הילדה מארץ הטורפנים

הוא הגיע מתוך המדבר. עיניו פחם ושערו גלי שמש. גופו נראה כאד חוֹם מתנועע באופק ואט אט לבשו אדי המדבר צורת נער. הילדה ינקה בדבש עיניה את תנועת הגוף שהלך והתגבש במרחק. ראשית הבחינה בתעתוע החול המסתלסל בנשיבת רוח. גרגירי החול היו לעור זהוב צרוב שמש ותנודת האוויר לצעדים חולמים. הילדה צמצמה גופה בסתר נקרת הסלע, משם נהגה לצפות על מרחב המדבר. היא הכירה את הזיות התקווה ששטפוה מפעם לפעם, לראות בחולות דמות אדם, אך בשממה בה חיה לא חצה איש את המדבר. רק רוחות וחזיונות הבל נשפו בעיניה סרק. כאשר חצה הנער את גבול התעתוע וגופו התעצב כקיום ברור הקרב אליה, ליבה התקדם עם צעדיו. היא חיפשה מילה לומר, קול לגלגל אל אוזניו, אבל הוא חלף על פני נקיק הסלע, זורה בעקביו חול לאחוריו. היא נשמה בכבדות ומבטה נח על גבו המתרחק אל לב המדבר.

לילה עלה מהקרקע, צונן ושליו. חשיכה אחידה נמתחה על רגבי חול, על ענפי שיחים עירומים ועל השמיים הגדולים. הילדה נכנסה לתוך בקע רחב ונעלמה תחת האדמה. המדבר נח מחום היום החולף באנחת רווחה. רוחות דוממות נשבו חלומות מעל בקיעי הקרקע. זכרונות מאדמה שסועה עלו מתוך האדמה ונישאו על פני הרוח. הרוח טבלה בבקיעים מחלצת קולות וסיפורים, צלילים מֵעָבַר המִדְבָּר שנמוגו במרחק השנים. בלילות שבו הקולות לספר על ילדים שרצו על אדמה זו עירומים, מושכים רגליהם מאדוות הים הגדול. גברים ונשים ישבו על החול, שוזפים עיניהם באופק כחול. אבל בני האדם חמדו את אוצרות הים והים נסוג מפניהם ונעלם. אדמה חרבה נותרה במקום בו בעבר היו שאגות גלים וצחוק. גברים ונשים ברחו מפני חום הקרקע שהחל ללהט בהעדר הים. האדמה פערה פיה, קורעת בקיעים יבשים תחת רגלי הבורחים. ילדים נבלעו בפיות האדמה שחרצו את הקרקע, ודמם העיר משינה את הטוֹרְפָנִים, בניה המפלצתיים של אמא אדמה. הטורפנים צעקו בחמת רעב, רוקעים רגליהם בליבת כדור הארץ, והקרקע נעה ונדה, ממוטטת את בתי בני האדם וגדרותיהם לפיות הטורפנים.

אור ראשון נגע בפני הנער הישן. הוא התהפך על מצע האדמה, נאחז במקטעי החלום. פיסות העולם שרחש תחתיו נארגו בחלומו לסיפור אגדה, אך אור הבוקר המיט על זכרונו חשיכה. הוא מתח איברים, מסלק באצבעות את שנת הלילה מעיניו ומפיג את התקווה לעורר את הזכרון. לילות המדבר הטיבו עם שנתו ולראשונה בחייו התעוררו בו רחשי חלום. במקום ממנו יצא למסע, בית ילדותו, לא היו חלומות. אנשי כפרו כָּפְרוּ בהזיות על שום היותן בנות חלוף.

