לווין תקשורת

חמורו הלבן של המשיח ליחך את העשבייה הרמוסה לצד רגלו של אדונו. האיש המזוקן נאנח והעביר יד בזקנו. לפניו השתרך תור ארוך שקצהו במעלית הכניסה של לווין התקשורת ומאחוריו חיכו עשרות אנשים נוספים. אחד מהם, אנחנו נקרא לו הלקוח, מלמל בזעף מתחת לשפמו.

הלקוח היה איש מבוגר אך לא זקן, בגיל הלא מוגדר הזה שבין שלושים וחמש לחמישים, כשהפנים כבר מתחילות להתקמט מקשיי החיים אבל עוד לא נחרצו בחוכמת השנים. הוא הצליח להתלבש בצורה המשעממת ביותר האפשרית, מבלי להשתייך לקטגורית חליפות הטוויד. באופן כללי הוא היה איש חסר כל יחוד, אולי מלבד יחסו לטלפון.

אתם מבינים, הלקוח רצה בעיקר להיפרד מהמכשיר, או לפחות לשנות את החבילה, כי זו שלו לא תפקדה כראוי כבר מספר שנים. למען האמת, ממש בבוקר ההוא, בזמן האפור הקצר שבו השמש מותחת זרועות אור מהוססות לתוך החשכה הלחה של הלילה, הספיק לפספס שתי שיחות מהבוס ואחת מהבחורה שיצאה איתו בשישי האחרון. אפשר לומר שהיה זה הקש ששבר את גב הגמל, או אולי, השיחה המתנתקת ששברה את הלקוח, תלוי כמה האדם אותו שואלים מחבב מסורת.

"ילדי, " קולו הצרוד מזקנה של המשיח קטע את מירמורו השקט של הלקוח, "אולי יודע אתה למה העומדים פה מצפים? כמדומני שאין זה התור לגאולה אחריו אני תר."

"גאולה?" תמה הלקוח "גאולה לא תמצא פה, רק טיפשים שמחכים בתור לאיזה מכשיר."

"כה רבים?" השיב המשיח בהרהור "נשמע שעסק זה הינו רצוי כשם שהיה עיסוקי בימים בהם עבדו את האדמה אנשים ולא מכונות."

"כן, יש איזה מכשיר חדש שיוצא רק עכשיו, פייר-איי שמונה או משהו כזה," המשיך הלקוח בדבריו בלי להקשיב להיתרפקות של המשיח על זכרונות העבר. האזנה, כמו עבודת האדמה ומקצועות חסרי ערך דומים, אבדו בשיטפון הזמן.

"אם כך, רואה אני שאין זה מקומי עדיין, אנא מסור קבל עם ועדה, שאשוב במאה הבאה. אולי עד אז יאסף תור משתרך גם לחיפוש אחר גאולה."

בזאת פנה המשיח לחמורו הלבן וטפח על צווארו בחיבה, לפני שהתרחקו שניהם מהתור בהליכה איטית. חמור וזקן בגלימה ארוכה נעלמו תוך הליכה בלי שאף אחד ירים את עיניו מהמסך וישם לב לכך.

הלקוח מצמץ, תייק את החוויה במוחו כאירוע מוזר #4242 וטפח מטאפורית על שכמו, כי הוא התקדם צעד אחד קדימה בתור. למען האמת, עד שהגיע למעלית הכניסה ללווין התקשורת בשעת צהריים מוזהבת שכח הלקוח מכל האירוע ונכנס, חף מדאגות על הגאולה שנדחתה, לתוך חדר המעלית הצפוף.

לצידו, מרפקה העגול נעוץ בצלעותיו, אישה מלאה נשפכה מתוך חליפת- חצאית אדומה הדוקה. כנגד גבו נדחקו שני גברים בזקנים אופנתיים ודיאלקט שפה קלוקל. ולפניו, כמעט בין רגליו, שיחקה ילדה בבובה. מעל הכל שלטה מוזיקת פופ שצליליה תוארכו לתקופה כל שהיא באמצע המאה הקודמת, שגם אז הם כנראה לא היו נסבלים. מה שכן, השיר הקופצני סיפק ללקוח תעסוקה לשאר הנסיעה – הוא אהב להתלונן.

