כמו הציפורים

תמיד קינאתי בציפורים.

שום דבר לא מושך אותן למטה, שום דבר לא כובל אותם לארץ. כי הן הצליחו להתגבר על כל דבר, אפילו על כוח הכבידה. אז הן עפות כי הן יכולות. אני רוצה להיות ציפור.


"מלודי!" אני צועקת.

העולם עצר במקומו, כאילו סיים את עבודתו ופרש לישון. השמיים הם היחידים ששומעים אותי, אני כמעט בטוחה בזה. אולי גם האדמה מקשיבה.

אני רצה וכפות רגליי טופחות על האדמה הקשה. דמעות בעיני ואני מתנשמת בכבדות. זה התקף חרדה, ואני עושה כל שביכולתי כדי לשמור על עצמי מפוקסת ולא להשתגע. תתמקדי בשמיים אני אומרת לעצמי, בפעם המליון השמיים עדיין אותם שמיים.

וזה נכון, אף כי הם הדבר היחיד שנראה אותו הדבר.

"מלודי!" קולי מהדהד בדממה מחרישת האוזניים אבל אין תגובה.

אני רצה ומידי פעם מסתכלת על הגופות מסביבי. עוד אדם מת, עוד אחד, ועוד אחד. נותר לי רק להתפלל שמלודי היא לא אחת מהם.

אני לא יודעת למה אני בחיים, אבל אין לי זמן להתעסק בשאלה הזאת עכשיו.

ואין זמן להתאבל על מי שלא.

הענן הרג את כולם.

מעליי השמש זורחת כאילו לא קרה כלום ומתחתי האדמה שותקת. היא כבר ראתה דברים, האדמה, דברים קשים מאלו אני מניחה, אבל בכל זאת, איך היא יכולה לשתוק לנגד רצח המונים?

אני ממשיכה לרוץ למשך זמן מה וסורקת במבטי את הסביבה. אני לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי, זה לא תורם ורק מעציב אותי יותר.

אני רוצה לצעוק. אני רוצה לברוח. אני רוצה לבכות עד שיצאו לי העיניים. אני רוצה שירחמו עליי. אני צריכה את זה. אבל אף אחד לא נשאר.

הגרון שלי כואב והעיניים שורפות, הבטן מקרקרת והראש מרגיש כאילו עוד שנייה הוא מתפוצץ.

אני שונאת את עצמי על כך שאני מרחמת על עצמי במקום להמשיך לחפש את מלודי אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי.

כולנו ידענו שהיום הזה יגיע והכנו את עצמנו לכך. ויחד עם זאת, כל ההכנות היו לשווא. אמא היתה צוחקת. היא תמיד אמרה שאנחנו לא מוכנים מספיק אבל אף אחד לא הקשיב לה, כולם התייחסו אליה כאל האישה הזקנה והמשוגעת שבאמת היתה, והרגיעו אותה עד יומה האחרון שהכל יהיה בסדר. היום אני יודעת שהם שיקרו לה.

היא כבר לא תדע לעולם.

זה לא שלא האמנתי לה. עמוק בפנים גם אני ידעתי שהיא צודקת אבל היה נוח יותר להתעלם מהעובדה הזאת. קל להתעלם מין מפגע עד שהוא לא פוגע במישהו, וקשה להביא את עצמך למצב שאתה מטפל במשהו 'רק למקרה ש…'.

מעולם לא שמעתי דממה כזאת. זאת דממה שמדברת בעד עצמה. דממה של עצב, דממה של ריק, דממה של מוות.

אז אני רצה ורצה עד שרגליי כבר אינן יכולות לשאת את משקל גופי ואני קורסת על ערימת אבק, מסביבי גופות.

את חלקן אני מכירה, ואת חלקן לא, אבל מלודי לא אחת מהן.

אני מנסה לנשום אבל ראותיי כאילו איבדו מכוחן, שאפו לתוכן את כל הכאב ונותרו פגועות וכאובות.