הנער היטיב את נאד המים על כתפו והשיב את סכין המאכלת לנְדָנָהּ. אף על פי שלא ראה יצור חי מאז חצה את גבול הספר אל המדבר, הוא שכב בלילות אוחז בסכין. הוא ידע שבמקום בו אין מהלכים יצורים חיים, רוחשים השדים הפועלים בחשכה. סכין המאכלת ניתנה לו מידי המורה שהכין אותו לדרך, כהגנה מפני החיים ומפני המתים. הסכין נועדה לחצוץ בסוף מסעו בין חייו לאויביו. נאד המים הכמעט ריק ריחף ונקש על גבו בעודו צועד הלאה לתוך המדבר. לפני חצי ירח הנער יצא לדרך שנקראה "דרך שלושת הימים" ועוד מסע ארוך לפניו עד שיגיע אל ההר שבסוף המדבר. הוא היה בראשית הדרך, בלב הים הראשון שנכחד. שני ימים אבודים נוספים ציפו לו מעבר לאופק, ימים שקיומם והיעלמותם תחת אדמת המדבר היו לסיפור שסופר מפי זקני העולם הישן. הוא לא ידע אם היה הדבר ואם אכן יכלה האדמה הצחיחה עליה צעד, לשאת עליה בעברה ים.

הילדה בעטה ברגליה באוויר, יושבת על קצה פיו של טורפן. השמש עמדה מעל ראשה, ממיסה בחומה את מחשבותיה. היא נטעה את עיניה בחלל תחת רגליה, אדמה כתושה שקרסה אל בטן האדמה ויצרה פה פעור ולו שיניים עקומות עשויות חול ואבן. בימים אחרים היתה יורדת אל תחתית הטורפן. השיניים שימשו לה מדרגות והיא קפצה ממדרגה למדרגה, פירורי אדמה מתמוטטים תחת רגליה. יותר מפעם קרסה שן שלמה כאשר נעמדה עליה. הסכנה לא מנעה ממנה לרצות להגיע לקרקעית. היא זכרה את הימים בהם היה פי הטורפן מלא מים. הוריה נכנסו בקלילות אל האגם הקריר ורחצו בו, קוראים לה להצטרף אליהם. היא נותרה עומדת על פי האגם מביטה בהשתקפותה רוטטת במים לצד אימה ואביה. קרני אור נשברו בין אדוות המים, מטילים קשת צבעים על הגלים. ואז הארץ רעדה… היא שבה אל האגם לאחר שיבש, מחפשת בקירות הטורפן הבזק מפניהם האבודות. בתחתית הטורפן חיפשה פתח. היא הפכה סלעים וחפרה באדמה המתפוררת תחת ידה, מצפה לקריסה שתוביל אותה אל הזכרונות הקבורים תחתיה. אבל הזמן חלף, השמש סבבה את הארץ אינספור פעמים, והפתח לא נמצא. היא המשיכה לבקר בטורפן, יושבת על שפתו, רגליה מתנועעות בין שיניו, ומנגינה עמוקה מתערבלת ועולה מתוכה.

קול דק נישא מהקרקע והנער מתח ראשו לצדדים. הוא לא ראה דבר, הסלעים היו לבנים וחיוורים, האדמה שטוחה וצחיחה והאופק צהוב ואחיד. לא היתה נפש חיה אבל היה קול. הוא ניער את הנאד הריק ופנה לאחור, לעבר הקול. השמש קירבה את גופה לאדמה ורוח ערב החלה להלך על זרעי החול. הוא עקב אחר הקול, מתעלם מהמחשבות הקוראות לו לשוב אל הדרך. אבל ראשו העיקש זימן בדמיונו את פני המורה, והוא ראה אותו נוזף בו על שסטה מהדרך. "אלה השדים המדברים.." הדהד קול המורה בראשו, "שדי המדבר הנולדים מהחול. בשקיעת השמש הם מחוללים. מערבולות חול נוצרות מריקודיהם. הם מזדווגים זה עם זה ושדים נוספים נולדים, מכסים את אדמת הים במדבר". הנער עצם עיניו חזק חזק ולפתע צעק לעבר המורה: "הסתלק!". המורה התמוסס, אבל מבטו החד המשיך לפלח דרכו אל לב הנער.

