חלומות על עולם אחר

היא רצה ורצה, בלי לדעת לאן.

היא לא עוצרת כדי להסתכל אחורה, אלא ממשיכה לרוץ במהירות, עד כמה שתוכל.

הנופים חולפים מאחוריה במהירות שנראית כמעט בלתי אפשרית. ולאחר כמה דקות של ריצה, היא מתחילה להתעייף ונוחתת ליד גזע עץ, שצִלוֹ מסתיר אותה מהשמש.

היא מנסה לנשום עמוק, אך לא מצליחה ולוקח זמן עד שליבה חוזר לפעום בקצב אחיד.

היא מסתכלת אחורה ומה שראתה, גרם לה לחוש עצובה ומיואשת כאחד.

הארץ המיוחדת – שבה תמיד היו חיות קסומות ואנשים מיוחדים וחביבים – נראתה כעת שוממת וריקה.

משהו בתוכה חשב שזה מוזר מאוד, בלתי אפשרי שדבר כזה יקרה… אך היא המשיכה ללכת, בכוח המועט שנשאר לה, כדי לבדוק מה קרה.

אחרי כמה דקות של הליכה, היא חצתה את הגשר והתקדמה בצעדים מהוססים.

היא לא הספיקה להסתכל על מה שנגלה לעיניה, אבל ליבה עדיין החסיר פעימה.

במהלך היכרותה הקצרה עם ספיימולס, היא ראתה כמה דברים מוזרים שקורים שם, בעולם המדהים הזה – שנראה כמעט לא מציאותי.

אבל שום דבר לא הִשְׁתָוַוה לדבר הזה.

הפרחים היו רמוסים, רק בודדים נשארו צומחים. גם הצמחים היו במצב דומה.

עיניה נפקחו בתדהמה.

מה קורה כאן?

היא הסתובבה ופנתה ללכת לכיוון הנהר בחשש, תוך כדי שמחשבות מהדהדות במוחה.

כשהגיעה, היא התבוננה בהשתקפותה במים לכמה רגעים.

וכשפנתה אחורה, כדי ללכת – ההשתקפות השתנתה.

״אני בטח חולמת,״ היא אמרה לעצמה בתדהמה.

אבל זה לא היה חלום.

בהשתקפות שבמים, היא ראתה שספיימולס נהרסה.

לילו התעוררה בבהלה מהחלום המוזר.

כשפקחה את עיניה, ראתה שעדיין חשוך בחוץ. מה השעה?

היא ניסתה לראות את המחוגים של שעון הקיר בחשכה, אך לא הצליחה. היא קמה מהמיטה בלית ברירה, התקרבה אליו ומיצמצה.

04:36.

היא יכלה לישון לפחות עוד שעתיים!

ולמרות זאת, לילו לא רצתה לחזור לישון, כי לא רצתה שהחלום יחזור.

היא פתחה את החלון, נותנת למשב רוח חמים להיכנס אל החדר, אחר כך הסתכלה החוצה ושוב סגרה את החלון. היא לא ידעה מה לעשות.

אולי בכל זאת לחזור לישון?

לילו חזרה למיטה, התכסתה בשמיכה והסתכלה אל התקרה בעיניים כחולות ומהורהרות עד שלאט לאט, עיניה נעצמו.


״עוד ארבעה ימים מסיימים ללמוד!״ קראה לונה באושר, ״הייתן מאמינות?״

״וואו, לא להאמין… השנה עברה כל כך מהר.״ ענתה סול. רייני הסכימה איתה.

״נכון…״ לילו אמרה ושיפשפה את עיניה בעייפות. השנה באמת עברה כל כך מהר; התחלה חדשה, חברות חדשות, לימודים… ובין כל אלו, גם מסע המשאלות ומסע הכוחות שעברה.

״מה קרה?״ שאלה לונה במבט מודאג, ״את בסדר?״

״כן, כן… אני בסדר, רק קצת עייפה.״ לילו ענתה, קצת מהססת.

״קצת?״ רייני הרימה גבה.

״טוב, הרבה.״ לילו הודתה והסתירה פיהוק בכף ידה. היא ידעה שלא תוכל לספר להן על החלום המשונה ולכן הוסיפה, ״לא ישנתי כל כך טוב.״

״רואים,״ סול ולונה העירו.

״היי!״ לילו הצליחה לצחוק קצת, למרות תחושת העייפות.

״סתם צחקנו.״ הן אמרו לה והיא חייכה אליהן בסלחנות.

