למעלה מפני השטח

חומה של אלומת קרני השמש הראשונה שהכתה בעפעפיי העיר אותי על שפת הים. לצידי ישב חסר בית על מזוודה והתחמם ליד מדורה עשנה שהייתה מורכבת בעיקר משאריות בגדים, ותהיתי למה דווקא אותם העלה בחכתו. הוא הסתכל עליי וחייך, גבר בשנות השישים לחייו, שנראה בדיוק כמו שכל חסר בית אחר נראה: שרוי ביקום אחר, כאילו הוא יודע משהו שאף אחד אחר לא יודע.

גור כלבים קטן לבן-חום, העונד פעמון קטן לצווארו, קיפץ על החול לידי, ואז עליי. ניסיתי ללטף אותו כמו  שטוני הייתה מלטפת אותו אם היא הייתה פה, בעדינות בקצות אצבעותיה, תוך כדי שאני פוקח את עצמי ליום חדש. התנערתי מהחול והתיישבתי ליד היצור הקופצני מול גלי הבוקר, שהחלו במסע היומי של התגבשות אישיותם. קולם נשמע כמו קולם של ילדים המסרבים להתבגר לעומת אחיהם משעות הצהריים, חשבתי, מתקדמים קצת ואז מיד נסוגים לאחור. השמש עוד הייתה דהויה מאחורי מסך הולך ונעלם של ערפילי מים. אם אני הייתי השמש, חשבתי, הייתי סקרן בכל רגע לגלות מה עלה בגורלם של כל האנשים וכל בעלי החיים שהשכבתי לישון אך לפני שעות ספורות. למשל עכשיו, כשהיא מעירה את טוקיו, היא רואה את חסר הבית, אותי ואת גור הכלבים, ובאיזה מצב עזבה אותנו אתמול?

הקבצן ומדורתו שהיו לימיני נעלמו. בהיתי לאופק הים רגע ארוך, ואז על גור הכלבים, שהיה מנסה לתפוס צורות מקביליות אפורות קטנות שנעו על החול בתפזורת משונה. הסתכלתי לשמיים וראיתי שאלו היו צלליהם של ערימות רבות של אלפי דפים לבנים, צהובים, כתומים, אדומים ושחורים, שהתפזרו ברוח וריחפו בדיוק מעלינו, לא באקראי, כי אם היה סדר מסוים בתנועתם. הסתכלנו עליהם מסתדרים ממולנו, גור הכלבים ואני, כאילו שדמות וירטואוזית בלתי נראית הייתה מחברת אותם אחד לשני בחוקיות מסתורית, כמו חלקים בפאזל תלת-מימדי. דקה ארוכה מאוחר יותר, כשאחרוני הדפים היו מרחפים מעלינו למקומם, התגלתה לפנינו היצירה השלמה בצורת דרקון ענק מנייר. הוא היתמר לגובה של כעשרה מטרים, בעיקר בזכות צווארו, ובמרומיו בלטו בגודלם ראשו ועיניו הענקיות, מה שהקנה לו מראה קצת גמלוני, ואפילו די חמוד. כל אחת מעיניו הייתה מורכבת מכתריסר דפים לבנים ואישונה מדף אחד שחור, ואלו זזו אחד לעומת השני עד שנעצרו כשהופנו שני הדפים השחורים למטה, בדיוק אליי.

הדרקון לא ענה לשאלותיי ואף לא שעה לנביחותיו של גור הכלבים, אלא רק הסתכל עלינו ומצמץ, וכעבור דקה עבר למצב שכיבה כמזמין אותנו לטפס עליו. בלית ברירה החלטתי להיענות להזמנה, כי הרי שום הרפתקה טובה לא מכילה גם דרקון שמופיע משום מקום וגם ילד שמפחד לרכב עליו. בהתחלה חששתי פן אקרע את הדפים, אבל אלו היו כנראה דפים מאוד חזקים, כי גם אני וגם גור הכלבים עלינו עליהם בלי שום בעיה. החזקתי את גור הכלבים בין בטני לבין דפי קשקשיו של הדרקון ונאחזתי בהם בידי. גופו החל מתקמר ומתארך, רגליו ניתרו שלושה צעדים חזקים על החול, ואז נפרשו כנפיו הענקיות, שהסתתרו עד כה לצידי גופו, כאילו שהן מתעוררות משינה ארוכה.

