עשן וכוכבים

"תסתכלי למעלה, ולעולם אל תשנאי"

כך אמי הייתה אומרת לי אחרי כל פעם שבה הנזירות התעמרו בי.

כל פעם שהוסיפו לי ערימת נעליים לנקות – כשרק סיימתי את הערימה הקודמת.

כל פעם שדרשו ממני להביא עוד דלי מים מהבאר הקפואה למחצה ולהעלות אותה עד למגורי הנזירות המשגיחות, ואם הייתי מחליקה והמים נשפכו, מפאת כובד הדלי וחלקלקות המדרגות או הכפור על אצבעותיי הקטנות, היו נוזפות בי בצעקות ושולחות אותי לנקות את השלולית ולהביא דלי חדש.

כל פעם שאם המנזר הייתה קוראת לי בשמות מבישים והנזירות המשגיחות היו מביטות בי במבטים של סלידה מהולה בהתנשאות.

"תסתכלי למעלה ולעולם אל תשנאי" אמי הייתה כורכת סביבי את זרועותיה, מקרבת את מצחה למצחי ועוצמת עיניה.

כך כשהייתי קטנה והייתי ממררת בבכי אחרי שאם המנזר סטרה לי או צבטה את אוזני בחוזקה.

כך כשגדלתי מעט ושלטתי יותר בדמעות, אך רצתי להתרפק בזרועותיה של אמי אחרי כל תקרית.

כך כשגדלתי יותר , והייתי עומדת בעוז ובמרד מול אם המנזר או האחות התורנית לאחר הלקאות על ירכי וידי ומניעת מזוני הדל ואחר כך מסרבת למגעה של אמי, כשליבי מלא אש ורצון להכאיב.

אך אמא עטפה אותי בכל מקרה, באהבה וחמלה, ובמשפט הנצחי שלה. בה, כך ידעתי, הנזירות התעללו אף יותר, אך טיפת מרירות לא ראיתי בה מעולם.

"תסתכלי למעלה ולעולם אל תשנאי".

"מה כבר יש שם למעלה?" שאלתי את אמי אינספור פעמים במשך שנות חיינו במנזר, כפליטות ממלחמה זוועתית המתרחשת מחוץ לחומות אשר התקבלו מטוב הלב של הנזירות, רק כדי להפוך למשרתות בזויות וסובלות.

"כוכבים, ילדתי! אינספור כוכבים בהירים ויפים היוצרים הרמוניה בעולם הגדול. אורך חייהם דומה לנצח והם דוממים בצורה מעוררת הוד. לעומתם כל דבר בעולם הזה הוא קטן וחסר משמעות. גם השנאה, לכן אין מה לבזבז עליה את החיים הזעירים וברי החלוף כאן על האדמה".

שמעתי סיפורים על שמיים תכולים בשעות היום, עם שמש צהובה וגדולה ומחממת.

שמעתי סיפורים על שמיים שחורים בלילה, זרועי כוכבים ומוארי ירח.

אף פעם לא ראיתי כוכבים, או שמש חמה או ירח מואר. רק שמיים אפורים, עמוסים עננים חונקים ומורידי שלג אפרפר, מעורב בעשן המלחמה. אפור בהיר יותר ביום, כהה יותר בלילה, לא יותר מזה. העצים לא ירוקים, אין פרחים, יש מעט מדי דשא, מעט מדי תבואה.

אמא אמרה לי שזה לא נכון. שכשהייתי קטנה ראיתי הרבה ימים תכולים ולילות זרועי כוכבים, ועצי פרי ופריחה ורודה וצהובה. אני פשוט לא זוכרת את זה, אני לא זוכרת כלום מלפני המנזר.

זה גם לא נכון, אני זוכרת את הכניסה למנזר. פרטים קטנים שמצטרפים לתמונה מעומעמת.

אמא מחזיקה אותי בזרועותיה. אני קטנה במעיל אדום וסרט על שערי, אמא במעיל כחול עם חפתי פרווה חומים ויפים, שערה בתסרוקת מעודנת ופניה יפות, כל כך יפות. אנו עומדות בפני שער ענק ומאיים. העשן כבר מסתלסל באוויר, מראות המלחמה הנוראיים, הריחות והקולות – הם שהבריחו אותנו לכאן. על עץ קטן ליד הכניסה למנזר, עדיין יש כמה עלים ירוקים וניצנים קטנים וורודים.  העץ הזה לא ישרוד עוד זמן רב.

