הפתרון

כשדורון עזב את הארץ הרגשתי כאילו חתיכה מהגוף שלי נקרעת ממני. הוא אמנם לא היה בן משפחה או בת זוג רומנטית, אבל הוא היה השותף שלי להתמודדות עם כל החרא שבעולם הזה. שנינו לא סבלנו אף אחד בבית הספר. כולם היו כל כך משעממים, הם צפו בתכניות טלוויזיה שטחיות והקשיבו לשירים שכולם מקשיבים להם רק כי כולם מקשיבים להם. כשהיינו קטנים כולם שיחקו כדורגל כל היום וכשהיינו גדולים יותר כולם חפרו על בנות שהם לא ישיגו בחיים. אף פעם לא היה לי על מה לדבר איתם, ובפעמים שניסיתי ולא הצלחתי זה רק גרם לי לשנוא אותם יותר.

אבל דורון היה שונה. מהרגע שהוא עבר לבית הספר שלנו הכל התהפך מבחינתי. בזמן השיעורים המשעממים, כשהמורות היו נובחות עלינו חומר שאני ודורון ידענו יותר טוב מהן, שנינו היינו מדברים בינינו בלי סוף, מתפלספים, ומגיעים למסקנות מרחיקות לכת על החיים ועל העולם שלנו. רק בזכותו שרדתי את הזוועה שנקראת מערכת החינוך. בערבים היינו משחקים שחמט או סתם יושבים אצלי או אצלו, קוראים כל אחד בספר שלו או מחפשים סדרות טלוויזיה מגניבות חדשות. כמוני, גם הוא שאף גבוה. שנינו ידענו שלא נהיה בינוניים, שנגיע להישגים מרשימים, אפילו שלא ידענו מה הם יהיו או אפילו באיזה תחום. אמא אמרה שאנחנו כמו שני תאומים, אפילו שזה תמיד נראה לי מגוחך כי מבחינת מראה הוא לא דמה לי בכלל.

שבוע לפני הבגרות האחרונה היינו אצלי ושיחקנו שחמט, כשפתאום דורון הזיז את המלכה שלו ישר לתוך המלכודת של הצריח שלי. הבנתי שמשהו לא בסדר.

"מה קרה?" שאלתי אותו.

הוא שתק והביט בי. דקה ארוכה עברה.

"גיא, אני עוזב", הוא אמר לי לבסוף.

לא הבנתי. "עוזב את מה?"

"את הארץ. לאמריקה. התקבלתי לקולג'. ל-NYU".

הופתעתי. ידעתי שאמא שלו אמריקאית, אבל הוא בעצמו מעולם לא יצא בכלל מהארץ.

דורון  סיפר שהוא יודע כבר כמה זמן שיעזוב, אבל הוא לא העז לספר לי. אין לו כבר מה לחפש בארץ, הוא אמר, לצבא הוא בטח שלא ילך, ובכל מקרה ישראל קטנה עליו והוא סתם מתבזבז כאן.

שתקתי לרגע. "ומה איתי?", שאלתי לבסוף.

הוא עצר לרגע לחשוב. "אתה תמצא חברים אחרים, אני בטוח", הוא אמר לבסוף.

אחרי שהוא הלך באותו יום, ישבתי במשך שעה ארוכה בחדר שלי בחוסר מעש, עד שאמא נכנסה. היא שאלה מה קרה, ולא הצלחתי לומר דבר.

"בוא, אני אכין לך תה", היא אמרה לבסוף. ישבנו במטבח, ומצאתי את עצמי מספר לה הכל בדמעות. היא חיבקה אותי כמו שמחבקים ילד קטן, והציפה אותי בכל דברי הניחומים שקיימים בעולם.

הציון שקיבלתי באותה בגרות אחרונה היה הגרוע ביותר בתעודת הבגרות שלי. למחרת הבגרות, דורון נסע. בהתחלה התכתבנו קצת באימייל, אבל התקשורת הווירטואלית שלנו הייתה עלבון לקשר החברי המופלא שהיה לנו בעבר, וההתכתבות קמלה במהרה.