ממעוף הדרקון נראית טוקיו חשובה הרבה פחות מאשר היא עושה רושם מהקרקע. חוץ מעץ השמיים, שאת כיעורו המלאכותי קשה לפספס גם מלמעלה, כל הבניינים קטנים פתאום וחסרי משמעות, כאילו שהעולם זה משחק ילדים, ובכלל לא ברור למה אנשים מסכימים להשתתף במשחק כל כך משעמם. נהר הארקאווה וילדו נהר הסומידה נראים כמו נחש דו-ראשי המאיים לטרוף את העיר, והר פוג׳י כמו איש מזוקן ששותה תה באדישות נוכח המחזה, מרוחק, כאילו כבר אינו מבין על מה כל המהומה הקרויה חיים, ולמה אי אפשר סתם לקום בבוקר, לראות את הזריחה, לשתות משהו חם, לקחת תנומה ולדעוך עם השקיעה. למה צריך עוד משהו?

כאן, בממלכת השמיים, הנתינים מסתפקים בתפקידים צנועים יותר. הנה שם ענן באופק, ענן גדול שצורתו כצורת פיזור חול בעקבה של להקת סוסים פראיים הדוהרת במדבר. ומה תכליתו? להתהוות, להתקיים, לייצר מטפורה בראשם של כמה יצורים שיבחינו בו, ולפוג מהקיום. ועכשיו, מביטים בו במלוא הדרו שלושה יצורים כאלה. דרקון, גור כלבים, וילד קטן. והוא מביט בהם חזרה. וכולם מבינים שבקרוב יסיים הענן את עיקרו, ומכבדים אותו על שמילא את תפקידו ללא רבב. והוא עצמו מתרגש לקראת המוות לא פחות מאשר הוא התרגש לקראת החיים אך לפני שעה. ואז הוא נעלם כלעומת שבא, ובמקומו בא אחר.

כשעברנו את גובהם של העננים, אני חושב ששלושתנו הרגשנו כאילו זה עתה נולדנו ביחד.

רוחות השמיים שעליהן אנחנו רוכבים מלטפות את אוזנינו, כלוחשות לנו שיר שקט ואיטי בשפה האלוהית שבה הן מדברות. ולרגע הארוך שבו נמשך השיר, שכחתי מכל הדברים האחרים. כאילו רק שלושתנו והרוח היינו קיימים וכל השאר היה פרי הדמיון. וגם השמש המשכרת, והשמיים הכחולים מאוד, שאת עומקם אי אפשר לחדור היום במבט, והעננים, שעכשיו כבר רובצים מתחתינו כאילו שהם אדמה. והנה, בקרוב, נעצור בוודאי על אחד מהם לנוח, ולאחר מכן נזרוק אחד על השני כדורי-ענן, ונצחק גבוה גבוה עד החלל. והכוכבים ישמעו אותנו ויאירו לנו עם זריחתם שבילים זוהרים בשמיים. ואנחנו נבנה סקטבורד ענק מאבק עננים ונרכב על שבילי החלב עד שנגיע לגלקסיות רחוקות. ונגלה שם דברים כל כך מוזרים שאי אפשר לדמיין אותם, למשל קנקן תה ענק שמרחף בחלל וזן שלם של תיונים שחי בצילו, או עולם שבו לכל ישות יש כמה גופים שונים ותודעה נפרדת לכל אחד מגופיה, אבל עדיין הישות האחת היא השולטת בכל התודעות ובכל הדוגמאות שלה, אולי היא זיקית-לוויתן-רקפת, או ירח-צב-מטאטא. וככה נמשיך לנצח במסעותינו ביקום הנצפה, וכשנסיים נעבור גם ליקום הלא נצפה, ואז ליקום הלא נצפה והבלתי ישוער, ונקנח ביקום הלא נצפה, הבלתי ישוער, והנשגב ממחוזות הדמיון.

