוכן לקראתן, הנשמות נמשכות החוצה מהמימד הנסתר, כשיודעות שהדברים לא יהיו אותו הדבר.

המסע שלהן הוא פרטי, ובבדידות יש כאב אחרי השהייה בחברה מחבקת. התקשורת ביניהן לבין הנשמות שכבר איכלסו כלי קיבול בעולם הזר לעולם לא תהיה עמוקה כמו קודם וברמת ההבנה שהיו רגילות אליה. בתור נשמות, הן משוחררות מכל גוף פיזי ומכל חוק חברתי, נפרדות מהיגיון ומידע, הן רגש בלבד. קשה להן להסתגל למציאות החדשה שבה הן רק מנוע בתוך משהו גדול יותר. ואין להן בררה אלא לקבל את המצב כמו שהוא ולהשלים איתו, כיוון שגם אם היו מצליחות לעורר שינוי, הוא היה מפר את האיזון העדין שנוצר וגורר אחריו כאוס שהיה מוביל לקץ החיים במציאות המוכרת. הן היו הקורבן בשביל שכל שאר הדברים יתפקדו בצורה המיטבית.

הזמן מטבעו אדיש לכל המתרחש. חיים ומוות, מלחמות ואהבות, הוא חולף ומביא איתו את קץ כל הדברים. אבל העולם עוד לא בוגר, הקץ עדיין לא נראה לעין והחיים ממשיכים. האבולוציה התקדמה, בעלי החיים התפתחו זה אחר זה, ובני האדם נוצרו.

התודעה האנושית הייתה מפותחת במיוחד, ועם ההתפתחות החברתית של בני האדם היא נקשרה יותר ויותר אל הנשמות שאיכלסו את הגופים, בחיבור יוצא דופן. האנושות עזבה את הציד והליקוט לטובת גננות ומרעה, חקלאות ולאחר מכן לטובת התעשייה. בני האדם התמקדו בפיתוח ההיגיון, חקרו את מימדי האורך, הרוחב, העומק ואפילו הזמן בניסיון להמשיך לחדש, עדיין לא מודעים למימד הנסתר. אך הם לא שכחו את הרגש, התוצאה של המימד הנסתר, שעליו היה ניתן להפעיל מניפולציות על מנת להשיג מטרות שההיגיון התנגד אליהן.

כאשר החברה האנושית הפכה לפוסט-מודרנית הכל נראה טוב – שיעור התמותה ירד, אורח החיים  היה במגמת שיפור. אך הייתה בעיה אחת מרכזית ומשמעותית – האוכלוסייה גדלה באופן בלתי מבוקר. בני האדם דיברו על פיצוץ אוכלוסין ועל פיתרונות אפשריים לבעיות שהוא יוצר, אבל אף אחד מהם לא היה מודע לקיומו של המימד הנסתר ולכן גם לא לבעיה שנוצרה בו בעקבות ריבוי האוכלוסיה.

במשך זמן רב, קצב התגבשות הנשמות במימד הנסתר תאם לקצב היוולדות היצורים החיים. אך בני האדם שינו את התמונה. מעבר לגידול האוכלוסיה הלא מבוקר שלהם, הם פיתחו תעשיית בשר גדולה שהתעצמה ככל שהאוכלוסיה התרבתה. בני האדם הפרו את האיזון. הנשמות לא ידעו את גורל היצורים החיים הרבים בתעשיית הבשר, הן רק הרגישו בכלי הקיבול המוכנים לקראתן. כך נוצר מצב שבו הביקוש לנשמות עלה על ההיצע, משום שהן לא יכלו להאיץ משמעותית את קצב התגבשותן על מנת לעמוד בדרישות, היות שאם היו עושות את זה היו מאבדות רבדים חשובים במהותן.

במימד הנסתר, כמות הנשמות המגובשות, השלמות, אשר שייטו בו מחכות לקריאה לעזוב, הייתה במגמת התמעטות חדה. הנשמות לא זכרו את העבר, רק נשארו עם תחושת דאגה שלא ידעו את מקורה. האיזון נעשה שביר יותר ויותר, כמו קרח דק שעלול להתנפץ בכל רגע. ולבסוף הגיעה הפרידה בה הוא הופר.

נשמה, שבעתיד תאכלס כלי קיבול אנושי בשם אנה, התחילה להיווצר במימד הנסתר. הייתה דאגה עמומה בשדה הטלפתי, אך היא לא הבינה אותה, היא הייתה חדשה. טהורה, באופן זמני. היא לא ידעה שמספר הנשמות המגובשות שמשייטות במימד הנסתר אפסי, קטן מאוד יחסית למה שהיה בעבר. היא לא ידעה כמה דבר זה מסוכן.

גלי כאב התפשטו בשדה הטלפתי – כמה נשמות עזבו אל העולם האחר, המוזר. הנשמה שבעתיד תיקרא אנה התחילה להבין שזה יהיה גם גורלה. בעודה ממשיכה להתגבש, היא התקשתה להשלים עם המצב, והכעס שלה התפשט בגל חזק בשדה הטלפתי השרוי בעצבות. אך הנשמות סביבה כבר עברו את השלב הזה, והן הספיקו לשדר לה בחזרה את תמונת המצב הגדולה יותר לפני שנדרשו לעזוב את המימד הנסתר במספר פרידות כואבות נוספות, מלאות ייאוש ובדידות. בזמן שלעתיד־אנה השלימה עם הקורבן שהיא ואחיותיה נאלצות לבצע על מנת לשמור על האיזון השביר, הנשמות המגובשות האחרונות עזבו את המימד הנסתר.

