משחק ההתמסרות

הוא שוכב בחדר 341, במיטת ברזל פשוטה ולבנה. השמיכה הלבנה כאילו מוצעות  על גופו, כאילו איש לא שוכב שם. היא עוטפת את מותניו, חושפת את חולצתו הלבנה. הסדין, לבן ומתוח מתחתיו. וגם הוא, כשהוא שוכב כך ועיניו עצומות, ידו שמוטות בשני צדי המיטה, ראשו רפוי על הכר תשעים מעלות אל התקרה הלבנה, נראה יותר כמו בובת פלסטיק. רק חזהו העולה ויורד  באיטיות, וצפצופיו הדקים, סדירים, של המוניטור, יוכלו להעיד על החיות שנשארה בו. הרצפות, הקירות, האור, הכל לבן ובוהק. רק טלוויזיה שטוחה המוצמדת לקיר, כבויה, וכמה מכשירים שחוברו לגופו, ואת שמם ושימושיהם  מעולם לא טרח ללמוד, ועורו שלו, זורקים בחדר מעט שחור, כסף מתכתי, וירוק בוהק שהופיע על מסכים שונים בצורת אותיות וסימנים.

הצוות הרפואי נכנס לחדר אחרי 12 שעות, כשגופו בתרדמת ובצום מספיק זמן.

"תחברי אותו" הדוקטור מגישה זוג כפפות חד פעמיות למתלמדת שלה, בעודה מותחת גם היא את הגומי הלבן על אצבעותיה. ולוקחת מהשידה הקטנה פנקס ועט שחור. מביטה במתלמדת שלה מצמידה אלקטרודות לראשו, מוציאה ונועצת מחטים, היא רושמת הערות במרץ. לבסוף, המתלמדת אוחזת במתג, אגודלה רפה עליו. היא מביטה באחראית בשאלה, וזו מהנהנת פעם אחת. היא לוחצת. "עכשיו החלק הקשה באמת. בהצלחה." אומרת הדוקטור, והטלוויזיה נדלקה בבת אחת.
"ראיתי את אימא היום" פילו סובבה את המזלג שלה בקערת הספגטי,  נתנה לפסטה ליפול מקצהו, וחזרה לסובבו בקערה. ראשה שמוט על ידה השנייה. היא דיברה בצורה כל כך אגבית, באותה מידה יכלה לומר "איזה יופי של מזג אוויר" ג'ט הביט בה כמה רגעים, היה אפשר ממש לראות את מוחו מתרוקן לגמרי ממחשבות לפתע, ואז תקף אותו פרץ שיעול, פרוסת הלחם תקועה בגרונו. פילו רק דחפה לעברו את כוס המים, פניה עדיין נטולות הבעה, כאילו יש כל כך הרבה דברים שהיו רוצות להביע עד שהן פשוט לא נמנעות לחלוטין. "דיברת איתה?" שאל ג'ט לאחר שגמע את כוס המים במהירות. פילו הנידה בראשה, "כשהלכתי לשוק, היא פתאום עברה שם, לא נראה לי שהיא ראתה אותי.  או שהיא בכלל לא זיהתה אותי. היא אמורה לא לזהות אותי?"
"לא, לא שאני יודע. אם היא הבחינה בך, סביר להניח שפשוט לא היה לה אכפת, אנחנו כבר לא משנים בעיניה יותר מכל אדם אחר". קולו נשמע  מריר.

"היא נראתה… שמחה, אני חושבת. רגועה כזו" השניים נמנעו מליצור קשר עין, מקפידים לדבר בצורה אובייקטיבית ועובדתית.
"טוב, זה מה שהבטיחו, לא? בלי רגשות שליליים, רק אושר ועושר. חברה שוויונית ומושלמת לכל". הוא השתנה מאוד מאז שה"מתקנים" הגיעו. פילו הביטה באחיה, הכלומניק בעל חוש ההומור המחריד, היה כעת אדם מסוגר, מעט ציני, עם שריר קפוץ בלסת וארשת פנים מהורהרת. שניהם השתנו מאוד מאז שה"מתקנים" הגיעו. הכל השתנה מאוד מאז שה"מתקנים"  הגיעו.

