אנקת האהבה

הרומן שנקטע באיבו

 

"חומד, מאוחר, עליך להתעורר, הרכבת לא תחכה לך, אה יש לך עיניים יפות כן היא תחכה". אימא, מה השעה?" שאלה יונת, "שש" השיבה האם והוסיפה, "יש לך שעה להתארגן, למזלנו בצבא למדת לעשות בזריזות הכול, במיוחד את המקלחת. היידה ארוחת הבוקר מוכנה התיק מוכן, עלי להכין את האחים שלך לגן ולבית הספר".

יונת זינקה ממיטתה, המרוץ מתחיל, מקלחת צחצוח שיניים, להתלבש, להסתרק, אין זמן לאכול.  "אימא אני טסה" "את לא תצאי על קיבה ריקה, לכי תדעי מתי יכנס משהו לפיך?".  אמה של יונת כרגיל עטפה לה כריך והכריחה אותה ללגום כמה לגימות מהתה" נשיקה אימא, ביי מתוקים שלי אתגעגע אליכם" נשקה לאחיה ודהרה החוצה כשהיא מותירה את אמה ממלמלת לעצמה "תמיד אותו סיפור, רוצה להרוויח עוד דקה שינה ולא מספיקה לאכול, מתי יסתיים השרות שלה?"

יונת עלתה על האוטובוס הנוסע לבאר שבע, ירדה ליד בית החולים, חסרת סבלנות חיכתה לטרמפ שיסיע אותה לתחנת הרכבת, "מתחיל להיות מאוחר, הלוואי שמישהו יעצור לי כבר". לפתע הגיחה מכונית ועצרה לידה, היא ניגשה לנהג ושאלה " אתה מגיע אולי לתחנת הרכבת?" לא עלמתי אני נכנס כאן לבית החולים מצטער" ארשת של עצבות ומתח נסוכה על פניה של יונת, הנהג הבחין בכך ואמר,  "בואי עלי למכונית, מדובר בעוד כמה דקות, שלא תאחרי לרכבת. מחווה זו הביכה את יונת, "לא נעים לי להטריח אותך זה לא לכיוון שלך" "עלי, עלי לא יקרה כלום אם אגיע כמה דקות מאוחר יותר ". תוך דקות אחדות הגיעו לתחנת הרכבת, בדרך השתררה דממה למשך דקה ארוכה, הבחור הפר אותה ופנה ליונת, "אפשר לדעת מה שמך?" שאל כשחיוך רך נמתח על פניו, "שמי יונת" אמרה בביישנות,  הוא הושיט את ידו ואמר "אני יוסי" יונת נענעה בראשה. "יונת, הייתי רוצה לראות אותך ולהכיר אותך יותר, מתי נוכל להתראות?" למרות שגם בה ניעור הרצון להכירו, יונת העמידה פני מהססת כדרכן של עלמות צנועות ומכובדות, ואחר השיבה "אינני יודעת, אולי נתאם זאת בטלפון? OK?, אך יש לי בעיה קטנה, אני לא יודעת את הקידומת הצבאית" הוא חייך אליה ואמר "יש פתרון, אתן לך את מספרי וכך תוכלי ליצור קשר ונקבע"  "רעיון טוב" . יונת הבחינה כי הרכבת עומדת לצאת, בריצה פנתה לעבר הרציף ועלתה לרכבת ממש ברגע האחרון, היא נופפה בידה לשלום. לאחר שנפרדו דמותו נחרטה בזיכרונה וליוותה אותה למשך כל הנסיעה.

 

יונת הגיע  לבסיס, נכנסה למרכזיה, בימים אלה היה מחסור בכוח אדם מיומן ויונת מלאה שלושה תפקידי כח אדם: גם כמזכירת השליש , כמרכזנית ופקידת דואר. ברגע שהתמקמה ליד המרכזייה בדקה אם השאירו עבורה הודעות, אם הגיע אליה דואר וענתה לשיחות. ברגע של הפוגה החליטה להתקשר למספר שיוסי הפקיד בידיה, היא הזמינה שיחה ומעברו השני של הקו נשמע קולה של עלמה נחמדה, "שלום לך שמי יונת, אפשר לקבל את יוסי" שלום גם לך שמי זיוה, יוסי לא נמצא כעת אך תוכלי להשאיר הודעה" "אודה לך זיוה אם תמסרי לו לחזור אלי"  "אעשה זאת בשמחה" השיבה זיוה. יונת המשיכה בעבודתה, התעסקה עם הפלגים חייגה על פי בקשת המפקדים וקיבלה שיחות רבות, בין השיחות, פנה אליה בחור ושאל "אפשר לדבר עם יונת?"  "מי מבקש?" "יוסי" קולו היה עדין ומלטף , ליבה החסיר פעימה, היא שמחה כל כך לשמוע אותו "יוסי זו יונת, מה שלומך?, "אני בסדר, ואת" "גם אני בסדר גמור, הודות לך הגעתי בזמן", "זיוה מסרה שהתקשרת, הצטערתי מאוד שלא הייתי במשרד" אני מבינה, לא ציפיתי שתעמוד דום" "לכבודך תמיד, אכלת משהו?" " כן חטפתי מהדברים שאימא ציידה אותי. תמיד כשאני מגיעה מהבית תוקפת אותי בדידות וגעגועים הביתה, אך עם העבודה אתגבר. חברתי שירה מגיעה מהצפון ותבוא לבקר אותי, זה יפיג מעט את השממה". "מתוקה, אל תפלי ברוחך, מבטיח לבקר אותך" יונת נשמה עמוק, לזה לא ציפתה, "את עדיין על הקו?" "כן, כן, פשוט הפתעת אותי, בשום אופן לא אסכים להטריח אותך עד כדי כך" "האמיני לי זו אינה טרחה העונג כולו שלי.