דורון טעה, לא מצאתי חברים אחרים, לפחות לא חברים אמיתיים. מצאתי מכרים, אנשים שסבלו ביחד איתי בצבא – ואם יש משהו שלא היה חסר בצבא זה סבל. במשך שלוש שנים חוויתי כאב מכל סוגיו, אם זה שעמום תהומי ואינסופי, תחושת חוסר מיצוי עצמי שניקרה בי ללא הפסק, בדידות מהחיים בסביבה שאין לי בה אף ידיד נפש, או קנאה באחרים שהצליחו להסתגל למסגרת ולחברת החיילים האחרים כל כך הרבה יותר טוב ממני. כשהשתחררתי החלטתי שאעשה כל שביכולתי על מנת למגר את הרגשות השליליים המיותרים שאני חש. לא ראיתי בהם שום תועלת, הם רק מיררו את החיים שלי, וידעתי שחיי יהיו הרבה יותר טובים בלי ההופעה הכה תכופה שלהם. לא, לא עשיתי סמים, אני לא ילד טיפש. גם לא התאבדתי, זה נשמע לי ותרני מדי. החלטתי להילחם בסבל באמצעות הכלי הכי חזק שהיה לי: האינטליגנציה שלי. תכננתי לדעת את האויב – ואז להביס אותו אחת ולתמיד.

הצעד הראשון בהגשמת המטרה שלי היה הרשמה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה. חיפשתי להבין יותר טוב את נפש האדם, וכך לגלות מהו מקורם של הרגשות השליליים – ולעקור אותם מהשורש. את הלימודים התחלתי עם ציפיות אסטרונומיות, אבל במקום שאפענח את מסתורי הסבל האנושי, מצאתי את עצמי שומע על תיאוריות "פסיכולוגיות" חסרות כל בסיס מדעי, ויושב בכמות לא הגיונית של שיעורי סטטיסטיקה. עם זאת, היה תחום אחד שבו ראיתי קצת יותר פוטנציאל: מדעי המוח. בשיעורים הביולוגיים יותר בתואר התחלתי להבין איך כל תנועה, מחשבה או רגש שלנו נובעים ישירות מתגובה חשמלית בחלק מסוים של המוח – וגם איך הפעולות האנושיות האלה נפגעות אם אותו חלק במוח ניזוק. לקחתי את כל הקורסים שרק יכולתי בנושא.

בתחילת השנה השלישית שלי בתואר כל הקלפים נטרפו. בקורס חובה בפסיכולוגיה חברתית פגשתי את מאיה, סטודנטית משנה ב'. הכימיה בינינו הייתה מיידית. היא הייתה חייכנית ואופטימית, בדיוק ההפך ממני, ומשהו מזה נדבק גם אלי כשהייתי איתה. פתאום מצאתי שאני עושה משהו שבקושי עשיתי לפני שפגשתי אותה: חייכתי, והרבה. היינו יושבים על תרגילים בקורס במשך שעות, מקשקשים וחופרים בלי סוף ושוכחים לגמרי משיעורי הבית. היינו מתכרבלים ביחד ודנים עד הבוקר בנושאים שברומו של עולם, כאילו דעתנו חשובה למשהו. בהיתי בה במשך שיעורים שלמים, ובכל פעם שהיא הבחינה בכך היא הביטה אלי וחייכה, חיוך קטן, חיוך שאמר אהבה מבלי לומר דבר. השמש זרחה עליי בשנה ג', ומאיה מילאה את כל עולמי. כמעט והפכתי לאופטימי בעצמי. עד שהמציאות חזרה ונשכה אותי ישר באמצע הפרצוף.

לא ידעתי את זה, אבל בעוד האהבה שלי למאיה רק הלכה והתגברה והתעצמה והעמיקה, אצלה התחילו להתעורר ספקות. לקראת סוף שנה ג', תדירות הפגישות שלנו ירדה. היא כל הזמן אמרה שהיא עסוקה בשיעורי בית ואחר כך שהיא עסוקה בהתכוננות למבחנים, ושהיא חייבת להתרכז אז שלא אבוא, ואני האמנתי לה. ימים שלמים לא ראיתי אותה. כשכן נפגשנו, היא הייתה קרה ועניינית. אני הנחתי שהיא פשוט עייפה מהעומס. חשבתי שגם היא אוהבת יותר ויותר בכל יום, כי לא יתכן שהנפש התאומה שלי לא מרגישה כמוני. אבל הייתי עיוור.