צוהר קטן בדלת נפתח ואם המנזר מביטה בנו בפנים חתומות. אמא מדברת איתה, מתחננת בפניה ואם המנזר עונה לה בתשובות קצרות. אני לא זוכרת מילה ממה שנאמרה ביניהן. אני רק זוכרת שחיבקתי את צווארה של אמא והשענתי את ראשי על כתפה. בסוף השער נפתח והוכנסנו פנימה. את המשפט הבא של אם המנזר אני כן זוכרת ובחיים לא אשכח. היא אמרה לאמא "הורידי אותה מזרועותייך, אין מקום לפינוק כאן. היא תצטרך לגדול מהר".

בהתחלה הנזירות התעלמו ממני, חוץ מפרח נזירות בשם ביאנקה, שהייתה נחמדה אליי. היא נתנה לי קצת יותר מזון, טיפלה בי כשאמא חלתה או כשאני חליתי, לפעמים שיחקה איתי מעט.  אחר כך היא  הפכה לנזירה ברנדט ואני למשרתת חרופה ומוקעת. ראיתי אותה פחות ופחות, אך כשראיתי אותה, היא תמיד נתנה לי מבט של רוך וחמלה. היא הייתה היחידה שנהגה בי כך.

למגורים קיבלנו כוך קטן בעליית גג. התקרה השתפלה בו בחדות מהקיר ויצרה משולש קטן בו גרנו. בתקרה היה קבוע חלון קטן ועגול, שתחתיו מיקמה אמא את היצוע הדל שלנו, כך שיהיה לנו קצת אור ואוויר. לא היה אוויר, כי לא יכולנו לפתוח את החלון בגלל הכפור המקפיא ואור היום היה כה דליל  שראינו רק אפור. למרות זאת אמא התעקשה לנקות את החלון לעיתים מבפנים ומבחוץ, כאילו היא חיכתה למשהו חשוב שנוכל לראות דרכו.

"מה הם כוכבים אמא? למה הם חשובים" שאלתי בעוד אנו מסתופפות על יצוענו ואמא מביטה בחלון האפרפר.

"הכוכבים הם יצורים שמימיים. בני האנוש חושבים שהם רק סלעים שמחזירים אור, וחלקם אכן כאלה, אך חלקם חיים, האור שנצפה מהם פועם מתוכם".

"איך את יודעת את זה אמא?"

"כי הייתי כזו. כוכב חי ופועם. מצנצנת במשך עידן ועידנים בחלל עצום ומעורר הוד, ביחד עם כוכבים חיים אחרים. היינו משפחה כזו. פעמנו במרחק אחד מהשני, אך דיברנו בינינו בדממה".

חשבתי שאמא הוזה מרוב סבל, אבל הפנים שלה תמיד האירו באור פנימי. למרות כל הסבל והרעב וההתעללות, אמא הייתה יפה וקרנה באור חלבי כחלחל. אולי גם אני רציתי להאמין.

"מה עשית שם במשך כל העידנים האלו?"

"התקיימתי. אבל תמיד נמשכתי לחיים על פני הכוכב הכחול והגדול שעליו חיים כל כך הרבה צורות חיים. צפיתי בו מרחוק, מגדל בתוכו עוד ועוד יצורים מופלאים… ובני אנוש… ראיתי איך חיים כל היצורים האלו חיים קצרים כל כך ובכל זאת מספיקים כל כך הרבה בזמן הקצר הזה – לאהוב, לשנוא, לאכול, לבנות, לרקוד, ללדת צאצאים ולגדלם ואז למות… ראיתי את עצב הנותרים מאחור. רציתי לחוש מה הם מרגישים. את יודעת, הרבה כוכבים שהרגישו כמוני פשוט הפילו את עצמם אל תוך הכוכב הגדול והכחול ובו פשוט נוצרו מחדש כיצור בר חלוף, אנושי או חייתי כרצונם."

"ומה קרה איתך?" שאלתי, מנסה להישאר ערה ולשמוע את הסיפור המופלא מבחינתי, למרות הקור והעייפות הנוראית.