גור הכלבים הצטנף בתוך עצמו ותפס תנומה בחיקי, ומדי פעם הסתכל עליי בחצי עין, כמנסה לקרוא את מחשבותיי. איכשהו, משום מקום וללא התראה, אפפה אותי פתאום תחושת חמיצות. וכשהבנתי את מקורה, הבנתי, שאפילו רגעים יפים כמו אלה מאבדים ממשמעותם כשטוני לא פה. וגם הצילומים הנפלאים ביותר בלעדיה יהיו חסרי צבע, כאילו חיים נטולי טוני הם חיים בשחור-לבן. רגע ארוך עבר, שבו ניסיתי להוסיף את טוני בראשי לרבות מן התמונות של ילדותי.

מסיבה כלשהי, לאחר שהשלים הדרקון סיבוב שלם מעל שמי טוקיו, החל להנמיך את גובהו תוך כדי סיבובים, כיוצר קונכיה בשמיים שמרכזה היה בית הספר שבו למדתי, בית הספר הבינלאומי במחוז מינאטו. מהאוויר ראיתי שלמרות שהייתה השעה שעת בוקר, בית הספר נראה ריק מאדם, כמו בסוף העולם, או כמו בימי ראשון. ואילו היום היה אמור להיות יום לימודים רגיל, והעולם, למיטב זכרוני, עוד לא הסתיים, אז לאן כולם נעלמו?

תהיתי על מושג הזמן, וחשבתי, שאולי כל האירועים קורים תמיד באותו הזמן ובמקביל והתודעה שלנו פשוט מעבירה אותנו מאחד לשני מסיבות השמורות עמה בסדר לכאורה הולך קדימה. ואולי בית הספר ריק מפני שתודעתנו סטתה מכיוונה הרגיל והלכה אחורה או הצידה או למעלה? ואם כך, הרי שבאותו הזמן שכנפיו של הדרקון מתנפנפות להן בעצמה מעל לחצר בית הספר ומפזרות עלים ואבק מסביבנו, באותו הזמן ממש טוני ואני אוכלים ספגטי בחדר האוכל, והיא מספרת לי דברים שלא היו מעניינים אף אחד שהוא לא אני, כמו איך היא מקפלת את הבגדים שלה לפני שהיא שמה אותם בארון לפי צבעים, ושהיא אוכלת את האוכל שלה תמיד בצורה שמשאירה את הביס הכי טוב לסוף, ושהחתול שלה כל יום עושה בדיוק את אותם הדברים באותן השעות ובזכות זה הוא רגוע, ושהזכרון הראשון שלה הוא שהיא נוסעת באוטובוס עם אמא שלה לפארק שעשועים, וכמה טוב שזה הזכרון הראשון שלה ולא אחר, ושאם קורה משהו רע היא עוצמת את העיניים חזק ומדמיינת שהיא נולדת מחדש לעולם אחר שבו הכל יסתדר ואז היא מתחילה לחקור אותו ועד שהחקירה מסתיימת היא כבר לא זוכרת את הדבר הרע שקרה, ושעוד שנה כשאבא שלה יסיים את העבודה שלו היא תצטרך לחזור לאמריקה, ושהיא יכולה להגיד כבר במבט ראשון אם היא אוהבת מישהו או לא, ושהיא שונאת את כל האנשים שהיא לא אוהבת, ושאותי היא לא שונאת. ואני אמרתי לה, שגם אני לא שונא אותה.

במרכז חצר בית הספר, שבה נחתנו, עמדה תיבה שחורה קטנה, שהתבררה, משהתקרבתי אליה, כקופסת משחקי וידאו. הדרקון נשכב על האספלט מכורבל בחצי עין סגורה ומנמנמת וחצי עין פתוחה שבחנה את גור הכלבים המשחק בזנבו, שאותו הוא הזיז מצד אחד לצד אחר, משתתף במשחק באדישות ובהבנה ממרום שנותיו, כאילו היה אמו של הכלבלב.