לילו אהבה את הרגעים האלה – כמו היום – שבהם היו להן בדיחות משלהן, שבהם עודדו אחת את השנייה כשצריך ושבהם היא הרגישה שלא משנה מה יקרה, ארבעתן יישארו חברות טובות.

״אוקיי. אני הולכת רגע לשטוף פנים, כדי שלא אירדם באמצע השיעור.״ לילו אמרה וקמה ממקומה.

״וכדי שלא תתחילי לראות אנשים מעופפים,״ הוסיפה רייני בצחקוק.

״בדיוק.״ ענתה לילו בהסכמה. דברים מוזרים תמיד קורים סביבה והיא לא ידעה אם זה טוב או רע.

״רוצה שנבוא איתך?״ לונה שאלה אותה לאחר כמה שניות.

״בטח.״ לילו הינהנה והן התחילו ללכת בחזרה לכניסת בית הספר.

אחרי שלילו שטפה פנים, ארבעתן ירדו לקומה האמצעית כדי להיכנס לכיתה.

״היי, לילו?״ סול שאלה כשהן עברו במסדרון.

לילו הסתכלה עליה בסקרנות, כדי לשמוע מה היא הולכת להגיד.

״נחפה עלייך אם תירדמי בשיעור.״ סול ענתה לה, ממש לפני שהגיעו לכיתה.

וכל מה שנשמע במסדרון הריק באותו הרגע, היה צחוקה המתגלגל של לילו.

המשך היום היה יותר טוב. לילו הרגישה פחות עייפה ממקודם וחוץ מכאב ראש קטן, הכל היה בסדר.

בהפסקת הצהריים, ארבעת הבנות עמדו בכניסה לקפיטריה והתלבטו איפה יוכלו לשבת.

״מה אתן אומרות? בחוץ או בפנים?״ לילו שאלה והחזיקה את המגש שלה.

״בפנים.״ אמרה לונה.

״אוף, עמוס שם מדי.״ ענתה לילו, כשהסתכלה אל השולחנות המלאים בתלמידים, ״אולי נשב בחוץ?״

״אבל חם בחוץ…״ לונה ענתה.

״ובטח הספסלים תפוסים.״ הוסיפה סול.

״אז מה נעשה?״ שאלה לילו והסתכלה עליהן במבט מהורהר, ״אם לא בחוץ ולא בפנים, איפה נשב?״

״אפשר לשבת באחד השולחנות שבקפיטריה, בתקווה שנשאר לנו מקום.״ רייני אמרה, ״ליד החלון.״

לילו הסכימה והן נכנסו לחפש מקום.

היא יותר אהבה לשבת בחוץ מאשר בפנים, אבל מדי פעם – כמו היום – הן היו באות לאחד השולחנות ומתיישבות בו. לפעמים ארבעתן היו יושבות שם ולפעמים עוד כמה תלמידים היו יושבים איתם.

כך או כך, זה לא הפריע להן.

כשהתקדמו אל השולחן, הן ראו שהוא ריק והתיישבו שם ביחד כדי לאכול את ארוחת הצהריים  שלהן ולדבר.

״חבל שאתן לא במגמה שלי,״ לילו אמרה להן כמה דקות לפני שההפסקה נגמרה. היא הייתה היחידה מביניהן שהייתה במגמת אומנות, בעוד ששלושתן היו במגמת ביולוגיה.

״לא נורא, גם ככה עוד פחות משבוע מסתיימים הלימודים.״ רייני ענתה.

״ואת היחידה מבינינו שיודעת לצייר.״ הוסיפה לונה.

״יש לי רעיון,״ לילו אמרה להן כעבור רגע, ״אני אעשה לכן קורס בציור, כדי ששנה הבאה נהיה באותה מגמה!״

״או שנעשה לך קורס בביולוגיה, כדי שתוכלי את לחזור אלינו למג… אה, הנה את.״ לונה אמרה כשסול חזרה.

״פיספסתי משהו?״ סול שאלה.

״מתלבטות אם להחליף מגמות אחת עם השנייה בשנה הבאה,״ לילו אמרה, ״לאן נעלמת מקודם?״

״הלכתי להביא את התיק מלמעלה. מסיימים ללמוד מוקדם.״ היא ענתה לה, כשהלכו לפנות את המגשים.

״אז עכשיו אנחנו צריכות לעלות שוב למעלה, כי התיקים שלנו עדיין בכיתה.״ לונה אמרה והן יצאו מהקפיטריה ועלו במדרגות.

כשהגיעו לכיתה, ראו שהתיקים היחידים שנשארו, הם שלהן.

הן לקחו אותם וסגרו את הדלת.