שבע דקות, ארבעים ושלוש שניות ואולי גם כמה מאיות השניה לאחר מכן נפתחו דלתות המתכת הממורקות של המעלית והחוצה נפלטו אישה בחליפת חצאית אדומה, שני גברים עם דיאלקט קלוקל, ילדה ואישה צעירה, שתי זקנות והלקוח.

הלקוח כחכך בגרונו בנימוס, ניקה גרגר אבק דמיוני מהז'קט שלו והביט סביב בלובי בו מצא את עצמו. לרגליו נפרס שטיח מכוער בגוון מלוכלך של כחול – אף שניתן להניח שהתחיל את חייו בגוון נקי של כחול ומאות הממהרים שחצו על פניו הם אלו שסיפקו לו את דוק הלכלוך המאפיין – שבאניציו נשחקו נתיבים שהובילו לדלפקי הקבלה. מעל ראשו התקמרה תקרת מתכת מבריקה; לפחות הלקוח הניח שזה מראה של התקרה, כי הוא התקשה להבחין בה דרך סבך הצינורות שהתפתל באוויר בינו לבינה, צינורות תקשורת ראשיים שחרקו והמו בלחץ ההודעות.

"טוב, זמן לגשת לפקידת הקבלה," הוא אמר לכל מי שהקשיב (אף אחד), וכך עשה.

הוא פילס את דרכו תוך שימוש במרפקים ובשפתיים זולגות התנצלויות חפוזות אל הדלפק הקרוב ביותר. מצידו השני, מאחורי מסך מחשב חדשני, ישבה פקידה. אישה צעירה, או שלא, מסכת האיפור והמתיחות הקשו מעט על חיזוי מדוייק, בתסרוקת מורמת וחליפה מהודרת עם עניבה מפוספסת בכחול-צהוב סביב הצוואר.

"שלום אדוני, ברוך הבא ללווין התקשורת," פתחה הפקידה בקול מצועצע וחסר יחוד כמו הקלטה כשהוא התייצב מול הדלפק. "שירות התקשורת הטוב בעולם." 'והיחיד', היא יכלה להוסיף, אבל חייכה במלוא הפה וחשפה שיניי פנינה במקום. "במה אוכל לעזור?"

"אני רוצה להפרד מזה." הלקוח שלף מכשיר טלפון דקיק ובעל חן עתידני מכיס הג'קט ונפנף בו במחוות זעף גרנדיוזית. "זה לא עובד."

"תרצה לגשת למעבדה?"

"מעבדה? למה שאצטרך מעבדה?" הלקוח המבולבל שאל בקול שקט מהפתעה. התגובה האדישה הוציאה את הרוח הצדקנית שהטפיחה את מפרשיו.

"בשביל שיוכלו לקבוע מה הבעיה ולתקן", ציפורניה של הפקידה תקתקו על המקלדת בעודה מחפשת אחר המידע הדרוש. "זה יקח בין חמישה לחמישה עשר ימי עבודה. תרצה לשלוח או לגשת בעצמך?"

"אני לא רוצה לגשת למעבדה! אני רוצה להיפטר מהטלפון!"

"אתה כבר פה, חבל לפספס הזדמנות. המעבדה ממש פה מעבר לפינה. המסדרון הזה" – הפקידה הצביעה לעבר אחד המסדרונות שנמתחו מהלובי כמו פיות מערה רעבים, – "הדלת השלישית מימין. שיהיה לך יום טוב."

"אבל – " פתח הלקוח, אך נקטע בגסות כשהבא בתור נדחף לפניו וזכה לאותה ברכת פתיחה שקיבל הוא עצמו מהפקידה. בחוסר בררה הוא פנה לצעוד במורד המסדרון אליו הצביעה הפקידה, אולי שם מישהו יסכים לומר לו איך להפטר מהמכשיר.