יום אחד, בסוף תקופת המבחנים, היא התקשרה אלי וביקשה שניפגש. דיברנו. זה כבר לא עובד לה, היא אמרה. היא לא חושבת שאנחנו מתאימים, אנחנו פשוט שונים מדי. היא מרגישה שהגענו למיצוי של הקשר והיא לא רואה לזה עתיד. הופתעתי מאוד, הזכרתי לה את כל הזמנים הטובים שהיו לנו יחד. הזכרתי לה שהיא אוהבת אותי. האם היא הפסיקה לאהוב אותי?

"עדיין לא", היא אמרה. "אבל אני אוהבת אותך פחות".

סירבתי לוותר עליה, המשכתי לנסות להבין מה קרה ולשכנע אותה לחזור בה, דיברתי ואהבתי וחיבקתי ונישקתי וצעקתי ועטפתי והתחננתי, אבל לבסוף הבנתי שהיא כבר לא שלי. ושוב אותה הרגשה פילחה את נפשי, כאילו איברי גוף שלמים נקרעים ממני, כאילו אני הופך פתאום מבנאדם שלם ליצור שבור, רצוץ ופצוע.

הכאב הבלתי-נסבל מאובדן האהבה הגדולה שלי סירב לחלוף. במשך כמה ימים לא יצאתי מהבית, רק חשבתי עליה. אחרי שבועיים נמאס לי להיות עצוב, והזכרתי לעצמי שנרשמתי לתואר בפסיכולוגיה כדי להילחם ברגשות כאלה. נכנסתי לאינטרנט ונרשמתי לתואר שני במדעי המוח. התואר הזה כבר כלל מחקר של ממש. יצאתי מהבית והתחלתי להתראיין למעבדות מחקר, והתקבלתי למעבדה נחשבת שבה נחקר דיכאון קליני. זה לא היה קשה, ציונים מעולים תמיד היו לי, ומוטיבציה לא הייתה חסרה לי.

מצאתי את עצמי חופר במשך שעות במוחותיהם של עכברים, מבין בחסות המדע לעומק את העצבות של היונק הקטנטן הזה, שכולה נגרמה במכוון על ידינו, החוקרים במעבדה. הבנתי יותר ויותר, מהספרות הענפה בתחום ומהמחקר האינטנסיבי האישי שלי, בדיוק באיזה חלקים במוחן של החיות ממוקם הסבל, בדיוק מה נדלק כשמשהו רע קורה, ואיך. העברתי אלקטרודות מאזור לאזור ומיפיתי מעגלים חשמליים, שרטטתי לי תרשימים ועשיתי חישובים ארוכים, נשארתי במעבדה משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות של הלילה, שבהן יכולתי לבצע את הצעדים המחקריים שידעתי שהמנחה שלי לא יאהב בכלל. הכל מיפה את עצמו באופן מושלם במחשבה שלי, רשת הנוירונים הענפה שמרכיבה את מי שאנחנו, האותות החשמליים שנראים כאוטיים אבל מרכיבים תבנית שכולה הגיון צרוף. בכל לילה לפני השינה, כשעצמתי עיניים, ראיתי מול עיני איך הכל מתחבר לכדי המכשיר המופלא שהוא המוח שלנו. לבסוף, כשהרגשתי שיש בידיי מספיק הבנה, התחלתי לחשמל חלקים זעירים ממוחו של אחד העכברים המדוכאים שלנו. נדהמתי כשראיתי איך באופן מיידי הוא הפך מיצור מדוכא, מתבודד, חסר חיות וישנוני לעכבר רגיל, שמתרוצץ בכלוב, משחק ואוכל בהנאה. הצלחתי להעלים סבל.