הקשר שנרקם בין יונת ויוסי היה כה מיוחד, למן היום הראשון השיחות היו מתובלות בהומור, פגישותיהם לווו בבדיחות, יוסי אהב מאוד את ההומור של יונת, את הפרצופים והחיקויים שלה, והיא נהנתה להסב לו נחת.

יוסי התרגש בדרך אל יונת "מה זה קורה לי, הילדה הזו חדרה לליבי, אני מתחיל לאבד שליטה, האם לעצור כאן? אך נקשרתי אליה, מעולם לא התלהבתי כך מבחורה, היא כל כך עדינה ושברירית, איך זה שאני רוצה לעמוד דום כל פעם שיש לה בעיה או קושי? איך היא תגיב כש….. ? שוטר שבדק רישיונות קטע את מחשבותיו.

ביום רביעי היה זה בחודש אפריל, סיימה יונת את עבודתה, צעדה לעבר חדרה התארגנה וחיכתה בכיליון עיניים לפגישתם,  הגיעה למקום המפגש, קיוותה כי לא תצטרך לחכות זמן רב, דבר השנוא עליה ביותר, אך יוסי ג'נטלמן, כמנהגו הגיע ממש בזמן. היא שמעה קריאה לעברה "יונת"  התקדמה לעבר הקול, הסבה ראשה והבחינה בו. התרגשותה לא ידעה גבול. יוסי זהר בתוך חולצתו הבהירה, אט, אט, קרב אליה וניסה לעוטפה בזרועותיו, למרות שרצתה לחוש את זרועותיו על גופה, נרתעה וחייכה חיוך מפייס, "נתקדם צעד, צעד?, הבן, אני מאוד מעריכה את מאמציך להגיע אלי, זה מראה על אכפתיות ונכונות אך…." יונת חששה להתפרש ככפוית טובה, השפילה מבטה,   "מקובל עלי, סליחה, השתוקקתי אליך כל כך והגבתי בטבעיות". ניכר כי נפגע קמעא . למען האמת עדיין לא הכירו ממש ונראה ליונת כי לא  נאה לצלול בשלב כה מוקדם לזרועותיו, אך חיוכיה ובדיחותיה פייסו אותו.

 