"הדלת השלישית מימין? או שאולי משמאל?" התלבט הלקוח בשעה שעשה את דרכו במורד לוע מערת-המסדרון . שם התקרה צנחה מטה בעייפות והקירות התומכים התקרבו לצועד בינהם כאילו היו מנסים ללחוש סוד. רק השטיח הכחול-מלוכלך שמר על אחידותו המהוהה, כמו חבר ותיק או מסטיק שנדבק לסוליה. משני הצדדים נקבעו דלתות בצבע ירוק חולני.

"נניח ששמאל, נדמה לי שאני זוכר שהיא אמרה שמאל," הוא אמר והניח ידו על ידית הדלת השמאלית.

היא נפתחה בחריקה רכה וחשפה חדר משרדי צפוף. על קיר אחד – מהתקרה ועד הרצפה – נמתח לוח בקרה של מרכזייה, עשרות אורות ירוקים מהבהבים לשיחה נכנסת. במרכז עמד שולחן ישן, כיסא מתפורר ומכשיר הקלטה עתיק שחזר שוב ושוב על אותו המשפט, – 'ניסית לכבות ולהדליק?'

זה לא המקום, הרהר הלקוח וטרק את הדלת מאחוריו. לראשונה הבחין בפתק הקטן שהוצמד לקיר לצידה בפיסת מסקנטייפ ירוקה – 'מרכז תמיכה טכנית.'

"אולי זה בכל זאת היה הדלת השלישית מימין."

הוא סב על עקביו ופתח את הדלת של החדר שממול. הפעם חשפה מאחוריה הדלת האנגר עצום בגודלו מלא עשן חיוור, ומה שנראה היה כמו הרים של אורז. היו שם כל סוגי האורז; הר של גרגרי אורז יסמין מאורכים שהתערבב ברגליו של הר שחור של אורז פראי, שני הרים תאומים של אורז עגול לבן הצלו על הר קטן של אורז מלא חום-צהבהב, ובין כל אלו נדחסו שולחנות ארוכים מכוסים במגוון רחב של כלי עבודה וטלפונים במצבי פירוק שונים. זאת הייתה יכולה להיות מאורתו הסודית של נבל מרושע חובב אורז בלי שידרש שום שינוי לעיצוב הפנים.

"הו, שלומות."

ברנש מוזר למראה צץ ממתחת לאחד השולחנות. בגדיו היו מרובבים חתיכות אורז ושיערו השחור היה קלוע בעשרות צמות מקושטות שברי אלקטרניקה מיושנת, גלגלי שיניים במקום חרוזים וכבלי חשמל כגומיות.

"כאן המעבדה?" שאל הלקוח.

הברנש שלף סיגר עבה ודחס אותו בין שפתיו לפני שענה, "כמובן, כמובן, מה 'תה צריך?"

כל מילה לוותה בטבעת עשן שהצטרפה לעשרות אחיותה בניסיון להפוך את המעבדה לענן.

"שום דבר."

"כי אני יכול להציע לך לשים אותו באורז, אפילו שהביטוח לא מכסה קורזיה."

"למה שתציע לי את זה, אם כך?" תמה הלקוח. הברנש משך בכתפיו והפריח טבעת עשן כפולה לאוויר. "בכל מקרה, אין צורך, הטלפון שלי לא נרטב."

"אז מה 'תה צריך, גבר?"

הלקוח נאנח.

"אני לא רוצה את המכשיר."

"טוב, בזה אני לא יכול לעזור."

"הביטוח לא מכסה?"

הברנש חייך, חושף שורה של שיניי פנינה לבנות.

"לא."

"מה הסיפור עם האורז?" נכנע הלקוח לסקרנותו והצביע על הערמות הלבנות-אדומות-או-חומות שהתנשאו על כל פינה חשופה של הרצפה.

"הו!" הברנש המוזר ניפח את חזהו כמו תרנגול גאה. "אני בודק מה סוג האורז שהכי טוב במניעת קורזיה!"