השמש נשקה לאדמה בלהט אדמדם. בנקודת הנשיקה הזהובה ראה הנער גוף קטן, כפוף לתוך עצמו. הוא התקרב ושמע את שירת הילדה. לפתע הבחינה הילדה בנוכחותו והסתובבה אליו, פניה פליאה. הוא עצר במקומו ומבטיהם נשלחו זה אל זה, מחפשים נקודת אחיזה. היא משכה ברכיה אל פניה, מעלימה עצמה. הנער היסס ולרגע עמד להתיישב לצידה, אבל היא פלטה אנחה מבוהלת והוא נרתע. הוא התרחק מעט והתיישב. אודם השמיים נמוג בתוך כהות הלילה העולה, רוח חזקה העבירה צמרמורת בגוף הנער והוא מתח עיניו לכוכבים. נטיפי אור צפופים ברקיע העמוק השתקפו בעיניו העייפות. הוא חשב על הזכרון השמור בעיניי הכוכבים הצופים על העולם מאז ומתמיד.

"אלו חורים, אתה יודע?" הנער הפנה את מבטו וראה את עיני הילדה מביטות בו. "דרך החורים רואים את האור הגדול עליו מכסה הלילה" אמרה הילדה והנער השיב עיניו אל הכוכבים והרקיע החשוך. היא המשיכה להביט בו ואמרה: "הלילה הוא שמיכה כהה בה השמש מתכסה בשנתה. בבוקר השמש מסיטה את השמיכה ונוצרים קפלים בשמיים. זה כמובן עד שהשמש מקפלת את השמיכה ואז אפשר לראות שוב את האור הגדול של השמש". הוא הנהן ואמר: "לפעמים אני מקווה שגם האדמה תכסה עצמה בשמיכה". הילדה משכה פניה בחיוך קטן. הנער קם ממקומו והתיישב לידה בפתח הטורפן. "מי את?" שאל והיא ענתה: "אני ילדה מהעולם שאבד, היחידה שנותרה בארץ הטורפנים אחרי האסון". היא שתקה מעט, המילים חזרו והדהדו בתוכה ואז שאלה: "ומי אתה?". הוא ענה: "אני נער מהעולם שנברא מתוך החורבן, יצאתי למסע להשיב את העולם שאבד". "איך תעשה את זה?" היא שאלה. הוא הצביע על הכוכבים ואמר: "אנחנו יודעים מה יש מתחת לחשיכה, אנחנו יודעים שהאור הגדול הוא ריפוי או שריפה, אבל מתחת לאור מה יש?". הילדה לטשה עיניים בכוכבים מנסה לחשוף בעיניה מה עוד מסתתר בשמיים, והנער אמר: "האדמה כבר חשפה שכבה אחת מעל פניה והותירה בידנו עולם של חולי ואובדן, אבל במעמקי האדמה מסתתר דבר מה שאיש אינו יודע אם יביא ריפוי או הרס גדול משהיה. אני חושב שאמצא שם את העולם שאבד או אולי משהו אף יותר נפלא".

הם צעדו יחד, משוחחים על דברים שהיו והם עוד זוכרים. על הדרך שעשה הנער והאנשים שפגש בדרך והסכנות מהם נמלט. הילדה סיפרה על ארץ הטורפנים ועל השממה שבתוכה היא חיה ושגרת הימים החמים שאינם משתנים. הנער דיבר, צועד מעט לפני הילדה ולפתע הסתובב והביט לאחור והילדה נעלמה. "רד למטה" היא קראה מתך בקיע בקרקע והוא דילג אחריה לתוך הנקיק. הם התקדמו בתוך אפלה במורד עפר עד שהנקיק התרחב והיה לאולם גדול מואר באורות קטנים וזהובים. "זה בטן של טורפן" ענתה הילדה לשאלה שלא נשאלה. "כשהאנשים מהעולם הישן ברחו מפיות הטורפנים הפעורים, זחלתי לתוך אחד הבקיעים ומצאתי מקלט בבטן הטורפן. הרגשתי את רעידות העולם בחוץ, הצמדתי חזק חזק את ראשי אל הקרקע ושכבתי מקופלת על האדמה. כאשר הרעשים נגמרו יצאתי החוצה לשממה. בכלום זמן נעלם העולם הישן.. שום דבר לא נותר לזכרון". הנער עטף את הילדה בזרועו וחיבק אותה בעדינות.