היא זכרה את הפעם הראשונה שדוקטור אימבר הציגה את ההמצאה שלה, בכתבת טלוויזיה. פילו הייתה אז בת 14 אולי. היא הביטה בדוקטור מדברת שלוש שניות בערך, גלגלה עיניים, והעבירה ערוץ. זה היה לא חוקי כמובן, בהתחלה, וחוץ מכמה  חסרי בית סהרוריים, אף אחד לא התייחס לזה ברצינות, החיים המשיכו לעוד שלוש שנים שקטות ומשעממות להפליא.

הכל השתנה בכזאת מהירות, עד שכולם התחילו לעכל בכלל מה קורה סביבם, זה כבר היה מאוחר מדי. זו הייתה תנועה המונית של אנשים, שפעלה, איכשהו, מתחת לרדאר במשך כל הזמן הזה. ההפיכה כולה כמעט הסתיימה בחודש. עכשיו, פילו ידעה היטב,  אלה רק השאריות.

"היית צריך לראות את השוק, כולם הולכים בנינוחות, עומדים בתורים, מדברים בשקט, כל מי שיצרתי איתו קשר עין חייך אליי. זה היה כל כך מוזר.  מרגיע כזה." היא החלה לשקוע אל תוך ראשה, ערפל כאילו מכסה את עיניה.

"והאבטחה?" ג'ט ניסה להעיר אותה בעדינות.

היא מצמצה, "היא מתגברת כל יום, היה שם שומר שביקש שאראה לו את הצלקת שלי, מהניתוח.  אז כן, תודה, הצלת אותי"

"ואת כמעט שכנעת אותי לא לצייר לך אותה". על אפו ולחיו, הוא הרגיש בקרירותן של שתי טיפות מים נופלות זו אחר זו.

הגשם החל מרטיב את ביתם הזמני, את ראשם, ואת שולחן האוכל העלוב שלהם, בעל שלוש וחצי הרגליים. ג'ט נאנח, מרים את פרוסת הלחם שלו ביד אחת, את תיק הגב בשנייה, פילו מהירה לעשות כמוהו.
הם מצאו את המבנה הנטוש הזה לפני שבוע בערך, והתמקמו כאן בינתיים. בהתחלה העובדה שתקרת המבנה הייתה מפוזרת ברחבי הבית, ורק גושי אבן אחדים נשארו מחוברים למקומם המקורי, נראה לפילו אפילו די נחמד. להשקיף בכוכבים מהספה המרופטת שנשארה היכן שפעם כנראה שכן לו סלון. אבל בשלושת הלילות האחרונים החלו גשמים וסופות, והיה קשה לראות את אור הכוכבים לגבי כל זה.

בשלב הזה השניים ישבו תחת פיסת התקרה המזרחית של המבנה, כתף אל כתף. ג'ט הוציא את ערכת צבעי המים שלו.

לפני שכל אפוקליפסת המתקנים הזו החלה, ג'ט צייר בעיקר  בטיילת, כל מיני בנות חינניות שלכדו את מבטו, הוא נהג לחלק להן לפתע ציור של הפרצוף החמוד שלהן עם איזה פרח שקטף, זה הצליח לו לא רע בכלל, רובן, היו מחייכות בהפתעה וביישנות אליו, והולכות אתו לאן שרק רצה.

אבל עם החודשים שעברו, ערכת הציור הזו קיבלה משמעות רגשית חזקה יותר, משהו כמו העוגן לעולם הישן, הבטחה שהכל יסדר בסוף, איכשהו.

הוא נתן לטיפות הגשם לנטוף על קצה המכחול, והמשיך באיזו יצירה לא ברורה, נקודות וקווים המסתלסלים ומשתלבים עם האבן. פילו שאלה אותו לפני כמה לילות מה הוא מצייר, הציורים שלו אף פעם לא היו מופשטים, תמיד ראשים עדינים, שיער הנשפך על כתפיים זעירות. הוא צמצם והישר לה את מבטו, ובקול עמוק אמר שהוא מצייר מהבטן שלו, ומשקף את רגשותיו לגבי העולם המשתנה. היא גלגלה עיניים, גב ידה סוטר בעדינות לכתפו. והוא, בתגובה מרח את שיערות מכחולו האדומות על הג'קט  המרופט, הצהוב שלה. היא צווחה בכעס "הבגדים האלה גם ככה נראים כמו זבל! זה נראה כאילו אני מדממת" הוא רק צחק, והיא מרחה את הצבע על הג'קט במטרה לנקות אותו, כשלמעשה היא רק מחמירה את המצב. "אולי בפעם הבאה תצייר אותי ולא עליי" היא אמרה.