הם בילו ערב קסום, בבית קפה לחופה של תל אביב, שתו אכלו החליפו מבטים ביישניים ונבוכים. "אתה יודע?, מעולם לא הסכמתי לשבת עם בחור בבית קפה, בעצם לא אהבתי ולא הבנתי מעולם את הישיבה הזו בבית קפה. הלכנו עם ההורים לגלידה באר שבע, כשקיבלנו רכב מהקיבוץ,  לתיאטרון בובות, ולקולנוע. אך ראה אתך נעים לי לשבת כאן. " יוסי חייך בעיניים מושפלות ואמר "אני מאוד שמח שכך את מרגישה, זה כבר מצדיק את הנסיעה עד לכאן". יוסי הציג שאלות ליונת מהן הסיקה, כי כוונותיו רציניות, ושהוא ראוי לה. הוא אחז בעדנה בידיה ואמר "יונת,  את עלמה מיוחדת ומוצאת חן בעיני"  יונת חייכה והסמיקה. לפתע הציצו שניהם בשעונם, "נסחפנו כהוגן, עלינו להתעורר מוקדם" אמרו יחדיו. היה קשה להם מאוד להיפרד. "מותר נשיקה בלחי?" אמר בתחינה, יונת הגישה לו לחייה ולחצה את ידו. לאחר אותו ערב, קיבלה ממנו שיחות, מספר פעמים ביום. באחת משיחותיהם קבעו להיפגש במוצ"ש. יונת ציפתה לפגישה אך הדברים לא הסתדרו כפי שקיוותה. עקב תקלות בבסיס לא אישרו ליונת חופשה, והדבר גרם לה מורת רוח , היא הייתה זקוקה לחופשה זו לא רק למטרת בילויים, אלא לעזור להוריה לקראת חג הפסח, תמיד כבת בכורה ומסורה חשה אחריות לאחיה ולביתה. חיפשה דרכים להקל על הוריה המסורים שלא בחלו בדבר כדי לשמח ילדיהם. בנוסף, היה בבית בן יקר שסבל מבעיות בריאות ובילה רבות בבתי חולים, כולם דאגו להעניק לו את תשומת הלב הראויה לו, למרות שתמיד השתדל להיות עצמאי ולא ליפול לטורח.  הכול במשפחה זו נעשה מתוך אהבה גדולה ואמיתית. באתו יום החליפה יונת את המרכזן, היו אלה הימים שלקראת הצעדה. מדובר בשנת 1970. יונת נשארה עד מאוחר בבסיס והחרדות החלו מקננות, "נעשה מאוחר, מה יהיה? כיצד אצליח להגיע הביתה. השבת קרבה, הורי ידאגו, מה אעשה. כל כך חשוב לי השבת להיות בבית, אחי המתוק צחי יהיה בבית אחרי תקופה כה ארוכה ששהה בבית חולים. כמה משתוקקת אני להיות עמו". דמעות זלגו על לחייה היא אהבה מאוד את הוריה ואחיה אך לאח זה הייתה מאוד קשורה ורגישה. נפשה יצאה אליו גם בשל כך שנשא כל מכאוביו בעוז רוח. "מה גם שהבטחתי ליוסי שנפגש, לא נעים לי שיחכה סתם כך". יונת התקשרה למשרד של חברו. הפקידה השיבה, והסבירה כי הוא איננו. עצב רב חלחל לליבה.  "יונת רוצה להשאיר הודעה?" "לא תודה, רק אמרי לו שהתקשרתי".  יונתן לא רצתה שיוסי ידע שאינה מגיעה לשבת, הוא מסוגל להטריח עצמו ולהסיעה הביתה. יוסי קיבל את ההודעה כי יונת התקשרה והבין כי משהו כנראה לא בסדר, מיד התקשר אליה, שאל לשלומה, שוב קולה הסגיר אותה "את בסדר?" שאל , "כן אל תדאג" "חמדתי, זה לא נשמע כך, אל תנסי לחסוך ממני, דבר גוון קולך מסגיר אותך, נו ספרי " בלית ברירה יונת הסבירה את אשר ארע. רק רציתי שתדע כי לא נוכל לצערי להיפגש מחר. "גברתי הכני עצמך לנסיעה" "לא בשום אופן לא אטריח אותך בשבת, אינך אמור לסבול עקב בעיותיי" את מתכוננת כי אני מגיע, יתרה מזאת אעשה זאת בהנאה" יוסי לא הותיר כל ברירה ויונת נכנעה, קבעו את מקום המפגש. "כמה מיוחד איש זה, נשמתו כה זכה זו אהבה אמיתית, הוא יוצא מגדרו כדי לסייע לי וחשוב לו לראותני, וכי כיצד אגמול לו על כל זאת?. כעת יש להודיע להורים שאגיע מאוחר אחרת הם ידאגו". יונת התקשרה לשכנתה לשעבר וביקשה את שרינה חברתה, "שרינה בבקשה הודיעי להורים שאגיע מאוחר ושלא ידאגו, נוצרה תקלה בבסיס ושוחררתי מאוחר" " אל תדאגי אמסור להם". יונת הודתה לחברתה הוציאה את הפלג, נשארה עוד זמן מה במשרד. המפקד שיחרר אותה מאוחר, יונת חשה עייפות וכבדות נפשית וגופנית, אך כשנזכרה ביוסי הרגישה הקלה וגם חיוך  הופיע על שפתיה. בצעדים פזיזים פסעה לכיוון חדרה, נותרה כשעה לזמן שקבעה עם יוסי. נכנסה להילוך גבוה, התארגנה ויצאה לדרך, לא לפני שהתבשמה ומשכה גופה הריחני בקרם גוף משכר. לתימהונה יוסי עדיין לא הגיע. "אינני מאמינה, יוסי שלי מאוד אחראי ודייקן, מקווה כי לא קרה משהו חלילה, מדוע אינני מסוגלת לחשוב דברים טובים, מה הפחדים האלה המנקרים במוחי, נשאה עיניה השמיימה וביקשה "אלי היקר רק שלא יאונה לא רע", ברגעי חרדה אלה קלטה יונת כי נפשה נקשרה בנפשו, הבינה עד כמה יקר הוא לה ועד כמה היא חרדה לו, יונת הסתובבה בשטח כסהרורית, לפתע הבחינה במכונית שהתקרבה לקראתה, "זו מכוניתו של יוסי" צהלה ושמחה , אומנם לא חיכתה זמן רב אך כל דקה הייתה עבורה כנצח. יוסי פתח את דלת המכונית ויונת הבחינה בארשת עייפות על פניו. במהלך הנסיעה מפעם לפעם העיפה לעברו מבטי הערצה והערכה, לא ידעה כיצד להביע הערכתה אליו. יונת הציעה לעשות אתנחתא, "אולי נעצור להתרעננות ומנוחה קלה?, העייפות ניכרת בך. "רעיון טוב, כוס קפה יעזור לי בהחלט". לצד הדרך בתוך צמחיה סבוכה עמד מזנון שדמה מבחינתו החיצונית והפנימית למסבאה, מן אוטובוס שהפכוהו למזנון, יוסי הזמין טמפו ליונת ולעצמו קפה חזק, בתום השתייה המשיכו בדרכם. בהתקרבם לעיר באר שבע הבחינו בתיירת שעמדה לבדה וחיכתה לטרמפ, יוסי האט ושאל אם לתת לה טרמפ יונת חייכה ויחדיו הציעו לה לעלות, יוסי טוב הלב  הוציא שני אגסים מתיקו ונתן ליונת ולטרמפיסטית. כשהגיעו לבאר שבע יוסי ניחש כי התיירת אמורה להגיע לבית יציב, שם אכן הורידו אותה, אח"כ המשיכו לקיבוץ של יונת. כשנכנסו לקיבוץ, יוסי עצר  באזור שקט וכדרך הטבע רצה להיות עמה, לחוש את ידיו מרחפות על גופה, זה זמן רב השתוקק אליה, אך הזמן דחק ונעשה מאוחר מדי, ליטפה אותו ואמרה "מתוק אני מעריכה הכול, אך עלי להזדרז, מאוחר מאוד, מחר ניפגש ונפצה עצמנו, אנא קבל זאת ברוח טובה". "אני מבין, ניסע הביתה ניפגש מחר"?