אז כן, אמא שלי צדקה ואני טעיתי. אבל תראו לאן זה הוביל אותה.

מלודי לעומתה באמת עשתה מעשים אם היא האמינה במשהו. לפני שנה למשל היא החליטה שהיא צמחונית רק בגלל שלא אהבה את המחשבה של חיות סובלות. תמיד הערצתי את זה בה, את היופי הפשוט של לקום ולעשות מעשה.

ובמחשבות על מלודי אני מאבדת הכרה, נוחתת על ערימת אבק כשלחיי דבוקה לרצפה, ולאף אחד זה לא משנה כלום.

כי אין כבר אף אחד.

 

 

הדבר הבא שאני זוכרת זה כאב. המחשבה הראשונה שלי היא שאני מיובשת, כי מי יודע כמה זמן אני כבר שוכבת כאן. אבל שום דבר סביבי לא השתנה, הכל נראה בדיוק כפי שהיה נראה לפני שאיבדתי הכרה.

בכיתי יותר מידי ואני מיובשת. אני צריכה למצוא משהו לשתות, משהו לאכול.

אני צריכה למצוא ניצולים. אם אני בחיים כנראה שיש עוד, אני צריכה למצוא אותם.

בכאב ראש מתפרץ וברגליים שאיבדו תחושה אני מדדה את דרכי אל בניין סמוך, שנצבע באפור בגלל הענן כמו כל שאר הבניינים, ושוברת את המנעול.

כבר בשנייה הראשונה אני רואה גופה והיא בוהה בי בעיניה הקרות. שערה שטני ותווי פניה נאים.

אני מקיאה.

זו פעם ראשונה שאני רואה גופה מכל כך קרוב. ולא משנה כמה ראיתי בדרך, כשהיא בוהה בי אני לא מרגישה אני. אני מריחה את המוות, אני מרגישה אותו, אני נמצאת ממש לידו.

אבל אני בחיים ואני צריכה לזכור את זה.

ולכן אני מתאפסת, ברכיי עדיין רועדות אבל אני מנקה את פניי בעזרת שרוולי ועוברת בשקט מעל לגופה. היא לא מוכרת לי, ואני תוהה כמה התרחקתי מהבית.

מעולם לא חשבתי שככה נראית גופה. כן, ראיתי כבר סרטים שכאלה וקראתי כבר ספרים עם תיאורים מזוויעים, אבל זאת היתה חוויה אחרת שאתה לא יכול להכין את עצמך אליה לא משנה כמה תנסה. זה גורם לך לתהות עד כמה שווה לך להישאר בחיים ולהמשיך להיאבק, ואם לא עדיף לך פשוט לוותר ולהצטרף אל כל השאר.

אני פורצת בקלות עוד מנעול ונכנסת לדירה בקומה הראשונה. אין חשמל. הבית מלא באובך אפור שהענן השאיר אבל אני לא רואה גופות וזה ייתרון, כי אני לא רוצה להקיא שוב.

הכיור. הינה הוא שם, צוחק עליי מהמטבח, רחוק מידי בשביל רגליי הרועדות.

אני מברכת את האל אף על פי שמעולם לא האמנתי בו ורצה אל המטבח.

בסך הכל זהו בית יפה, בית קרקע עם גינה שפעם כנראה היתה ירוקה, וקיר לבנים שפעם היה חום עם טלוויזיה גדולה שפעם בטח היתה שחורה. עכשיו הכל אפור, הענן מכסה את הכל.

אני נושמת אותו בכל נשימה וטועמת אותו בכל שלוק של מים שאני גומעת מין הברז, ואני לא יכולה שלא לתהות איך לעזאזל אני בחיים.

איך הענן לא השפיע עליי?

ולמה אני, דווקא אני מכולם, בחיים?