התקרבתי למסך תיבת המשחקים. הייתה בו תמונה של מערה חשוכה מוארת בקושי בעזרת שני לפידים משני צידיה, ובקדמתה כיתוב בגופן אדום שניגר ממנו דם שקרא "Start". פעם נוספת, כבזמן התגלמות הדרקון, חשבתי, שאם נפלה עליך מכונת משחקים מהשמיים – או להיפך, אתה נפלת עליה – ויש בה רק אפשרות אחת לשחק, תהיה זו הרפתקה גרועה מאוד אם תסתובב ותתעלם ממנה, כי אף אחד לא יכול לברוח מגורלו. אז לחצתי על המקש המתאים בלוח התיבה. מנגינה קצרה התנגנה, ואיתה קול נמוך וסמכותי שצעק "!Fight". על המסך עלו שתי דמויות, שאחת מהן הייתה אישה לבושה שחור בעלת שיער סגול-אדום-כחול, עיניה מכוסות סרט שחור, והדמות השנייה, הנמוכה יותר, הייתה אני, לבושה באותם הבגדים שלבשתי בעולם האמיתי: חולצת טי אדומה, מכנס ג׳ינס קצר בהיר ונעלי אדידס. עוד לפני שהספקתי לעכל את עצמי, התקרבה אלי האישה השחורה והרביצה לי באגרופים ובבעיטות, צועקת תוך כדי כמפיקה הנאה וסיפוק רב. לפני שהספקתי להבין איך משתמשים במקשים על לוח התיבה כדי להילחם, כבר ספגתי מכות כה רבות, עד ששכבתי על רצפת המערה, האישה השחורה עמדה מעליי עם רגל אחת מונחת על חזי ויד אחת מונפת למעלה בתנועת ניצחון, ועל המסך הופיע הכיתוב "You Lose".

המשחק התחיל שוב מעצמו וגם הפעם הפסדתי די מהר. ככל שהתנסיתי ביותר משחקים, אפילו שהשתפרתי, היה נראה שהאישה השחורה משתפרת גם היא ומוסיפה מהלכים חדשים לרפרטואר שלה כמו נשיכות, חניקות, הטלות אחורה, בעיטות-קפיצות, ואפילו, במשחק העשירי, מצאה מקל שחור וארוך ששימש אותה בתור כלי נשק שממנו הייתה יורה מעין חיצים קטנים, או שהייתה מכה איתו או משתמשת בו כמגן. אחרי ההפסד ה-17, כשכבר הפנמתי שנכונו לי עוד הפסדים רבים, החלטתי לנצל את וודאותם של ההפסדים הבאים כדי להתנסות באסטרטגיות שונות. ניסיתי להיות בתחילה התקפי יותר ולא לתת לאישה השחורה לנשום, ואז ניסיתי להיות הגנתי יותר על ידי הימנעות ממגע לזמן ממושך כדי לעייף אותה, ואז ניסיתי לשלב בין השניים לפי חוקיות שונה. למדתי מהלכים חדשים, הגנתיים והתקפיים, למדתי לצפות את המהלכים שלה יותר מראש, להשתמש בקרקע לטובתי, אבל תמיד היה נראה שהיא מקדימה אותי בכמה צעדים. הקדשתי גם כעשרים משחקים בניסוי צירופים שונים של מהלכים קבועים מתחילת המשחק כדי לראות באיזה מהם אגיע למצב טוב יותר אחרי הפתיחה, וכעשרה משחקים ללא תזוזה כדי שיהיה לי זמן לחשוב ולהבין מה נקודות התורפה שלה ואיך אוכל לנצל אותן. ולמרות שהתקרבתי לניצחון בכמה משחקים, עדיין תמיד הפסדתי. במשחק ה-97 כבר הגעתי למצב שהפס שסימן את כמות הכוח שנותרה לי היה ארוך פי שתיים משל האישה השחורה, אבל אז היא נעלמה, הופיעה מאחורי, ונתנה לי מכה הגונה שחיסלה אותי, ולבסוף הופיע הכיתוב "You Lose, Only 3 More Tries".