זה היה נחמד, הם דיברו כמו פעם, מחוות שנאה אוהבת של אחים.

"נגמר לי הקיר." הכריז ג'ט לפתע "נראה לי  נצטרך לעזוב מחר". הוא הביט ביצירתו הגמורה, לפילו לא היה שום מושג למה הוא החליט שזה גמור, זה היה נראה בדיוק כמו לפני שלושה ימים, פשוט עם יותר קווים ונקודות. אבל גם בלי שהקיר שלו ייגמר, שניהם ידעו שהם צריכים לעזוב. זה לא שרדפו אחריהם, המתוקנים עדיין תפסו אנשים בתוך האזורים המיושבים בלבד, למיטב ידיעתם, לא יצאו למסעות ציד, אבל היה ברור שזה רק עניין של זמן, והם צריכים למצוא את מקומם עד אז.

"לאן אנחנו מתקדמים?" היא שאלה, הוא הרגיש את חוסר הסבלנות בקולה, כשהיא חזתה עוד לפני שאמר את תשובתו.

"דרומה".

היא נאנחה "כמה מפתיע…"  זו הייתה התשובה שלו,  בכל פעם ששאלה לגבי כיוון עלתה. למעשה, לאף אחד מהם לא היה מושג לאן הם מתקדמים. אבל היה צל קלוש של רעיון כללי, מרוח בקילוגרמים רבים של תקווה-

המורדים.

ג'ט טען שיש מורדים, וג'ט טען שהם בדרום. ג'ט טען שהם בדרום כי זה מה שאינדי אמרה לו, אינדי זו גם מי שאמרה לו שיש מורדים. אבל אינדי הייתה נערה בת שמונה עשרה עם רסטות וורודות ופנים מחוררות מפירסינג. ובאותו לילה בו בילתה עם ג'ט, כי ההורים שלה בדיוק עזבו ביחד לעשות את התיקון אחרי שבועות בהם ניסתה להילחם בהם ולהניע אותם מזה. וכי ג'ט הגיש גלויה עם הפרצוף שלה, ופרח ורוד כמו השיער שלה, והיא חשבה שזו יכולה להיות דרך נהדרת לשכוח שהחיים שלה הולכים לעזאזל. אינדי  גם עישנה יותר מדי באותו לילה. ונכון היא אמרה שהמורדים נמצאים בדרום, והיא עוזבת אליהם  מחר, אבל היא גם אמרה שהיא סנאי וורוד, ומלאה את הלחיים שלה בכמעט עשרים אגוזי פקאן שמצאה בביתו. על החלק הזה של השיחה ג'ט לא טרח לספר לפילו, הוא העדיף פשוט להמשיך להגיד "דרומה" ולקוות שהיא לא תבין לבד שאין לו מושג מה הוא עושה.

אחרי שהקיר נגמר, ג'ט עבר לציור על גבי עלים ואבנים. לישון לא באמת היה אופציה, הקור, הגשם, הרעש, המחשבות- לא, הם נשארו ערים רוב הזמן. והוא פשוט צייר אל תוך הלילה. פילו הביטה בו, בעודו מסרטט את הדירה הקטנה והישנה שלו, זו אליה פילו ברחה לפני זמן שנראה כה רב.

פילו הכינה כבר תיק, הוא נח מתחת למיטה שלה, מוחבא מאמה שמיום ליום נראתה נוטה אל מותה יותר ויותר. ואמה תמיד נראתה נוטה למות, עוד לפני המתקנים. הילה של עצב שתמיד עטפה אותה, וחלחלה אל כל ביתה. אותה הילה של עצב ממנה תמיד הניחה שאחיה הגדול ברח ביום שמלאו לו שמונה עשרה, ניתק כמעט לחלוטין את הקשר עם משפחתו. כשהניתוח הפך להיות עניין מדובר ורציני, היה ברור לפילו שהימים בהם תצליח להחזיק במשפחתה הקטנה ספורים, התאבלה על העובדה הזו במחשבותיה, והעמידה פנים מחויכות עם אמה-הכל כרגיל. ובבוקר בו זה קרה לבסוף, בו התעוררה לבית ריק, לא מכתב, לא אזהרה, לא הסבר, היא לא טרחה לחכות יותר מעשרים דקות, רק כדי להכין את עצמה, ואז  ברחה לשם, דירתו הקטנה של אחיה. נערה קטנה וטיפשה, בטוחה שאחיה הגדול ידע מה לעשות כשהעולם מתמוסס בין ידיה.