ההצלחה הראשונית הרגישה נפלא, אבל כמובן שלא הגעתי לאן שהגעתי כדי לשפר את איכות חייהם של מכרסמים. המשכתי לחקור, לקרוא, לברר ולנסות, עד שהרגשתי שאני מוכן להגיע ליעד האמיתי: העלמת הסבל מהמוח האנושי – וליתר דיוק, מהמוח שלי. ידעתי שאני מסוגל לעשות זאת, אבל היה לי מחסום משמעותי בדרך – הראש שלי, שהחביא בתוכו את המוח, הרחק מהישג ידן של האלקטרודות שלי. לא יכולתי להיעזר באף אחד לצורך ההגעה אל רקמת המוח שלי, כי לא היה אף אחד סביבי שסמכתי עליו שיעזור לי ולא ידווח עליי. כרגיל, יכולתי להישען רק על עצמי. אבל על עצמי סמכתי מאוד.

הרדמה מקומית הייתה הכרחית, כמובן. את עור הקרקפת הצלחתי לחתוך בעצמי יחסית מהר, בעזרת מצלמה קטנה שמיקמתי מעל ראשי, אבל לקח לי עשר פעמים לפחות עד שהצלחתי לנסר את החורים הקטנים בגולגולת שלי מבלי להתעלף. בסוף מתרגלים לכל דבר. התחלתי להסתובב עם כובע, שהסתיר את החבישות המתוחכמות שעטפו את הפצעים שפתחתי שוב ושוב. בפעם הראשונה שהצלחתי להחדיר מצלמה זערורית לתוך הגולגולת, ולראות את המוח שלי במלוא הדרו, נשימתי נעתקה. הוא פשוט היה שם, מולי, צמיגי ואפרפר, כל כולו נתון לחסדיי.

לאט לאט, התחלתי למדוד את תגובות המוח שלי, לטייל מאזור לאזור, חוקר את השטח, מכיר את עצמי יותר לעומק. התחלתי באמיגדלה, כמובן, שבה קבורים הפחדים הקמאים שלי וההתניות החרדתיות שנוצרו לי לאורך שנים של כאבים נפשיים. המשכתי לקדמת הראש, לקורטקס הפרה-פרונטלי, החלק במוח שהופך אותנו לאנושיים, וחקרתי את הרגשות השליליים המורכבים והעמוקים יותר שמשפיעים על תפקודי. קפצתי לבקר בהיפותלמוס, אותו חלק שמורה לי לפחד ולברוח או להיות עצבני ולהילחם כשהמצב מאיים. במשך שבועות שוטטתי בין תאים, זרמי חשמל וחומרים כימיים, הסתכלתי על התמונה הגדולה ועל הפרטים הקטנים, הגעתי למעבדה רק כדי לקחת עוד כלים וחומרים, עניתי בטלפון רק לאמא, וכשהרגשתי מוכן, התחלתי לחשמל.

חשבתי על מאיה, ולחצתי על הכפתור. העצב פחת קצת. הזזתי מעט את אחת האלקטרודות, המשכתי לחשוב עליה, וחשמלתי שוב. העצב כמעט ונעלם. הזזתי אלקטרודה אחרת. העצב נעלם לחלוטין.

חשבתי על מאיה שוב, בכל הכוח, ניסיתי לשחזר בראשי את מלוא הכאב שחשתי כשהיא עזבה אותי, וחשמלתי שוב. עם מכת החשמל התאדה מגופי העצב שגרמה לו המחשבה כמו לא היה קיים מעולם.

המשכתי ופיתחתי את ההמצאה שלי, והעלמתי את הכעס, הבושה, הקנאה, הפחד, התסכול, האכזבה, האשמה, כל רגש שלילי נמנע בזכותי עוד לפני שהחל. חיברתי אלקטרודות שקלטו את הסבל במוח לפני שהוא הגיע למודעות שלי, והפעילו את האלקטרודות שמנעו את התגובה הרגשית הרעה. המכשיר שבניתי היה מותקן תמידית בראשי ופעל באופן עצמאי, ורק צליל "קליק" קטנטן, חלש מכדי שאנשים אחרים ישמעו אותו, רמז לי ששוב הוא מנע מרגש שלילי להיווצר בי.