״אתן יכולות לחכות לי למטה?״ שאלה לילו והסבירה שהיא שכחה בחדר האומנות את הדפים שלה מכַּן הציור שלה.

כעבור רגע הן התפצלו. לונה, סול ורייני ירדו במדרגות ולילו התחילה לרוץ, בתקווה שלא נעלו את החדר.

ההליכה בחזרה הביתה גרמה ללילו להיות במצב רוח יותר טוב, מאשר בבוקר.

לאר שנפרדו בפינת הרחוב, לילו המשיכה להתקדם כמה דקות, עד שהגיעה לביתה. היא פתחה את דלת הכניסה ועלתה לחדר שלה כדי להניח שם את התיק.

לילו רצתה לעשות סיבוב בחוץ, אז היא ירדה בחזרה למטה ותוך כדי שהתקדמה למטבח, קראה, ״יצאתי לסיבוב. עוד מעט אני חוז-״

ואז היא ראתה שאין שם אף אחד.

לילו הסתכלה על השעון ומשכה בכתפיה. ״טוב, כנראה שאני היחידה שהגיעה הביתה מוקדם.״

היא נעלה את הדלת במפתח הסגול שלה, הכניסה אותו לכיס והתחילה ללכת לכיוון היער.

תוך כדי, היא חשבה לעצמה – מהו החלום ההוא? למה היא חלמה אותו? האם ספיימולס נמצאת בסכנה, או שזה בסך הכל סתם עוד חלום?

היא הגיעה ליער והסתובבה שם במשך כמה דקות, נותנת מנוחה למחשבות שעולות בה ולא מרפות.

אחרי כמה זמן, לילו החליטה לעצור לרגע ואחר כך לחזור הביתה.

היא התיישבה בדשא והשעינה את ראשה על ברכיה, בלי לשים לב למה שמסביבה. היא נשארה ככה לכמה רגעים.

״טוק טוק,״ היא הרגישה יד נוגעת בכתפה.

״מי שם?״ היא ענתה בהיסוס.

״אני.״

הקול היה מוּכַּר, אבל לילו לא שמה לב, בגלל שחשבה על מלא דברים אחרים ולא הייתה מרוכזת.

״מי זה אני?״ לילו שאלה ומילמלה, ״כדאי להסתובב?״

״אני חושב שכדאי לך להסתובב.״ הקול ששמעה נשמע משועשע.

לילו הרימה את הראש, הסתובבה אחורה וראתה את טאי.

״היי,״ לילו חייכה חיוך קטן,היא שמחה לראות אותו, אבל לא רצתה לדבר על הסיבה שגרמה לה להיות מבואסת. אז במקום זה, היא ניסתה להראות שהכל בסדר.

היא לא רצתה להישבר בכל פעם שהמצב מסתבך.

ומצד שני,היא לא רצתה להעמיד פנים ולהסתיר את הרגשות.

זה קשה, כי גם אם לא מדברים, העיניים הן אלו שמראות את מה שמרגישים.

כנראה שהיא לא ממש הצליחה להסתיר את מה שהיא מרגישה, כי הוא שאל אם היא בסדר.

״כן… פשוט, אני סתם עייפה.״ לילו ענתה.

טאי הושיט לה יד, היא אחזה בה וקמה והם פנו לצאת מהיער.

בדרך חזרה, כשדיברו ביניהם, הרגשתה של לילו השתפרה. אמנם היא לא סיפרה לו על מה שבאמת קרה – אבל מצב הרוח שלה הפך מרע לטוב כשהלכו ביחד ודיברו על כל מיני דברים שהשכיחו מלילו את הדאגות.

״אם את רוצה לדבר על מקודם, את יודעת שאני כאן.״ טאי אמר לה, רגע לפני שהגיעו לבית.

״אני יודעת.״ לילו אמרה לו וחשבה לעצמה, הוא כאן בשבילה.

וזה מה שחשוב.

ביומיים האחרונים, החלומות הפכו מוזרים יותר מרגע לרגע.

לילו לא הצליחה לישון כמו שצריך בגלל החלומות. לפעמים, כשהייתה מנסה להירדם בחזרה, הייתה ישנה שינה נטולת חלומות.

באותו בוקר, היא נפגשה עם לונה, רייני וסול בכניסה לבית הספר, כמה דקות לפני הצלצול.

״אני צריכה להשלים שעות שינה,״ זה הדבר הראשון שלילו אמרה, כשעמדה לידן.

״שוב לא ישנת טוב?״ שאלה לונה.

לילו ענתה בהינהון.