"חשבתי שהביטוח לא מחסה קורזיה," ציין הלקוח.

הברנש צקצק בלשונו כאילו הוא מרחם על האינטילגנציה האבודה של הלקוח ונעלם חזרה מתחת לשולחן, משאיר את הלקוח המבולבל עם הרבה שאלות ללא מענה וענן עשן שגרם לו להשתעל.

הלקוח גירד את פדחתו ונאנח בפעם המי יודע כמה לאותו היום. הוא כבר לא היה בטוח שלנסות להפרד מהמכשיר שווה את כאב הראש שהחל לצטבר בצורה מאיימת ברקותיו. לא, הוא התעקש בתוך ראשו ויישר את גבו, הוא הגיע עד פה והוא ישאר עד שהמכשיר המקולל יסתלק מחייו.

מצוייד בנחישות החדשה, צעד הלקוח אל מחוץ להנגר האורז והעשן וחזרה במורד המסדרון אל הלובי המואר. התורים בנתיים רק התארכו ועכשיו התפתלו כמו נחשים עצלים מהדלפקים המאויישים מזכירות משועממות ומחשבים ועד למעליות.

הלקוח נעמד בסופו של אחד התורים, אחד שנראה קצר מאחרים ולכן כמובן התקדם לאט להפליא, והתכונן להמתין. נער מחוטט ששוטט לאורך התור הגיש לו חתיכת נייר כחולה.

"מיקומך בתור הוא," הוא אמר וחייך בפה מלא ברזלים. רמקול קטן שאחז בידו השלים בקול מתכתי: "ארבעים ושתיים."

הלקוח הניד בראשו לתודה וקמץ את אגרופו עבה האצבעות סביב חתיכת הנייר הקטנה. הנער המשיך בשיטוטו לאורך התור.

התור התקדם צעד אחד.

ועוד צעד.

ואחד נוסף.

הלקוח בהה בשעמום בעציץ הפיקוס המזוייף שקישט בעלים ירוקים לעד את אחת הפינות.

צעד נוסף.

מבטו המצועף של הלקוח נדד מהעציץ ומשמעותו בחיים אל התקרה וצינורות התקשורות הערניים. המעטפות שרקו כשחלפו במהירות והצינורות שקשקו כאילו עוברת בגבם צמרמורת.

הוא כמעט איבד את מיקומו בתור בזמן שצפה בתקרה אבל הספיק במזל להרחיב את צעדו בדיוק כשאישה שמנמנה ניסה להדחק בינו לבין מספר 41 בתור. הוא עיקם את פניו לעברה והיא הרימה את אפה ומצמצה בשפתיה הצבועות ארגמן.

התור התקדם עוד טיפה.

ועוד צעד.

ואחד נוסף.

הדלפק הופיע בטווח הראיה של הלקוח. מאחוריו ישבה מזכירה שדמתה שתי טיפות מים לחברתה מהדלפק הראשון בו ביקר.

עוד שלושה אנשים לפניו.

שניים.

אחד.

"שלום אדוני, ברוך הבא ללווין התקשורת, שירות התקשורת הטוב בעולם," פתחה המזכירה בקול מונטוני. "במה אוכל לעזור?"

אצבעותיה מיהרו להקיש על המקלדת ברצף שהלקוח חשד שהוא חסר משמעות אבל אכן נראה מרשים ביותר.

"אני מנסה להפטר מהמכשיר הסלולרי," הלקוח התחיל בנימוס.

"תרצה הצעה למכשיר חדש?" הציעה מיד המזכירה והמשיכה בלי לעצור כדי לנשום, "יש לנו את ה -"

"אני לא רוצה מכשיר חדש," קטע אותה הלקוח בנימוס האפשרי, לפני שהיא הספיקה לפרוץ במניית כל מכשירי הטלפון הכי חדישים בשוק. "אני רק לא רוצה את הישן."