אני ממשיכה לשתות כאילו לא שתיתי בחיים אף על פי שלמים יש טעם מוזר. אני פותחת את המקרר ומוציאה ממנו מה שיש ואוכלת כמו שלא אכלתי בחיים.

השעון הידני על השיש מראה שהייתי מחוסרת הכרה במשך בערך שעה וחצי, אבל מי יודע מתי הוא הפסיק לעבוד בגלל חוסר חשמל.

אני כל כך מרוכזת באכילה שאני לא שמה לב שמרחוק מכונית מפלחת את הדממה, עד שהמכונית נשמעת ממש קרובה אליי. צעקות, טפיחות רמות, אני לא מצליחה להבין מה הם אומרים וקול צעדיהם על עננת האבק ברחוב נשמע למרחקים.  אני לא יודעת למה הם באו ואני לא בטוחה שאני רוצה לגלות.

ככל שהם מתקרבים אני נהיית מפוחדת יותר ויותר. הם צועקים דברים שאני לא מצליחה לשמוע אבל הרצפה רועדת ככל שהמכונית מתקרבת ואני מבינה שזוהי מכונית ממש גדולה, אולי אפילו משאית.

הם מחפשים ניצולים. אבל לשם מה?

האם באו לסיים את העבודה? האם הם באו כדי להעלים אותי?

 

 

כשכלי הרכב מגיע לרחוב של הבית בו אני מתחבאת אני מרגישה את הדם זורם בעורקיי, ומחזיקה בשתי ידיי סכין גדול שמצאתי במטבח. בסכין שכזה אמא נהגה לפרוס את הבשר בשבילנו והיום אני אשתמש בו למטרה אחרת לגמרי. או שלא אשתמש בו בכלל, אני מקווה כך.

אני שומעת אותם דופקים על דלתות ופתאום הם לא נשמעים מאיימים כל כך.

פרקי אצבעותיי מתהדקות ומלבינות על ידית הלהב ואני מבולבלת כל כך, מפחדת כל כך, ועם כל זאת אני נחושה למצוא את מלודי ולהישאר בחיים.

"מישהו?" אחד מהם צועק. יש לו קול עמוק של איש מבוגר והוא אינו מוכר לי "מישהו פה? תשמיעו קול!"

אני שומעת אותם מרימים אבנים ופותחים דלתות של דירות ברחוב. בסתר ליבי אני מקווה שלא יגיעו לדלת של הדירה שאני מתחבאת בה, כיוון שגם אם יוכלו לעזור לי ואלה לא האויבים, הם בטח לא יתנו לי להמשיך לחפש את מלודי.

כי בסתר ליבי אני יודעת שככל הנראה גם היא מתה, כמו כל השאר.

אני מרשה לעצמי להסית את קצה הווילון בחלון במטבח אשר משקיף אל הרחוב הראשי. אני פוסעת בשקט ומתבוננת בשני הגברים ובאישה שמחפשים במהירות ניצולים ברחוב השקט והאפור.

האישה נראית בסביבות גיל עשרים וחמש, צעירה בעלת שיער שחור קצר, מלאה מעט. הגבר, שאני מהמרת שאותו שמעתי קודם, הוא אדם מבוגר בעל שיער מלבין, אך נראה שכוחו עוד בידיו.

אני מתבוננת בבן אדם השלישי, שאת פניו אני לא מצליחה לראות מפני שהוא מביט אל עבר שורת הבתים הסמוכה, ומבחינה באיחור שהאישה ראתה אותי.

אני קופאת. אין טעם להסתתר או להיכנס חזרה לבית, זה כבר מאוחר מידי, היא כבר ראתה אותי. הם יבואו בשבילי בכל מקרה.

"שם!" היא צועקת ואני מתחילה לרוץ.

פסיעות רגליים, נשיפות, אני רצה והעולם רץ בכיוון ההפוך. כשהסכין עדיין בידי אני פותחת את הדלת הראשית והנער השלישי בחבורתם עומד מצידה השני.