במשחק הבא שהתחיל מיד כעסתי מאוד, וכעסי זה הוביל אותי למצב שבו כבר כמעט הייתי גמור לפני שנתתי אפילו מכה אחת. היא שוב נעלמה, הופיעה מאחורי, ונתנה לי בעיטה הגונה לצלעות, שהעיפה אותי הפעם החוצה מהמערה. ניסיתי לצאת מהמערה בעבר, אבל לא הצלחתי. נראה היה שאני עכשיו בפאתי יער באור יום, בשמיים הרחוקים דאו ציפורים שחורות. האישה השחורה יצאה מהמערה והחלה להתקרב אליי, מבקשת את סופי. ידעתי שרגעיי ספורים אבל לא היה לי מה לעשות חוץ מלנסות לדמיין נס. משב אוויר פתאומי הזיז אותי הצידה, הדרקון הגיח מאחוריי ועמד ליד תיבת המשחקים. הוא לחץ בידו הקטנה על קומבינציה של מקשים שלא ראיתי, ומיד כשסיים אחת הציפורים ברקע התחילה להתקרב לקדמת המסך. רק שמסתבר שהיא לא הייתה ציפור, אלא דרקון אדום ענק שבמכה אחת של זנבו הטיח את האישה השחורה על אבן בכניסה למערה. דמותי הקטנה במשחק קמה וקפצה על צווארו, ויחדיו הם נסקו אל על ונבלעו מאחור בלהקת הציפורים. האישה השחורה התרוממה והסתכלה לכיוון הציפורים כשגבה מופנה לקדמת המסך. ואז היא הסתובבה והסתכלה ישירות אליי, מחוץ למשחק, כאילו שהיא באמת רואה אותי. דמעות החלו להינגר מפניה.

באדמה נפער חור גדול במקצת מגודל התיבה ובלע את מכונת המשחקים, ובמקומה הופיע גרם מעוקל של כתריסר מדרגות שהוביל לשום מקום. כשטיפסתי עליהן גיליתי שבכל פעם שהגעתי למדרגה לפני האחרונה, נפתחו עוד כתריסר מדרגות נוספות. ולא רק מדרגות, אלא גם שבילים, ונחלים, וקטעי צורות גאומטריות בלתי מזוהות, לפעמים עולים, ולפעמים יורדים, לפעמים פונים לצד ימין ולפעמים לשמאל. ובכל פעם אם המקטע החדש שנוצר היה מתנגש עם היקום הקיים, הוא היה מוחק אותו, פוער בור באדמה כדי לפנות מקום לגרם מדרגות יורדות, או חור בקיר בית הספר שבו היה עובר שביל חדש. הדרקון וגור הכלבים הצטרפו אליי למסע היצירה הזה. לאחר שעות רבות של שוטטות ללא מטרה, נפגשנו שלושתנו על גרם מדרגות מעוגל שהלך ונהיה גבוה יותר ויותר, וכמחצית השעה מאוחר יותר, מדרגה אחת לפני סוף גרם המדרגות, נפתח בפנינו צריח קטן שממנו נגלתה לנו היצירה בשלמותה – סללנו טירה.

לא טירה מושלמת, הייתה חסרה לה גאומטריה פה ושם, היא לא הייתה מדויקת ולא תמיד הגיונית. פה היו חסרות כמה מדרגות, שם כמה קירות אבנים לא גמורים, לפעמים נחל ללא גדה שמימיו נראים כזורמים באוויר, או דלת ללא ידית, חלון שרק חציו משקיף לנוף וחציו השני טבוע בתוך הקיר, מדשאה שפעורה בה תהום, גרם מדרגות שלא מוביל לשום מקום, או חומה קטנה ולא גמורה באמצע האחו שמחוץ לטירה שאין לה יכולת להגן על איש. הצבעים לא היו אחידים, הצורות לא תמיד היו סימטריות, וכוונת המשורר לא תמיד הייתה ברורה, אבל מלמעלה אפשר היה לראות את הטירה השלמה למרות מוזרותה, והיא הייתה לנו אמיתית וטובה לא פחות מטירות אחרות שבהן לכל שביל, לכל גרם מדרגות, לכל חומה, לכל דלת ולכל חלון הייתה מטרה מוגדרת.