החיים נהיו טובים פתאום, או לפחות לא רעים. גם הקורסים שקודם נתפסו בעיניי כמשעממים הפכו נסבלים. נוכחות האנשים סביבי לא הציקה לי עוד. הטיפשות במדינה לא הכעיסה אותי כלל. התהלכתי בעולם כמו כל-יכול, שום דבר לא יכול היה לפגוע בי, כלום לא העציב אותי, הכל היה שלם תמיד, בלי פגיעות ובלי חסרונות. הייתי שומע את הקליק של המכשיר, לפעמים בתדירות גבוהה יותר ולפעמים פחות, אבל מעולם לא חשתי שום רגש כואב אחריו, רק אדישות נעימה. אנשים לא שמו לב לשינוי בי, גם ככה אף פעם לא הייתי בדיוק המרכז של אף קבוצה חברתית. רק אמא אמרה שמשהו בי נראה קצת קר, אבל התעקשתי שזה סתם נדמה לה.

התחלתי לחקור כיוונים חדשים. תכננתי לבטל גם את הכאב הפיזי, ולא רק את הנפשי. תכננתי להגביר את הרגשות החיוביים, להיות שמח יותר גם אם אין סיבה אמיתית לכך. הרגשתי שאני מסוגל לעשות הכל.

באחד הימים שבהם הגעתי למעבדה כדי לחדש את אספקת החומרים שלי, המנחה שלי קרא לי למשרדו. הוא נראה רציני מאוד, התיישב מולי ושתק לרגע. אחר כך הוא שאל אותי למה אני כבר כמעט ולא מגיע למעבדה. אמרתי לו שאני עסוק בקורסים שלי. זה לא היה לגמרי שקר, אמנם גם לקורסים הפסקתי לבוא זמן רב קודם לכן, אבל מהניסויים שעשיתי על עצמי למדתי יותר מאשר בכל הקורסים שלקחתי. הוא לא האמין לי. הוא אמר לי שהמחקר שלי לא מתקדם, שנראה לו שדעתי מוסחת כל הזמן ושהוא לא מעוניין להנחות סטודנט שבעצמו לא משקיע. הוא אמר שאצטרך לחפש מעבדה אחרת, כי בשלו כבר לא אוכל להישאר.

שמעתי קליק. "אני מצטיין רקטור, חוקר מעולה וכנראה האדם הכי חכם בפקולטה הזו", הזכרתי לו. "אני עילוי!".

"כבר לא", הוא אמר.

מובן שלא הרגשתי כעס, אבל כשסיפרתי לאמא מה קרה היא התעקשה שאבוא הביתה לארוחת ערב. במשך כל הארוחה אמא רק אמרה שוב ושוב שיהיה בסדר, למרות שלא דאגתי שלא יהיה. בסוף גם נשארתי לישון. בלילה, לפני המקלחת, הבטתי בעצמי במראה הגדולה שבחדר האמבטיה. השיער שלי היה מבולגן מאוד. הפנים שלי היו עטורי זיפים. על ירך ימין שלי הייתה חקוקה שריטה גדולה מפעם שבה שמטתי בטעות את המקדחה שלי. על החזה שלי היה סימן אדום, וודאי גם הוא נגרם במהלך ניסיונותיי המדעיים. התקלחתי, התגלחתי וסיפרתי את עצמי בעזרת זוג מספריים קטנות. מאז שהתחלתי בניסויים לא העזתי ללכת לספר, מחשש שהפציעות יוצאות הדופן בקרקפת שלי יעוררו את חשדו. הסתכלתי על עצמי במראה הגדולה, עטוף במגבת, וחייכתי אל עצמי חיוך רחב.

למצוא מנחה חדש היה קשה יותר משחשבתי שיהיה, אבל בסוף הצלחתי. הצטרפתי למעבדה מאוד לא נחשבת, שבה נחקרו נושאים משעממים שקשורים לראייה, אבל היא הייתה שייכת למחלקה הנוירולוגית של בית החולים האוניברסיטאי, כך שהייתה לי גישה גם לציוד ולחומרים שיותר מתאימים לשימוש על בני אדם, ולא רק על עכברים.