" אני? אמרתי למשפחה שלי שלום והפלתי את עצמי מטה, נפילה ארוכה ומפחידה ומרגשת. עליתי באש ויצרתי שובל גדול של עשן. נפלתי בתוך יער ויצרתי מכתש קטן סביבי. נוצרתי כנערה צעירה, ממש ילדה. פניתי לעיירה קטנה של בני אנוש ששכנה לצד היער והם קיבלו אותי בפליאה, אך בסקרנות ובאהבה. גדלתי שם. פגשתי את אביך כשעבר שם בדרכו ללמוד את רזי הרפואה והתאהבתי" פה היא התנשמה והביטה בי "זה היה רגש מדהים והוא היה שווה את כל הסבל שאי פעם סבלתי מאז… האהבה לאבא שלך ולך" היא נשקה למצחי.

אני לא זוכרת את אבא שלי, הוא נהרג כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה ואין לי שום זיכרון מאז.

"את מתגעגעת? "

"מאוד"

"אני מתכוונת… לחיים בתור כוכב? שם למעלה?"

אמא העמיקה מבט לתוך עיני ושתקה לרגע.

"כשהגוף בר החלוף שלי ימות, חלק ממני ייקבר באדמה וחלק ממני יימצא את דרכו חזרה למעלה, להתגבש מחדש לכוכב. כשזה ייקרה, אהיה כוכב קטן יותר מכפי שהייתי קודם ואראה רחוקה יותר, אבל בהתחלה, לזמן מועט, אני אפעם ואזרח חזק יותר, מכוח הרגשות שהתקיימו בי בזמן קיומי כאן".

"אל תעזבי אותי כאן אמא" אמרתי, כולי מזועזעת מהאפשרות של עולם בלי אמא.

אמא לא ענתה לי. רק חיבקה בחוזקה וזמזמה מנגינת ערש עד שנרדמתי.

המלחמה והחורף נמשכו שנים ונדמה היה שימשיכו לנצח. הם היו כרוכים זה בזו. עשן ההפצצות הסמיך שהגיע מאזורי הקרב, הכביד את העננות הבלתי נגמרת והחמיר את הכפור והשלגים האפורים. החורף מצידו הגביר את הייאוש והנקמנות ומנע כל סיכוי לשלום או לפחות להפסקת אש בין הצדדים. חיינו על סיפו של הסיוט, מוגנות בחומות המנזר וזכויותיו למזון ומסחר עם העולם החיצון ללא פגיעה. הילת הדת סביב המקום מנעה מהצדדים לכבוש אותו או לפגוע במי שבתוכו – נשים מקודשות לאיש שנצלב לפני אלפי שנים. זה שסבל בכדי שהאנושות לא תסבול מחטאיה.

הנזירות כולן ניסו להטביע את האמונה באיש זה באמא ובי. אמא הייתה מודה להן תמיד על נדיבותן וחכמתן, אך מתעלמת מדברי האמונה בדממה. אני תמיד הנהנתי אבל התקשתי להבין איך הן מאמינות שאיש מעולמות עליונים מת בכדי למנוע סבל ואכן הצליח, בהתחשב בזוועות שמתחוללות מחוץ לחומות. אולי בגלל חומות המוגנות הן האמינו. מצד שני, הן טענו שהוא מת בשביל האנושות ולא בשביל קומץ נשים נרגנות הלבושות שחור ומתייחסות ככלבים למי שאינו מסכים איתן. אז לא, הן לא הצליחו להמיר את אמא ואותי.

אמא המשיכה להאמין בכוכבים.

אני לא האמנתי בכלום.

הן שנאו אותנו על כך.

גם בחורף שאינו נגמר, השנים חולפות. ניתן היה לראות את זה בבגדי המתקצרים עליי משנה לשנה ומוחלפים בבגדיהם של אנשים שכבר לא נזקקו להם יותר. אמא אמרה שאני כבר בוגרת, האחות ברנדט חישבה שאני בת 17, אבל היא לא יכולה להבטיח. השנים חולפות. ניתן היה לראות את זה בהזדקנותה של אמא.  אם המנזר החליטה להראות מעט חמלה כלפי אמא שלי ולהעביר חלק ממטלותיה אליי, כי גופי חזק יותר ויכול לעמוד בכך. ואז החלו סופות רוח חזקות יותר, הן הניעו את העננים והעשן וערבלו אותם בתבניות משונות. אמא אמרה ששינוי בדרך. שמתי לב שהנזירות ההולכות במסדרונות לכיוון אולמות התפילה נראות מהורהרות יותר, שפתיהן מלמלות תפילה מקדימה לזו שתערך באולם.