בטן הטורפן היתה מוארת בנרות קטנים אותם טמנה הילדה בגומחות. רצפת הטורפן היתה מכוסה שטיח עבה מצמר גס. הנער העביר יד על הקירות, ציורים היו חרוטים עליהם. "את ציירת?" הוא שאל. היא נתנה בו מבט נבוך. היא עברה במסדרון צר והנער אחריה, חלל קטן נפתח בפניהם, מדפים היו מקובעים בקירות ועליהם קופסאות פח ישנות. "המטבח" היא אמרה וסימנה לנער שיוריד קופסא ממדף גבוה. "מאיפה האוכל? מאיפה השטיח? מאיפה החפצים?" הוא שאל, אוחז בידו קופסת שימורי תירס. הילדה דפקה עם אבן על פתח הקופסא, "זה הכל דברים שמצאתי בתוך פיות הטורפנים. דברים שנתקעו להם בשיניים כשהם טרפו את העבר. היה שם מלא.. בלגאן גדול.. ממש ממש".

הם ישבו על השטיח לצד מדורת גחלים שרחשה בבור במרכז החדר. הנער הרים מוט וערבב את הגחלים. הילדה דלתה תירס בידיים מלוכלכות מתוך נוזל לבנבן שמילא את קופסת הפח. "מעניין למה אנשי העולם הישן טבלו את האוכל שלהם בנוזלים" אמר הנער. "הם בטח שתו את המים האלה" אמרה הילדה. "או שהם השתמשו בהם לרפואה.." הרהר הנער. הוא טבל אצבע בנוזל הפחית והעביר את האצבע על חתך בפניו. הילדה הביטה בו מוקסמת. "איך זה מרגיש?" שאלה, והוא ענה: "רטוב". היא צחקה וטבלה את ידה בקופסת הפח, התקרבה אל הנער והתיזה עליו טיפות נוזל לבנבן. הוא קפץ על רגליו ורדף אחריה, בידו קופסת הפח. היא צחקה ונעלמה באחת מפינות הטורפן. "איפה את?" קרא הנער, "צאי החוצה, תתמודדי כמו גברת, מה את מתחבאת?" אבל הילדה לא יצאה עד שהוא התייאש ונשכב על השטיח. אז היא יצאה בשקט ממחבואה והתקרבה אליו לאט מבלי שיבחין. וברגע בו עמדה לזנק – הוא הסתובב ותפס אותה ברגלה. היא נפלה על השטיח והוא דגדג אותה בכל גופה עד שנכנעה.

לפני שהלכו לישון אמרה הילדה לנער: "אני חושבת שאתה באמת תרפא את העולם". הוא שתק והיא אמרה: "אף אחד לא עבר אף פעם את המדבר. אף אחד לא בא לכאן מאז שהארץ חרבה. אני לבד כל כך הרבה זמן. ואני גם לא רוצה אף אחד כאן". "את גם לא רוצה אותי?" שאל הנער. הילדה עצמה עיניה ומהר מאוד התחזקו נשימות הנער והוא נרדם.

למחרת הנער התעורר לקול רעש חזק. הוא נכנס באיטיות למטבח, מנער את השינה מעל איבריו ומצא את הילדה מתופפת בהתלהבות על חמש קופסות פח הפוכות יחד. היא התעלמה מכניסתו לחדר והמשיכה לתופף בהתלהבות גם כשקרא לה. היא תפסה ביד אחת קופסא וניערה אותה, צלילי רשרוש התווספו לתיפוף. הנער תפס את מקומה והכה גם הוא על הפחים, מקיש בהם זה בזה. הרעש היה נוראי והנער והילדה חייכו זה לזו מעל להדי הטירוף.