"אין לך נייר בשביל כל זה?" היא הביטה בזלזול ביצירותיו של אחיה. למה? הן כן היו יפות, אפילו מאוד יחסית לחומרים בהם עבד.  אולי אלה פשוט חוקיה של  מערכת יחסי-אחים, אולי אחים תוכנתו כך שלא הייתה להם אופציה להחמיא אחד לשנייה.

"האמת, שלא." הוא הרים את קולו, הסתובב אליה לפתע, ופניו כאילו אורו באפשרות להוכיח אותה. "זוכרת? כשארזנו, אני אמרתי שאני אביא  נייר וכמה מחברות. ואת אמרת: "לאן אתה חושב שאנחנו הולכים? חופשת הכל כלול במלון חמישה כוכבים? אל תביא דברים להיסחב איתם, תביא בגדים אוכל ותרופות.", ועכשיו אנחנו כאן, משועממים עד מוות, אני מצייר על  קירות ועלים, אבל יש לנו אקמולי, אז אנחנו נהיה בסדר!"

פילו הרימה את ידיה בכניעה אליו "אני אקנה לך דפים מזורגגים, אם זה מה שיעשה אותך מאושר. מחרתיים אני אלך לשוק שוב, או לכל מקום אחר בו יש אוכל ודפים. עסק?"

הבעתו השתנתה באחת, " האמת," הוא נראה מתוח, "אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להתגנב חזרה למקומות מיושבים. זה הופך להיות מסוכן מדי".

"מה? אז איך אנחנו אמורים להשיג אוכל? יש לך איזה כישרון צייד ורובה ששכחת לציין, עשית קורס בוטניקה בשלוש השנים האחרונות?!"

"לא, אבל אם נחלק את האספקה טוב, היא יכולה להישאר לנו אפילו ארבעה ימים, אנחנו נגיע עד אז אל המורדים, ואז הכל יהיה בסדר". הוא אמר, וראש המשיך להנהן גם אחרי שהמילים הפסיקו לבקוע מפיהו, כאילו הוא ממשיך לשכנע את עצמו בכל מה שאמר, ולא מצליח. "תראי, הסביבה המיושבת מסוכנת, את אמרת את זה בעצמך. היום כמעט תפסו אותך, האבטחה מתגברת כל הזמן, זה הופך להיות הרבה יותר מדי מסוכן. חוץ מזה, עדיף לגווע ברעב מאשר להפוך לרובוט".

אבל היה יותר מזה, היא יכלה לראות זאת בדרך שהסתכל בה. היא ידעה שהוא יודע, שהיא רואה שיש יותר מזה. אבל אף אחד מהם לא אמר דבר, משחקים במסירות, אז היא רק המשיכה לדבר מסביב, מתחמקת מהנושא, היא לא רצתה לדבר בישירות, לא על מה שהיא ידעה שהוא מרגיש בה, ולא בכלל. היא חשה את עצמה מתקפלת פנימה, היא נכנסת עמוק מדי אל תוך עצמה, והיא לא יכלה לעצור, אולי לא רצתה לעצור.

"אתה חושב?" היא הרימה אליו גבה וחצי חיוך.

"את לא?"

"לא יודעת, זאת אומרת, כל כך הרבה אנשים פשוט עשו את זה, מרצונם החופשי. והם גם לא נראו כאילו הם מתחרטים-"

"הם לא מסוגלים להתחרט, פיזית, כבר אין להם את האופציה הזו במוח"

"כן, אבל, הם פשוט היו שמחים ונינוחים, כאילו ירדה מהם אבן ענקית מהלב עם כל הדאגות והפחדים שלהם."

"טוב זה בערך מה שקרה להם, הם וויתרו על כל הדעות העצמאות והמחשבה החופשית שלהם, בשביל להרגיש יותר טוב עם עצמם. כל כך הרבה אנשים פשוט וויתרו על עצמם"

"טוב," פילו אמרה בשקט, "אני חושבת שלאנשים הרבה יותר קל לוותר על הדעות שלהם העצמאות והמחשבה שלהם, אם הם ממילא כבר וויתרו עליה מזמן".

"מה זאת אומרת?" הוא שאל.

"זאת אומרת, גם בעולם הישן, גם משחר האנושות, אנשים מעולם לא היה ממש עצמם, הם היו עטופים במיליוני סוגים של הגנות ושקרים, עד שהם כבר היו בטוחים שהם עצמם אותן הגנות ושקרים, והיו בטוחים שהם לא בסדר. קל לוותר על הדעות והמחשבות שלך, אם אתה בטוח שהן דפוקות."