הדבר הראשון שאני שמה לב אליו הוא שהוא גבוה. מאוד.

מעולם לא הייתי נמוכה, למעשה בתור ילדה היו צוחקים עליי שאני ג'ירפה, כמו שהיו עושים לכל הילדים הגבוהים. אבל השנים חלפו ואני לא גבהתי מאוד, הייתי ממוצעת ותו לא. הוא, לעומתי, היה גבוה.

ראשי הגיע לתחילת צווארו וראשו התנוסס עליי ממעל.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לדקור אותו. אבל בהינף יד קליל הוא ניטרל אותי מהסכין שנפל על הרצפה בקול חבטה עמום.

ידיו החזיקו בחזקה בפרקי ידי כעת, לא נותנות לי להמשיך להילחם.

"לאט לאט, משוגעת." הוא נאבק איתי. אף על פי שאני יודעת שאין טעם, אני נאבקת להשתחרר מאחיזתו בכל כוחי.

אני מוכנה להתערב שהוא מגחך מהניסיון העלוב שלי להשתחרר ממנו.

זה רק גרם לי לכעוס יותר ולנסות לבעוט בו.

"הי, הי," הוא עיוות את פניו "תירגעי, אני לא מתכוון לפגוע בך."

אני ממשיכה לנסות לבעוט בו ואני די בטוחה שאני מצליחה כמה פעמים.

"את מוכנה להירגע?" הוא נשמע מעוצבן "מה קורה איתך?"

"תן. לי. ללכת." אני מסננת בעודי נאבקת. אני מתיחה בו קריאות קרב עמומות וקללות שקטות אך הוא אינו נע ממקומו. ידיי חסרות תועלת בתוך כפות ידיו, המונעות ממני לזוז, ורגליי מתעייפות ככל שאני ממשיכה לנסות לבעוט.

עינינו נפגשות. מבטנו מצטלב רק לשבריר שנייה ואני מסיטה את מבטי מהר ככל האפשר.

אני מכירה את העיניים האלו. אני מכירה את המבט הזה.

אז אני מפסיקה להיאבק.

"מי אתה?" אני שואלת בשקט. הוא מרפה מעט מין אחיזתו בי, אך לא לגמרי, רק כדי להיות בטוח שיוכל להשתלט עליי שוב אם אנסה לתקוף אותו או לברוח.

"בן." הוא אומר "את זוכרת אותי, אנה?"

עיניי נפערות בלהט וראשי מחפש תשובות ללא מענה. אני לא זוכרת אותו, כלל וכלל לא. אני לא נוטה לשכוח אנשים. שמות כן, פרצופים לא. ככה זה תמיד היה. אבל הוא, הבחור הזה, לא מוכר לי בכלל והינה הוא מכיר את שמי.

עיניו, לעומת זאת, מוכרות לי מאוד.

"מי אתה?" אני שואלת שוב ומורה למבטי להעלות במהירות אל עיניו.

הן חומות כהות, כמעט שחורות, והן כל כך כל כך מוכרות לי.

"בטח שאת יודעת מי אני." הוא מגחך "איך יכול להיות שאת לא זוכרת אותי? היינו משחקים הרבה פעם."

פעם. פעם זה מושג רחב מידי, לא מוגדר מידי. קשה לי להבין למה הוא מתכוון. יש כל כך הרבה זמנים בחיים ועם זאת כל כך מעט, והוא מתכוון לאחד מהם.

הוא רואה שאני מבולבלת, הוא קורא אותי כאילו הייתי ספר פתוח אף על פי שאני לא נוהגת להראות רגשות.

"אנה," הוא אומר בשקט "היינו חברים טובים כשהיינו ילדים קטנים. אני האח החורג של מלודי."