יוסי הוריד את יונת נופף בידו לשלום הביט בה ארוכות וחייך לעצמו," היא מכשפת אותי, שוב לא היה לי אומץ לספר לה"

יונת נכנסה הביתה ומצאה את כולם דרוכים ומתוחים, אחיה רצו לקראתה ,"הנה יונת, יונת הגיעה, נתלו עליה חיבקו ונישקו אותה, יונת  נשקה להוריה ואחיה ולפי מבטיהם הבינה כי לא קיבלו את ההודעה, יונת נתקפה זעם, "כיצד זה חברתי שהיא כאחות לי וביקשתי בקול תחינה שתעביר את ההודעה על האיחור שלי לא עשתה זאת?, הטעות הזו גרמה לאבא לכעוס על איחור כזה בערב שבת, דבר שמעולם לא קרה לי והגביר את דאגתם, גם ביום חול אינני מגיעה בשעה כה מאוחרת, הם התעכבו עם הקידוש, שיבשתי להם את השבת". כשנרגעו הרוחות הסבירה בשקט כי השאירה הודעה עבורם, הם הבינו וכאב להם שכעסו עליה למרות מאמציה להגיע בכל זאת לשבת. אחיה צחי פנה אליה "העיקר שהגעת התגעגעתי אלייך כל כך יש לי הפתעה" צחי הושיט ליונת את תעודת המחצית, יונת הביטה בריכוז רב בתעודה ונאנחה. "מתוק שלי אני גאה בך כל כך כמה תעצומות נפש ועבודה יש להשקיע על מנת להגיע להישגים כאלה כשהכל בסדר, במקרה שלך בלית זמן כה רב בבית החולים על אחת כמה וכמה, גאון שלנו. יונת אימצה את אחיה לליבה ונשקה לו.  "יונת בואי לאכול" הוריה ליטפו ונישקו אותה.  למרות שלא אכלה קשה היה לה ללעוס מרוב עייפות ואכזבה מחברתה, אך השתדלה כדי שהוריה לא יחשבו שהיא פגועה. עלתה לספה, ומצאה עצמה חושבת על יוסי, חיכתה בכיליון עיניים ליום המחרת. ראתה טלוויזיה ומיד נרדמה. בבוקר התעוררה עם מצב רוח ירוד,  חיפשה להתבודד בחדר ההורים, הכעס על חברתה לא הניח לה, כתגובה לא הלכה לבקר אותה. הוריה הבחינו  במצב רוחה ושאלו "מה קרה, למה המצב הרוח הזה?", יונת הסבירה כי היא כועסת על שרינה , "שרינה אכזבה אותי אינני רוצה לראות אותה יותר" . הוריה של יונת אוהבים מאוד ומעריכם את שרינה, הם רואים בה בת לכל דבר, הפריע להם מאוד נימת דיבורה של יונת, "בתי אין לשפוט אדם לפני שמבררים מה קרה" אמרו הוריה, "יהיה חכם יותר לדבר, לבדוק ואחר כך להחליט".

מאוחר יותר גילתה כי הוריה צדקו, אמה של שרינה הרגישה לא טוב, שרינה לא יכלה להפקירה. שרה בת יחידה להוריה ועליה תמיד להיות ברקע ולתת מענה. שני הוריה עבדו קשה ופינקו אותה. יונת הבינה כי לא הייתה דרך להודיע.

הערב רד יונת התארגנה לקראת הפגישה עם יוסי, היא התחבטה קשות מה להגיד להורים, היא הרגישה מאוד לא בנוח לשקר בכלל, ולהוריה בפרט. לא רצתה לספר על יוסי כי הקשר היה ממש באיבו, היה חשוב לה להעמיק הכרותה עמו ולגבש החלטה באשר לעתידם יחדיו, לכן החליטה להגיד כי היא הולכת לאסתר חברתה. זו הייתה חצי האמת.

יונת קיבלה את ברכת הוריה, "בילוי נעים",  וצעדה לכיוון השער של הקיבוץ. יוסי כרגיל  חיכה לה בחוץ, פתח בפניה את הדלת. הכיר לה את חברו שישב ליד ההגה, יונת חייכה והתיישבתי בטעות ליד חברו כשהגיעו לחברתו אמרה "צר לי להיפרד ממך" החברה זרמה עמה ואמרה "את יכולה להמשיך לשבת זה בסדר, נוצרה אווירה קלילה עוד בטרם הכירו רשמית. "לא, התלוצצתי אשב ליד יוסי" במהלך הנסיעה ערכו הכרה רשמית, וגם יוסי הכירה לראשונה?. שתיהן התרשמו מאוד לטובה זו מזו ונהנו מאוד מחברה נעימה.

אסתי הציעה להיכנס לבית קפה באופקים, "כן רעיון טוב, זוהי פריס הקטנה" אמר יוסי, וכולם התפקעו מצחוק. בדרך סיפרו בדיחות והמחיצות נפלו תוך דקה. הם שתו תה עם מנטה, משה הרים את אתי לגובה, הסיטואציה הזו הצחיקה את החבר'ה. שני הזוגות נסעו  לכיוון הקיבוץ, בדרך כשהגיעו לבאר שבע נכנסו למתחם האנדרטה, שני הזוגות התפצלו, היה זה רעיון של יוסי, הוא כנראה האמין כי אם יהיו לבד יונת תתמסר בקלות יחסית, הם נכנסו לתוך האנדרטה, אך יונת הפגינה אי שקט, לא רצתה לאחר מדי, יוסי קרב אליה ואמר "יש משהו שאת צריכה"….. " כבר מאוחר,אינני רוצה שההורים ידאגו ויכעסו עלי, בבקשה בוא נחזור". ללא אומר ודברים יוסי פסע עמה לכיוון החברים, גם אסתי חששה לאחר . כשעצרו ליד ביתה של יונת היא רצה במדרגות, נכנסה בלאט, חששה להעיר את הנמים, אביה הופיע מולה ושאל "מה קרה? היכן היית? אינו רגיל שבתו נכנסת הביתה מאוחר. "הייתי אצל חברתי, לילה טוב". עלתה למיטתה והמחשבות לא הניחו לה, "איזה ערב קסום, הייתי נשארת עמם במשך כל הלילה, הייתי חוזרת שוב ושוב על חוויה זו". "מקווה אני כי יוסי לא נפגע, שוב נרתעתי, הייתי במתח עצום, מאמינה אני כי בתבונתו כי רבה יפרש נכון את התנהגותי".