רגש זר הופיע בשדה הטלפתי, מתפשט במהירות כמו עשבים אחרי גשם. בהלה. הנשמות לא הכירו מצב כזה, ומשהו היה לא בסדר. הן היו מסוגלות להרגיש את זה. לעתיד־אנה הייתה בשלבי הסיום של ההתגבשות שלה כשהרגישה את המשיכה האלימה, כאילו הייתה משהו שנתקע בבוץ ומנסים להוציא. כלי קיבול היה מוכן לקראתה, היא צריכה לעזוב אל המסע המפחיד, מלא הבדידות. אבל היא לא מגובשת עדיין, היא לא שלמה. היא לא מוכנה כבר להיפרד, היא לא יכולה לעזוב ככה, זה לא נכון. עוד לא הגיע הזמן שלה ל-

לעתיד־אנה נשאבה החוצה מהמימד הנסתר, גל רגש אחרון ממנה מתפשט בשדה הטלפתי – אימה. החלק במימד הנסתר שבו התגבשה הפך ללא יציב, רופף כמו חוליה פגומה בשרשרת. כמה חודשים לאחר מכן בזמן כדור הארץ נולדה אנה, בת בכורה לזוג הורים מאושרים. היצור החי הראשון בעולם בעל נשמה לא שלמה.

התחלה אומללה זו כבת אדם הובילה לילדות עצבנית, כי אנה הרגישה שאין לה משהו שלכל האחרים יש. היא חיה עם תחושה תמידית ומציקה של חוסר, ויותר מהכל היה לה קשה להתנתק, גם אם רק באופן זמני, מדברים שנקשרה אליהם – הוריה, בובות, מקומות.

הנשמות יודעות שאין חיים בלי פרידות. היצורים החיים, שלא מודעים לכך שדרכם בעולם התחילה בפרידה אכזרית מקבלים בהשלמה יחסית את העובדה שבמהלך חייהם יפרדו ממקומות ומיצורים חיים אחרים. בעלי החיים, לרוב, עושים את המיטב כדי לשרוד בסיטואציה החדשה, בעוד בני האדם לעיתים מנסים להיאבק במצב, אך לבסוף פונים למצוא הזדמנויות חדשות.

היות שפרידות הן אבן דרך בכל מהלך חיים, הן עצובות וכואבות אך לא מפרות את האיזון. יש להן זמן ומקום שבהם הן צריכות להתרחש. אלא שנשמות שלא סיימו להתגבש לא אמורות לעזוב את המימד הנסתר. כשהפרידה לא מתרחשת בתזמון הנכון, היא הורסת, ולא בונה. כמו מגדל קלפים שמתמוטט בהנחה לא זהירה של קלף נוסף. פרידה בטרם עת היא הפרה של האיזון. וכאשר האיזון מופר, מתחיל כאוס.

הנשמה שנכנסה לכלי הקיבול האנושי אשר קיבל את השם אנה לפני שסיימה להתגבש הייתה רק ההתחלה. נשמות נוספות נשאבו אל תוך כלי קיבול אחת אחרי השנייה, עד שנעלמו כל הנשמות. והמחזור הסתיים, הפסיקו להיווצר נשמות חדשות. חוסר האיזון גרם למימד הנסתר להתפורר, כשרשרת שכל חוליותיה נחלשו והיא מתפרקת לחתיכות.

האנרגיה של המימד הנסתר זלגה בפתאומיות לתוך חוסר הסדר אשר שרר בכדור הארץ, בזמן שהיה בוקר בהיר במקום אחד, לילה שקט במקום אחר או סתם אחר-צהריים שגרתי. כוכב הלכת הכבר לא כל כך צעיר עבר טלטלה שהייתה נקודת הפתיחה לכאוס הסופי. עם אנרגית החיים שהשתחררה, הפסיק המוות, משום שהיא העירה מחדש כל יצור חי, החזירה אותו גם אם הגיע זמנו לעזוב.

יצורים חיים המשיכו להיוולד, והיו חלולים, פגומים. הם פעלו רק על פי היגיון, באכזריות שנובעת מהיעדר רגש. אבל כן היה רגש בעולם, האוויר היה מלא בו. והיצורים החיים הרגישו בחסרונו בליבם והשתגעו בניסיונם למלא את הריקנות שבערה בהם.

הצמחים לא סבלו מהתפוררותו של המימד הנסתר, משום שאנרגית החיים שהייתה בו מילאה את העולם. להפך, האנרגיה אותה שאבו מהמימד הנסתר הפכה ליותר נגישה עבורם, והם שגשגו. לכאורה, הם היו יכולים להשתלט על כדור הארץ, להכחיד את היצורים החיים כך שהאיזון ישוב. אך היצורים החיים לא יכלו למות, והכאוס חגג. סבל וייאוש היו אמורים למלא את הכל, אך רוב היצורים החיים כבר לא היו מסוגלים להרגיש ולהצטער על המקום שאליו התדרדר העולם. לא היו יותר אפשרויות למעשי חסד בשביל להציל מישהו או משהו.

לכאורה, הנשמות זכו בדבר אליו ייחלו יותר מכל – עולם בלי פרדות. אך זה לא היה עולם שטוב לחיות בו. זה היה עולם ללא רגש, מקום של כאוס. אי אפשר לחיות בלי פרדות. מה עושים אחרי שהן מתרחשות זה כבר דבר אחר, אבל, כפי שסיפור כדור הארץ מלמד, הן חייבות להתקיים כדי שהאיזון בעולם יישמר.