לילה אחד הרוחות היו כה חזקות ששריקתן על חריצי הקירות בעליית הגג כמעט הטריפה את דעתי. נראה היה כי הצלחתי להירדם לדקות ספורות בלבד והנה אמא מנערת את כתפי בחוזקה "קומי, את חייבת לקום עכשיו, תפקחי את העיניים" שמעתי את קולה המרוגש. פקחתי את עיני הכבדות. אמא הצביעה לעבר החלון העגול "את רואה את זה? את רואה?". מצמצתי וניסיתי להבין מה ריגש את אמא כל כך. בחלון העמום שתמיד הראה את אותו נוף אפור, הופיע כתם שחור גדול. "מה זה?" שאלתי. אמא לא ענתה, במקום זה היא קמה ונאבקה לפתוח את החלון.

"אמא לא. אנחנו נקפא למוות" הזדעזעתי וערמתי את מעט השמיכות והמעילים שלנו עלינו כשהיא הצליחה לפתוח את הצוהר. הקור היה כה מקפיא שהוא עצר את נשימתי. ואז ראיתי את מה שאמא רצתה שאראה. ה"כתם" השחור כלל לא היה כתם. העננים האינסופיים נקרעו בחלקם וראיתי פיסת שמיים שחורה משחור ובתוכה מנצנצים להם כוכבים בהירים ומנצנצים. המראה היה מהפנט! אמא אחזה בחוזקה בכתפי בידה האחת והצביעה בידה הפנויה לשמיים החומקים עוד רגע אל מתחת למעטה העננים המתחדש "תסתכלי לשם, לשם, איפה שאני מצביעה" אמרה בבהילות "את רואה את שלושת הכוכבים הקטנים המסודרים בשורה אלכסונית ומעליהם עוד שלושה כוכים בחצי עיגול?" הנהנתי להן.      "החור בין שני הכוכבים האלו, את רואה אותו? שם, שם אני עמדתי בעבר. שם, אחרי שהגוף בן האנוש שלי ימות, לשם אני אחזור. תסתכלי טוב, תזכרי, זה חשוב. יום אחד השמיים יחזרו להופיע. את צריכה לדעת איפה תוכלי למצוא אותי. את מבינה?" הנהנתי שוב. עמדנו שפופות וחבוקות תחת החלון הפתוח בקור המקפיא ובהינו בפיסת השמיים עד שנעלמה בשנית תחת האפור האין סופי של עשן ועננים.

אחרי הלילה הזה, אמה חלתה. היא הלכה ונחלשה, סחרחורות תקפו אותה ושיעול עמוק בקע מתוכה. היא לא יכלה לעמוד במטלות יותר, בקושי יכלה לטפס אל הכוך שלנו. אם המנזר העבירה אליי את כל מטלותיה, אבל האחות ברנדט דיברה עם אם המנזר והצליחה להפחית אותן ולאפשר לי לטפל בה. אמא החלה להיעלם כמו עשן. הנזירות הביטו בי בעיניים מרחמות, אך הרחמים נשארו שם – הן לא הציעו כל עזרה או נחמה או אדיבות. רק האחות ברנדט באה לעזור, לסעוד את אמא ולוודא שגם אני אוכל ואישן קצת. האחות הטובה הציעה שנרד לאולם החולים שבקומת הקרקע של אחד המבנים, אך אמא התעקשה להישאר בקיטון, מתחת לחלון העגול ממנו יכלה לצפות בשמיים "כשאני אחזור לשם" לחשה לי לפעמים, בין התקפי השיעול הקשים, כשהיא מוטלת כבובת סמרטוטים על היצוע שהוספו לו מעט כריות ושמיכות מנדבות הנזירות "את תזכרי איפה לחפש אותי, נכון? את תזכרי" והשיעול היה מכריע אותה. "כן אמא, אני זוכרת. החור בין שני הכוכבים , איפה ששלושה אלכסוניים ושלושה בחצי עיגול". הייתי מותשת מהטיפול בה ובכל זאת, אטמתי את אוזניי מלחשושי הנזירות על גסיסתה.

אני לא זוכרת שנרדמתי ליד אמא, אבל אני זוכרת את שחלמתי.