בבוקר נסעה יונת לבסיס, כרגיל תמיד כשהיא חוזרת מהבית החם והעוטף, וכן, אחרי בילוי מהנה עם יוסי והחבורה חשה עצבות ובדידות, מעין ריקנות שהזדחלה לקרבה. מה עוד שלא אפשרו לה לצאת הביתה. מידי יום התקשרה ליוסי והביעה געגועיה בפניו.

כעבור שבועיים אפשרו ליונת לצאת לחופשה, אחד המפקדים הציע לקחתה לקיבוץ, יונת הרהרה בהוריה, אחיה ובאורח טבעי נדדו מחשבותיה אל יוסי, אחיקם פנה אליה ומצא כי היא שקועה, "הלו, את כאן? עדיין בכוכב הזה?,

"סליחה, שקעתי בהרהורים" "נו ספרי" "התגעגעתי מאוד הביתה, מזמן לא ראיתי את משפחתי ואחיי הקטנים כה קשורים אלי, גם הגדולים, אך הקטנים  תלותיים יותר" "אני מאמין, יש עוד משהו?" אמר בחיוך סקרני, יונת גמגמה והסמיקה, "לא, לא משהו…" "ובכל זאת" הכרתי מישהו נחמד, אנחנו עדיין בשלבי הכרות, נפגשנו רק מספר פעמים, עדיין אינני יודעת לאן זה יוביל"  "הוא מוצא חן בעינייך" שוב גמגמה "תראה, מה אומר?, הוא מאוד מחונך, נדיב, רגיש, מאוד אכפת לו, ואלו תכונות שבאמת תופסות אותי, לא יודעת, נראה מה יעלה בגורל הקשר. הוריי עדיין לא יודעים, רק כשאדע מה באמת אנו רוצים אספר להם".      בדרך הביתה התרגשה מאוד וציפתה לראות את הוריה, אחיה וכמובן את יוסי.

התחיל להחשיך אחיקם התעקש להוריד את יונת בביתה, כשחנו הבחינה יונת בהוריה, "חכה דקה בבקשה" אמרה לאחיקם, ורצה לעברם של הוריה, נתלתה עליהם, הם שמחו לקראתה והעניקו חיבוקים ונשיקות, מיד קפצו גם אחיה בנשקם כל פיסה בפניה. "אבא, אימא, תכירו זה אחיקם המפקד שלי, הוא התעקש להביא אותי עד הבית" הוריה פנו אליו "נעים מאוד, תודה, תודה, לך שהבאת את בתנו, התגעגענו אליה מאוד, בבקשה, בבקשה תעלה רק לרגע". אמה של יונת דילגה במדרגות, מיד שפטה מים בקומקום, ערכה את השולחן הגישה ארוחת ערב, וארגנה את הקינוח מפרי ידה, אחיקם נבוך על כל הכבוד שהעניקו לו והתענג על המטעמים, "כעת אני מבין למה את חולת בית ובוכה שרוצה הביתה, עם הורים כאלה ומשפחה כזו, טבעי שהבית הוא המקום הנעים והנוח ביותר" הוא פנה להוריה ואמר, "גידלתם ילדה לתפארת, מחונכת, מוסרית, מסורה, נאמנה ומחויבת לתפקיד. כעת אני רואה מאיפה זה בא, כל הכבוד לכם, משפחה למופת" בעודו מרעיף מחמאות ושבחים, אמה של יונת הכינה מגש עם עוגות ועוגיות ועטפה אותם באופן מרהיב, "קח את זה בבקשה לגברת ולילדים, אתה שמחת אותנו אנו רוצים לשמח את משפחתך".

אחיקם לחץ ידם ואמר "תודה על הכול זו הייתה חוויה נהדרת להיות במחיצתכם" "לא, תודה לך אתה הבאת את הילדה שלנו עד הבית, מי היום עושה דברים כאלה?".

"המפקד שלך מאוד סימפטי, צריך להעריך את דאגתו לך" כן, נכון אני מעריכה וזה בא לידי ביטוי גם בעבודה וברצינות שלי, שמעתם בעצמכם לא?"