"אולי בכל זאת תתעניין באפשרויות שאנחנו מציעים? מחלקת שימור הלקוחות ממש לא רחוקה, רק מעבר לפינה. המסדרון שם ממול, הדלת האחרונה."

היא ביצעה בידה תנועת דפדוף מהירה והלקוח מצא את עצמו, להפתעתו המוחלטת, מאפשר לאדם מאחוריו להעמד מול הדלפק.

הוא קימט את מצחו וגירד בפדחתו. הוא לא רצה שימור לקוחות, לא? מילא, אם כבר נזרק מהתור מה זה יזיק לבדוק מה יש להם להציע. אולי שם יהיה עם מי לדבר.

המסדרון המדובר דמה בכל לקודמו, מלבד הדלתות, שהפעם נצבעו בגוון חולני של צהוב במקום גוון חולני של ירוק .הלקוח הניח שזו הייתה עסקת חבילה שזיכתה את לווין התקשורת בצבע הדלתות, כי אחרת לא היה הסבר לבחירה האיומה.

גל צחוק פרץ מהדלת השניה מימין, עליה היה כתוב בכתב יד – 'תיקון אוטומטי.' הלקוח התקרב אליה בסקרנות. הוא נצמד לקיר והציץ דרך הסדק הצר שנשאר בין המשקוף לדלת. במשרד הקטן ישבו זה לצד זה שני בני נוער אדומי שיער וסמוקי פנים והתגלגלו מצחוק.

"מה אתה אומר, קסם זה קרוב מספיק לכסף?" בן נוער ג'ינג'י אחד שאל את חברו והצביע על משהו שהופיע על מסך המחשב אליו אפי שניהם נדבקו.

"זה לא שיש לה משהו משניהם," הג'ינג'י השני אמר ושניהם פרצו בצחוק.

"מצוין! זה אחד טוב, אחי!" ג'ינג'י אחד שיבח את אחיו.

"חכה-חכה, יש לי עוד. מה אתה אומר על זה: אני חושב שלגמרי אפשר להחליף את הטקס בסקס. אני בטוח שהידידה הזו שלו תהיה מופתעת מכמה הוא שכונה."

"או שהיא סתם תחשוב שיש לו נימוסים גרועים!" הכריז ג'ינג'י אחד בעודו מניף אגרוף ניצחון באוויר.

הם פרצו בצחוק קולני בשנית.

הלקוח החליט לסגור את הדלת לפני שיתפתה להיכנס ולהכניס בהם קצת נימוסים בעצמו. לפחות עכשיו הוא ידע מי אחראיים לחלק מהשיחות המביכות ביותר שלו עם הבוס.

הוא התרחק משם בצעדים מדודים וספר נשימות עד שהד צחוקם של הג'ינג'ים עומעם תחת כובד הרעשים האחרים ששלטו בחלל לווין התקשורת. המסדרון המשיך והמשיך והדלתות קיבלו שמות מוזרים יותר ויותר .

הדלת מימנו נשאה בגאווה חותמת שהצהירה – 'מחלקת שיטוח ודיקוק.' לפי הרעש הרם של המכונות שנשמע מאחוריה, בהחלט דיקקו שם דברים מסביב לשעון. הדלת משמאלו, לעומת זאת, נשאה את השם המבלבל – "תמיד פה בשבילך!', אבל כשהלקוח פתח אותה הוא גילה שהמשרד שמאחוריה עומד ריק וגלמוד.

הוא המשיך בצעידתו בעוד הדלתות שסביבו מצהירות על עצמן כמחלקות משונות יותר ויותר, כאילו מי שתכנן את לווין התקשורת כבר ידע מראש שאין דרישה אמיתית לשימור לקוחות כשאתה ספק התקשורת היחיד. אולי הוא ידע, זה נשמע סביר למדי כשחושבים על זה.

המסדרון התעקל פתאום בחדות והסתיים. בסופו נקבעה דלת אחת אחרונה, דלת פלדה עגולה כמו דלת כספת שהתנשאה מעל לראשו של הלקוח והייתה רחבה ממוטת זרועותיו. לצד הדלת נתלה שלט עץ פשוט שעליו הודפסו המילים – 'מחלקת שימור לקוחות.'