טיפסנו, גור הכלבים ואני, על הדרקון, שקפץ למטה מהצריח, אך לא פתח את כנפיו. גור הכלבים ואני הסתכלנו אחד על השני בחצי דאגה וחצי חיוך, כאילו כבר היה לנו ניסיון בהרפתקאות מסוג זה, ונאחזנו חזק אחד בשני ובקשקשיו של הדרקון. כעשרה מטרים לפני הקרקע פתח הדרקון את כנפיו, הוא השתמש בקצב הנפילה שלנו ודאה למעלה במהירות שעוד לא חווינו, פוער פיו וסוגר אותו לסירוגין, כצוחק. דאינו רגע ארוך מעל הטירה, בוחנים את היצירה ונהנים מחומה של השמש. "לך אני אקרא טוויסט", הצהרתי בהתרגשות ובקול רם לכיוונו של הדרקון, שגלגל את עיניו הצידה כשומע והמשיך לצחוק, "ולך אוליבר", אמרתי לגור הכלבים שהנהן כלפי כמרוצה, "וביחד נהיה משפחה, ולעולם לא ניפרד, ולהיפך, נמשיך תמיד להיות אחד עם השני ועם השלישי, ונכיר טוב יותר, ונעשה חיים משוגעים כל הזמן, ונצחק עד שיכאב".

טוויסט הנמיך תעופתו ונחת בחצר המלוכה ליד המזרקה המוזרה שממנה מים היו נובעים כלפי מעלה אבל נעלמים באוויר ולא יורדים בחזרה למטה. מסביבנו היו עשרות דלתות קטנות ודלת קשת אחת גדולה שרק חציה הימני היה קיים והשני כנראה היה במקום אחר, אולי מרחף באיזה חלל, מנותק, בודד, תלוש מחציו השני, מבכה על מר גורלו. דרך החצי הריק זיהינו אור בתוך מה שנראה כחדר כניסה ענקי, שכשהתקרבנו אליו ראינו שהכיל גם שולחן אוכל ענק מאבן, שהיה ערוך ומוכן ומלא בפירות, בירקות ובתבשילים. וכשנכנסנו וראיתי את טוני, לבושה שמלה כחולה-תכולה קיצית קצרה, יושבת ליד השולחן, משחקת עם הצלחת שלה כמשועממת, ואז מישירה אליי מבט ומעלה בין שתי שפתיה חיוך הולך וגואה, הרגשתי בדיוק כך: כאילו עד כה הייתי מת מהלך, ופתאום נוצקה משמעות לחיי ממיכל בלתי נראה עצום של משמעות שריחף מעליי ופתאום נשפך כולו לתוכי בבת אחת. כאילו התודעה שלי הייתה מנותקת מהעולם ופתאום מישהו חיבר אותה במכת חשמל אדירה, ובשבריר שנייה ניעורתי לחיים.

לעולם לא אדע איך טוני הגיעה לפה, כי לא הצלחתי להקשיב למילה שיצאה מפיה בשעה הראשונה שלנו ביחד בטירה. ראיתי שהפה שלה זז, אבל הייתי עסוק מדי בלא להבין איך היא מצליחה להפוך כל הבעת גוף פשוטה לריקוד מכדי שאוכל לעבד משהו אחר באותו זמן. הניגוד בין צבע עורה, צבע שיניה והירוק בתוך עיניה, גומת החן המעטרת את לחיה הימנית, הצורה שבה היא מסתכלת למעלה כשהיא נזכרת, ואפילו אף אחד מהדברים האלה כשלעצמו אלא השילוב של כולם ביחד עם שלל תכונותיה שטרם נמצאו להן מילים, שיתקו אותי. אחרי שהיא סיימה לדבר היא שאלה אותי מה אני עושה פה ומאיפה יש לי דרקון וכלב, והסברתי לה מה שזכרתי, שהסתבר שזה לא הרבה. היא אמרה שזה לא משנה ושעכשיו אנחנו כבר כאן, ושנראה נחמד פה, שאפשר להישאר, ואני רק הנהנתי. לקחתי את ידה בתוך ידי לסיור בנבכי הטירה, שאותה רק התחלנו להכיר. חברי החדשים נשארו לאכול סביב השולחן, ואילו אני שכחתי שהייתי רעב.