״אל תדאגי,״ לונה ענתה והוסיפה, ״מחר נצא לחופש ואז תוכלי לישון כמה שתרצי.״

״היי, אני לא עד כדי כך עייפה.״ אמרה לילו ובשנייה עלה לה החיוך לפנים. ״הדבר הראשון שאני אעשה בחופש, זה לצייר.״

״לא, יש לי רעיון יותר טוב.״ הציעה סול, ״רוצות לבוא למסיבת פיג'מות אצלי בבית?״

״כן!״ שלושתן קראו. הן לא נפגשו הרבה מחוץ לבית הספר, בגלל שבתקופה האחרונה היו להן הרבה מבחנים ודברים לעשות.

״רעיון מעולה.״ לילו הוסיפה והן עלו לכיתה.

לילו התקדמה והרגישה קצת לחוצה.

זאת הייתה הרגשה מוזרה, כי היא לא אחת שנלחצת מדברים בקלות. אפילו ממבחנים היא הפסיקה להילחץ.

אבל עכשיו, זה קרה מסיבה אחת – היא הייתה בדרך אל טאי, כדי לספר לו על מה שקרה לה בתקופה האחרונה.

אמנם לילו לא הייתה חייבת לספר, אבל היא לא רצתה להסתיר… היא לא רצתה שהמצב יסתבך, היא לא רצתה להעמיד פנים.

הדבר היחיד שלילו רצתה – נכון לעכשיו – זה בסך הכל שטאי יאמין למה שהיא תספר לו.

כי היא סומכת עליו.

כי יש ביניהם אמון.

ולילו קיוותה שהאמון ביניהם יישאר.

מרוב שהייתה כל כך שקועה במחשבות, היא לא שמה לב שכבר הגיעה.

״יהיה בסדר.״ היא אמרה לעצמה.

היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה להתקדם.


״בזמן האחרון, אני לא ישנה טוב בלילות.״ לילו התחילה לספר.

הם ישבו על אחת מגבעות הדשא הנמוכות והסתכלו על הנוף.

״לכל אחד זה קורה מדי פעם.״ טאי אמר.

״נכון, אבל…״ לילו השתתקה למשך כמה שניות, יודעת שלא תהיה דרך חזרה שתגיד את הדברים הבאים ובכל זאת הוסיפה, ״אצלי זה קצת שונה.״

״מה זאת אומרת?״ טאי שאל, קצת מבולבל.

״אני חולמת חלומות מוזרים. לא כאלה שביום למחרת לא זוכרים אותם והכל כרגיל, אני מתכוונת לחלומות על משהו שאולי קורה באמת.״ לילו ענתה והביטה קדימה, נמנעת מליצור קשר עין.

״עדיין לא ממש הבנתי.״ הוא אמר כעבור רגע.

״גם אני בעצמי לא מבינה את זה.״ אמרה לילו, ״ואני יודעת שזה יישמע מוזר ואולי גם בלתי אמין, אבל החלומות שלי הם על ספיימולס.״

כשסוף סוף דיברה על מה שחששה ממנו במשך כמה ימים – על הסיבה שבגללה היא לא מצליחה לישון בלילות – היא הרגישה הקלה, כשדיברה על אותם הדברים.

אבל יותר מכל, היא חששה שהוא לא יאמין לה. היא חששה שהמצב יסתבך עוד יותר.

וחלק ממנה קיווה שזה לא יקרה.

״על מה החלומות?״ הוא שאל.

לילו סיפרה לו שבכל שלושת החלומות שחלמה, ספיימולס נהרסה; אין שם יותר חיות, כל הצמחים והעצים נהרסו ובקושי יש שם אנשים.

כשסיימה לדבר, הם שתקו במשך כמה שניות. אף אחד מהם לא ידע מה עוד להגיד.

״צדקת,״ טאי אמר לבסוף.

״במה?״ שאלה לילו, מצד אחד בהיסוס ומצד שני בתקווה.

״שזה באמת נשמע מוזר ולא אמין.״

היא הרגישה מיליון רגשות בבת אחת.

אבל הכי הרבה, היא הרגישה מתוסכלת.