חוט של פחד נשזר סביב יתד הנחישות ששלטה בלקוח. המקום היה מאיים, באין מילה טובה יותר. מסוג המקומות שאתה יודע איך להיכנס אבל היציאה היא לא בדיוק אופציה. הוא חשק את שיניו וזקף את ראשו. הוא לא יכנע לקצת משחקי מוח פשוטים, יש לו מטרה והוא יגשים אותה! הוא ישר את חליפתו המשעממת והטיב את משקפי חצי הסהר על אפו.

הלקוח דפק בדלת.

הנקישה הדהדה לרגע במסדרון לפני שנטמאה כליל תחת חריקת הצירים של הדלת הנפתחת. היא החליקה על ציריה בקקפוניה של ציפורני מתכת על משטח אבן, כמו גירסה משופרת של הקול מעורר הצמרמורת של ציפוני המורה על לוח הגיר.

הלקוח ציפה לצינוק אפלולי בצד השני של הדלת, אבל כשפסע דרך החור העגול נחשף בפניו גן עדן בתוך בניין. הוא עמד בתוך אולם גדול עם תקרה גבוהה כל כך שבקושי אפשר היה לראות אותה. ציפורים צבעוניות נסקו בין ענפי עצים נושאי פרי, כל סוג של פרי, גם כאלה שבהחלט לא היו בעונה או גדלו על עץ. השטיח הכחול הוחלף בשטיח דשא עבה שנכנע בעדינות תחת עקבי נעליו של הלקוח, והמזכירות מאחורי הדלפקים היוקרתיים חייכו באמת; זה אפילו נראה כאילו הן עשויות רק מעשרים אחוז פלסטיק במקום משמונים אחוז כמו חברותיהן.

הלקוח קטף אבטיח אישי מענף קרוב ושבר אותו כנגד מפרק ברכו. הקליפה הירוקה מפוספסת התנפצה בקלות וחשפה את התוכן האכיל. אכיל לרוב, לפחות. בתוך האבטיח הזה, החלק שלרוב היה אדום מנוקד גרעינים שחורים, היה כולו בגוון אפור ובמרקם ספוגי. שכשהלקוח הסקרן-חושש נעץ בו את אצבעו הוא התפורר כמו ערמת אבק תחת משב רוח.

הלקוח מצמץ בהפתעה וזרק את שאריות הקליפה לפח שמוקם אסטרטגית לצד אחד העצים. הוא ניגב את ידיו במכנסו ושקל לקטוף תפוח, אבל החוויה האחרונה גרמה לו להדיר את צעדיו מהעצים. עדיף שישאר ממוקד במטרה – להפרד סוף-סוף מהמכשיר הנייד המרגיז.

הוא נעצר מול אחד הדלפקים. הפקידה, אישה בחליפה בצבע חלמוני ועליז וצעיף מפוספס ורוד-לבן, חייכה אליו במלוא הפה. "שלום אדוני, תרצה לשמוע על העסקאות שאנחנו מציעים ללקוחות ותיקים?"

"הא, לא," אמר הלקוח.

הפקידה המשיכה לחייך. "יש לנו את החבילה החודשית – "

"אבל אמרתי שאני לא רוצה," הלקוח קטע את דבריה. "אני לא רוצה עסקה ואני לא רוצה להשאר פה. לא, תודה."

"טוב, אבל אתה לא יכול לעזוב, נכון?"

יד כבדה נחתה על כתפו של הלקוח והוא הסתובב לאחור בבהלה. אף אל אף, הרבה יותר מדי קרוב, לדעתו של הלקוח, עמד בריון עמוס שרירים. הוא היה יכול להזכיר קצת משאית, אילו אלו היו מחליטות לוותר על הגלגלים ולהתחיל ללבוש שחור עם שחור בשילוב אופנתי.