טוני ואני הפכנו להיות הנסיך והנסיכה של ממלכת האין-מטרה, שהייתה לנו לבית. עם הזמן שכחנו שביתנו החדש נבנה על תילו של בית הספר, ובחלוף השנים שכחנו גם איפה נולדנו ומאין באנו, אבל לא שכחנו לאן פנינו מועדות, כי הן לא היו מועדות לשום מקום. כל שהיה עלינו לעשות כדי להיות מאושרים היה להישאר כאן. היינו קמים כל בוקר באיזו שעה שרצינו, אוכלים ארוחה גדולה בחדר האוכל שממול המזרקה, משחקים עם טוויסט ועם אוליבר באחו הצמוד לטירה, מתארגנים לפיקניק של צהריים, מטיילים, עפים, צוחקים, שרים, מתחבקים, מתנשקים, אוהבים, לא שונאים, רואים ואינם נראים.

אתמול שכבנו לפיקניק היומי שלנו על קרחת היער שהשקיפה לכיוון הטירה ממרחק קילומטרים ספורים, שאליה עפנו על טוויסט. מרחוק הטירה נראתה לי דהויה, כאילו שהאוויר סביבנו אינו אלא ים של מים עכורים. טוני לבשה שמלה פרחונית, ובלקט תנועות מושלמות וייחודיות רק לה פרסה סדין לבן עם פסים אדומים על הדשא והוציאה מסלסלה צהובה לחם ולחמניות, ירקות ופירות, ובקבוק זכוכית ישן שבו הכינה מיץ תפוזים סחוט. טוויסט שכב לידנו ובכנף אחת פתוחה למעלה לרווחה הצל עלינו בזמן שאכלנו, ואז החזיר אותה למקומה כשסיימנו. אוליבר הקטן אכל קצת והמשיך לקפץ מסביבנו, אם כי במעט פחות התלהבות מהרגיל, ומנגינת הפעמון הקשור לצווארו התנגנה ביחד עם תנועתו בכיוונים משתנים. טוני החזירה את המצרכים לסלסלה ועלינו בחזרה לתנומת אחרי-הפיקניק היומית שלנו על טוויסט. שכבנו כשגבנו צמוד לדפיו, שלובים יד ביד בעיניים עצומות, ודיברנו על חדר המשחקים החדש שאנחנו מתכננים לבנות על גג הטירה.

כשחום השמש התגבר הוא הכה בעפעפיי, אז הסתובבתי ונשכבתי על צידי כשפניי לכיוון טוני. התעמקתי שוב בגופה ההררי, ובכל עיקול שבו, שכל כך הכרתי, עד שהגעתי לרגליה, ואז התרוממתי בפתאומיות כהלום, כאילו מישהו חבט בי בשנתי.

"מה זה?", חצי שאלתי חצי אמרתי, לא מצליח להוציא מילים מתאימות יותר.

"מה זה מה?", שאלה טוני.

"איפה הברך הימנית שלך?", שאלתי, כי, במקום שבו הייתה אמורה להיות ברכה הימנית של טוני  הייתה כמו מרותכת חתיכת זכוכית מחזירת אור שחיברה שתי חלקי רגלה, שבה ראיתי את השתקפותי.

"אה זה שום דבר, אהוב שלי, זה יעבור אל תדאג", אמרה טוני.

"מה זתומרת זה יעבור? צריך לטפל בזה מיד, משהו לא בסדר."

"זה שום דבר אהוב שלי זה יעבור, תירגע ותמשיך לשכב לידי."

"איך את אומרת כזה דבר? צריך לטפל בזה."

"אתה סומך עליי או לא?"

"ברור שאני סומך עלייך."

"אז תעזוב את זה, אל תדאג יקירי, זה יעבור בקרוב, בוא נמשיך להיות."

"את בטוחה?”

“כן, שכב לצידי אהובי.”