בוץ. על הנעליים, המכנסיים שהספיקו להתרפט במשך השבועות האחרונים, על עור הקרסוליים החשוף. בשעות הבוקר המוקדמות נדמה היה לג'ט שכל העולם עשוי בוץ. האוויר היה רטוב גם הוא. כשרק התחילו לצעוד, הוא אהב את הריח הרענן והירוק של הבוקר, הוא אהב להתעורר ולחזות בעולם הישן, בקרני שמש אמיצות, ראשונות, בוקעות באופק. בדשאים והעצים כאילו מפהקים מתחת לשמיכת הטל. עכשיו, זה הפך בעיקר למעיק כמעט בלתי נסבל. בחמש, כששניהם וויתרו סוף סוף על הניסיון להעמיד פנים שעודם ישנים, והגשם הותיר רק מקצב אחיד ואיטי של טיפות בודדות. הם ארזו את חפציהם המעטים במהירות, המשיכו דרומה. רק עוד יומיים, הוא אמר לה, והיא רק הנהנה. הוא ידע שאחותו כבר אינה מאמינה שהוא יודע לאן הוא לוקח אותם. היא ידעה שהוא יודע שהיא כבר אינה מאמינה לו. אבל שניהם המשיכו לשחק מסירות,  עם כדור אש גדול של תקווה וכעס, וייאוש, של המון שתיקה, כל אחד מקפיד לזרוק את הכדור לשני, לא להיות זה שיזרוק את הכל על העשב, ויצית את השריפה שתחרב הכל. והם המשיכו ללכת וללכת. כי אולי אם יזייפו במיומנות רבה מספיק, שעודם חשים תקווה, יצליחו לחוש אותה שוב, או לפחות לגרום לצד השני לחוש אותה. כי מה עוד יכלו לעשות?

אבל הימים חלפו, בלי הרבה שינה, בלי הרבה דיבור, והאוכל הולך ואוזל, שניהם רואים זאת, איש לא אמיץ מספיק לציין את העובדה הזו, איש לא אמיץ מספיק לציין עובדות כה רבות, אולי הן פשוט ייעלמו מעצמן? כשיתעוררו בבוקר למחרת, אולי העולם יחזור לקדמותו, והם ימצאו עצמם במיטתם שוב, משפחתם הקטנה שלמה, לא מושלמת, רק שלמה.

"אני הולכת לשוק מחר" פילו נשברה ראשונה. "או לאיזו מכולת עלובה, או לכל חקלאי דפוק שמוכן למכור לי חסה ארורה". זה היה הרבה כעס שנאגר שם בפנים, יותר מדי זמן, יותר מדי זמן.

"שום סיכוי" הוא פסק, נכנס לדמות האח הגדול והאחראי, האח המפוחד וחסר השקט  "מסוכן מדי. חוץ מזה, עדיין לא נגמר האוכל, עוד יום יומיים נגיע למורדים ואז-"

"אתה לא רציני עכשיו. "נגיע למורדים, ואז הכל יהיה בסדר?" מה אם למורדים אין אוכל, מה אם הם גוועים ברעב ואומרים, "עוד מעט יגיעו עוד אנשים, עם אוכל" מה אם לא נמצא אותם כל כך מהר? מה אם לזונה ההיא שלך, לא באמת היה מושג מה היא אומרת-"

"היי! היא לא הייתה זונה"

"מה שתגיד, אבל הנקודה היא, מה אם אין בכלל מורדים, מה אם אלה רק אנחנו. מה אם אתה סתם תולה את התקוות של שנינו על סיפורים בדיוניים".

הוא שתק. בעיקר כי ידע שכל צליל שיתחיל לצאת מפיו, ימצא שהצדק איתה. אסור היה לו להגיד בקול רם שהצדק איתה, שאין להם שום מושג מה הם עדיין עושים כאן, בעולם הזה. קול רם פירושו לאשר ולהודות בפני עצמו, להרוס את כל התדמית מלאת התקווה, שאולי הייתה מעט כושלת, ומתחת לפני השטח לא באמת עבדה, אבל מלאת כוונות טובות, הוא חייב לשמור על המשחק, להשאיר את הכדור רחוק מהקרקע, אם לא בשבילו, בשבילה. ואם לא בשבילה, כי פילו יכלה לקרוא אותו בלי מאמץ, אז שוב בשבילו, שלפחות יחשוב שהוא מצליח לעזור לה.