אנחנו הולכים ביחד ברחבי העיר החשוכה. למכונית נגמר הדלק אז השארנו אותה בכביש נטוש.

הערב כבר ירד, לא שזה משנה משהו. על גבנו אספקה של מזון ושתייה שאמורה להספיק לארבעתנו עד לסוף המסע, עד שנגיע לגבול. למרות החושך אנחנו ממשיכים ללכת וכנראה שלא מתכוונים לעצור בזמן הקרוב למרות שכולם תשושים.

הרחובות אפורים ועננת האבק הכבד עוד לא התפזרה. אני תוהה אם היא אי פעם תתפזר, מפני שקשה לדמיין את זה. עובי שכבת האבק עבה כל כך עד שנדמה לפעמים שזהו חול אפור.

למעשה זהו לא אבק. בן אומר שזה סוג של חומר כימי שהם שיגרו עלינו. זה מה שהרג את כולם.

אני נושמת את החומר הזה וטועמת אותו כל פעם שאני בולעת משהו, כמו שכבר אמרתי, אבל אני עדיין בין החיים. רק אני והשלושה האלה. לגבי זה אין לבן תשובה.

מידי פעם מישהו מאיתנו בוכה. בן בכה קודם בשקט, גלוריה בכתה בכי קולני שלא ניסתה אפילו להסתיר בתחילת המסע.

אני לא שופטת. כואב להם. כולם מתים. כל אותם האנשים שעד אתמול עוד חיפשו תשובה לשאלה מדוע להמשיך להישאר בחיים כבר אינם ישאלו את עצמם עוד לעולם. כל אותם הילדים שגרמו תמיד לרחובות להיות רועשים, ישתקו לנצח.

החול האפור בכל מקום, קטלני ושקט ומרושע. הוא לקח מאיתנו כמעט הכל, חוץ מאת החיים שלנו.

גלוריה אמרה לי מבין דמעותיה שהיא ראתה את אחיה הקטן מת לה בין ידיה. זה גרם לי להבין כמה ברת מזל אני, למרות הכל.

הכל שקט ואפור, והשמיים חשוכים וריקים מעננים. האוויר לח ומעיק, וחלקיקים אפורים נושבים בו על גבי הרוח. בתוך הדממה אני מרוקנת את ראשי ממחשבות ומאפשרת לעיני לדמוע סוף סוף.

אני לא בוכה אף פעם.

אבל עכשיו אני בוכה.

מלודי, מלודי שלי כבר לא תראה יום אור. היא כבר לא תצחק ותחייך את החיוך המתוק ומלא השיניים הלבנות והישרות שלה, אלו שתמיד קינאתי בה בגללם. היא תישאר תמיד כזיכרון בשבילי, אבל היא עצמה תירקב ותאכל על ידי מיליארדים של מיקרובים שלא יבחינו בהבדל בינה לבין כל השאר. בשבילם היא תיהיה עוד גופה, עוד גופה וזה הכל.

בשבילי היא תמיד תישאר הבן אדם הכי מיוחד ומדהים שאי פעם הכרתי. בשבילי היא תמיד תישאר מנגינה יפה שנקטעה באמצע.

בן מחבק אותי ומוחה את דמעותיי תוך כדי הליכה. אני מותירה לו. מוזר לחשוב שעד לפני כמה שעות לא זכרתי אותו בכלל, וכעת הוא כל מה שנשאר לי.

דמעה בודדה שהוא אינו מוחה זולגת על לחיי ומותירה שובל רטוב אחריה. היא נוחתת על האבק, ליד רגלי ואני ממשיכה ללכת, משאירה אותה מאחור.

הגבול עוד רחוק ואנחנו לא עוצרים. רגל אחר רגל, דמעה אחרי דמעה, עד שנתמוטט.

לאף אחד אין סיבה לעצור.

בתוך הדממה אני מרוקנת את ראשי ממחשבות, וכמו הציפורים אני דוהה עם הרוח.