עמדתי באמצע שדה קרב מעשן באדום ושחור. מסביבי על האדמה היו פזורים כלי נשק, מגינים ושריונות שבורים או מנופצים, קרעי דגלים התנופפו ברוח לא מורגשת. למרחק מיילים נראו שברי כלי המלחמה, אך שום חייל, עומד או פצוע או מת, לא נראה בשדה הקרב. בזווית עיני ראיתי התגוששות בין שתי דמויות זוהרות. התקרבתי וצפיתי במחזה מהמם – דמות אחת הייתה גבוהה ומרשימה, מראה כבן אנוש, אבל עדיין לא אנושית לגמרי, משהו במבנה הפנים המוארך והעיניים משוללות הלבן. הדמות רכבה על סוס לבן ענקי והייתה עטויה בשריון שאור כחלחל בהק ממנו. בידה האחת אחזה במושכות הסוס ובשנייה בחרב ארוכה ורחבה. גם מן החרב בקע אותו אור כחלחל, אך ניתן היה לראות את ברק המתכת הבהירה מתחתיו ואגלי אור נצצו עליו.

הדמות הכחולה נאבקה בדמות שהייתה זהה לה במראה, אך עם זאת שונה ממנה כל כך, בשריון הבוהק בירוק וחרב ומגן הבוהקים באדום. האביר הכחול נדמה כמלאך מסיפורי הנזירות. האביר הירוק עם החרב האדומה, נדמה כשד מאותם הסיפורים.

האביר-השד היה ללא סוס ונלחם מהקרקע באביר- המלאך על הסוס הענקי, עמידתו איתנה ולא מתפשרת. האבירים לא ראו אותי כלל, אך אני יכולתי לראות כל שריטה על עורם או חבטה שנוצרה על שריונם או על המגן. יכולתי להריח את העשן ולהרגיש את אותה רוח חמה ובלתי נראית שבידרה את רעמת הסוס. שני האבירים נראו פגועים, אך אף צד לא נראה מנצח על הצד השני – שוויון מלחמתי ארוך ומתיש.

לפתע פרץ אור לבן וחזק מאחורי, פניתי אליו בעודי מכסה על עיניי וראיתי את האור הופך לנהר של טיפות נוצצות ונורה, כמו אלומה אדירה, כלפי מעלה ומפלח את השמיים העשנים. המומה, הפניתי את מבטי חזרה אל האבירים, לראות את תגובתם. נראה היה כי הם לא הבחינו באור המפלח כלל, אך משהו השתנה בקרב. ידו של האביר-מלאך על הסוס הייתה על העליונה ובאבחת חרב ענקית, פגע בשריונו של האביר-שד. השריון נבקע ואור ירוק זלג ממנו אך אפילו לא טיפת דם אחת. אביר-השד התנודד ונפל על ברכיו, אך לא מת. אביר-המלאך הנהן בראשו , סובב את סוסו הגדול ורכב משם. רוח אדירה שטפה את שדה הקטל וצלצול מרוחק של פעמונים ענקיים נשמע.

התעוררתי למשמע פעמונים קרובים יותר ומלמולי הללויה נרגשים שיצאו מפיותיהן של הנזירות שיצאו אל החצר. הבטתי אל אמי הישנה ואז אל עבר החלון ממנו ראיתי את הלילה ואת הפעמונים שבמגדל מצלצלים בקול אדיר. הבטתי שוב באמי והבנתי שני דברים שונים באותו הרגע.

המלחמה הסתיימה!

ואמא שלי מתה.

*

יש לשמיים כל כך הרבה צבעים – תכלת וורוד וכתום וסגול וכחול כהה ושחור…

יש שמש שזורחת ושוקעת, יש ירח שמתמעט ומתמלא ויש כוכבים. כל כך הרבה כוכבים…

השמיים לא הופיעו מיד, זה לקח זמן. המלחמה נגמרה והקשר בינה לבין החורף נותק. החורף מצידו החל מפנה את דרכו לעונה הבאה וללא העשן החונק, העננים החלו להתפזר. האוויר התנקה והחל להתחמם. הכפור החל נוטף מעל העצים וגגות המבנים בטיפות גדולות וזרזיפים מהירים.

את כל זה ראיתי דרך החלון הקטן, באותם ימים ארוכים אחרי שקברנו את אמא בקבר קטן ולא מסומן. ישבתי על היצוע הריק והבטתי דרך החלון, בקושי אכלתי או ישנתי ,ימים שלמים.