למרות שלא הבנתי מה קרה, ולמרות שהרגשתי כאילו האדמה נשמטת מתחת לרגליי, רציתי להאמין לטוני, אז לבסוף האמנתי לה. נשכבתי לצידה שוב, הפעם ללא דיבורים אלא מצויד בתהיות הולכות ודוהות, ואז נרדמתי.

בחלומי הייתי קירו הפנימי של בית משפחה בפרברי העיר הפוקח זוג עיניים גדולות לתוככי הבית. היה זה בית גדול, מסודר ללא רבב, כולו ציורים וחפצי אמנות שהמשותף לכולם היה שהם נראים חיים. פרט לשלהבת האש המתלקחת באח הבית והשולחת זרועות פולשניות מחוצה לו, לא דלקה בבית אפילו נורה אחת. על המדף התלוי מעל האח עמדו כמוצגים לראווה פסלי אבן יוקרתיים למראה. ביניהם היו פסלו של איש זקן שסיכל רגליו וליטף את זקנו כחושב, דג שמן שנראה כנס על נפשו מדבר מה, ופסלון של זאבה המניקה את גוריה. הם הסתכלו עליי כמנסים לומר משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה, ובאותו רגע ממילא התפזרו רסיסי זכוכית על רצפת הסלון הסמוכה לאח מכיוון דלת הכניסה. הבנתי שעומדות לידה שתי דמויות, שאת צלליותיהן אני רואה על הקיר היוצא החוצה מהמסדרון בפתח הבית. הצללית האחת גדולה, בעלת שיער ארוך, נשית אבל לא מדי, המרבה להזיז את ידיה לצדדים ככועסת. והשנייה הייתה צלליתו של ילד קטן, נמוך קומה, כתפיו וראשו שמוטים למטה כמצטנף בעצמו. רגע ארוך עמדו שם הצלליות, האחת משתלהבת כמו האש באח המעשן, והשנייה מתכווצת לעומתה. ניסיתי לשמוע מה אמרה הדמות הגדולה, אבל היו לי רק עיניים ולא אוזניים וניסיונותיי להצמיח כאלה לא צלחו. רק חצאי משפטים מעוותים ספורים הצלחתי לקרוא מפיה הגדול של הצללית הגועשת: ציונימו, כלהיו מחולם, אכזב הבושה, אם צנואות כי, לדרה. הצללית הנמוכה נעלמה, ודקה לא חלפה לפני שהופיעה שוב, הפעם גוררת אחריה צלליתה של מזוודה קטנה. עדיין מכווצת והפעם גם רועדת, יצאה החוצה בודדה ומפוחדת, כמו צב ששריונו התרסק. הדלת כנראה נטרקה אחריה, כי גם הפעם עפו זכוכיות הדלת מעוצמת הטחתה אל תוך הבית. הקיר שאכלסתי היה נסער ונרגש, והתחיל להרגיש את כבדותם ההולכת וגוברת של עפעפיו הלבנים. הוא התחיל להירדם, ואני ראיתי את עיניו נעצמות, לא לפני שהבחין, כשעפעפיו כבר חצי סגורים, שבסיסו של האח יורק האש היה בצורת ראשו העצום והאימתני של דרקון.

חלום מוזר. אבל הוא נגמר כשמנגינתן של רוחות השמיים המתלחשות החלה מספרת לי מעשיות של קסם ושל סוד. התעוררתי על גבו של חברי המכונף במעופו חזרה מהפיקניק. כהרגלו, הוא עשה מספר סיבובים בשמי הטירה, במיוחד ביום שטוף שמש כמו זה. תראו מי התעורר, אמרה טוני, שחיבקה את בטני מאחור, כמחזיקה אותי שלא אפול. כמה מזל יש לנו שכולנו ביחד, חשבתי. שפשפתי את עייני שוב, והסתכלתי למטה על הטירה, מושלמת כמו ביום שבנינו אותה אוליבר טוויסט ואני. בזווית העין ראיתי שברכה הימנית של טוני שבה למקומה. היא צדקה. הייתי צריך לסמוך עליה.