"בוקר טוב" אמרה הילדה כשסידרה את פחי ההקשה לשולחן ארוחת בוקר. "איזו השכמה!" אמר הנער. "אבא שלי היה מעיר אותי ככה" היא חייכה. "אבא שלי בחיים לא היכה במשהו" אמר הנער. "אמא שלי היתה כועסת מאוד מאוד.." היא צחקה, "היא היתה מנסה להעלים את הכלים תוך כדי שהוא היה מנגן והוא היה ממשיך לתופף על הכלים שהחזיקה ביד ואז היה מנגן על גבה ואז על ראשי ועל כל דבר שהיה בהישג יד". "איזה אבא היה לך!" הנער חייך חיוך רחב. "כן.." היא הנהנה. היא הניחה קרש עץ שטוח על הפחים והנער עזר לה. הם סידרו קערות וערבבו בהם דייסת שיבולת שועל. "עם מייפל?" הילדה שאלה והנער לקח ממנה את הבקבוק לוחץ עליו בחוזקה. "יותר חזק" אמרה "זה שנים זה ככה, תחשוב, אולי בחימום יילך.. כל הזמן הזה בבטן האדמה". הוא דפק על הבקבוק והקערה שלו כוסתה שרף מתוק מכל צדדיה. "ואבא שלך.." הוא אמר תוך כדי ליקוק דפנות הקערה, "הוא היה.. את יודעת.. הם, ההורים שלך, הם גם?". היא ענתה מבלי להישיר מבט: "הם גם". הוא הנהן. "תשאיר לי משהו" היא אמרה ולקחה מידו את בקבוק המייפל.

הילדה הציעה להראות לנער את ארץ הטורפנים. "זה דבר שאתה חייב לראות" אמרה. השמש החלה לטפס למרכז השמיים ואור בהיר זרח מכל עץ ורגב אדמה. השמיים היו בהירים עד כדי לובן והחול התמוסס באופק המסנוור. הנער צעד לצד הילדה שלא הפסיקה לקשקש ולספר על כל דבר שעלה בראשה. הוא היה מורגל להליכות הארוכות השקטות במדבר והיא היתה מורגלת לשוחח עם עצמה באותם נושאים שוב ושוב. על פני שניהם פרחה אדמומיות שלא היתה תוצר של השמש. מפעם לפעם פרץ אחד מהם בצחוק מתגלגל או בדילוג שובב. ואז הילדה נעצרה במקומה וגם הנער עצר. הם היו על סיפו של תהום. מולם נפרשה ארץ הטורפנים. הארץ היתה זרועה פיות יבשים וסדוקים מכווצים בצורת יניקה, מופנים אל השמיים בעלבון. האדמה היתה שסועה לאורכה ולרוחבה. בקיעים רחבים חשפו חשיכה עמוקה. אדים אפלים נעו בין שפתות האדמה הבקועה. וישמון איום נמשך מקצה הרקיע ועד רגלי הנער והילדה.

הנער הושיט יד לילדה בירידה לתהום והיא ניערה את ידו מעליה. היא התקדמה כעת בשקט. עיניה היו שלוחות הרחק ושפתיה התהדקו זו על זו. הנער שתק אף הוא. הוא הבין לראשונה את גודל המסע אליו יצא. בתקופת החניכה לקראת המסע, המורה תיאר לו את החורבן שפשה על האדמה, אבל עוצמת המילים התבהרה לו רק עתה. אף על פי שהכפר בו גדל נבנה על העולם שאבד, קיום הכפר כיסה אך באופן חלקי על האובדן. זרעי האסון ניבטו בכל. דלות התבואה, יובש העננים, הלילות העמוסים ביעותים, השנאה בין אנשי הכפר, כל אלה היו תסמיני האסון. ואילו הבתים הכפופים, החברויות הדלות, פריחת אוזן החזיר פעם בשנה לפני הסתיו, אלו היו סממני תקווה דקים של עולם הנוצר על קרעי עולם שאבד. גם הוא היה זרע של תקווה, הילד הראשון שנולד אחרי החורבן, והמורה עשה כל שביכולתו להיאחז בתקווה זו ולהכשיר אותו למסע שאיש מהמבוגרים בכפרו לא צלח.