"את תצטרכי להחליט בקרוב" אמרה לי אם המנזר, לאחר שקראה לי אל חדרה ואני לא יכולתי לסרב. עמדתי במרכז החדר, נזופה כתמיד. "נתתי לאימך ולך את מקלט המנזר עד לתום המלחמה! המלחמה נגמרה ואימך מתה, כמה מצער, אך לא אוכל להמשיך במצפון נקי ולאפשר לך לגור כאן, אלא אם כן תבחרי להפוך לפרח נזירות ולהתכונן לקחת על עצמך את שבועות הנזירה". יצאתי את חדרה של אם המנזר בידיעה ברורה באיזו אפשרות אבחר.

"תמיד נרשה לך לבוא ולבקר את קבר אימך, את יודעת." האחות ברנדט אחזה בידי וליוותה אותי אל שער המנזר. הבטתי בה, חיבקתי אותה ויצאתי. אין לי שום כוונה לחזור לכאן. אני לא זקוקה לקברה הלא מסומן של אמא, יש לי כוכב מאיר בשמיים. אני רק צריכה למצוא אותו.

עזבתי את המנזר לעולם שלא זכרתי ולא הכרתי, עם צרור מועט של בגדים, מזון וכסף למקום לינה ועם הוראות עמומות כיצד להגיע לעיר הקרובה. הייתי לבד בעולם שסוע שהתחיל להחלים ממלחמה ארוכה ולהפשיר מחורף לא טבעי. צעדתי ברגלי על פני נוף לא מוכר ופראי אך ראיתי גם  פליטים ופצועים שיצרו לעצמם מפלט על הדרך אל העיר או שנדדו אליה. הייאוש נראה בעיני רבים והחל מחלחל גם אליי. איך אסתדר, לבדי, בעולם של זרים שמנסים ללקק את פצעיהם ולבנות את חייהם מחדש? אני בכלל לא מכירה את החברה האנושית ממנה בודדתי לפני זמן כה רב. מפחד מהאנשים המיואשים, ירדתי מהדרך הסלולה. התחיל להחשיך ונהיה לי קר, אורות העיר נראו מרחוק תחת מעטה קל של ערפל וניסיתי להתקדם לעברם. אכלתי מעט וניסיתי להתחמם ולמהר אל עבר האורות, אך ההליכה הייתה קשה ורגליי כאבו. החושך הפתיע אותי ומצאתי את עצמי בעלטה, רועדת ומפוחדת כפי שהייתי בלילה שאיבדתי את אמא. ואז חשבתי עליה. הסתכלתי למעלה לשמיים בחיפוש אחר הכוכב. שיננתי לעצמי את מיקומו וחיפשתי קרעים בין העננים שעתה כבר לא כיסו את השמיים כליל אלא התקבצו בתצורות כבדות. ראיתי מרחוק חלקה של שמיים שחורים  וצעדתי לעברה בנחישות. עצרתי כשמעליי נפרשו שמי הכוכבים, ממש באותה דרך כפי שהיו באותו ערב עם אמא. חיפשתי את הכוכב שלה. שורה של שלושה וחצי עיגול…

שם הם היו. ושם מצאתי אותה. פועמת ובהירה, בדיוק כפי שהבטיחה לי. חיוך קל עלה על שפתיי, גופי נמלא מרץ. אני אהיה חזקה, הבטחתי לעצמי, אני אצליח להסתדר! אמא לא עזבה אותי, היא שם, מנצנצת.

עד שהקרח לא נשבר מתחתי, לא ידעתי שאני עומדת על אגם קפוא שהחל את הפשרתו האיטית. זה קרה תוך שבריר שנייה וצנחתי תחת מעטה הקרח, מים קפואים מכסים במהירות את גופי. נאבקתי בהלם הקור וניסיתי לעלות חזרה לפני השטח. לא ידעתי לשחות, לא היו שם אנשים להציל אותי. המאבק במים נראה בלתי אפשרי. הרמתי את עיניי וראיתי את השמיים והכוכבים, ואת הכוכב של אמא, פועם, חי…

"תסתכלי למעלה ולעולם אל תשנאי" הדהד בראשי קולה של אמא…

בעוד עיניי נעוצות בכוכב הפסקתי להיאבק ונתתי למים הקפואים לעטוף אותי ולמשוך אותי למטה…

כשהגוף בר החלוף שלי ימות, חלק ממני ייקבר באדמה וחלק ממני יימצא את דרכו חזרה למעלה…

נכון?