"אני חושב שנפלה פה אי הבנה," הלקוח פנה במהירות בחזרה לפקידה המחייכת. היא לא הפסיקה לחייך.

"הנחתי שתגיע למסקנה הזו." היא מחאה כף והנשיפות החמות שהרעידו את השערות הדקות שצמחו על עורפו של הלקוח התרחקו. "אם כך, איפה הייתי? הא כן, העסקה המשלמת שלנו ללקוחות ותיקים."

"לא, לא," נאנח הלקוח. "אני רוצה לחזור לקבלה. את לא מי שרציתי לפגוש."

"העסקה מאוד משתלמת…"

הלקוח התחיל לספור כבשים ונתן לה לדבר. הוא הרהר על במשמעות החיים וגם חשב מה יאכל לארוחת צהריים. הבטן שלו הסכימה עם המחשבה האחרונה וקרקרה ברעב.

הפקידה עצרה את דבריה והסתכלה עליו בעיניים גדולות ועגולות כמו עיני בובה. "הקפיטריה נמצאת בקצה השני של המסדרון אם אתה רוצה לאכול."

"כן, כמובן, לאכול."

הלקוח חטף את ההזדמנות בשתי הידיים וחמק ממחלקת שימור הלקוחות לפני שהפקידה תיזכר שכלל לא הבטיח שיחזור.

הוא רץ כל הדרך עד הלובי, בטוח שבכל שניה יחוש את נשימתו החמימה של הבריון על עורפו ויגרר בחוסר רצון חזרה אל גן העדן המזוייף והפקידה המחייכת. אבל שום ביריון לא חיכה לו כשפסע לתוך אולם הכניסה כשהוא מיוזע, אדום פנים ופרוע, רק התורים הארוכים שהתפתלו זה סביב זה כמו משחק הסנייק האנושי הגדול בעולם.

הוא נעמד בקצה אחד התורים. הבחור המחוטט הגיש לו פתק.

"מיקומך בתור-" קול רובוטי "-120."

הוא חיכה בלחץ, מעביר את משקלו מרגל לרגל כמו ציפור שעוד רגע תפרוס כנף ותעוף. עד שמספר 60 הגיע לדלפק הוא כבר הפסיק להביט מעבר לכתפו בחשש. במספר 87 התחיל להמהם לעצמו שיר ערש שזכר רק בקושי. וכשמספר 118 נעמד מול הדלפק הלקוח כבר כמעט שכח לחלוטין מהביקור הלא מוצלח במחלקת שימור לקוחות. הוא כמעט היה מגדיר את עצמו רגוע אילולא היה רעב כל כך.

"שלום אדוני," פתחה הפקידה.

"אל תטרחי, שמעתי את זה כבר פעמיים היום, זה נמאס מהר מאוד. רק תגידי לי בבקשה איך אני מגיע למשרד המנהל," הלקוח קטע אותה בגסות מסויימת אבל זכר לומר בבקשה. זה כמעט מכפר, הוא החליט. בכל זאת, אפשר לסלוח לו, הוא רעב.

"משרד המנהל?"

"כן, נמאס לי להסתובב פה במעגלים. אז אם תוכלי בטובך להפנות אותי למנהל זה יהיה מצוין."

"המנהל לא פנוי עכשיו."

הלקוח צבט את אפו מתחת לגשר המשקפיים וגלגל את עיניו. "לא נורא, אני בטוח שנסתדר."

"אי אפשר לגשת למנהל סתם כך," התעקשה הפקידה בטון מנומס ומנטוני להפליא.

"זה לא סתם כך," הסביר הלקוח. "את מבינה, בזמן שחיכיתי בתור בפעם הראשונה הייתי ממש צעיר, אבל אילו עכשיו, אחרי ששוטטתי פה קצת וחיכיתי בעוד שני תורים הבנתי שאני כבר לא צעיר כמו שהייתי בבוקר. לא, אני די בטוח שאני, נכון להיום, מכיר את הלווין המרתק הזה יותר טוב ממנו. אף שעדיין לא מצאתי את הקפיטריה."