"בואי יונת, שבי עמנו, יש לך משהו לספר לנו?, יש חדש בחייך?" יונת לא ציפתה לשיחה זו וחשה מבוכה, עדיין לא הייתה מוכנה לתשובות, היא החלה לגמגם, "אני לא יודעת אם יש מה לספר ממש, הכרתי בחור נחמד, נפגשנו רק מספר פעמים, הוא עושה רושם טוב, אך למען האמת עדיין לא גיבשתי החלטה לגבי ההמשך, לכן גם לא סיפרתי לכם עדיין"  "בתי את היום חיילת, אנו סומכים עלייך, אך הורים תמיד דואגים וחוששים, חשוב לנו לדעת בחברת מי את נמצאת, זה טוב גם בשבילך. הבחור צריך לדעת מאיפה את יוצאת, ולהבין שיש כאן בחורה רצינית ומשפחה רצינית, כך שאם יהיו לו כוונות רעות הוא יקבל ברקס, בלי כל מחויבות מצידך או מצידו, גם כשמתחתנים ולא מסתדרים יש תמיד פתרון, את מבינה?" כן אני מבינה וגם לי חשוב שיאסוף אותי מהבית ולא מלמטה, אפגש אתו ומחר ואדבר אתו על כך"  "שה' ישמור אותך ואת כל ילדי ישראל בתנו".

בלילה חשבה יונת על דברי הוריה, "יש צדק בדבריהם של אבא ואימא, אם כוונותיו טובות הוא יעריך את הרעיון, אם יתנגד אסיק מסקנות ולמרות שיש לי רגשות עמוקים אליו כל אחד ילך  לדרכו"  תוך כדי מחשבות נרדמה וחלמה חלום על יוסי, בחלומה היא מתקשרת ומבקשת את יוסי, מעברו השני של הקו נאמר לה "כאן אין יוסי, יש …" לא זכרה את השם שאמרו לה בטלפון, תחושת מחנק תקפה אותה, "למה אני מרגישה כך, מה פשר החלום?". רעדה חלפה בכל גופה, התכסתה זיעה קרה. פנתה למטבח ומזגה לעצמה מיץ, ניסתה לקרוא אך לא הבינה דבר, העייפות הכניעה אותה והיא נרדמה שוב.

למחרת התקשרה יונת ליוסי הודיעה כי יצאה לחופשה  " את לא תאמיני לי, ממש ברגע זה חשבתי עלייך, נו זו לא טלפתיה?, אני כל כך שמח לשמוע את קולך, התגעגעתי אליך כל כך, לא עובר רגע שאני לא חושב עליך, הלוואי וידעתי לאן הולך הסיפור הזה" "טוב גם אני מתגעגעת אליך מאוד, לאן הולך הסיפור? אנו בתחילת דרכנו, היום זה לא חתונה וגמרנו" כן אנו עוד נדבר"

בתום השיחה אמר לעצמו " דווקא בגלל שאני אוהב ומעריך אותה אסור לדחות את השיחה הזו, ליבי, ראשי וגופי נלחמים זה בזה, אני מרגיש אבוד, ככול שנקשר יותר יהיה קשה יותר ובעצם כבר קשה מאוד, אך איך אספר לה, ניסיתי כמה פעמים ותמיד משהו מנע ממני, ואיך תגיב כשתדע את האמת? אני לא יודע מה אעשה אם….".

בערב נפגשו עם החברים בבית קפה, סיפרו חוויות, הייתה מוזיקה נעימה, יוסי הגיש ליונת את העוגה לתוך הפה ומבטיהם נפגשו, יוסי אחז בידיה ונשק להן "מה יש לנו כאן, אהבה בוערת, שמת לב כמה הבן אדם מתרגש ומאבד את הראש כשהוא איתך? אנחנו לא קיימים בשבילו, אתם זוג מיוחד" אמר זיגי, יונת ויוסי השפילו מבטם כאילו נתפסו בקלקלתם. "מה דעתכם לבוא אלינו הביתה? חגית הכינה מרק טעים, לא כדאי לכם להפסיד" מה מרק ירקות בלי ירקות? שאל אלון, כולם צחקו. בדרך לביתם של חגית וזיגי יונת אמר ליוסי, "אנו צריכים לדבר על משהו חשוב" "בסדר גם לי יש על מה לדבר איתך".

חגית וזיגי הינם מארחים למופת, תוך דקות דאגו למוסיקה, למאכלים טעימים, פיצוחים שתייה, והשרו הרגשה משפחתית, יוסי ליפף את שערה של יונת בין אצבעותיו. "אני אוהב את ריח שערך, את משכרת אותי" לחש ליונת. ברקע התנגן שיר רומנטי וכל הזוגות התחבקו. להזדמנות זו חיכה יוסי, לאמץ את יונת חזק אל גופו. יוסי הסביר לזיגי כי יש לו שיחה חשובה עם יונת. זיגי הציע את ביתו. "זה רק לשעה, אני לא רוצה שיונת תאחר הביתה". החבר'ה נפרדו לשלום, יונת ויוסי נותרו לבדם.

"יוסי הייתה לי היום שיחה עם הוריי, הם נחשו שמשהו התרחש בחיי, שהכרתי מישהו, אמרתי להם את האמת, הם מבקשים להכיר אותך, ללא מחויבות כמובן מצידך ומצידי, נתקדם בקצב שלנו, אך זכותם לדעת עם מי בתם נמצאת". "הורייך צודקים בהחלט, גם אני הייתי נוהג כך". נשתררה שתיקה מעיקה, יוסי נשם בכבדות עיניו ברקו. ניסה לדבר אך המילים נעתקו מפיו, לא ידע מאיפה להתחיל. "יוסי אתה בסדר, מה קרה, אתה נראה לא טוב, להכין לך תה עם לימון או משהו?"