"צריך פשוט להסתכל על העולם כמו שהוא, להפסיק לבהות באופק, אליו אף פעם לא תצליח להגיע, והתחיל להתבונן היכן רגליך דורכות כרגע, לפני שתגרום לשנינו ליפול מהצוק", לרגע חשב שהיא לועגת לו, מוכיחה שהיא הרבה יותר טובה ממנו, בדיבור הזה, הפיוטי. אבל קול ההיגיון נזכר להתעורר סוף סוף בראשו, מייעץ לו להפסיק להתעסק במשחקי המילים העלובים, והדאגות הקטנות שלו, ולהתחיל להתעסק במשמעות המילים והדאגות הגדולות שלו.

"יש לך תוכנית טובה יותר? גם אם תמצאי לנו עוד אספקה, בלי להיתפס ולהפוך לרובוטית מחויכת, לאן עוד יש לנו ללכת, מה עוד אנחנו יכולים לעשות." הוא שמט את ידיו לצדי גופו, קולו מאופק, מתגונן.

"אפשר לחזור לציוויליזציה, למצוא עוד אנשים שיודעים מה הם עושים, ולשאול אותם, להתלוות אליהם. במקום להסתובב חודשים סביב הזנב של עצמנו במרדף חסר תכלית אחר אנשים מדומיינים". היא לא הייתה מאופקת, היא לא הייתה כמוהו. נראה שהמהפכה שנתה אותם לכיוונים מנוגדים. הוא, שהיה תמיד נינוח ופתוח, לא חושב הרבה, אומר יותר מדי. הפך מסוגר, מאופק, כאילו הוא לובש חליפה נוקשה, הקטנה עליו בכמה מידות, מנסה להתנהל בתוכה. והיא, זה לא שהייתה ביישנית ושקטה בעבר. אבל היא חשבה שסוף העולם עלול לקצר לך את הפתיל בכמה בסנטימטרים, היא הפכה כל כך כועסת, מדוכאת, וכל כך עייפה מזה.

"לדבר עם אנשים בחברה החדשה על מרד, את צוחקת עליי? כל מי שנשאר ב'ציווילזציה' בלי ניתוח, או הרבה יותר מדי זהיר כדי שאנחנו נזהה אותו וגם אם נזהה אותו הוא בחיים לא ידבר אתנו בגלוי. או שאין לו מושג לאן הוא אמור ללכת במצב כזה, ואז הוא בטח לא יוכל לעזור לנו".

"אם כך, למה שלא פשוט נתחיל לגווע ברעב כבר עכשיו". והאש החלה שורפת את העשב תחתיה, מתלקחת על קצות בהונותיה ועולה ועולה, כשהכדור נחת לצידה.

כשהקיץ מנמנום עלוב, גופו דואב בתנוחה לא ברורה, שעון על סלע, היא כבר לא הייתה שם. הוא זכר את גופה שעון על אותו סלע, אך במרחק בטוח ממנו, מנוקרת, הוא זכר אותה כשעפעפיו הכבדים החלו סוגרים על שדה ראייתו, מוחו מטושטש בעייפות. אבל כעת, לא הסבר, לא מכתב, אפילו השקע באדמה, בו גופה התחפר, היא כבר לא הייתה שם.

הוא ידע היכן היא, בטנו התהפכה, מאיימת לזרוק החוצה גם את האוכל המועט שהגיע אליה, אוויר נשאף בחדות אל ריאותיו, שפתו החלה לדמם תחת לחץ שיניו, אבל הוא ידע היכן היא.

הוא חיכה, למרות הכל הוא פשוט התיישב ליד הסלע שלו וחיכה. זורק את כדור האש על הקיר שוב ושוב, וזה קופץ וחוזר אליו בכל פעם מחדש. כי אולי היא תחזור, אולי היא הלכה רק אל אותו חקלאי דפוק מוכר חסות. אולי היא תיכף תחזור, אוחזת ערימה של דפים לבנים .

למה לא אמר כלום? היו כל כך הרבה דברים שרצה להגיד, שהיה צריך להגיד לה, שתחשוב שוב, יחד אתו, שתבין, לפני שהיא מוותרת. אם לא היה כל כך פוחד, אם לא היה כל כך פוחד שתאמר בקול רם את מה ששניהם כבר ידעו, מה שכעת היה מאוחר מדי לשנות.