"היא נמצאת במסדרון השני – " הפקידה ניסתה לעזור, אבל הלקוח שיסה אותה לפני שיכלה לדפדף אותו לבא אחריו.

"לא, אני לא רוצה לדעת איפה הקפיטריה. אני רוצה לראות את המנהל. אני מעוניין להחזיר לו את המכשיר הנייד שלי."

"אני בטוחה שאחת המחלקות תתאים לך יותר."

"זה העניין, את מבינה, בדיוק גם הגעתי למסקנה הזו. זאת אומרת, למסקנה ההפוכה. כמו שאמרתי, שוטטתי ברחבי הלווין הזה מהבוקר. ראיתי את מחלקת יצירת טכנולוגיות חדשות ואת מחלקת הפצה ברשת ואפילו את מחלקת תלונות לקוחות, אף שזו הייתה רק מגרסת נייר. אבל לא משנה כמה חיפשתי את מחלקת ההחזרה לייצרן לא מצאתי. אם כך, נשאר רק להניח שאם אני רוצה להיפרד מהמכשיר אני צריך לגשת לייצרן עצמו. עכשיו, תגידי לי בבקשה – " הלקוח היה גאה בעצמו שזכר לומר בבקשה על אף הקרקורים שבקעו מבטנו, "איפה משרד המנהל."

"במעלה המדרגות. זו הדלת היחידה." הפקידה חזרה לתקתק על המקלדת.

"תודה," זרק הלקוח מעבר לכתפו ופנה אל עבר גרם המדרגות שטיפס לתקרת הלווין.

הוא חש עצמו קליל כשיעדו קרוב כל כך. והינה לפניו בראש המדרגות הדלת עמדה עץ מהגוני כהה ומבריקה חרוטה עיטור עלי גפן וקנוקנות מתפתלות. במרכז הדלת ניצב מקש מיושן למראה דמוי ראש חמור, אוזניו הארוכות מחוברות לעץ וחרטומו המגוחך משמש כמקוש.

הלקוח אחז בראש החמור ונקש על הדלת.

היא נפתחה ללא קול וחשפה חדר ריק שבקירו היה חצוב חלון גדול שהשקיף על הנוף היפייפיה של כדור הארץ, חצי כדור צבוע כחול וירוק מעוטר בשרשראות עננים צמרירים דמויי עדיים. מול החלון עמד תופעה מספר #4242.

"שלום," אמר הלקוח.

המשיח הניד לשלום בתשובה. "מצאת את מבוקשך?"

"מצאת את הגאולה?"

הם חייכו זה לזה באחווה חסרת אונים.

"אתה לא יודע במקרה איפה המנהל, נכון?" שאל הלקוח כשהשתיקה נמתחה והבטן שלו הזכירה לו שעוד לא אכל צהריים. "או לפחות הקפיטריה."

"איני חושב שיש מנהל," ענה המשיח. "אני בינתיים עוד לא מצאתי את מי שאחראי לכל." הוא החווה סביבו – על הלווין או על העולם.

"אם כך, ראית בסביבה פח אשפה?"

המשיח הצביע על סלסלת פח שחורה שנצבה בפינת החדר הקרובה ללקוח.

"תודה," אמר הלקוח. הוא שלף את המכשיר הנייד מכיס מכנסיו, הוציא את הבטרייה וזרק את שני החלקים לפח.

"מצאת את מבוקשך?" שאל המשיח שוב.

הלקוח משך בכתפיו. "אני לא יודע. זאת יכולה להיות ההתחלה."

הוא יצא מהחדר.

לפניו עמד דלפק שמאחוריו פקידה מחוייכת שצעיף כחול-צהוב דק לצווארה.

"שלום אדוני, ראינו שוויתרת על המכשיר הנייד שלך ואנחנו פה, בלווין התקשורת, שירות התקשורת הטוב בעולם, מציעים לך את שירות דואר היונים שלנו. הכי טוב, באחריות!"