"לא, אל תדאגי, פשוט, אינני יודע …… "  ,זה כי ביקשתי שתבוא אלינו, אתה חושש?" "לא, ממש לא. הייתי שמח מאוד, להכיר את הורייך ולבוא אל ביתך. אין דבר שיסב לי עונג וכבוד יותר מזה אך….."  "אתה מדאיג אותי, אז מה הבעיה?" שמעי אהובה ניסיתי כמה פעמים לספר לך,  תמיד עצרת אותי, אך כעת …." נו, תגיד וזהו,  עשיתי משהו לא בסדר, למה המתח הזה?" "לא חביבתי את בסדר יותר, מבסדר, את חלומו של כל מי שמכבד את עצמו. על נערה כמוך תמיד חלמתיכל חיי. למה הגורל כה אכזר?" "מה קרה  כעת אתה ממש מדאיג אותי, מה זה המסתורין הזה". יונת איבדה סבלנותה אך לפתע הבחינה בדמעותיו שלי יוסי. הוא הליט פניו בידיו התבייש בדמעותיו, למראה דמותו המיוסרת ליבה נמלא כאב וחמלה וגם דמעותיה לא אחרו לבוא. "בבקשה תגיד כבר במה מדובר, זה מורט לי את העצבים, אתה לא רואה שכולי דרוכה? ". "יפתי, אנו, את, אני,  אנו, בני אותו אב, אך לא אותה אם" "מ מ מ ה, מה הוא אומר לי?, אין לי אחים נוספים," הרהרה וניסתה להבין את כוונתו. בקצה הספה ישב יוסי שפוף וחפוי ראש, לא ידע את נפשו מכאב. "למה הכוונה אותו האב, על איזה אב אתה מדבר?" יוסי נענע ראשו, אחר קרב אליה כרע ברך, אחז בידיה ואמר " אינני מבני עמך, ומה נעשה כעת?. אינני מוכן לוותר עלייך". "תן לי להבין, מה בעצם אתה אומר לי?". היא ניתקה ממנו ופנתה לקצה החדר לעשות סדר במחשבותיה. כשצירפה פרט לפרט קלטה את אשר אמר לה. נזדעזע ואמרה נואשות. "חששתי שתגיד שיש לך מחלה, חששתי שתגיד שאתה נשוי, שהיה לך איזה עבר בנעוריך,כל זה יחדיו, היה עדיף על בשורה קשה שכזו".  פרצה בבכי בכייה התמזג עם בכיו. רגליה כשלו. לפתע נתקפה חולשה וצנחה על השטיח. יוסי נבהל הכין מים עם סוכר, עיסה את אצבעות ידיה, את פניה, כשפקחה את עיניה פרץ בבכי וזעק "מה עשיתי לך, מה עשיתי לך?".  למה, למה נתת לי להקשר אליך, איך ממשיכים מכאן, מה אומר להוריי?. מחר עלי לחזור לבסיס, איך אחזור כך? הכל התנפץ לי בפרצוף, עולמי חרב עלי, תן לי ללכת" " אקח אותך הביתה אך קודם עליך להירגע, את לא נכנסת כך הביתה". הוא שטף את פניה חיבק אותה ושוב פרץ בבכי. יונת פנתה אליו. "מרגע זה עליך להתרחק ממני ולמחוק כל זיכרון ממני" "כמה קל להגיד, מי יכול לשלוט על ליבו? כואב, כואב לי. הלא לך יש לב, לי יש לב, לך יש עיניים לי יש עיניים, לך יש תחושות לי יש תחושות. אותם צרכים, אותם רצונות, אז למה אנו אסורים זה על זה? למה?" "זה אסור בשני השטחים, יש מושג שנקרא המשכיות ואין עם שאוהב התבוללות בתוכו".

"מתי את נוסעת מחר?" "כרגיל ברכבת של 7.00 "

"בואי אקח אותך הביתה, אנא נסי להירגע" בדרך לביתה נפלה שתיקה, כל אחד מהם התכנס בתוך מחשבותיו. "הגענו" יונת ירדה מהרכב, יוסי משך את ידה אליו ובקול תחנונים ביקש "אנא סלחי לי, הייתי מוכר את כל נכסיי ונוסע איתך מכאן, אך לא אגזור עליך בריחה ובדידות. את גם לא תסכימי" יונת חייכה חיוך נוגה "משפחה היא ערך עליון, גם לגביך, אין תחליף למשפחה. זה היום הכי קשה בחיי".

בבית ההורים חיכו לשמוע אם דיברה עם הבחור שלה.

"נו מה בפיך, דיברתם? "תודה לאל שעדיין לא הבאתי אותו הביתה, גיליתי כי יש לו אופי לא נוח, יש לו רגשי נחיתות, הוא קנאי, חשדן, סיימתי היום את קשריי איתו", הכרתי את האדם הלא נכון אמרה ופרצה בבכי

 

"למה הבכי הזה בתי? לא נולד האדם ששווה את הדמעות שלך" הוריה הכינו לה לימונדה. "שתי, מנוחה תעזור לך, זכרי אנו תמיד לצידך, כל עוד אנו חיים איש לא יפגע בך". הוריה כיסו אותה, כאב להם על ביתם "אתה מגדל בת משקיעה בה מטפח אותה ובא אדם ושובר את ליבה" .