לילה. יום. יומיים. שלושה. ארבעה. האספקה עוד הייתה שם, היא השאירה אותה, הכל, לא לקחה דבר. מחווה אנושית אחרונה, מחשבותיו מרירות יותר ויותר, הוא נכנס לזה, עמוק פנימה. בן נוער צעיר ומדוכא, לא מסוגל לקום ממקומו. הוא בקושי אכל מהאספקה, ואמר לעצמו שזה בגלל שהוא צריך לשמור על האוכל לכמה שיותר זמן. את הבגדים גזר, את הג'קט הדק הצהוב שלה, פיסת בד של עשר על עשר, הוא הוציא את הצבעים שלו. רק לשמור על הכדור מעל הקרקע, נזרק וחוזר, נזרק וחוזר, והוא הרגיש בתודעתו מרפה קצת מאחיזתה בו.

הוא חשב שיכעס, לכל היותר יהיה מאוכזב. הוא חשב שיפחד, עליה, עליו, על מה שעומד לקרות עכשיו. אבל, כשישב שעון על הסלע, בוהה בחלל האוויר, הוא הבין, שהוא מרגיש בעיקר ריקנות. שום דבר, עטוף בעור כהה ודק. לפעמים, לא משנה כמה תזייף ניצוצות בעיניים, שיחות שנונות, חיוכים מלאי תקווה. לא משנה כמה פעמים תזרוק את הכדור רחוק ממך, כמה תתאמץ להתמסר עם עצמך, האמת היא שהכדור מזמן נחת על הקרקע, האמת היא שאתה עולה בלהבות ואיש לא טרח לספר לך. האמת היא שאין לך באמת מה לעשות.

הם באו בלילה הרביעי, קבוצה של שלושה אנשים, בחורה בת עשרים ושני גברים בשנות השלושים המאוחרות. חולצה לבנה מכנסיים חומים.

אני מת, הוא היה בטוח בזה לפתע, הוא גווע ברעב, או אכל משהו לא טוב, אולי מהקור. אבל הוא כבר לא כאן, וכשהבחורה, שיערה ארוך קלוע ברסטות דקות, קצותיהן עדיין צבועות בוורוד דהוי, הושיטה ידה אליו, הוא הביט בהם והיה בטוח שהם סוג כלשהו של מלאכים, עומדים לקחת אותו אל המוות.  הם חייכו אליו. חיוך מרגיע ושלו, שלו עד ניקור. הבעת פניהם הייתה כה מהפנטת עד שלקח לו זמן לקלוט את האקדחים התקועים בצד חגורתם. ושוק הלם קצר נשלח בגופו, העיר אותו לרגע מהתרדמת בה שקע, שיכרון. הוא התכווץ אל תוך הסלע שלו, פחד מתחיל לזרום בעורקיו, הוא לא רצה להפסיק לפחד הוא לא רצה להפסיק.

"איך מצאתם אותי?" הוא שאל, משפשף את ידו על פניו שוב ושוב, מנסה להתעורר.

"פילו, אחותך, היא אמרה שאתה תהיה כאן, שאתה צריך עזרה." גבר רחב, בעל שיער חום דליל דיבר אליו, וקולו היה שקט כאילו דיבר לילד קטן. דמוי אמפטיה, אבל לא הייתה בקולו שום אמפטיה, וקצה הקרח בקולו, נשלח אל עורו של ג'ט כמו חיצים. או שזו הייתה רק הרוח.

"לא, לא," הוא מלמל "פילו לא רצתה להיות חלק מכם, היא ברחה. אתם תפסתם אותה, זו הייתה אשמתכם, לא אשמתה. היא אמרה לי, היא אמרה לי שהיא לא רוצה להיות חלק מזה". מוחו היה ערפל צמרירי, בתוך ראשו, מסביב ראשו. והמילים היו כמו חול מתפורר בפיו. אבל גם דרך העננים והחול, הוא הרגיש את השקר, צורב בגרונו, השקר שמשום מה הוא ממשיך לטפח ולספר לעצמו לכל מי שמוכן להקשיב, גם אחרי שהכל כבר נגמר מזמן, והוא רק שכב, שאריות הנרקבות לאט. הוא רכן על ארבע לרגליהם של האנשים, הבחילה גואה בבטנו, בגרונו, והקיא. אולי זה לא היה השקר שצרב.