דבר אחר שמצא חן בעיניי במעבדה הזאת היה ענת. היא הייתה תמיד נחמדה וחייכנית אלי, והנחתי שבטח גם היא בקטע שלי. בלי האפשרות להיפגע ולסבול, לא הייתה לי סיבה שלא לנסות להשיג אותה. יום שמשי אחד, כשהייתי בדרכי אל המעבדה, הבחנתי בה שוכבת על הדשא ואוכלת צהריים. נשכבתי לצידה והתחלנו לדבר. קשקשנו כך עשר דקות לפחות, היא חיסלה את הפסטה מקופסת הפלסטיק שלה ועדיין המשיכה לדבר איתי. בשלב מסוים היא שתקה לרגע, ואני קירבתי את פניי לפניה וניסיתי לנשק אותה. עוד לפני ששפתיי נגעו בשפתיה היא הזיזה את ראשה לכיוון ההפוך, הרחק ממני, ולא העזה להביט בי.

שמעתי "קליק" בראשי, שנשמע לי פתאום קצת חזק מהרגיל, אבל ענת לא שמה לב לכך.

"אני מצטערת, אני פשוט לא רואה אותך ככה", היא אמרה לבסוף.

"זה בסדר", עניתי.

ענת נראתה נבוכה מאוד. אני לא חשתי דבר. שנינו שתקנו לרגע, כשכמו משמיים הטלפון שלי צלצל.

"אני צריך לענות לטלפון", אמרתי לה, קמתי והתחלתי להתרחק.

בצד השני של הקו הייתה אישה בעלת קול רציני, שאמרה שהיא מהמחלקה הנוירולוגית של בית החולים, ושעליי להגיע לשם מיידית. מהטון החמור והדחיפות הבנתי שהם בוודאי גילו על הציוד והחומרים שהברחתי. לא דאגתי, בזכות המכשיר המקליק המופלא שבראשי, והתחלתי לתכנן כיצד אתנער מהאשמה ואדאג שמאמציי המדעיים לא ייפגעו. הייתי צריך להיראות מרשים לשם כך. עצרתי בשירותים, שטפתי פנים, יישרתי את החולצה, קשרתי שרוך ששמתי לב שנפתח וקיפלתי את המכנסיים שהבחנתי שזקוקים למכפלת. הבטתי אל המראה בפרצוף מלא עוצמה, וצעדתי לעבר המחלקה הנוירולוגית.

כשהגעתי, פניתי אל פקידת הקבלה. היא שאלה אותי לשמי, ואז לבשה פרצוף מבשר רעות והלכה לקרוא לאחד הרופאים.

"גיא ורדי?", הוא שאל אותי כשהגיע.

"כן", עניתי.

"הבן של אסתר ורדי?", הוא שאל. לא הבנתי.

"כן", אישרתי.

הרופא לקח נשימה עמוקה. "אמא שלך הגיעה לבית החולים לאחר שבץ מוחי קשה", הוא אמר לי. "ניסינו להציל אותה, אבל לא היה שום דבר שיכולנו לעשות. אני מצטער, היא נפטרה".

מראשי נשמע קול רעם מחריש אוזניים. הבעת האימה הפתאומית של הרופא בישרה לי שמשהו נורא קרה, וכשהבטתי על גופי פתאום הבנתי. רגשות שליליים. כעס, כל כך חזק שזה מרגיש כאילו הלב עולה באש, משאיר אחריו כוויה אדומה בחזה. לא הרגשתי את הכעס הזה כשהמנחה שלי פיטר אותי מהמעבדה. מבוכה, כל כך עמוקה שזה מרגיש כאילו מתנמכים בכמה סנטימטרים, והמכנסיים פתאום ארוכים מדי. לא הרגשתי את המבוכה הזאת כשענת דחתה אותי. אבל הרגשות האלה לא נעלמו.

מול עיניי חזיתי באנשים שעצרו והביטו: בי, ובכל חלקי הגוף שנקרעו ממני והיו מפוזרים ברחבי המסדרון.