הילדה הובילה את הנער בין פיתולי האדמה הבקועה, מתקדמת מטה מטה. האור הלך והתמעט. האוויר היה כבד וליבו של הנער דפק במהירות. הוא קרא לה והיא לא עצרה. היא הלכה מהר לפניו והוא ניסה להשיג את צעדיה. היא ירדה בין שיני הטורפן, מדלגת בין אחד לשני כמו בין מדרגות ענק. ריח חומצי שרף בגרונו. הוא הרים ראשו ולא יכל לראות את השמש. זיעה קרה הרעידה את גבו.

הנער לא ראה עוד את הדרך, הוא גישש בידו את המעברים הצרים. קירות הטורפן היו יבשים, אך ככל שהתקדם חש בלחות ההולכת ונרקמת על הדפנות. לפתע לא יכול היה להתקדם עוד. גופו נתקע בסלע שחסם את המעבר. הילדה השתחלה בקלות פנימה והוא נותר מאחור. "חכי!" קרא, "אני תקוע", "חכי!". היא לא עצרה. הוא היה מבוהל. הוא דחף במאמץ את גופו, מחכך את עורו בסלע, שריטות בערו בגבו. הנער הצליח לעבור ונכנס לאולם רחב שאור ערפילי שעלה מהקרקע האיר את קירותיו. הילדה עמדה שם. היא הביטה בו. "בוא" היא קראה לו. הוא התקרב אליה. היא הושיטה לו יד וידה הקטנה נסגרה בידו. הם צעדו יחד אל עבר מקור האור. האוויר התמלא בערפל המואר. הערפל ליטף את גופו של הנער ופצעיו נשמו לרווחה. הם התקרבו יותר ויותר למקור האור והנער הרגיש שהוא הולך בתוך ענן. האור הרך זלג לתוך מחשבותיו והוא התמלא שקט. בקצה האולם היתה בריכת מים מתוכה יצאו אדים לבנים. צבע המים היה טורקיז ומרקמם חלק כמו אבן חן. הילדה נכנסה לבריכה וקראה לנער להיכנס אף הוא. הוא הסיר את סכין המאכלת מעל גבו וטבל רגלו במים. הם היו קרירים ונעימים. הוא נכנס בכל גופו פנימה. גופו צף על פני המים. שומניות חלקלקה הרימה את משקלו בקלות. תחתית הבריכה היתה מעוטרת גבישי מלח, וקרני אור חצו את המים ונשברו בגבישים. קשת צבעים הבריקה בתוך המים, מתפצלת לכל עבר ומנצנצת בשברי האדוות. קריאת תדהמה נפלטה מפי הנער, הילדה צפה לעברו בחיוך ואחזה בשתי ידיו. הם התערבלו במים, יוצרים בגופם מנדלות וספירלות אינסופיות. היא אמרה: "נסה לעמוד במים" והוא ניסה למרות התנגדות המים, להתייצב במאונך. זרם מים חם עלה מתחתית הברכה ורגליו בערו בעוד פלג גופו העליון טבל במים קרים. "איזה פלא" אמר. "כן" היא אמרה, "שאריות העולם שהיה". "זה מה שנותר מהים שהיה כאן?" שאל. "זה ועוד בריכות רבות תחת האדמה" אמרה. "בוא, אני אראה לך" אמרה הילדה ויצאה מהמים.