"ג'ט, בוא איתנו. תפסיק להיאבק. עידן חדש, עולם טוב יותר, נבנה, אנחנו בסך הכל רוצים שתהיה חלק ממנו" לא נראה שהקיא על קצות נעליה של הבחורה, הזיז לה, היא תפסה בכתפיו. וג'ט החל לנענע את ראשו מצד לצד בכוח. "אין מורדים" הוא אמר, "אין אף אחד".

"אבל יש את כולם" היא אמרה . "כולם כאן. רק אתה לא".

"אני האחרון?" הוא שאל.

"לא, אבל אתה ביניהם. אנחנו מצטערים ג'ט, היית צריך לחכות כל כך הרבה זמן".

הוא התכווץ כנגד מילותיה, ממשיך למלמל, לא ברור מה.

"למה אתם מדברים איתי בכלל? פשוט תיקחו אותי וזהו. זה לא שאני באמת איום על אף אחד".

"אנחנו מעדיפים שהמטופלים יבואו אתנו מרצונם. אתה יודע, בחברה החדשה, איננו בעד אלימות" הוא נחר נחירת צחוק חזקה, חזקה מדי, למרות שלא נראה שהיא שמה לב "האלימות האנושית בשלבי הכחדה אחרונים".

"אנושות בשלבי הכחדה אחרונים"

"והאם זה דבר כל כך נורא. לימדו אותך להלל את האנושיות, את כל התכונות המתלוות אליה, לימדו אותך שגם התכונות הרעות הן בסדר, כי זה חלק מה"אנושיות" שלך. אבל כשתחשוב על הכל לעומק, תגלה, שאין צורך להיאבק כדי לשמור על העקרונות הרזים, והרגשות שממלאים את כולך, לא מאפשרים לך לראות את הדברים כפי שהם".

"עזבו אותי" הוא אמר.

קחו אותי. הוא חשב. הוא לא רוצה לשחק במסירות יותר. הוא לא אוהב כדורים.

דקירה, רק דקירה קטנה. ואז בא הערפל, הערפל מתודעתו, הוא הלך והתפשט הופך סמיך יותר ויותר, מקשה על המחשבות לזוז ולזרום ממקום למקום. מקשה על גופו לזוז.

הוא הביט בזרת שלו, "תזוזי זרת!", הוא חשב, והזרת לא זזה.

והוא התמסר, וזה היה משחק הרבה יותר כיף, וקל, לא פלא שכולם אוהבים אותו. הוא פשוט התמסר ושקע אל תוך הערפל. נפרד מצרותיו, ממחשבותיו, ומרגשותיו, מזיכרונותיו מהעולם, ממנה, מעצמו.

 

המתלמדת לוחצת  ומסדרת  את זיכרונותיו, מריצה אותם על מסך הטלוויזיה. מוחקת ומסדרת. נוגעת ומכבה אזורים במוחו. יש לו אימא, ואחות קטנה ממנו, אבל שום רגש לא צריך להתלוות לעובדות האלה. הוא מעולם לא ניסה לברוח, תמיד חי כאן, זה הבית שלו, בבית צריך להישאר, ככה זה. אין שנאה, ואין אהבה, לכל בני האדם מגיע אותו יחס, רק כך הם יהיו שווים באמת. יש הרבה שלווה, שלווה מאלחשת, כמו ערפל בראש. בני אדם, הם בסך הכל מכונה משוכללת, אין בהם משהו מיוחד באמת.  היא רואה בזווית עינה את הדוקטור, ממשיכה לבקר את עבודתה.

"סיימתי" היא מכריזה בשקט.  מתחילה להתיר במהירות את האלקטרודות מרקותיו. להוציא מחטים, מצווארו, ידיו, בטנו, להכניס חדשות.

הדוקטור רוכנת אל המטופל לפתע, ומתוך כיס מכנסיו שולפת פיסת בד צהוב.

היא מסרה את הבד למתלמדת שלה, וזו תפסה אותה, מביטה בבד שהיה שלה בעבר במעורפל והרחוק, מגלה  את עצמה מסתכלת אל תוך עיניה המצוירות,  חומות וגדולות. תלתליה נופלים על כתפיה, פניה מחייכים אליה.

היא זרקה את הבד אל הפח הלבן, ממשיכה לשלוף מחטים במיומנות.

"הוא אמור להתעורר עוד שעתיים".

הדוקטור הנהנה פעמיים "כל הכבוד".