״אתה לא היחיד שחושב ככה,״ אמרה לילו בעצב ותהתה אם דבריו נאמרו ברצינות. היא ניסתה להשתלט על אותן הרגשות, אך מרגע לרגע הן התגברו עוד יותר, ״גם אני מרגישה ככה, אבל זה קורה באמת. אני לא מאמינה שעד עכשיו שמרתי את הכל בבטן ולא סיפרתי לאף אחד על זה…״ כאן היא עצרה לרגע, מיצמצה כדי להסתיר את דמעות התסכול והמשיכה, ״ודווקא כשאני באה ומספרת לך את מה שעבר עליי במשך כמעט ארבעה ימים, בגלל שאני סומכת עליך… פתאום אני מגלה שאתה לא סומך עליי בחזרה.״

היא הפנתה את המבט לצד השני וחלק משערה צנח על פניה, אבל לא היה לה אכפת.

הכל כדי להסתיר את הדמעות.

הכל כדי להסתיר את תחושת האכזבה שלה מעצמה.

בלי לומר מילה, היא קמה ממקומה והתחילה ללכת לכיוון השני, מבלי לשים לב שטאי בא בעקבותיה.

״רגע, לילו…״ הוא ניסה לעצור אותה, אך היא הנידה את ראשה לשלילה.

״לא,״ היא אמרה והבעה כְּאוּבָה עלתה על פניה. בלי להוסיף דבר, היא התחילה לרוץ משם.

לילו לא ידעה כמה זמן עבר מאז שישבה שם, אבל היא לא רצתה לדבר עם אף אחד – רק לשכוח רגע מהכל ולהסתכל על השמיים שמחליפים צבעים מכחול לכתום. מכתום לורוד.

מורוד לסגול.

מאור לחושך.

דמעות התסכול שהיו על פניה, התייבשו כבר מזמן. המחשבות ממוחה לאט לאט התפוגגו כשהקשיבה לדממה והרגישה שהיא קצת יותר רגועה.

מספיק כדי לפתור את העניינים בינינו? לילו שאלה את עצמה ותחושת אשמה עלתה בה כשחשבה על זה, שלא נתנה לטאי להסביר את מה שרצה להגיד לה.

בדרך כלל היא לא הייתה ככה, אבל האמון ביניהם התפרק לרסיסים.

לילו רצתה להחזיר את הזמן לאחור, לפני שכל זה קרה, אבל אי אפשר לשנות את העבר. והיא ידעה את זה.

היא ניגשה אל פתח הדלת.

להיכנס? או לא להיכנס?

היא התלבטה לכמה רגעים, התקרבה עוד יותר למקום שבו המפתחות נתלו ולקחה אותם.

כשבאה להכניס את המפתחות במנעול, שמעה את קולו של טאי במרחק כמה צעדים ממנה, ״הנה את.״

לילו הסתובבה, מבטה המבוהל הפך למבט זועף.

״אפשר להגיד לך משהו?״ הוא שאל בשקט.

״כן.״ לילו אמרה לו. הרי זה מה שהיא רצתה.

״אוקיי,״ טאי התחיל להגיד, ״בהתחלה היה קשה לי להאמין בזה, אבל אחר כך חשבתי על זה ויכול להיות שזה… נשמע הגיוני.״

״אני לא יודעת מה לחשוב.״ ענתה לילו בחוסר אונים, ״איך מצאת אותי?״

״הייתה לי תחושה שתבואי לכאן.״ טאי הסביר.

״אז למה לא באת לכאן קודם?״ לילו התעקשה.

״לא רצית,״ הוא הזכיר לה וכעבור רגע שאל, ״למה ברחת מקודם?״

״פשוט…״ היא ניסתה להסביר לו, ״פשוט זה הזכיר לי את המקרים שהייתי מאבדת את האמון באנשים, בגלל כל מיני דברים שקרו וגרמו לי לא לסמוך עליהם יותר. בגלל מה שקרה פעם… לוקח לי זמן עד שאני סומכת על אנשים באמת.״

מבטו של טאי התרכך.

״אבל בכל זאת,״ היא הוסיפה והחוותה בראשה לכיוון הדלת, ״אני צריכה ללכת לשם, כדי לקבל כמה תשובות. כדי לבדוק למה הרסו את ספיימולס.״

״עכשיו?״ טאי הסתכל עליה.

״כן,״ לילו ענתה, תוך כדי שהמפתח בידה. ״נפתור את הכל כשאני אחזור.״

הם הסתכלו אחד בשנייה בהבנה.

״תני לי סימן שהכל בסדר שם,״ הוא אמר לה.

היא לא ידעה איך תוכל לעשות את זה, אבל הינהנה בכל זאת.

זאת לא פרידה, לילו ניסתה לשכנע את עצמה, אני בסך הכל הולכת כדי לקבל כמה תשובות. אני אחזור.

הדבר האחרון שראתה, רגע לפני שסגרה את הדלת מאחוריה, היו עיניו הירוקות.