הם הגיעו לבריכה כתומה. היא טבלה את ידה במים והיד יצאה צבועה כתום. הנער סירב להיכנס למים והם המשיכו לבריכה שחורה שהיתה מלאה בבוץ. "ביחד?" שאלה הילדה והנער הנהן. היא ספרה: "אחת, שתיים, שלו–ש" ובשלוש הנער קפץ לבריכת הבוץ. הילדה נותרה לעמוד על שפת הבריכה והתגלגלה מצחוק. "היי בואי לכאן" אמר הנער וניסה לזנק לעברה. אבל הבוץ הכביד על צעדיו והיא התחמקה בקלילות. הוא יצא מהמים, גוש שחור, והתיישב על שפת הבריכה. היא התיישבה לידו במרחק בטוח. "זה מדהים" אמר, "אם אנשים היו יודעים על המקום הזה, זאת כבר לא היתה שממה". "כן.." אמרה הילדה. "זה מה שהמורה שלי אמר כל הזמן, מתחת לאדמה באמת יש אוצרות נפלאים, תחשבי מה הם היו עושים עם זה אם הם היו יודעים" הנער דיבר בהתלהבות ומידיו ניתזו טיפות בוץ. "כן.." חזרה ואמרה הילדה. "ואני מרגיש שזה מרפא אותי, באמת, הינה החתכים מהדרך נסגרו כולם, הינה אפילו השריטות החדשות מעכשיו. הכל הבריא. לא ייאמן.. מה היו עושים עם זה!". הילדה גירדה באצבעה את האדמה, שתקה זמן מה, והרימה ראשה אל הנער. היא אמרה: "הם היו שומרי ארץ הטורפנים, ההורים שלי. אפילו אחרי שהים נעלם הם לא וויתרו, זאת אומרת אנשי העולם הישן, הם רצו עוד, הם לא הבינו מה הם גרמו, או שלא היה אכפת להם. והם באו לכאן וההורים שלי היו מדריכים אותם בבטן האדמה, בין פיות הטורפנים הראשונים שנפתחו. זה אף פעם לא הספיק, הם תמיד רצו עוד. ואמא שלי אמרה שעדיף שאנחנו נהיה כאן ונראה להם מה שאפשר, מה שלא יהיה מסוכן, אם לא- הם יכנסו לבד ואי אפשר לדעת מה יקרה. ואבא שלי חזר יום אחד מסיור כזה, והעיניים שלו, והבגדים שלו היו קרועים, הוא היה כולו מבוהל, משהו כזה בעיניים, נורא. ואחר כך שמעתי שהם מצאו אחד שנכנס לבד. הם מצאו את הרגליים שלו מציצות מתוך הבריכה וכשמשכו אותו החוצה הכל היה אכול, הוא היה רק שלד מהראש עד השוקיים. זאת אומרת היה עוד קצת בשר, אבל מסריח. ומת. כאילו הרבה זמן מת. אבל אבא שלי ידע שזה לא היה הרבה זמן, רק כמה שעות שהבחור היה בפנים, לבד, מסתובב בתוך הטורפן. אחרי זה הם הפסיקו להגיע. שער כסף גדול התרסק בעיר, היו הרבה מתים, אני חושבת שהם נקברו תחתיו. ומי שלא מת, החליט למות. וגם ככה האדמה לא רצתה אותם יותר והאסון הגיע, אבל ההורים שלי לא עזבו את ארץ הטורפנים. הם אמרו שכל הזכרונות שלהם כאן. שאי אפשר להיפרד ממה שאוהבים. בסוף האדמה האהובה שלהם בלעה גם אותם". הנער הקשיב. הוא שאל: "ולמה את לא עוזבת? למה נשארת?". הילדה אמרה: "אני גם.. אני רציתי, חשבתי בהתחלה. ואפילו כמעט חציתי את המדבר. אבל כשהייתי קרובה להרים ראיתי כמה האדמה אחרת ולא מוכרת, אדומה יותר, לחה יותר. וחשבתי על ההורים שלי, שלא יהיה לי יותר מהם כלום, אפילו לא זכרון של האדמה שהיא זכרון שלהם. ואני, אני גם זכרון שלהם. אבל רק כילדה, כי הם הכירו אותי רק ילדה. ואם הייתי ממשיכה להרים הזכרונות שלי היו הולכים ונעלמים וגם הגוף שלי היה גדל, כי לא היה שום דבר שיחזיק אותו עוד להיות דומה לאיך שהוא בזכרונות שלי איתם. הכל היה משתנה. ואולי גם האדמה כאן היתה משתנה. אולי גם העבר היה נעלם. אי אפשר לדעת. וזה התפקיד שלי, אני שומרת ארץ הטורפנים. אז איך אפשר?".