בלילה נזכרה בחלום ובשם שנאמר לה בחלום "כאן אין יוסי יש יוסוף , כעת אני מבינה למה נזדעזעתי, החלום הכין אותי לבאות, אך עלי לשמוח שלא הגענו רחוק, הוא אפילו לא ראה גופי ולא ידע אותי, כעת מתחוורת לי התנהגותו, הוא בא מחינוך שיש לשמור על כבוד האישה. הוא נהג בעדנה וכבוד בניגוד למחזריה שכבר בפגישות ראשונות ניסו לפתוח כפתור בחולצתה ולכפות עצמם. אך למה אף אחד מהחברים לא סיפר לי? מרבית חברותיו וחבריו יהודיים, גם בעבודה שלו לא רמזו דבר, בהרקדה החברות תמיד רצו לרקוד לצידו. גם השפה השגורה בפיו רהוטה ונשגבת. המבטא ישראלי לחלוטין. כל חייו גדל עם יהודים. הוא בן להורים משכילים הדוברים שפות רבות בעיקר עברית. שום סימן על זהותו לא היה שם. יהיה אשר יהיה עלי למחוק רגשותיי ולמחוק פרק זה מחיי, למרות שיש לי רגשות אליו  ואני מאוד מעריכה אותו. למעשה הוא אדם טוב ואנושי. כעת אני נזכרת כי אכן  , הוא ניסה להגיד משהו ומנעתי בעדו, כאילו הגורל התנכר".

למחרת יונת חיכתה בטרמפידה לכיוון הרכבת ולפתע הבחינה במכוניתו של יוסי, שאגב מספרה הוא מספר ממשלתי, הוא אגרונום ועובד מדינה, גם זה הכשיל אותה. "יונת, בואי היכנסי למכונית" "בבקשה תן לי להתגבר, מה שאתה עושה לא טוב לא לך ולא לי, אני צריכה להגיע לרכבת"  "אני אקח אותך לרכבת" יונת עלתה לרכב, לתדהמתה הבחינה כי הם לא בכיוון הרכבת, "לאן זה?  , אני אאחר לרכבת" "אל תדאגי, את תגיעי מוקדם לבסיס, קיבלתי יום חופשי את לא נשארת לבד בזה. אנו צריכים לסגור דברים ברוגע. נשארתי עם תחושת אשמה נוראה". "אתה אמור לנוח, אני מתארת לעצמי שגם אתה לא הצלחת להירדם, העיניים שלך אדומות. לא מומלץ שתנהג". "אל דאגה, אני בשליטה, יהיה לנו זמן לשתות קפה ולשוחח" הם עצרו בראשון לציון, נכנסו לקפיטריה, יוסי הזמין ליונת ולו ארוחת בוקר ונס קפה, "אכלי בבקשה" "אין לי תאבון" אנה,  נסי להקל על הרגשתי" יונת הבינה כי הוא מיוסר ולמרות שלא היה לה תיאבון  כלל  אכלה. יוסי אחז בזרועה. "יונת חשוב לי שתדעי כי רגשותיי אליך אמיתיים, לא האמנתי שכך יתגלגלו הדברים, חדרת לליבי ועוד לפני שהבנתי מה קורה איתי מצאתי את עצמי עמוק, עמוק בתוך האהבה הזו, ולמרות אהבתי ולמרות שנקשרתי אליך, ניסיתי לספר לך על עצמי.כשסוף סוף קיבלתי אומץ  עצרת אותי וככה …." אתה לא צריך לשכנע אותי, אני מאמינה לך. נזכרתי אתמול שאכן ניסית כמה פעמים לספר לי משהו, אינני כועסת.  כן, אני עצובה, גם לי יש רגשות ועלי להתמודד איתם. כעת עלינו  לגלות בגרות ולסיים פה ועכשיו, למרות הכאב החד". "הסרת אבן מליבי. לא יכולתי לחיות עם התחושה שאת כועסת עלי. חשוב לי שאת מאמינה לי. אכבד את רצונך למרות הקושי והכאב, לא נתראה יותר". יוסי עצר בקרבת הבסיס, יצא ממכוניתו, חיבק חזק את יונת מסר לה את התיקים ולא הסתובב לאחור. לא היה מוכן שתראה שוב את דמעותיו. יונת נשארה עוד זמן רב על עומדה, "הייה שלום בחור ושההתמודדות של שנינו תהא קלה ב"ה".

בחדרה בבסיס סידרה את חפציה, שמה כל דבר במקומו,  ולפתע הבחינה בשקית גדולה מלאה ממתיקים מכל טוב, וסלסלה עם איפור ותמרוקים יקרים מאוד. "מתי הוא הכניס דברים אלה אולי כשהלכתי לשירותים?. יש כאן מכתב, מה כתוב כאן?". ליונת היפה והטובה בבנות, אני עובר כעת את רגעיי הקשים ביותר.  חוויתי איתך את הרגעים היפים ביותר בחיי. אנא סלחי לי אם הכאבתי ליבך היקר לליבי. כל חיי אשא אותך בלבבי. מאחל לך את כל טוב שבעולם, אושר והצלחה בכל דרכייך. אולי בגלגול אחר ירדו המחיצות בין העמים וניפגש ונממש…… ממני עבדך הנאמן יוסי".

דמעותיה של יונת הרטיבו את הנייר המשובח. "גם אני לא אשכח אותך בקלות".

יהי ה' בעזרנו שנתרומם במהרה ממשבר זה במהרה. למזלי יש לי תכניות רבות. שירים ללטש. סיפורים שנקטעו באמצע ומחזה המחכה למגע ידי". יונת יצאה למרפסת, נשמה מלוא ריאותיה את האוויר הצח. ריח הפרחים ערב לאפה. מהחדרים בבסיס בקעה מוסיקה מרנינה".

"למדתי בפרק בחיים. אני נושאת פני אל האופק."