באמצע הלילה הנער התעורר, הדי חלום ריחפו מול עיניו והוא הדף אותם הצידה. הוא קם ממשכבו ויצא מחוץ לטורפן לנשום אוויר קר. הירח היה קרוב לשקיעתו, חצי אכול וצהוב, כמי שיודע שסופו קרב. הנער נשם לתוכו את צינת הלילה ולפתע הבחין בדמות שחורה במרחק. הוא ייצב את סכין המאכלת על גבו והחליט להתקרב בדממה אל הדמות החשוכה. הוא צעד לעבר הדמות, אבל היא התרחקה. הוא הלך בעקבותיה, נזהר מהבקיעים באדמה ונעזר במעט אור הירח. זאת לא הילדה, הוא חשב, האדם שהלך מלפניו היה אדם בוגר, גבוה אף ממנו. הנער התקדם בשקט ולהפתעתו הגיע למקום בו פגש בילדה לראשונה. עכשיו ראה שזו אישה שהולכת לפניו. היא עמדה להיכנס לטורפן והסתובבה לאחור, מביטה לצדדים. האישה הסתכלה לכיוון הנער ולמרות שלא היה בידו להתחבא היה נדמה שהיא כלל לא רואה אותו. עיניה חלפו על פניו מבלי להיעצר. הנער התקרב לאישה, אבל גם כשעמד ממש לצידה היא לא הגיבה. הוא אחז את הסכין בידו, מוכן להילחם בשדים. דקירה אחת בליבה של השדה וגופה יתפוגג וישחרר את הארץ מאחיזתה. הוא הניף את הסכין והיא הרימה עיניה אליו, רואה אותו מבלי לראות. הנער זיהה את דבש העיניים של הילדה בעיניה. הסכין נפלה על האדמה. האישה נכנסה לתוך הטורפן ונעלמה בבטן האדמה.

בבוקר הילדה לא ניגנה. היא ישבה מחוץ לטורפן והביטה באופק. הנער יצא אליה והניח יד על ראשה, היא הרימה מבטה אליו וקרן אור שטפה את פניה. "אתה תלך היום" היא אמרה. "אני אלך היום" הוא חזר על דבריה. "אתה צריך ללכת, זה טוב" היא אמרה. הוא התיישב מולה, אוחז בידה. הם הביטו זה בזו, אור השמש מחלץ מעיניהם צבעים עמוקים. "איזה עיניים יפות" אמר הנער, טובל מבטו בדבש הירקרק של הילדה. "איזה עיניים יפות" אמרה הילדה, שקועה בשחור החודר. הנער רצה לשאול אותה אם היא תבוא איתו. דמעה זלגה במורד לחיו.

היא הלכה איתו עד קצה גבול המדבר ועצרה ליד אבן זקורה עשויה חול ומלח. "זה פסל?" הוא שאל. "זה אדם" אמרה. היא העבירה יד על פני הסלע ופיסת אבן התפרקה בידה. "זכרון ממי שלא נפרד מהעבר" היא אמרה והושיטה לנער את פיסת האבן. "מה קרה לו?" שאל. "הוא הביט לאחור, והמשיך להביט גם כשהארץ הפכה את פניה ולא הפסיק להביט עד שגופו כוסה חול ומלח ששימרו את צורתו". הנער לקח מיד הילדה את פיסת האבן וטמן אותה בתיקו. הוא הוציא משם אבן אחרת והושיט לה אותה. "שושנת המדבר" אמר, "הפרח היחיד שפורח בשממה". היא הסמיקה וסגרה ידה על האבן שצורתה כצורת שושנה. "עכשיו נפרדים" אמרה. "נפרדים" הוא אמר. הוא סובב את גבו אל הדרך בה ימשיך אל עבר ההר, והחל ללכת לאחור, פניו אל הילדה וגבו אל הדרך. "אפשר גם כך" אמר. הילדה הנהנה בשקט, חיוך עצוב נוטף מעיניה.

כשהיה הנער רחוק וגופו חזר להיות אד מתנועע באופק, עצמה הילדה את עיניה ולחשה: "אפשר גם כך".